שפתי חכמים, דברים ל״ב:מ״ג

על הגזל כו'. לא על שפיכת דמים, שכבר נאמר כי דם עבדיו יקום:

ויפייס אדמתו ועמו כו'. פירש אדמתו דהיינו עמו:

בפנים אחרים היא נדרשת כו' ר"י דורש כו'. משמע דאין הפרש בין פירושו ובין פי' רש"י, אלא בקרא כי גוי אובד עצות המה, שרש"י פי' על הע"א, ורבי יודא דורשו על ישראל. אף על פי שהם מתחלפים בפירוש כי מגפן סדום גפנם פסוק לב, שרש"י פי' שמעשיהם כמעשה סדום ועמורה, ורבי יודא דורש וכי מגפנם של סדום אתם או ממטע של עמורה, והלא אתם ממטע קדוש. מכל מקום שניהם שוים, שהוא כלפי ישראל. אבל גבי אי אלהימו פסוק לז, שרש"י פירש, שאמר הקב"ה לישראל איה וכו', ורבי יודא דורש שיאמרו ישראל לע"א, יש לומר שמה שכתב רש"י שדברי רבי יודא הם כפירושו ממש עד תכליתו חוץ מגוי אובד עצות המה, אינו אלא על פירוש ואמר, שרש"י ורבי יודא סוברים שאין ואמר דברי הע"א כדעת רבי נחמיה שפירש ואמר האויב שהוא טיטוס וכיוצא בו, אבל לא על אלהימו, דאם כן מאי ר"י דורשו כלפי ישראל דקאמר, הא כלפי הע"א דורשו, אבל עכ"פ אין דברי רש"י ורבי יודא שוים לגמרי, שהרי רש"י פירש ואמר ישראל. רא"ם:

בלשון זה משמש וכו'. פירוש נתינת טעם הוא אלמעלה:

בלשון דהא. פירש לפירושו, דרבי נחמיה שפירש קרא דכי ידין וגו' כי יריב את ריבם, ויהיה פירוש כי מלשון דהא, ופי' למה אמר לי נקם ושלם לע"א, מפני שיריב את ריבם של ישראל מיד עושקיהם:

יגלה הקב"ה ישועתו כו'. דלפירוש רש"י יהיה פירוש ראו, שבידי להמית ולהחיות, ולא כאותן ע"א שעבדתם, אבל לדעת רבי נחמיה שפירש אי אלהימו קאי אהאויב, שיאמר לישראל אי אלהימו וגו', איך יאמר ראו עתה והבינו שבידו להמית ולהחיות, ולכן הוסיף אז יגלה ישועתו, שפירושו שאז תהפך מחשבות האויב ממה שהיתה טרם הגלות ישועתו:

מאתי באתה עליהם הרעה. פירוש לע"א:

ומאתי תבא עליהם הטובה. פירוש לישראל:

כמו כי נשאתי כו'. כלומר כבר נשואה היא ידי בשמים, פי' תמיד אני משרה שכינתי וכו'. אבל אי אפשר לפרש מלשון שבועה, כיון שכבר כתיב פורעניות חמת תנינים יינם וגו' ראו עתה וגו', ואם כן אמאי ישבע עכשיו, אבל לפי פשוטו שפירש"י לעיל, דקאי אישראל, אתי שפיר, שנשבע שינקום מהם, וכן לרבי יודא. אבל לרבי נחמיה שמפרש כל הפרשה כלפי ע"א, אי אפשר לפרש מלשון שבועה: