שפתי חכמים, במדבר ט״ז

1 יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא. דק"ל למה אמר ל' ויקח, ולפי שפי' רש"י בפ' בראשית ואני לא באתי לפרש רק פשוטו של מקרא ולא ע"פ המדרש, לכך פי' רש"י כאן פרשה זו יפה נדרשת וכו' שהוא קרוב לפשוטו, לכך אפרש אותו ע"פ המדרש ולא נצטרך לפרשו לפי פשוטו:

2 נחלק מתוך העדה. פי' לקיחה זו מחשביית היא הלב, והלב הוא הפועל וקרח הוא הפעול א"כ ויקח הוא כמו ויוקח כדעת המתרגם ואתפלג:

3 ד"א ויקח קרח משך ראשי סנהדראות. דלטעם הא' קשה שיפרש ויקח ל' ויוקח, ל"פ ד"א ולפי ד"א קשה דלא פי' בקרא את מי לקח כמו גבי משה דכתיב קח את אהרן, ל"פ גם טעם ראשון:

4 ולא הזכיר בן יעקב. ר"ל למה לא מיחסו גם כן אחר יעקב, ומתרץ יעקב ביקש וכו':

5 והיכן נזכר שמו. כלומר היכן נזכר שמו של יעקב אבינו על קרח עד שנצטרך לתת טעם פה על שלא הוזכר שמו, והלא אין דרך כל המתייחסים לעלות אלא עד השבט בלבד. כ' הרא"ם אך קשה לפי המדרש שדרשו בסודם אל תבא נפשי אלו המרגלים, וכן מה שפירש רש"י בפרשת ויחי גבי בסודם אל תבא נפשי, זה מעשה זמרי שנאמר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא אמר בן יעקב היכן נזכר שמו על זמרי עד שנצטרך לתת טעם על מה שלא הוזכר שמו של יעקב על זמרי וכו'. והניח הדבר בצ"ע. עיין במה שכתבתי בפ' ויחי תירוץ על קושית הרא"ם:

6 שכן לקהת ובניו. רצונו לתרץ היאך באו דתן ואבירם לבני קהת להשתתף עם קרח שנתעורר על הכהונה שהרי הם לאו לוים ולאו בכורים נינהו, דכתיב ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם ,ואם באים לחלוק על הכהונה בשביל נמואל אחיהם שהיה בכור, רחוק הוא שיכנסו לחלוק בשביל אחיהם, ונמואל עצמו שבעבורו המחלוקת לא נזכר בקרא שהיה מעורר:

7 אוי לרשע אוי לשכנו. מהרש"ל ומאמ"ז קבלתי דה"פ, כי אמר בתחילה יעקב ביקש רחמים וכו', וא"כ קשה דתן ואבירם שיחסם עד ראובן ולא אמר בן יעקב, ולא מצינו שביקש יעקב על ראובן שלא יתייחסו בניו אחריו במחלוקתו של קרח. ע"כ פי' אוי לרשע וכו' וממילא הם בכלל. ודו"ק ע"כ:

8 ומה ראה קרח. פי' אעפ"י שקרח חשד את משה בכל מעשיו שעשה הכל מפי עצמו, מ"מ לא היה לו לחלוק על הכהונה שהרי אהרן בדין הוא קודם לו להיותו בן עמרם הבכור. הרא"ם. וא"ת ולמה לא פירש זה על הקרא והיאך תלה קושיא זו במה שפי' לעיל. וי"ל בשלמא קודם שפי' לעיל על דתן ואבירם לא הי' יכול להקשות מה ראה כו' לפי שגם הוא רצה להיות כהן, אבל עתה שפי' על דתן ואבירם בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתן גבי דגלים, א"כ ש"מ שזה המחלוקת היה בשנה שנייה ליציאת מצרים, שהרי הדגלים התחילו בשנה השניי' כמו שמבואר בפ' במדבר, לכך מקשה רש"י מה ראה קרח לחלוק על משה בשביל הכהונה בשנה שנייה, למה לא חלק בשנה הראשונה מיד אחר הקמת המשכן. ותירץ רש"י נתקנא על נשיאותו של אליצפן וכו' שנתמנה ג"כ בשעת סידור הדגלים. וכיון שנכנס במחלוקת רצה לבטל הכל אף בדבר שאין לו זכות:

9 נשיאותו של אליצפן. וא"ת ולמה פי' רש"י לעיל לעורר על הכהונה, וי"ל דודאי אם היה נותן משה לקרח הנשיאות ודאי לא היה חולק על הכהונה, אבל כיון שנתן הנשיאות לאליצפן בא קרח לחלוק על הכל גם על הכהונה, לכך פירש רש"י הריני חולק עליו ומבטל את כל דבריו. וא"ת למה לא חלק גם על המלכות. וי"ל לפי שכבר היה עבודה בבכורים לכך נשתתפו עמו הבכורים לבטל דבריו של משה כדי שהם יהיו כהנים, אבל על המלכות כלם מסכימים שיהא משה מלך כי בדין הוא שהוציא אותם ממצרים. ועוד דלא כלם יהיו מלכים ולכן לא ישתתפו עמו לחלוק על המלכות:

10 אלה קרואי העדה. יש מקשים ל"ל להביא ראיי' מהתם דכתיב קרואי העדה, והתם גופא מנלן אלא מדכתיב נשיאי מטות והא הכא נמי נשיאי עדה כתיב. וי"ל דאי לאו מקרא דהתם ה"א דלאו ראשי סנהדראות היו מדכתיב קריאי מועד ש"מ שלא היו נקראין לכל דבר שבקדושה אלא לעיתים רחוקים. ולכך מביא מהתם שנקראים בכל פעם לכ"ד שבקדושה דכתיב קרואי העדה, כלומר לכל דבר שצריכין העדה. והא דהוסיף רש"י וכיוצא בהם, משום דהאנשים אשר נקבו בשמות לא היו כ"א י"ב נשיאי השבטים ואלה היו חמשים ומאתים הוכרח לומר וכיוצא בהם שכולם היו ראשי בני ישראל מהם נשיאי שבטים ומהם ראשי סנהדראות. ומהני ג"ש ללמוד שהיו ממדרגה של אליצור וחביריו, ומהני קרא דחמשים ומאתים דלא תימא דוקא הי"ב אשר נקבו בשמות ולא האחרים כיוצא בהן. רא"ם:

11 טליתות שכולן תכלת. דבסוף פרשת שלח לך כתיב ציצית וסמיך לי' ויקח קרח, כלומר נטל ציצית. וא"ת והרי רש"י לא דריש סמיכות רק היכא שאינו מקומו כמו שפירשתי בפ' שלח לך. וי"ל שגם כאן אינו מקומו לפי מה שפירשתי שמחלוקתו של קרח היה בשביל נשיאותו של אליצפן וזה היה קודם נסיעתן מהר ה'. א"כ למה סמכה כאן היה לו לסמוך בפ' במדבר סיני, לכך דרשינן סמוכות: ג"א וא"ת וקרח מה היה סבור אם טלית של תכלת פטורה מן הציצית שמא משה ג"כ ישיב שהיא פטורה ואין כאן מקום למחלוקת שלהם, ואם הי' סבור קרח שהיא חייבת וא"כ מנ"ל סברא זאת אם יש סברא לחייב א"כ שמא משה ג"כ ישיב הסברא ולא יהיה מקום לחלוק. ונראה שלא היה קרח עיקר כוונתו על הטלית בלבד אלא שהי' סבור שמשה ישיב שטלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית ה"נ כל העדה כלם קדושים ואין אנו צריכין לכהן גדול ותעיין שם באריכות כי הוא מדמה מצות ציצית לכהונה:

12 דתן ואבירם ואון בן פלת. שלא תפרש בני ראובן קאי על פלת, ופלת הוא פלוא בן ראובן, שמצינו במקום אחר ג"כ כמו ובני דן חושים, ובני פלוא אליאב, אעפ"י שאינו אלא אחד קרא אותו בל' רבים, לכך פירש"י בני ראובן דתן ואבירם ואון בן פלת, ופלת ג"כ מבני בניו של ראובן: ואין להקשות איך ס"ד דפלת הוא פלוא, א"כ הו"ל להקדים און לדתן ואבירם כיון שהם בני אליאב בן פלוא, ואון בן פלוא עצמו. הא ל"ק דהקדים מי שהחזיק יותר במחלוקת. וא"ת דלמא האמת כן הוא ומנ"ל לרש"י, ונראה דלכן דקדק רש"י ונקט ואון בן פלת דהיל"ל דתן ואבירם ואון, בן פלת ל"ל אלא זה דיוקו ומדכתיב ואון בן פלת איפכא היל"ל בני אליאב ואון בני פלת בן ראובן, דאליאב ואון הם אחים בני פלת אם הוא פלוא ולא לדבר בני ראובן במקום בן ובן במקום בני, אלא בני ממשפחת ראובן לכן חזר ונקט רש"י ואון בן פלת נלי"ט. והרא"ם כתב י"מ שכוונתו לומר שבני ראובן שב לדתן ולאבירם לבדם, רצה לומר לא און כאלו אמר בני ראובן דתן ואבירם הם. אבל און בן פלת הוא ולא מבני ראובן. וי"מ שכונתו שאדרבא שישוב גם לאון שלא תאמר שבני ראובן ישוב לדתן ולאבירם ולא לאון הואיל ולא מצינו נזכר בשום מקום לא און ולא פלת בבני ראובן. והוא דחה שני הפירושים האלו, והנ"ל כתבתי:

13 הרבה יותר מדאי כו'. תיקן בזה הרבה, פי' מלת רב שהוא שם כמו הרבה, והוסיף יותר מדאי שבזולת זה יתכן לומר שאותו הרבוי שלקחו הוא בראוי להם, וגם הוסיף מלת לקחתם מפני שמלת לכם לבדה אין לה מובן בלתי שמחובר לה מלת לקחתם. ומפני שהמחלוקת היתה על הלקיחה שלקח יותר מדאי לא על מה שיש בידם לכן אמר פה לקחתם לכם ולא מלת יש לכם. גם פירש מלת לכם לעצמכם, שבזולת זה יתכן שלקחו לחלק לאחרים. גם הוסיף מלת גדולה, מפני שמלת הרבה נופל על השפלות כמו על הגדולה והמעלה, לכן הוסיף מלת גדולה:

14 כולם שמעו דברים בסיני. כתב הרא"ם לא ידעתי למה לא פירש זה במלת קדושים תהיו, והתקדשתם והייתם קדושים, כי עם קדוש וגו'. ונ"ל דאל"כ יש לו להשיב כאן אעפ"י שהעדה היא קדושה אבל למשה ואהרן יש בהם קדושה יתירה שהם נביאים ושמעו הדבר מפי הקב"ה, ל"פ כלם שמעו וכו':

15 אם לקחת כו' לא היה לך לברר כו'. נח"י וה"פ, אם לקחת אתה מלכות הוא כדין שאתה שמעת כל הדברות וכל העדה לא שמעו אלא אנכי ולא יהי' לך, אבל מ"מ לא היה לך לברר לאחיך כהונה דהא אחיך לא שמע יותר מכל העדה, וז"ש מדוע תתנשאו שניכם אתה ואהרן, והי' די בנשיאותך לבד אבל לא תפרש שכוונתו היה לחלוק גם על המלכות דהא לא מצינו בכל הפרשה מחלוקת כ"א על הכהונה לבד:

16 לא אתם לבדכם שמעתם כו'. ג"א ואם רצה לחדש להם דבר, ג"כ היה אומר זה לכולם ולא לך בפרט, שיהא אהרן כהן ואליצפן נשיא:

17 מפני המחלוקת. וא"ת והא לעיל גבי מרגלים כתיב נמי ויפל משה ואהרן על פניהם. וי"ל דלעיל י"ל דנפלו על פניהם להתפלל, כיון דלא כתיב שם שדברו שום דבר י"ל שהתפללו, אבל הכא כתיב וידבר משה וגו' משמע שבשעת נפילתו דבר עמהם ולא התפלל, אם כן למה נפל, אלא מפני המחלוקת:

18 סרחון רביעי. וא"ת והרי לא הי' להם רק ג', שהרי מחלוקת של קרח הי' קודם מרגלים כמו שפירשתי לעיל בפרשת שלח לך. וי"ל דלעיל בפ' שלח לך פרש"י לפי פירוש הראשון שפירש"י בפרשת ואלה הדברים ששם פירש"י וחצרות מחלוקתו של קרח, אבל כאן פי' רש"י לפי דבר אחר שפי' שם, וחצרות קאי על מרים א"כ יכול להיות שמרגלים היו לפני מחלוקתו של קרח, א"כ יהיה זה סרחון רביעי:

19 עתה עת שכרות. שהיו עוסקין במחלוקת כל היום לכך אמר עת שכרות היא לנו כמו שמצינו ושכורת ולא מיין, ש"מ אף ע"פ שלא שתו נקראו שיכור. ותו ק' לרש"י למה לא עשה משה לעצמו דעת מיושבת, לכן פירש"י הוא היה מכוין וכו':

20 לעבודת לוי'. דכתיב בהו והיו לי הלוים. וא"ת והלא לא היו חולקין רק על עבודת כהונה. וי"ל כך אמר משה, אם אומר להם ואת הקדוש לכהונה, כיון שהן רואין שאין להם כח לחלוק על הכהונה יחלקו על הלויה, וזהו כדין מאחר שהיו בכורים והלוים באו תחתיהם, ל"פ וכו':

21 אותם אליו. וה"פ בקר יודיע ה' מי הוא אשר לו לעבודה, כענין שנ' והיו לי הלוים, ומי שהוא קדוש לכהונה, כענין שנאמר ויבדל את אהרן להקדישו קדש קדשים. ולפי זה ישאר מלת והקריב אליו בלי מובן לכן הוסיף מלת אותם. ואיך יהי' זה שיקריב כל הר"ן איש המבקשים הכהונה ויקריבו הקטורת לפניו, ומלת אליו כמו לפניו, ואז יבחן מי הוא הקדוש וידעו הכל כי אהרן הוא הקדוש לכהונה כשיתקבל הקטורת שלו, והלוים הם הראוים לעבודת הלוי' כי כאשר ישרפו כל מקריבי הקטורת ובתוכם הי' קרח שהיה לוי ונשרף, יתבטל תרעומת הלוים והתרגום מוכיח כן שהראשון מתרגם לקדמוהי והשני לשימושיה. ואליו שבפסוק שאחריו, יחוייב שפירושו הוא שיהיה לעבודת הכהונה רא"ם:

22 וקרח שפקח היה כו'. רצה לומר מאחר שלא קראו הכתוב חוטא בנפשו, א"כ בודאי היה לו איזה טעם שסמך עליו:

23 דבר גדול נטלתם בעצמכם. ורב דהכא פירש"י שהוא תואר כמשפט וחסר הדבר המתואר ומלת רב הראשון פי' אותו הרבה, שהוא שם ולא תואר, מפני ששם הי' קרח החולק על רבוי המעלות שלקחו לעצמם לכן פירושו מעניין רבוי וכאן תמיהת משה לא היתה רק על גודל עזות פניהם לחלוק על הקב"ה, ל"פ מלת רב דהכא מענין גודל. ובלי תוספת נטלתם אין מובן מאמר רב לכם. ואמר בעצמכם ולא לעצמכם כדלעיל, מפני שהעזות שהוא הדבר הגדול שנטלו היא דבוקה בעצמם ולא לקיחה מן החוץ, לכן פי' בעצמכם ולעיל היא לקיחה מחוץ, כי השררה שלקחו היה מן החוץ לכך פי' לכם לעצמכם: ג"א דאין לפרש יותר מדאי כמו שכתב רש"י למעלה על רב לכם שלא יתכן לפרש על מי שהוא חולק על ה' יותר מדאי, דמשמע שאפשר שיהיו חולקים על ה' בדבר מה. אבל למעלה פי' שפיר הרבה יותר מדאי לפי שהיו מודים במלכות משה, ואמרו על אהרן שהכהונה שלו יותר מדאי:

24 לאותו שירות שהרחיק ממנו. לא ויקרב אותך אליו, שכבר אמר להקריב אתכם אליו:

25 בשביל כך. פי' אין הלמ"ד שורש כמו האל"ף שבמלת אכן שהיא מלה מורכבת מאך וכן והכ"ף משתשת לכ"ף ממלת אך ולכ"ף ממלת כן, אבל למ"ד של מלת לכן הוא שימוש כלמ"ד אמרי לי אחי, בשבילי אף כאן לכן בשביל כך:

26 אמרת לנו אעלה אתכם. כלומר ולולי שנדר להם להביאם לא אמרו לו זה כי לא הי' מחוייב להביאם והפך המקרא להורות, שהיה המקרא ראוי להיות המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, להמיתנו כך שתשתרר, שלפי זה לא תצטרך למלת אף ולכן השמיטה, אבל לפי סדר הכתוב צ"ל לא די שעשית לנו הרעה למות במדבר אלא אף הטובה שנדרת לנו לא עשית, שאלו עשית לנו הטובה גם הרעה היינו מקבלים. שאם נפרש כן היה קשה מה הוא שהתרעמו על הטובה, כיון שימותו מה להם לארץ זבת חלב ודבש. לכן מהפך רש"י הכתוב כי לפי פי' יהיו שני דברים, ולא עוד אלא שגזרת עלינו מיתה ודו"ק:

27 אפי' אתה שולח לנקר. דקשה פשיטא שאם תנקר עיניהם שלא יוכלו לעלות:

28 הקטורת שהם מקריבין. ה"פ אפילו העשן אל תעלה לפניך: ג"א הרמב"ן טען הלא לדתן ולאבירם אמר זה ודתן ואבירם לא היו מקריבי הקטורת. ונראה לומר שאע"ג שאין דתן ואבירם מקריבין קרבנות אין זה קשיא שהרי בכל מקום שלוחו של אדם כמותו, שהרי כל עצמו של מקריבי הקטורת לומר ראוים הם להיותם כהנים גדולים וכל כהן גדול מקריב בשביל עצמו בלבד:

29 שיש להם חלק בתמידי צבור. דקשה לו דבקרא כתיב מנחה, וקטרת אינה נקראת מנחה. ופירשו על התמידים שמקריב ג"כ מנחה עם התמיד: נח"י לפי שהתמידים מכפרים תמיד, של שחר על עבירות של לילה, ותמיד של בין הערבים על עבירות של יום, אבל לאלו לא יכפר. ומה שהזכיר מנחתם ולא התמיד, לפי שהוא העיקר כמשארז"ל על הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו הקריב עולה בלא מנחה. ופי' הר"ר יונה שגם על העולה אין לו שכר והכתוב ג"כ אומר עולת התמיד ומנחתה:

30 אחד. פי' לא שיהי' מלת אחד תואר לחמור, ויהיה פי' חמור אחד מהם, שהם ישראל, שעבדתי לי. וקורא לישראל חמורים, חלילה שיאמר כאלה. רק חמור סמוך לאחד, פי' חמור של אחד מהם, ואמר נטלתי במקום נשאתי שלא תחשוב שנשאתי הוא ל' הרימותי:

31 והיה לי ליטול משלהם. שהוצרכתי לחמור מ"מ לא לקחתי, דאל"כ במאי משתבח דילמא משום שלא היה צריך מ"ה לא לקח ואילו היה צריך היה לוקח:

32 עדתך. וא"ת והלא כתיב באותו פסוק אתה וכל עדתך, וי"ל לפי שקרח היה סבור שמשה ילך עמהם, ואמר קרח אליו לא תלך עמנו כי אין בלבנו עמך אלא על אהרן אחיך, ואז השיב משה ואמר לו אתה ואהרן והם מחר וכו', מצאתי. והרא"ם פי' שלא נחשוב שמלת הם מורה על אנשים אחרים חוץ מהנזכרים לעיל דהם ר"ן איש, דומיא דאהרן שהוא חוץ מהנזכרים, שהרי כתיב אחריו חמשים ומאתים מחתות ואתה וגו' שהם הנזכרים לעיל:

33 בדברי ליצנות. דאל"כ איך הקהיל עליהם כל ישראל אל פתח אהל מועד, והלא לא היו במחלוקת רק קרח דתן ואבירם ור"ן איש, דאילו היו מתחלה במחלוקת היו נקהלים גם הם על משה ואהרן. אלא ע"כ בדברי ליצנות פתה אותם בלילה ההוא לבד:

34 בא בעמוד ענן. דק"ל הלא כבוד ה' תמיד שוכן במשכן. והרא"ם פי' לא שהשרה עליהם שכינה שהרי אמר הבדלו מתוך העדה וגו':

35 יודע מחשבות. לא אלקי הנשמות כמובן מהרוחות, שמה ענין זה לכאן ומה טעם האיש אחד יחטא הבא אחריו. אבל פירושו היודע מחשבות ותוכל לדעת מי החוטא וכו':

36 הוא החוטא ואתה כו'. מפני שאין כוונתו על מי שיחטא להבא רק על זה המחלוקת, שכבר היה קרח חוטא. אבל מלת תקצוף הוא כמשמעו שהרי עדיין לא קצף רק רצה לקצוף:

37 אמר הקב"ה יפה אמרתם. ד"ד הלשון משמע שהודה הקב"ה להם ובודאי קשה שאין זה שייך בהקב"ה לומר עליו שינוי דעת מכח מאמר בן אדם. והנלע"ד להקדים מאמר כל המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי א' שוגג וא' מזיד בחלול השם, דקשה למה יהיו שוים שוגג ומזיד וכי דינא הכי. ונראה דהענין הוא כי כל העובר בסתר אם יענשו הקב"ה ע"ז יהיו חלול השם ח"ו כי אין הכל יודעים מזה ויאמרו ח"ו שזהו נענש על לא חטא, ע"כ הקב"ה מזמין לו שיעשה חטא בגלוי, ויאמרו הכל משפטי ה' אמת וע"כ אמר שהמחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי, פי' שיעשה חלול השם בגלוי שנית ואחר שיעשה השניה, אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם. ועפ"ז מתורץ שבאמת היו כלל ישראל חייבין כמ"ש רש"י ויקהל עליהם מלמד שפתה אותם והיו חייבין עליהם במחשבה, כי החולק על רבו כאילו חולק על השכינה והיו חייבים כליי', וע"ז אמרו משה ואהרן האיש אחד יחטא ר"ל שבסתר יחטא ואין גלוי אלא לו ועל כל העדה תקצוף ויהי' ח"ו חלול השם. השיבו הש"י, יפה אמרתם כי אני יודע החטא שבסתר דהיינו שאזדמן להם עבירה שני' כמו שהיו באמת דהיינו וילונו לאמר אתם המתם עם ה', אז אמר הקב"ה ואכלה אותם כי כבר נתגלה עונם:

38 אסתלקו. והעלו כמו יצועי עלה, ולמ"ד למשכן נוסף, ולכן כתב סביבות במקום סביב כדי שיסמוך למלת המשכן מפני שסביב אינו נסמך:

39 בקומה זקופה. דק"ל מאי יצאו נצבים, מסתמא לא יצאו כשהם יושבים. רא"ם. ועוד י"ל מאי יצאו נצבים, דמלת יצאו משמע הלכו ומל' נצבים משמע שעמדו. ועל זה פירש"י לחרף ולגדף:

40 כמו ויתיצב מ' יום דגלית. פי' ושם כתיב אני חרפתי את מערכות אלקי ישראל:

41 כמה קשה המחלוקת כו'. ג"א אע"פ שלא נזכר כאן שנענשו רק עזותן ורשעותן שיצאו נצבים, מ"מ יש ללמד מזה שהקטנים נענשו שהכתוב מספר חטאם, והלא הקטן אינו בר עונשין שאינו בר דעת. אלא ע"כ קרא דהכא לא אתא אלא ללמד שכלם נענשו גדולים וקטנים כי אין חטא המחלוקת כשאר חטאים. וא"ת מאי שנא חטא זה משאר חטאים כי אף הקטן נענש. יש לך לדעת כי המחלוקת והגיהנם נבראו בפעם א' ביום שני להודיע כי המחלוקת הוא גוף הגיהנם ממילא העונש המחלוקת הוא גוף הגיהנם וכבר האריך בג"א לתת טעם לדבר ע"ש:

42 לתת לאהרן כ"ג ובניו סגני כהונה כו'. דאל"כ כל המעשים האלה למה לי, הא לא חלקו אלא על אהרן, מאי כל המעשים האלה. ואע"פ שאינם נזכרים לעיל הם מהמפורסמים להם וכאלו הם הנזכרים דאל"כ הרי הספק על הסגנות והנשיאות עדיין במקומה עומד, ומה שלא הזכיר המלכות משום שאין חולק עליו:

43 במיתה שלא מת. תיקן בזה והא כתיב אין כל חדש תחת השמש. לכן פי' להמית אותם במיתה וכו':

44 אם בריאה פה כו'. י"ל דהוקשה להם והא י' דברים נבראו בע"ש בין השמשות וא' מהן פי הארץ:

45 הקול היוצא כו'. פי' שהוא הקול היוצא מתוך הבקיעה כדמות רעם שמבהיל האנשים לברוח, לא קול צעקתם בעת הבליעה שהוא אינו קול מבריח, אדרבה מקבץ לראות הפלא: