שפתי חכמים, שמות ח׳

1 ולשאול דבר גדול ולומר כו'. רוצה לומר, אם אתה תוכל לשאול אותי דבר שלא אוכל לעשותו, שתוכל אתה להתפאר עלי לאמר שאני לא אוכל לעשותו:

2 למתי תרצה שיכרתו כו'. וא"ת מה שאלו משה, ודאי היה מתרצה שיכרתו היום לאלתר. ויש לומר, לפי שהיה סבור משה אם יתפלל שיכרתו מיד, אז מיד היה צריך לשלח את ישראל, כמו שאמר למשה, וזה היה רע לו, לפיכך לא ידע משה באיזה יתרצה. ולפי מה שתירץ הרמב"ן בשם הנגיד, יתורץ ג"כ קושיא זו:

3 ולא נאמר אעתר עתרו כו'. דלשון אעתיר העתירו והעתרתי משמע לשון זה הפעיל שהיא פועל יוצא, והיה ליה למכתב לשון אפעל כמו אעתר עתרו ועתרתי, כיון שהוא לשון תפלה, והתפלה אינו פועל יוצא, לכן פירש מפני וכו':

4 כך יאמר אעתיר כו'. רוצה לומר, דלשון הפעיל קאי אדברים, והוה כאילו כתיב דברים:

5 העתרתם עלי דבריכם הרביתם. רוצה לומר, דכתיב ביה בהדיא דבריכם:

1 התפלל היום שיכרתו למחר. שהרי השאלה הי' מתי יכרתו, וצריך להיות שהתשובה ג"כ לא היתה רק על זמן הכרתת הצפרדעים. כך פירש הרא"ם: וקשה, ולמה לו לצער הזה עד למחר, ולמה לא אמר שיכרתו אותו מיד. ויש לומר שפרעה היה מחזיק את משה בחזקת מכשף, וסבר שיודע לכוין השעות, ובודאי עכשיו היא השעה שיכרתו, וכשתעבור השעה לא יוכל להסירה. ולכן אמר למחר, להראות שעל ידי מכשפות הוא עושה כן. אבל משה, מתי שהתפלל נשמע תפלתו. מהרש"ל: מקשים העולם למה שינה הכתוב בצפרדעים ויצעק משה אל ה', ובשאר מכות כתיב ויעתר משה אל ה'. ויש לומר, משום דאמרינן המתפלל צריך להשמיע לאזניו מה שמוציא מפיו, וכאן היו הצפרדעים צועקים כמו שפירש רש"י בסמוך, והוצרך להרים קולו בתפלתו כדי שישמיע לאזניו את תפלתו:

1 והיכן דבר ולא ישמע אליכם פרעה. וא"ת למה לא פירש רש"י לעיל ז, כב גבי מכות דם דכתיב ויחזק לב פרעה וגו', וכן גבי מופת בליעת מטה אהרן את מטותיהם לעיל ז, יג. ויש לומר, דלעיל כיון שעדיין המכה לא סרה ממנו והוא עודנו מחזיק בטומאתו, בודאי הוא בשביל דבורו של ה' שדבר להם ולא ישמע אליכם פרעה, אבל הכא כתיב וירא פרעה כי היתה הרווחה והכבד לבו ולא שמע אליהם כאשר דבר ה', קשה לרש"י היכן דבר ה' אף אם יהיה להם הרווחה שלא ישמע אליהם. משום הכי מביא קרא ולא ישמע אליכם, מדכתיב ולא ישמע אליכם פרעה, ואחר כך כתיב ונתתי את ידי וגו', מאי זה דכתיב ונתתי וגו', הא עדיין המכה לא סרה, אלא ודאי הכי קאמר קרא, ונתתי, כלומר, וכשיהיה לו הרווחה לא ישמע אליכם, ונתתי את ידי וגו':

1 לבראותם ולהוציאם ממקום אחר. לא להוציאם מעליהם. ודייק רש"י, מדכתיב ויעשו כן החרטומים, שפי' שעשו ג"כ כמשה ואהרן:

1 ויש טעם בדבר כו'. דקשה לרש"י למה הביא ה' עליהן הערוב, כיון שנמשך להם מזה תועלת בעורות ובבשרן ושאר הנאות. ולכן פירש רש"י שיש טעם בדבר. מצאתי בשם מהר"ד:

1 אתחבלת ארעא. דקשה לרש"י דתשחת הארץ משמע ל' עתיד, הא כבר היתה נשחתת. לכך הביא ראייה מתרגום, שמפרש אתחבלת שהוא לשון עבר:

1 במקומכם ולא תלכו במדבר. דקשה לרש"י וכי בשמים יזבחו. ועל זה פי', ולא תלכו למדבר, ר"ל שהם היו אומרים לילך במדבר ולזבוח שם:

1 ואצל ישראל קורא אותה תועבה. רוצה לומר, לישראל הי' אומר כן ולא למצרים:

2 דבר שנאוי הוא למצרים כו'. רוצה לומר, תועבה פי' שנאה. ולפ"ז מצי למימר, דלמצרים עצמן אמר כן:

1 ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים כו'. ואם תאמר, היה לו לעיל פסוק כה לפרש כן דכתיב וסר הערוב מפרעה. ויש לומר, דדרך של משה לומר לשון הסרה בתפלתו, שהרי לעיל פסוק ז' כשהתפלל על הצפרדעים אמר וסרו הצפרדעים וגו', אעפ"כ כתיב וימותו הצפרדעים. ומפני שמלת ויסר הוא פירוש וסר דלעיל מיניה, שהוא קודם ויעתר, פי' מלת ויסר קודם מלת ויעתר, אף ע"פ שהוא אחריה. הרא"ם: