שפתי חכמים, שמות ו׳

1 למלכי שבעה אומות כשאביאם לארץ. וא"ת דהכא משמע שהי' מרמז לו עכשיו שלא יכנס משה לארץ, ולקמן בפ' בהעלותך במדבר י, כט על פסוק נוסעים אנחנו אל המקום, פי' רש"י בעצמו, דסבר משה שיכנס לארץ. וי"ל שהי' סבר שיהיה נכנס שם וימות קודם שיכבשו שבעה אומות, דזמן ארוך היו ישראל לוחמים קודם שכבשו מלכי אומות. אבל מ"מ קשה, דהא רש"י פי' לעיל ד, יג על פסוק שלח נא ביד תשלח, אין סופי להכניסם לארץ, א"כ משמע בהדיא שהי' יודע משה שלא יכנס שם. וי"ל שהיה סבר, נהי דלא יכנסו על ידו ולא יהיה שר ומושל עליהם, אבל מ"מ יכנס שם כשאר ישראל. אבל מ"מ קשה, דהא לקמן בפרשת בשלח עה"פ טו, יז תביאמו ותטעמו פי' רש"י, נתנבא משה שלא יכנוס לארץ. וי"ל דודאי הוא שנתנבא, אבל לא בדרך נבואה ממש נתנבא, אלא ניבא ולא ידע מה ניבא:

2 מפני ידי החזקה כו'. אבל לא תפרש שפרעה ישלחם ביד חזקה, כמ"ש ותחזק מצרים גו', כי זה נזכר בסיפא דקרא:

3 על כרחם של ישראל יגרשם כו'. נראה לי דהכי פירושו, בשביל יד חזקה של הקב"ה, שתתחזק על מצרים, יגרשם. אבל הרא"ם פי' ביד חזקה של פרעה, שתתחזק על העם, יגרשם. ולא נהירא. נחלת יעקב ע"ש:

1 דבר אתו משפט כו'. דייק מדכתיב אלהים, שהיא מדת הדין. אי נמי יש לומר, דרש"י דייק מדכתיב וידבר, דלשון קשה הוא. רא"ם. ואל תקשי לך, דהא הרבה פעמים כתיב בתורה וידבר ה' אל משה לאמר, ואין פירושן לשון קשה. ויש לומר, דהתם כתיב אחריו לאמר, וא"כ וידבר הוי כלל ולאמר הוא פרט, שמפרט מה הוא הכלל דהיינו הדיבור, אבל כאן אין כתיב אחריו לאמר, דויאמר אליו אני ה' דכתיב כאן, לאו פרט של וידבר הוא, אלא מילתא באפיה נפשיה הוא, דקאי על מה שאמר משה למה זה שלחתני, כדמפרש רש"י: ולי נראה מדכתיב אחריו אני ה' היפך זה, לכך דרשו פה ולא במקומות אחרים. מהרש"ל:

2 ולא לחנם שלחתיך כו'. ר"ל דאתה אמרת לעיל ה, כב למה זה שלחתני וקאמר ולא לחנם שלחתיך. והנה דברי הרא"ם בפירוש זה ארוכים מאד, ונלאתי לכותבם. ונראה לי, שאין זו תשובה על מה שלמעלה, כמו שכתב הרא"ם, רק הכי פירושו, דבר אתו משפט, רצה לומר, בלשון קושי ולא בלשון נחת, על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה, שהוא התחלת הדבור של למה זה שלחתני, שהי' חס על כבוד עצמו, כמו שפירשתי למעלה לעיל שם. ומה שפי' לא לחנם שלחתיך, גם זה אינה תשובה אמה שלמעלה, אלא הכי קאמר הקב"ה למשה, שמא תאמר לא תצליח בשליחותיך, לא לחנם שלחתיך וכו'. עכ"ל מהרש"ל:

1 אל האבות. מה שנקט רש"י אל האבות, ולא נקט אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב כמו שכתוב בקרא, משום דרש"י נקט לה בלשון קצר. הרא"ם:

2 לא נכרתי להם במדת אמתית שלי כו'. דקשה לרש"י והלא כתיב בפרשת לך לך בראשית ט, ז אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ועל זה פי' לא הודעתי וכו':

3 שהרי הבטחתים ולא קיימתי. רש"י עצמו מפרש מה הפרש יש בין ה' או באל שדי ועל זה פי' שהרי הבטחתים ולא קיימתי ר"ל עדיין לא קיימתי הבטחתי משום שעדיין לא זכו מצד מעשיהם א"כ יש הפרש דההבטחה בשם ה' הוא בלא תנאי אפי' אם יחטאו:

1 וגם כשנראתי להם באל שדי כו'. דקשה לרש"י, איך מיושב הלשון של וגם, אמה שכתיב לעיל. בשלמא אי כתיב לעיל ושמי ה' נודעתי להם, הוי פירושו, וגם דבר זה עשיתי להם. אי נמי, אי הוה כתיב כאן וגם לא הקימותי, הוה נמי שפיר. אבל עכשיו דכתיב לעיל ושמי ה' לא נודעתי להם, מאי וגם הקימותי. ועל זה פי' וגם כשנראתי וכו'. והכי פירושו, שאל תאמר כיון שלא נראתי להם אלא באל שדי ולא בה', א"כ לא צריך אני לקיים הבטחתי, אל תאמר כן, שהרי גם הצבתי והעמדתי להם ברית, בשביל ב' דברים הללו, דהיינו אל שדי והברית, צריך אני לקיים דברי, דהרי הן כמו שהבטחתי להן בה'. וגם הקימותי לפירוש זה, קאי אוארא אל אברהם וגו' באל שדי, ולא על לא נודעתי:

2 הרי שנדרתי להם ולא קיימתי. רוצה לומר, מהפסוקים הללו אתה רואה שנדרתי להם, אבל מה שלא קיים לא מוכח מקרא. אלא בלא הוכחה נקט ליה רש"י לתרץ למה שלחתיך, משום שעדיין לא קיימתי, הוכרחתי לשלוח אותך כדי לקיים דברי לאבות הראשונים:

1 כמו שהצבתי והעמדתי הברית כו'. דקשה לרש"י, מאי וגם אני שמעתי, דמשמע שאחר שמע, וגם הקב"ה שמע. ועל זה פי' כמו שהצבתי את הברית וכו', רוצה לומר, דוגם אני, מוסב אלמעלה. כיון שנראתי להם באל שדי והצבתי להם ברית, וגם אני צריך לקיים, ושמעתי, מילתא באפיה נפשיה הוא. רוצה לומר, לפיכך שמעתי וכו'. והכי פירושו של פרשה זו, בתחילה וידבר אלהים אל משה, דבר אתו משפט על שאמר למה הרעותה. ויאמר אליו וגו', קאי אמה שאמר משה למה זה שלחתני. ואמר לו הקב"ה אני ה', שנאמן לקיים הבטחתי שהבטחתי, ואתה אמרת למה זה שלחתני. וא"ת למה צריך אני לקיים הבטחתי, הרי לא הבטחתי בשם ה' אלא באל שדי, אבל שמי ה' לא נודעתי להם, א"כ לא מוכרח אני לכך, אבל וגם הקימותי וגו', לכך וגם אני צריך לקיימו, הלכך שמעתי וגו':

2 לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים. כי אי אפשר לקיים הבטחת הארץ רק אחר יציאתם ממצרים, ואי אפשר להוציאם אלא אם כן יקויים וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי בראשית טו, יד, לפיכך האריך הפסוק אשר מצרים מעבידים אותם. וזהו ואזכור את בריתי, רוצה לומר, שע"י שזכרתי ברית בין הבתרים של הארץ, ממילא נזכרתי גם דן אנכי, כי בפעם אחד ובמאמר אחד שנאמרו אלו ב' הבטחות, ועכשיו נשלמה התשובה על למה זה שלחתני ומאז באתי הרע לעיל ה, כב-כג, דא"א לקיים דן אנכי אלא אחר שאחזק את לבו וירע לעם הזה. נחלת יעקב. ועיי"ש מה שהאריך:

1 טורח משא מצרים. כאן ק"ל דהיאך מיושב הלשון של מתחת סבלות, דמשמע שהסבלות למעלה פרוש עליהם, והוא מוציא אותם מתחת. ועל זה פירש, טורח משא, רוצה לומר, כאדם שנושא משא שמוציאין את האדם מתחת משא, הכי נמי העבודה של מצרים דומה עליהן כמשא, והוי כאילו מוציא אותן מתחתיו. אבל לעיל א, יא לא כתיב תחת, גבי סבלות:

1 לישבע בכסאי. כאילו אמר לישבע במלכותי, כי הכסא מורה על המלכות, כמו בראשית מא, מ רק הכסא אגדל ממך. גור אריה:

1 לא קבלו תנחומין. ושמיעה זו לשון קבלה היא, רוצה לומר, שנתייאשו מן הגאולה, לפי שסברו שא"א לגאלם משם מעבודה קשה כזו. ואל משה, פירוש, אל תנחומי משה:

2 ונשימתו קצרה כו'. והוה כאילו נכתב ולא שמעו אל משה מצרה גדולה ומעבודה קשה, אלא בשביל זה נקט מקוצר רוח, דדרך של מצר להיות נשימתו קצרה:

3 וכל שכן האמנה לטובה. רוצה לומר, שמביא לנו ראיה על מה שפירש לעיל פסוק ב' ויאמר אליו אני ה', שפי' נאמן לשלם שכר וכו', שהרי אפי' לפורענות מודיע ששמו ה', מכל שכן האמנה לטובה, דהא מדה טובה מרובה ממדת פורענות:

4 לענין של מעלה שאמר משה כו'. רוצה לומר שוידבר אלהים קאי על ענין שלמעלה, דלפירש"י וידבר אלהים אל משה קאי אלמה הרעותה, אבל ויאמר אליו אני ה' וכל הפרשה, קאי אלמה זה שלחתני, כדפי' נמי לעיל. אבל לפי פירוש רבותינו, קאי הכל אלמה הרעותה. וא"ת והא אח"כ מפרשים שקאי אמה שאמר משה מה שמו מה אומר אליהם. ויש לומר דבשביל תרווייהו דבר אתו משפט. והא דנקט בתחילה שקאי אלמה הרעותה, משום דלמה הרעותה עיקר וגרם הכל, ואגב תוכחת העיקר הוכיחו גם על ואמרו לי מה שמו. ותדע לך, שהרי לא דבר אתו משפט אלא אחר שאמר למה הרעותה, ולמה לא דבר אתו משפט מיד כשדבר אליו מה שמו מה אומר אליהם, אלא ודאי זה גרם הכל:

5 מה אומר אליהם. שמעתי ולא אבין, דילמא היא הנותנת, בשלמא משה שלא ידע שום שם משמותיו ית' הוצרך לשאול, אבל האבות הרבה פעמים נגלה להם מהי תיתי שישאלו. ועוד קשה, שהרי גם משה לא שאל בשביל עצמו אלא בשביל ישראל, מה אומר אליהם. ונ"ל דהכי פירושו דש"ס ודש"ר, ומה אבות הראשונים שלא נודעתי להם בשמי ה', שהוא שם העצם ושמי הגדול, רק באל שדי שהוא שם התואר, אפילו הכי לא הרהרו אחר מדותי, ולך ע"י ששאלת מה אומר אליהם הודעתיך ששמי ה', ואפ"ה הרהרת. נחלת יעקב. ועיי"ש:

6 וכשבקש אברהם לקבור את שרה כו'. הוא ישוב הכתוב לפי פי' רבותינו:

7 עד שקנה בדמים יקרים וכו'. ר"ל וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את הארץ ולא קיימתי בימיהם, שהיו צריכין לקנות בדמים יקרים, ואפילו הכי לא הרהרו וכו':

8 ושמי ה' לא שאלו לי כו'. רוצה לומר, כיון שפירושו של וארא אל אברהם וגו' הוא הרבה פעמים נגלתי להם באל שדי, ולא שאלו לי מה שמך, הוה ליה למיכתב ושמי ה' לא שאלו לי, כמו שאתה שואלני:

9 לא הודיעם שכך שמו כו'. דהשתא קשיא להו ממ"נ, שאם יפרשו לא נודעתי להם כמו לא שאלו לי, אבל הוא הודיעם שכך שמו הל"ל ושמי ה' לא שאלו לי. ואם יפרשו לא נודעתי כמשמעו, אלא שהוסיפו עליו ולא שאלו לו, הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נא' לו אני ה' וגו', ואי אפשר לרז"ל לפרש לא נודעתי לא נכרתי, כמו שמפרש רש"י, דמשמע אבל שמו הודיע להם, ששוב לא יתכן להוסיף עליו ולא אמרו לי מה שמך, שמכיון שהודיעם שכך שמו, שוב לא היה להם לשאול. הרא"ם:

10 ועוד היאך הסמיכה נמשכת כו'. ויש לתמוה, דילמא הכי קאמר, מאחר שהאבות חביבים הם שלא הרהרו אחרי, גם אני שמעתי את נאקת בני ישראל בעבורם, אע"פ שאינם נוהגים כשורה. לכן אמור לבני ישראל וכו'. רא"ם: ונראה, דלפי' זה שפי' דעיקר הגאולה היא משום חביבות האבות, אע"פ שישראל אינם הגונים, א"כ לעיל ג, יא כשאמר משה מי אנכי וגו' וכי אוציא את בני ישראל וגו', ופי' ואע"פ שאם חשוב אני מה זכו בני ישראל שיעשו להם נס וכו', היה לו להשיב חשיבות האבות הוא גורם שיעשו להם נס זה, אף שאינם הגונים:

11 מתחלק לכמה נצוצות. רוצה לומר, מתחלק הסלע ע"י הפטיש לכמה נצוצות. וכך פי' רש"י בגמ' דשבת בפרק אמר רבי עקיבא פח:. והתוס' הקשו על פירושו, ומפרשים בענין אחר. ע"ש:

1 והערל והאטם כו'. ר"ל, זהו פי' על והערל שמביא רש"י:

2 זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה. רוצה לומר, שאל תאמר דהאי איך ישמעני פרעה מילתא בפני עצמו הוא, כלומר וגם פרעה לא ישמע אלי מסבה אחרת, דהיינו ואני ערל שפתים, לכן פירש זה אחד מעשרה קל וחומר, והכל חדא היא. ובזה ניחא מה שהפך רש"י, ופירש ערל שפתים קודם ואיך ישמעני פרעה, שלא על סדר המקרא. והקל וחומר הוא הכי, ומה ישראל ששמועה טובה היא להם, והיה להם לקבל דברי, ואפ"ה לא שמעו לי, פרעה ששמיעה רעה היא לו, כ"ש שלא ישמע. וא"ת איכא למיפרך, דמה שלא שמעו ישראל למשה, היינו כמו שמפרש הפסוק לעיל פסוק ט' ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו'. ויש לומר דמשה לא היה ידע שלא שמעו בשביל קוצר רוח, אלא הוא סבר דבשביל שהוא ערל שפתים לא שמעו לו. ומה שכתוב בקרא כן, היינו התורה כתבה לפי האמת, אבל לפי דעתו שהיה סובר משום שהיה ערל שפתים לא שמעו אליו. הוי שפיר ק"ו ואין להקשות. אעפ"כ היה לו למשה להבליע הפירכא, אף אחר שגילה לו הקב"ה שמה שלא שמעו אליו הוא מקוצר רוח, והק"ו שלו הוא נפרך, כמו שמצינו בכמה מקומות בתלמוד. יש לומר דפירכא הכתובה בתורה הוא, שהכתוב מעיד שמה שלא שמעו הוא מפני הקוצר רוח, ואין להבליע הפירכא. כן כתב הרא"ם:

1 להנהיגם בנחת כו'. דקשה לרש"י, דמהפסוק משמע שצוה את ישראל עצמן שיוציאו את עצמן. ועז"פ צוה עליהם וכו', רוצה לומר דויצום קאי על משה ואהרן, להנהיג ישראל בנחת ולסבול אותם, ובפרעה ינהגו כבוד. ומה שכתוב אחריו להוציא את בני ישראל, מילתא באפיה נפשיה היא:

2 ופשוטו צום על דבר ישראל ועל שליחתו כו'. ומלת להוציא קאי אשניהם. צוה על דבר ישראל, שיאמר להם שהוא יוציאם ממצרים, ועל שליחותו אל פרעה, שיאמרו לו להוציא את בני ישראל וגו', ויתרו בו, שאם לא יניחום שייסר אותו ביסורים:

1 דרך תולדותם מראובן. וא"ת עדיין יש להקשות למה לא התחיל משבט לוי. ותירץ הרמב"ן, דא"כ היה נראה שלוי היה בכור, ויחסם מכאן ואילך לכבוד משה, לכך התחיל מראובן, להודיע שנשאר ראובן בכור לייחס, ונמנה לוי שלישי לשבטים:

1 ולוי האריך ימים על כלם. וא"כ נמצא שלא עבדו אלא קי"ו שנה, דהא יוסף בן ל' שנה בעמדו לפני פרעה, ובאותו זמן היה לוי בן ל"ד, דהא בששה שנים נולדו כולם, חוץ מבנימין, הוצא מהם ב' שנים עד שנולד לוי, שהוא שלישי לראובן, נמצא שהיה לוי גדול מיוסף ד' שנים. ואח"כ היה ז' שני השובע ושנתים רעב, וכשעברו ב' שנים משני הרעב באו למצרים. ובאותו זמן היה לוי בן מ"ג, וקל"ז שנים היה כשמת. צא מהן מ"ג, אז נשארו עדיין צ"ד שנים מלוי שלא התחיל השיעבוד. ורד"ו שנים היו במצרים. צא מרד"ו צ"ד שנים של לוי, שלא התחיל השיעבוד, נמצא שלא נשתעבדו אלא קי"ו:

1 אחת אבוהי כו'. רוצה לומר, שלא תפרש כמו דודתך הנאמר בפר' עריות ויקרא יח, יד ואל דודתך לא תקרב, והתם פי' אשת דודו, דהא יוכבד היתה בת לוי, וא"כ היתה נמי אחות קהת, דהא קהת היה בן לוי, וקהת היה אביו של עמרם, וא"כ נמצאת שהיתה אחות אביו:

1 הנושא אשה צריך לבדוק באחיה. אבל גבי לבן בראשית כה, כ דרשו להגיד שבחה, משום דלא שייך לומר שבדק בלבן. ועוד, דלא הוה ליה למיכתב לא את אביה, ולא אחיה, ולא מקומה, שכבר הוזכרו למעלה, ועל כרחך כלם באים לדרשא. רא"ם: וליכא למימר דלמא אין הכי נמי שצריך לבדוק בכלם. חדא, דבשלמא באחיה שייך הטעם, משום דרוב בנים דומים לאחי האם, משא"כ באביה, מכ"ש באנשי מקומה. ועוד, דא"כ למה בדק אהרן באחיה בלבד, דהא לא נכתב שם אביה מיותר:

1 מזרע יתרו שפטם עגלים לע"א כו'. סוטה מג. רוצה לומר שאביו היה משבטו של יוסף, ואמו היתה מזרע יתרו, או להיפך. נראה לי, דרש"י דייק מדכתב פוטיאל ביו"ד, דמשמע לשון רבים. אי נמי, מדכתיב מבנות, דמשמע נמי ל' רבים, רוצה לומר שייחסו בשביל שני יחוסים. ואין להקשות דילמא שם אדם הוא ששמו פוטיאל. ויש לומר, דדייק מדכתיב לעיל ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון, ש"מ דבא הכתוב לייחסם, ה"נ פוטיאל בא לייחסו:

2 שפטפט ביצרו. יש מפרשים שמרד, ויש מפרשים שזילזל:

1 בצבאותם כו'. דעל צבאותם משמע, שהוציאו את ישראל יותר מצבאותם. אי נמי, דמשמע שהוציאו את צבאותם בתחילה, וזה אינו:

1 מחובר כו'. דאי לאו כן לא יתכן לפרש ויהי ביום דבר וגו', דמה היה באותו יום, אלא מחובר וכו'. גור אריה:

1 היא האמירה כו'. פירוש, האמירה של ואני ערל שפתים הבא אחרי בני ישראל לא שמעו אלי לעיל פסוק יב, שזו היא האמירה ראשונה בפרשה, ושנאה בפרשה שנייה, לא האמירה של ולא שמעו, כי זו לא נשנית בפרשה שנייה. רא"ם: ואני אומר, על כל מה שנאמר בפרשה ראשונה קאי. והא דלא נשנית בפרשה שנייה הדבור של ולא שמעו אלי, הדיבור ההוא ג"כ מרומז בפרשה שנייה. דקשה, למה מהפך הכתוב ממה שנא' למעלה בפרשה ראשונה, דלעיל כתיב ואיך ישמע אלי פרעה ואני ערל שפתים, ובפרשה שנייה כתיב הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. אלא ודאי הכי קאמר, הן בני ישראל לא שמעו אלי, אע"פ שכל השליחות הוא לטובתם, אפילו הכי לא שמעו אלי בסבה שאני ערל שפתים, א"כ איך ישמע אלי פרעה. והוה הוא הק"ו בעצמו שנאמר בפרשה ראשונה: