שפתי חכמים, בראשית י״ב

1 ושם אעשך לגוי גדול. רוצה לומר דרש"י קאי אלעיל שפי' להנאתך ולטובתך וע"ז פי' מה היא הטובה שאעשה לך ששם אעשך לגוי גדול ועוד שאודיע טבעך בעולם רוצה לומר ומהו ההנאה שאודיע טבעך בעולם וכו' ורצה לומר הואיל ואח"כ מפרש הפסוק ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך א"כ בתחלה כשאמר לו לך לך שמע מיניה שעל מנת כן אמר לו. כתב הרא"ם אף שלך לך אינו קושיא דהא כתיב שה"ש ב יא הגשם חלף הלך לו א"כ הכא נמי נימא אורחא דקרא הוא אפילו הכי היכא דאיכא למדרש דרשינן אבל לי נראה שקושיא הוא בכל מקום וגבי הגשם חלף הלך לו ר"ל לטבעו ולרצונו אבל כאן הקב"ה אמר לו לך לך והוא אין רצונו בכך לכן אמר לך לך להנאתך כו': כתב מהרש"ל לפי פירוש ראשון קשה דצריכין אנו להגיה שם לכן מפרש רש"י ועוד וכו' ולפי זה קשה מאי ואעשך לגוי גדול לכן צריך לשני הפשטים:

2 שהדרך גורמת לשלשה דברים. דקשה לרש"י למה ברכוהו בשלשה ברכות הללו ולא בשאר ברכות:

3 לכך הוזקק לשלשה ברכות. קשה למה גבי אברהם שייך מעוטים הללו דהא לא היו לו בנים וממון לא היה לו דהא בהליכתו לקח הכל בהקפה. וגם השיב למלך סדום אל תאמר אני העשרתי להלן יד כג גם לא מצינו שהיה לו שם טוב. ונראה דה"ק לפי שהדרך ממעט ג' דברים למי שיש לו ומכ"ש מי שלא היה לו עד הנה שלא יזכה בהם בדרך לפיכך הוזקק לג' ברכות הללו שיזכה בהם הפך מנהג של עולם שהדרך ממעט. נח"י:

4 שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם כו'. משמע שר"ל לפי שהדרך ממעט פריה ורביה לכך הבטיחו על הבנים ואמר לו הדרך אינו מזיק לך אלא כמו שאם לא היית בדרך היו לך בנים כן הדרך אינו מזיק לך וקשה הא לעיל פי' רש"י וכאן אי אתה זוכה לבנים וכן מה שפירש כאן שהבטיחו על השם משמע לפי שהדרך ממעט את השם לכך הבטיחו שהדרך אינו מזיק לו כלום אלא כמי שאם לא היה בדרך היה בעל שם כך תהא עכשיו וזה סותר מה שפירש לעיל ועוד שאודיע טבעך בעולם משמע דבחוץ לארץ אין לו שם כלל. וע"ק למה מפרש מתחלה מלת והיה ברכה ואח"כ מפרש ד"א ואעשך לגוי גדול וכו' שלא על סדר הקרא. ועוד קשה למה מפרש בתחלה מלת ואעשך לגוי גדול ואח"כ מפרש מלת מארצך וממולדתך שלא על סדר קרא. והרא"ם פי' דרש"י כתב באחרונה בראשית רבה כלומר שהוא מורה שחולק על מה שפירש להנאתך ולטובתך. וי"ל בדרך הפלפול דה"פ דמה שאמר ואעשך לגוי גדול וגו' לפי שהדרך וכו' לא בא לפרש על ואעשך לגוי גדול אלא רש"י מקשה קושיא על פירושו שפירש לעיל וכאן אי אתה זוכה לבנים והא בבראשית רבה אמר ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך וכו' א"כ משמע שכאן נמי היה זוכה לבנים. וא"ל דהמדרש רבה משובש הוא לפי שבנים ושם מפורשים בקרא אבל ממון אינו מפורש ל"פ ממון נמי מפורש ואברכך בממון וא"ת והא עדיין י"ל דהמדרש משובש דהא המדרש רוצה לדרוש כל היתורים שבקרא ומה הוא דורש במלת והיה ברכה ועל זה פירש והיה ברכה נמי למדרש אתא הברכות נתונים בידך וכו' א"כ ש"מ שאינו משובש וא"כ קשה על פירושו דלעיל ומתרץ ד"א ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים וכו' רוצה לומר בבראשית רבה יש עוד פירוש אחר על ואעשך לגוי גדול וא"כ מאי דפירש לעיל וכאן אי אתה זוכה לבנים אליבא דד"א. פירשתי וק"ל:

5 זהו שאומרים אלהי אברהם. פירוש דהכי משמע מקרא לפי שאין אומרים אלהי אלא על רבים כמו אלהי ישראל להלן לג כ אלהי העברים שמות ג יח אלהי העמים דברים ו יד אבל על יחיד אין אומרים אלהי שלא מצינו בשום מקום שנכתב על יחיד אלהי לכך אמר לו הקב"ה ואעשך לגוי גדול ר"ל שאתה תהיה כמו גוי גדול ואומרים עליך אלהי אברהם כמו על גוי גדול ומפני שמלת ואברכך מורה על תוספות ברכה אמרו שאף בנו יזכה לאותה ברכה שאמר עליו אלהי יצחק ולפי שמלת ואגדלה שמך מורה עוד על תוספות גדולה אמרו שאף בן בנו יזכה לאותו מעלה שיאמרו אלהי יעקב והא דתלי זה בהליכתו לא"י ולא בחוץ לארץ י"ל משום דאמרי' כתובות קי: כל הדר בחו"ל כאילו אין לו אלוה ולכך אין לו ליחיד לומר אלהי אברהם אלא כשילך לא"י וק"ל. דבר אחר ואעשך לגוי גדול וכו' דלפי פירושו היה לו לומר והיה מבורך שקאי על אדם המברך לכן פי' ד"א וכו' ואגב זה פי' חיבור הפסוק ומה שכתב והיה ברכה והיה בגי' שם של ד' כלומר בך יהא החתימה שאומרים בא"י מגן אברהם. מהרש"ל:

6 התרחק עוד משם. מפני שמלת לך אצל מבית אביך שהיה עומד שם שייך לשון יציאה ואצל מארצך שכבר יצא משם שייך ל' התרחק עוד הוכרח לפ' מלת לך מלשון הרחקה ומלשון יציאה:

7 כדי לחבבה בעיניו. רצונו לתרץ למה מאריך כל כך וכתב יציאתו מהיכן היה וכי לא ידענו שיצא ממקום שהיה שם שהוא מבית אביו וא"כ היה לו לכתוב לך לך אל הארץ וגו' וע"ז פירש לא גילה לו מיד כדי לחבבה בעיניו וכו' כלומר כדי לחבב את ארצו בעיניו וכדי ליתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה כי ברבוי החיבה והתוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא וככה יהיה שכרו ולפום צערא אגרא משום הכי כתיב מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו' כדי לחבב עליו ארצו ברבוי תוארים והשתא א"ש מה שכתב רש"י אחריו מיד כיוצא בו את בנך וכו' שהאריך ברבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור כי כפי ריבוי תוארים כן יהי' צערו בזביחתו והפרדו ממנו ולזה נמי לא גילה לו המקום אשר יביא אותו שמה כדי שלא ידע את המקום ההוא ושמא הוא גרוע ממקומו שיצא משם ויצטער יותר ובזה יהיה שכרו יותר. רא"ם: ומהרש"ל פירש שמקשה תרי קושיות חדא למה לו להאריך מכל הסיפורים הללו הל"ל מיד מבית אביך ועוד למה לא גילה לו מיד ומתרץ מה שהאריך כדי לחבבה וכו' ומה שלא גילה כדי לתת שכר וכו' כיוצא בו וכו' האריך בסיפור כדי לחבב לו את יצחק בעיניו ולא גילה לו המקום מיד כדי לתת לו שכר וכו' עכ"ל: ונ"ל ג"כ כפירוש זה רק הדין עם מורי מהר"ם יפה שהכינוי של לחבבה קאי על הארץ הנזכר מקודם דהיינו ולא גילה לו הארץ דאילו ארצו שיצא משם מאן דכר שמיה שיפול עליו לחבבה גם גבי קח נא את בנך יחידך וכו' מלת לחבב עליו את המצות שהזכיר רש"י להלן כב ב היינו מצות העקידה. צדה לדרך:

8 ושרה מגיירת הנשים. הוכחתו מדכתיב הנפש אשר עשו בחרן בלשון רבים היינו אברהם ושרה: נ"ל כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי לפיכך הוה כאילו עשאום. נח"י:

9 נכנס לתוכה. משום דכל ויעבור שבמקרא משמע דעבר הארץ ולא דר שם הוצרך לפרש דזה אין פירושו כן אלא נכנס לתוכה ומנ"ל לרש"י לפרש כן י"ל דדייק מדכתיב בארץ ולא כתיב הארץ או י"ל דדייק מדכתיב עד מקום שכם ושכם היא בארץ כנען:

10 להתפלל על בני יעקב. דקשה לרש"י למה לא השמיענו הכתוב שבא לסוכות שהיא ראשונה בגבול א"י כדמשמע לקמן בפרשת וישלח לג יז ועל זה פירש להתפלל א"נ דקשה לרש"י למה נאמר עד מקום שכם ולא כתיב עיר שכם כדכתיב גבי יעקב שם ויבא עיר שכם ועל זה פי' שבא להתפלל וכו' ומשום הכי נקט מקום דכל המתפלל צריך לקבוע מקום לתפלתו ודלא כפי' הרא"ם שפי' דאל"כ עד מקום שכם למה לי: וא"ת כיון שאברהם ידע זה בנבואה א"כ למה אמר אח"כ להלן טו ב ואנכי הולך ערירי הן לי לא נתת זרע וגו' שהי' חושש שימות בלי זרע וי"ל שמ"מ היה דואג שימשך הדבר שלא יוליד עד הזקנה ויקח אליעזר את ממונו. מהר"ן ע"ש:

11 הראהו הר גריזים. דקשה לרש"י הא כתיב עד מקום שכם עד אלון מורה וכיון דשכם הוא למה קרא אלון מורה ומפרש הראהו הר גריזים והר עיבל ושם כתיב אלון מורה בפרשת ראה דברים יא ל: ששם קבלו וכו'. כי אלון לשון אלה ומורה לשון הוראה וזהו תורה. מהרש"ל:

12 הי' הולך וכובש. דקשה לרש"י דאז מיעוט הוא משמע דבימי אברהם היה אבל אח"כ לא היה בארץ והא בימי משה עדיין היה בארץ משום הכי הוכרח לפרש דאז ולא קודם אלא היה הולך וכובש:

13 שבחלקו של שם נפלה. אע"פ שזה סותר מה שפירש רש"י במדבר יג כב גבי וחברון שבע שנים נבנתה אין זה קושיא דאיכא למימר אגדות חלוקות הן וליכא למימר שכל א"י בחלקו של חם נפלה חוץ מירושלים וגבולי' שנפלה בחלקו של שם דמלשון היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם משמע במשמעות הלשון כל ארץ ישראל בחלקו של שם נפלה. רא"ם: אבל יותר נ"ל שירושלים וגבוליה בחלקו של שם נפלה והא דנקט רש"י היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם אין במשמעות הלשון כל ארץ ישראל אלא כמשמעות הלשון הוא שהיה הולך וכובש את מקצת ארץ ישראל שלא היה בידו של כנען בן חם ממה שנפרש שהם מדרשות חלוקות. וק"ל: ובודאי בחלקו של שם נפל כל א"י כמשמעות רש"י כאן ומה שאמר בפ' שלח במדבר שם ה"פ כי ידוע אם אדם אחד הוא הבנאי יש להניח סימן שבנה העיר האחת לפני השנית ואם היה חם הבנאי בודאי יש להניח סימן שבנה העיר הזו לפני האחרת ואז הוא הסימן שפיר הקדימה אבל זה א"א שיהיה חם הבנאי מכח זה הקושיא אפשר שבנה חברון וכו' אלא ששם בנה חברון וחם בנה צוען א"כ א"א כלל ליתן סימן שזה העיר חברון נבנה משם שבע שנים לפני צוען שבנה חם מאחר ששני אנשים הבנאים ועל זאת לא צריך להביא סתירה אלא ודאי פירושו שהיתה מבונה וכו'. מהר"א אשכנזי:

14 שנאמר ומלכי צדק מלך שלם. מלכי צדק היינו שם בן נח כדפירש רש"י לקמן יד יח ומלך שלם זה מלך ירושלים:

15 על בשורת הזרע כו'. ק"ל למה בנה עכשיו מזבח דאי משום גילוי שכינה כדמשמע בקרא א"כ היה לו לבנות ג"כ מזבח בחרן כי שם נראה לו הש"י ג"כ באמרו לו לך לך ואע"פ שלא נכתב לשם וירא ה' מ"מ גילוי שכינה היה ולכן פי' רש"י על הזרע ר"ל על הבנים ועל הארץ שאמר לזרעך אתן הארץ הרי שניהם בשורת הבנים ובשורת הארץ. ועי"ל דהוכחתו הוא מדכתיב לה' הנראה אליו דק"ל למה לי למכתב הנראה אליו לא היה לו לכתוב אלא לה' אלא להכי כתב הנראה אליו כי בנין המזבח היה על המראה שנראה אליו עכשיו דהיינו בשורת הבנים והארץ וק"ל:

16 אהלו. דקשה לרש"י דהעתקה לא שייך בגוף שיש בו רוח חיים אלא לשון יציאה כמ"ש לעיל פסוק ה ויקח אברם וגו' או לשון נסיעה כמו שכתב ויסע אברם וגו' ועל זה פירש"י אהלו היה מעתיק משם:

17 במזרחה של ב"א. רצונו לפרש שמלת מקדם דבוק הוא למלת ההרה ומפרש באיזה מקום היה ההר אבל אינו חוזר על ויעתק משם ולפרש מאיזה מקום היה נסיעתו והוכחתו מדכתיב אחריו בית אל מים והעי מקדם ואם הוא פירוש על נסיעתו מהיכן היה למה היה בית אל מים כיון שנסע מקדם לבית אל אדרבא קודם שנסע הוה בית אל מים כיון שהיה במזרחו של בית אל אבל כיון שנסע משם לרוח אחרת לא היה כן אלא ע"כ מקדם דבוק למלת ההרה. וזהו שנקט רש"י נמצא בית אל מים כלומר דעכשיו אתא שפיר מים דכתיב בית אל מים. ואין להקשות כיון דמקדם פירוש במזרחו היה לו לכתוב בקדם דמקדם משמע דקאי על ההר שהי' עומד מקדם לבית אל לכן פירש רש"י במזרחו של בית אל ויהיה מ"ם דמקדם כמ"ם בעדן מקדם לעיל ב ח שפירושו במזרחו:

18 בתחלה נטה את אהל אשתו. וא"ת מנא לי' לרש"י דלמא איפכא וי"ל הואיל ואמרינן בגמרא יבמות סב: דחייב אדם לכבד את אשתו יותר מגופו א"כ ודאי שלה נטה בראשונה:

19 נתנבא שעתידין בניו. רצונו לתרץ למה בנה עוד מזבח דהא כבר בנה מזבח על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ: נלע"ד דהקב"ה הראה לו צרה זו יותר משאר צרות דהוה כמו שיור במתנתו שאמר לו לזרעך אתן את הארץ פסוק ז שהוא על תנאי אם יחטאו בניו כמו עכן שיפלו בידם. קיצור מזרחי:

20 וכל מסעיו הנגבה ללכת כו'. דקשה לרש"י דהלוך ונסוע משמע שנסע תמיד ולעיל כתיב ויעתק אהלה משמע שחנה בנתיים. וע"ק לרש"י דכתיב הלוך ונסוע הנגבה משמע שהיה נוסע לנגבה של עולם שהוא חוץ לארץ וזה אינו דהא היה נוסע מחרן לא"י ולכך פירש"י לפרקים יושב וכו' וכל מסעיו לנגבה כל מה שהיה נוסע לנגבה של א"י היה נוסע:

21 הכיר בה ע"י מעשה. רוצה לומר שהיה עוברים בנהר וצריכה היתה להגביה בגדיה וראה שהיתה יפת מראה. ומדרש אגדה שהכיר בה ע"י מעשה פירוש ראה בבואה שלה במים שעברו דרך המים וראה בבואה שהיתה יפה מאוד: ד"א מנהג העולם וכו'. משום דעדיין קשה הלשונות סותרים זה את זה הנה נא משמע לשון הוה וידעתי לשון עבר לכן פירש ד"א. מהרש"ל:

22 ופשוטו של מקרא הנה נא הגיע השעה שיש לדאג. כלומר רוצה לומר לפי זה צריך לחלק הכתוב הנה נא הגיע השעה וכו' ומלת ידעתי היא התחלת ענין ידעתי זה מימים רבים ולזה מייתי ראיה רש"י שמחלקין הכתוב ודומה לו הנה נא אדוני סורו נא הנה נא הגיע שעה שצריכין אתם לתת לב על רשעים וכו': יש מקשין והלא אמרו חז"ל קידושין מא. אסור לישא אשה עד שיראנה. ול"נ שודאי שראה אותה קודם שנשאה והכיר בה שהוא יפת תואר ומ"מ באותו הזמן היתה רכה בשנים ודרך להיות יפה אבל עכשיו שהיתה בת ס"ה שנים ורגיל להשתנות היופי וע"ז אמר שעד עכשיו כו'. נח"י:

23 בין אנשים שחורים. ואע"פ שבאבימלך לא היו אנשים שחורים ואעפ"כ אמר אמרי נא אחותי היא להלן כ ב כבר תירץ אברהם בעצמו זה באומרו רק אין יראת אלהים במקום הזה שם פסוק יא ופירש"י אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא או אחותך היא. ודלא כתירוץ הרא"ם שתירץ שכבר יצא הקול שהיא אחותו:

24 יתנו לי מתנות. דקשה לו הא אין שייך כאן הטבה רק שלא יהרגוהו וזהו הצלה ולא הטבה ולכך פי' יתנו לי מתנות. וא"ת דמשמע שאברהם רוצה במתנות והא לקמן יד כג גבי מלך סדום אמר מחוט ועד שרוך נעל לא אקח אע"פ שמן הדין היה שלו שהרי נטלו מן המלכים אפי' הכי לא רצה במתנות וכ"ש במתנות חנם שאינו רוצה דכתיב משלי טו כז שונא מתנות יחיה וי"ל מתנה מועטת רצה ע"ד כל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ברכות י: דהיינו אכילה ושתי' ופונדק והא ראיה דלקמן יד כא כתיב והרכוש קח לך והשיב לו אברהם הרימותי ידי וגו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם. ועי"ל דהנשים חומדות ממון ולכך אמר לה אמרי נא וגו' כדי לפייסה אבל לא היה בדעתו ליקח ממנו. ועי"ל דעכשיו לא היה לו עושר לכך היה נוטל מתנות כמו שפירש"י לקמן יג ג בפסוק וילך למסעיו לפרוע הקפותיו אבל גבי מלך סדום היה לו עושר משום הכי אפי' מה שהיה מן הדין ליטול לא נטל משום שונא מתנות יחיה וק"ל: יש מקשים האיך היה אברהם רוצה להכשילם באיסור א"א במה שיאמר להם שהיא אחותו ויש לפרש שיאמר להם שהיא אחותו אבל מ"מ היא אשת איש ובעלה במדינת הים ובזה יתורץ נמי מה שאמר וחיתה נפשי בגללך לא היל"ל אלא וחיתה נפשי אלא הכי היה אומר אברהם לשרה אני אדבר שאת אחותי וא"א את ובעלך הלך ממך ואני חוזר ומבקש אותו אולי אמצא אותו ויתן לך גט או שמא מת הוא ותנשא לאיש אחר ומש"ה יחיו אותי שלא יכשלו באיסור א"א ומש"ה נתרצה נמי לזה כיון שאמר להם שהיא ספק א"א בודאי לא ישכבו אצלה נ"ל. עיין בחזקוני:

25 היה לו לומר כבואם וכו'. וקשה למה לא פי' רש"י זה לעיל על וירד אברם מצרימה פסוק י ועל ויהי כאשר הקריב לבא פסוק יא היה לו להקשות למה לא כתיב וירדו ויקרבו אלא משמע דפשיטא ליה כיון שמזכיר אברהם גם שרה וכל אנשי ביתו בכלל כיון שהוא עיקר הבית א"כ הכא נמי נימא הכי וי"ל דלעיל לא קשה מידי משום שאברהם היה עיקר ולכן תלה הכל באברהם אבל הכא היתה שרה עקרית שהרי היה אברהם מבקש ממנה אמרי נא אחותי את א"כ היא היתה עכשיו עקרת הבית והיה לו לומר כבואם כלומר לכל הפחות להשוות שרה לאברהם וק"ל. ומהרא"י תירץ דווקא הכא שייך למידק אמאי לא קאמר כבואם משום דהאי קרא מיירי בשרה דכתיב ויראו המצריים את האשה דלא מיירי באברהם מידי אבל קרא קמא מיירי באברהם ועוד דאיהו חשיב טפי:

26 הללוה ביניהם לומר וכו'. דאל"כ היה לו לכתוב לפני פרעה או לפרעה:

27 במכת ראתן לקה וכו'. כ"ד מיני שחין הן ואין לך רע מכולם לתשמיש אלא ראתן ובו לקה פרעה דאל"כ מנא ידע שהיא אשתו שמיד קרא לאברהם:

28 על פי דבורה. רצונו לתרץ דהי' לו לכתוב על אודות שרי:

29 על אודותיו. דק"ל אי צוה אותו שום דבר א"כ הל"ל על מה צוה אותו לכך פירש"י על אודותיו לשלחו ולשמרו. אבל אכתי קשה מנ"ל לרש"י שזה ציוה אותו דילמא ציוה שיניחהו לילך לשלום ולא יעכבוהו ומנ"ל לשומרו ולכך פירש"י וישלחו כתרגומו ואלויאו פי' לשומרו. ואכתי קשה מנ"ל לתרגום לפרש כן ולכן פירש"י כבד מאוד טעון משאות א"כ הואיל והכתוב מספר והולך בשבחו ודאי יציאתו היה ג"כ דרך כבוד וזה שמפרש רש"י מלת כבד מאוד קודם מלת ויעל אברם שלא על סדר הקרא: