1לשון הקודש. דאי לשון אחר לא היה שפה אחד דהא הכל מודים דבלשון הקודש נברא העולם כדפירש רש"י לעיל ב כג בפרשת בראשית בפסוק ויאמר האדם זאת הפעם וגו' וא"כ ע"כ היה לשון הקודש אותו לשון וק"ל:2ד"א על יחידו של עולם. דלפירוש ראשון קשה א"כ הי' לו לומר בדברים אחדים משום הכי קאמר ד"א וכו' ותו קשה ה"ל למימר ודברים אחרים מהו אחדים משום הכי פירש ד"א וכו' רצונו לומר דברים חדים וכו'. מהרש"ל:1שהיו יושבים שם. דק"ל הלא לא נמצא עיר או מקום ששמו קדם רק למעלה בפסוק ל נזכר שם קדם שהוא סימן למקום משא שיושבת בספר מצד מזרח לכן פירש שהיו יושבים שם כדכתיב למעלה ויהי מושבם כו'. רצונו לומר העיר משא ולא הסימן של קדם ואח"כ ק"ל דהל"ל ויסעו מקדם דתיבת בנסעם משמע מיד בתחלת נסעים מצאו תיכף הבקעה וזה אי אפשר לומר לכן פי' ונסעו משם לתור כו'. בעל המחבר:2ונסעו משם כו'. והוכחתו דבשביל זה נסעו שהרי כתוב אח"כ וימצאו בקעה משמע דמתחלה בקשו זה:1אומה לאומה. י"ל דהוכחתו מדכתיב אחריו בפסוק ז ונבלה שם שפתם אשר לא ישמע איש את שפת רעהו והתם ע"כ צ"ל שפירש אומה באומה דאי שפת רעהו ממש נמצא שיותר מע' לשונות הם אלא ע"כ צ"ל אומה באומה וזה קאי אויאמרו איש אל רעהו דלעיל שמע מנה דלעיל גם כן פירושו כן ודלא כפירוש הרא"ם שפירש כי העצה היתה בין האומות לא בין איש אל רעהו:1להפיצנו מכאן. זה קאי דוקא אמלת עיר שכתוב לפניו אבל לא קאי אמלת מגדל דא"כ סותר זה מה שפירש לעיל שהרי לעיל פירש דברים אחדים באו בעצה אחת וכו' משמע כדי למרוד בהקב"ה בנו המגדל וכאן פירש שלא יבא עלינו וכו' אלא ודאי זה קאי אמלת עיר. רא"ם: פירש שהוא טעם על המגדל שאם יביא עליהם שום מכה להפיצם יעלו במגדל לרקיע ללחום נגד השי"ת וכן ללשון השני שרצו לעשות סמוכים לרקיע וכו'. גור אריה:1כמו אמרם עשותם. פירוש שהוא מקור והכנוי בא על הפועל כמו כי אמרם הוא כמו אמר הם עשותם כמו עשות הם אף כאן החל הם:2בתמיה. פירוש וכי לא תמנע מהם זאת המחשבה והלא אנחנו נרד ונבלבל שפתם וגו' ובהכרח שתמנע המחשבה אבל א"א לפרש בניחותא שהרי באמת נמנע מהם: וקשה מהיכא תיתי לומר שלא אפשר להמנע וי"ל לפי שגדול השלום שאפי' עובדים לעכו"ם לא בא העונש כמ"ש הושע ד יז חבור עצבים אפרים הנח לו לז"א דאין זה כלום דאפשר לעשות מריבה וחלוקה ביניהם. דברי דוד:1מדה כנגד מדה. דאם לא כן הבה שפירושו לשון הזמנה ל"ל הרי כבר הכל מוכן לפניו ית"ש. גור אריה:2וה"א אחרונה יתירה. כלומר אל תאמר מדכתיב ונבלה בה"א ולא כתיב ונבל ודאי לאו לשון רבים הוא אלא הרי הוא כמו נפלה שאע"פ שכתוב בנו"ן מ"מ אינו ל' רבים אלא נו"ן היא פ"א הפועל והה"א היא ה"א הנקבה ולא שהנו"ן היא נפעל לרבים א"כ ה"נ נימא הכי לכך פירש וה"א אחרונה וכו' כלומר דלא דמי מלת ונבלה למלת ונפלה אלא הרי הוא כאלו כתיב ונבל בלא ה"א שהוא לשון רבים דה"א אחרונה וכו' והראי' שהנו"ן של ונבלה היא נו"ן הרבים מדכתיב בתר הכי כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ש"מ דנבלה לאו נו"ן הנפעל היא אלא היא נו"ן הרבים ודו"ק נ"ל ודלא כפירוש הרא"ם שפי' כי אין טעם לומר נרד ותתבלבל לשונם שלא נבלה לשונם בעבור הירידה:3ופוצע את מוחו. דאל"כ אלא מפני שלא היו מבינים אחד לשון חבירו חדלו לבנות א"כ למה נפוצו ולא היו דרים יחד אע"ג שאין אחד מבין לשון האחר אלא מפני שנפל בהם ריב וכו'. גור אריה:1שנתיים אחר המבול. רצונו לפרש דמה שכתוב שנתיים אחר המבול קאי אויולד את ארפכשד וגם קאי אשם בן מאת שנה:1ומדרש אגדה. דקשיא ליה על הפשוטו מאי נפק"מ אם מת בחייו או לאחר מותו ועל פי המדרש אגדה הודיע לנו נס של אברהם שניצל והרן נשרף. נח"י:1זו שרה. וא"ת מנ"ל לרש"י וע"ק מאי נפקותא בזה שפירש יסכה זו שרה וי"ל דהוכחתו ממה שכתיב לפניו אבי מלכה ואבי יסכה א"כ הקרא מונה בני הרן וא"כ למה לא מנה גם שרה שגם היא היתה בן הרן לכך פירש דיסכה זו שרה ועי"ל דשרה בא"ב דא"ת ב"ש הוא בג"ץ שהוא כמנין יסכה וק"ל והא דפירש"י בשם יסכה ג' טעמים משום דהי מינייהו מפקית א"נ דהתם בגמרא בפרק בן סורר ומורה סנהדרין סט: דורש שני טעמים לכן הביאו רש"י והא דמוסיף רש"י על לשון הגמרא וכתב עוד לשון נסיכות משום דק"ל למה לא קרא אותה בשם העצם שלה שרי אלא יסכה ג"כ לשון נסיכות שהוא לשון שרי. מצאתי:1ויצאו תרח ואברם. אע"ג דאפשר לפרש איפכא ויצא לוט ושרי עם תרח ואברם אלא להורות שתרח ואברם היו עיקר ולוט ושרי טפלים. אבל קשה דלעיל מיני' כתיב ויקח תרח את אברם משמע שתרח אביו היה המוציא וכאן משמע שאברם ג"כ היה מן המוציאים. יש לומר אע"פ שגם אברם היה המוציא אפ"ה תלה אברם הכבוד באביו כאילו הוא היה המוציא לבדו לכן כ' ויקח תרח ואילולי מקרא ה"א שהאמת שתרח היה המוציאם לבדו. נח"י:1ויאמרו לא קיים כו'. כ' הרא"ם לא הבינותי בעד איזה זמן הוא חושש אם חושש בזמן אברהם מהו לפיכך קראו הכתוב מת והא בימיו לא נכתבה התורה ואם בזמן שאחר כתיבת התורה מאי ויאמרו לא קיים אברהם כבוד אב ואם דקאמר והלא בצדו כתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך ולא היה יכול לעמוד עם אביו ולבטל גזירת הש"י עכ"ל ולי נראה דקאי אחר זמן כתיבת התורה והעיקר שיאמרו על אברהם שלא קיים כבוד וכו' הוא מפני שלא לקח את אביו עמו כמו שלקח אותו מאור כשדים משום הכי יאמרו עליו שלא קיים אברהם כבוד אביו וכו' והטעם שלא לקחו עמו משום שהי' רשע ועובד עבודת אלילים ואף על פי ששב בתשובה היינו בסוף ימיו קודם מותו אבל בהליכת אברהם ממנו מחרן אז היה רשע וק"ל: ולי נראה שלא הבין דברי הרא"ם וכו' כי כל עצמו לא אמר הש"י לאברהם לך לך וגו' ומבית אביך אלא בעבור זה שאין אני רוצה שתקח את אביך עמך שלא תעשה עצמך טפל לאביך כמו בהליכה ראשונה דכתיב ויקח תרח את אברם בנו וגו' ומה שכתב המחבר כמו שלקח אותו מאור כשדים זה אינו שהרי אדרבה תרח לקח את אברהם כנ"ל ולכן יפה הקשה הרא"ם. צדה לדרך: ועיין לעיל פסוק ל"א מ"ש בשם נח"י ושם תמצא תירוץ הגון לקושיא הנ"ל:
