שפתי חכמים, דברים כ״ו

1 מגיד שלא נתחייבו בביכורים כו'. ואם תאמר למה לא מפרש רש"י זה לעיל בפרשת שופטים יז יד גבי פר' מלך, דהתם ג"כ כתיב וירשתה וישבתה בה. וי"ל דדעת רש"י לתרץ למה ליה למימר כאן וירשתה וישבת בה, דהא ממלך גמרינן, דילפינן ביאה ביאה מהדדי, מה התם אינן חייבים אלא אחר כיבוש וחילוק, אף הכא כן, והאי גזירה שוה גמירי דהיא הלכה למשה מסיני, כמו שפירש רש"י בפרשת שלח לך במדבר טו יח גבי חלה, על בבואכם אל הארץ, משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה וכו', וכיון שפרט לך באחת מהן וכו', ר"ל וכיון שפרט לך במלך שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה, אף כולם כן, אלמא דגזירה שוה גמורה הוא, וא"כ לל"ל כאן וירשתה וישבת בה. ומתרץ, מגיד שלא נתחייבו בבכורים וכו', א"כ בענין אכילה מדבר, והוה אמינא דמיד חייבים בביכורים קודם שנהנין מהן, כדאמרינן ברכות לה. כל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה כאלו מעל, ולא הוי ילפינן גז"ש ממלך, לכן צריך לפרש ביה בהדיא וירשתה וישבת בה. אבל לעיל בפרשת שופטים לא הוה ילפינן לה מביכורים, דה"א מיד כשנכנסין לארץ מחויבים להעמיד מלך, דהא בשביל זה משימין עליהם מלך כדי שיצא לפניהם למלחמה, ואין לך צורך יותר גדול משעת כיבוש וחילוק, דאז היה עיקר מלחמה. ולכן צריך לפרש בה וירשתה וישבתה בה שאינו אלא לאחר כיבוש וחילוק, כדי שיתלו הכיבוש בהקב"ה ולא במלך בשר ודם:

1 ולא כל ראשית כו'. כך היא הנוסחא ברוב ספרים שבידינו. והקשה ע"ז הרא"ם, ל"ל מראשית, תיפוק ליה מג"ש דארץ ארץ שאין חייבין בביכורים אלא ז' מינין בלבד. ועוד מ"ש הכא דרשי' מראשית ולא כל ראשית, למעט שלא יהיו ראשית כל האילנות חייבין בביכורים אלא מקצתן בלבד, ומ"ש גבי חלה במדבר טו כא דדרשינן מראשית ולא כל ראשית, למעט שלא יעשה כל עיסתו חלה. והאריך בזה. ועיין בנח"י באריכות:

2 זית אגורי ששמנו אגור בתוכו. וא"ת והא בפרשת עקב לעיל ח ח פי' זית שמן זית העושה שמן, כי יש זיתים שאין עושין שמן, ולמה לא פירש התם כמו שפי' הכא. וי"ל דלעיל מיירי בשבח א"י ועל זה פירש זיתים העושין שמן, כלומר בשאר ארצות יש זיתים שאין עושין שמן, לאפוקי בארץ ישראל כל הזיתים שבה כולם עושין שמן. והכא מיירי קרא בביכורים, שאין מביאין ביכורים אלא מפירות א"י ומשבח פירות א"י, כדילפינן מג"ש דארץ ארץ, והוי כאלו נכתבו נמי בהדיא הפירות בפרשת ביכורים, וזית דהכא מיירי בזיתים דארץ ישראל שכולן עושין שמן, כדפרש"י בפ' עקב, וא"כ אתי שפיר מה שפירש זית שמן ששמנו אגור בתוכו וכו', כי יש זיתים ששמנן זב מהן בעת הגשם ואינן טובים כ"כ, ל"פ זית אגורי וכו'. ובזה יתורץ ג"כ מה שמקשים דברי הרא"ם אהדדי:

3 אדם יורד לתוך שדהו. רצל"ת מלת ראשית ל"ל, לא הל"ל אלא ולקחת מפרי וגו':

4 ורואה תאנה שבכרה כורך עליה כו'. לאו דוקא תאנה אלא ה"ה שאר מינין, והא דנקט תאנה לפי שממהרת להתבשל יותר מכל שאר פירות:

1 שאינך כפוי טובה. דאל"כ למאי צריך לומר הכי, וכי קודם לכן לא ידע הקב"ה כל זאת שבא אל הארץ. כפוי הוא מלשון הכפישני באפר איכה ג טז:

2 פעם אחת בשנה כו'. פי' אם היו לו פירות יותר ממין אחד, ומין אחד ממהר להתבכר יותר מהשני, והוא הביא המין המתבכר לירושלים וקורא, ואחר כך שנתבכר המין השני מביאו גם כן, א"צ לקרא פעם שני'. והוכחתו מדכתיב היום, דמשמע מיעוטא. דאל"כ היום ל"ל:

1 מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. פירשתי בפרשת צו ויקרא ז ל ובפ' תצוה שמות כט כד ובפ' אמור ויקרא כג יא. והוכחתו מדה"ל ולקח הכהן הטנא והניחו לפני מזבח ה' וגו', מידך ל"ל, אלא מידך מופנה לג"ש, נאמר כאן יד ונאמר בבעלים דשלמים יד שם ז ל, מה להלן תנופה כדמפורש שם אף יד דהכא לענין תנופה. והתנופה דהכא פירש"י בפ' לולב וערבה סוכה מז: שהבעלים אוחזים בשפת הטנא, וכהן מניח ידיו תחת שוליו של טנא. ואע"פ דגבי שלמים הכהן מניח ידו תחת יד בעלים ממש, משום דגבי שלמים ליכא שפה ושולים, משום הכי ידו של כהן תחת יד הבעלים ממש:

1 לשון הרמת קול. אבל אינה מלשון ענייה ותשובה, שאין תשובה זולת קורא או שואל, והכא מי קראו או שאלו מה:

2 מזכיר חסדי המקום כו'. כלומר כיון שמזכיר חסדיו של הקב"ה שנתן להם את הארץ הזאת, מזכיר נמי שאר חסדים שעשה עם אבותינו. דאם לא כן, מה עניינו דארמי אובד אבי גבי ביכורים:

3 ובשביל שחשב לעשות כו'. רל"ת בזה, והלא לא האבידו, ואם כן, מאי זה דכתיב אובד דמשמע שהאבידו. ויהיה אובד פועל יוצא, כאלו אמר מאבד, אף שאינו לפי הדקדוק. כן צריך לפרש לפי מדרש רז"ל:

4 שאומות העולם חושב להם כו'. רצונו ליישב בזה, והלא אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה חוץ מבעבודה זרה קידושין לט:. ל"פ שבעכו"ם וכו', ר"ל אפילו בלא ע"א חושב. ודוקא בישראל הוא כן:

5 ועוד אחרים באו עלינו לכלותינו כו'. רצ"ל דמשמע מכח זה שהארמי אובד אבי וירד מצרימה וזה אינו. ל"פ ועוד אחרים וכו'. וענין בפני עצמו הוא:

1 כמשמעו. וא"כ בע"כ צריך לומר הא דכתיב אל המקום היינו בית המקדש, אבל אם פירוש דויתן לנו את הארץ לאו כמשמעו, היינו יכולים לפרש אל המקום היינו ארץ ישראל:

1 מגיד שנוטלו אחר הנפת הכהן כו'. דאם לא כן והנחתו למה לי, הרי כבר כתיב בפסוק ד והניחו, והא דפירש חוזר ומניף הוכחתו מהכא דגמרינן והנחתו מוהניחו לפני ה', מה והניחו דרישא קודם הנחה היה מניף אף וכו':

1 אלא בזמן שמחה כו'. דאם לא כן מאי שמחה שייך כאן שכתב ושמחת וגו', והלא אינן נאכלים לזרים, דאיתקשו לתרומה, לכ"פ מכאן אמרו וכו'. ולכן נמי גבי הלוי והגר אין לפרש כמו בפרשת ראה לעיל יב יח שאתה מחוייב לשמח אותם עמך, כיון שאסורים להם, לכ"פ שגם הם מחוייבים בביכורים דבק טוב:

2 אם נטעו בתוך עריהם. פירוש במ"ח עריהם:

3 מביא ואינו קורא כו'. דקשה לרש"י והא הגר חייב בכל מצות האמורות בתורה, ופשיטא דחייב בביכורים, ולא היה לו לכתוב אלא אתה והלוי. ומשני מביא ואינו קורא ולהכי חילקן:

1 כשתגמור להפריש מעשר כו'. פירוש לא כשתגמור להפריש המעשר של שנה שניה, כפי המובן מן בשנה השלישית, דמשמע שאתה עומד בשנה השלישית ומפריש מעשר של שנה שניה. דאם לא כן הל"ל כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואות השנה השלישית, לפיכך הוצרך לפרש שפירוש בשנה השלישית שבשנה השלישית, וחסר שי"ן כמו את הדרך ילכו בה שמות יח כ שילכו בה. ושנה השלישית הוא שנה שלישית של שמטה:

2 שנאמר מקצה שלש שנים תוציא וגו'. רצונו בזה להוכיח שיקבע זמן הביעור והוידוי בע"פ, ופסוק זה כתיב בפ' ראה לעיל יד כח גבי מעשר:

3 נאמר כאן מקץ ונאמר להלן כו'. לאו דוקא כאן בפרשה זו, אלא רצה לומר נאמר על מעשר של שנה שלישית מקץ, והוי כמו שכתוב כאן, מאחר שכאן מדבר גם כן במעשר של שנה שלישית:

4 שנה שאין נוהג בה אלא כו'. דקשה למה קרא שנת השלישית שנת המעשר, וכי שאר שנים שנת א' וב' אינן שנים של מעשר הן, ומתרץ שנה שאין נוהג וכו':

5 תן להם כדי שבען כו'. דקשה לרש"י וכי אם אינו רוצה לאכול מה לו לעשות. ל"פ תן לו וכו', עשה מה שעליך יש לעשות:

6 פחות מחצי קב חטים וכו'. שהוא י"ב ביצים, אבל שעורים צריך ליתן לו קב. ודוקא בגורן צריך ליתן לו חצי קב חטים, אבל בעיר אין צריך ליתן לו חצי קב, שבעיר יכול לילך גם כן לאחרים, משא"כ בגרנות שהגרנות רחוקים זה מזה:

1 התודה שנתת מעשרותיך. כלומר התודה אל לבך. דאל"כ הל"ל ואמרת לה' אלהיך, מאי לפני, כמו דכתיב לעיל פסוק ג גבי הבאת ביכורים. מנחת יהודה: דאי כמשמעו מה צורך לומר להקב"ה, הא כבר ידוע לפניו. נח"י:

2 זה מעשר שני ונטע רבעי. כדפירש"י לעיל בפרשת קדושים ויקרא יט כד, שמעשר שני ונטע רבעי הם נקראים קודש:

3 ולמדך שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים כו'. רצל"ת והרי אין מעשר שני נוהג בשנה שלישית, א"כ לא ה"ל להתודות אלא על מעשר עני, שהוא נוהג בשנה השלישית ונמשכת עד פסח של שנה רביעית כדלעיל, ל"פ ולמדך וכו':

4 לרבות תרומה ובכורים. כתב תרומות לשון רבים לכלול גם תרומת מעשר, כי היכי דמתניתין שלהי מעשר שני פ"ה מ"י כלל ביכורים בכלל תרומה, כדפירש שם רבינו שמשון כדכתיב לעיל יב יז ותרומת ידך, וארז"ל מכות יז. אלו בכורים. ורש"י הזכירם בפירוש, דלאו כל אינשי שמעתא גמירי:

5 שהתרומה קרויה ראשית כו'. רצונו בזה והיכן הקפידה התורה בזה על הסדר:

6 ממין על שאינו מינו כו'. פי' חטים על שעורים:

7 מלברכך על הפרשת מעשרות. כתב הרא"ם פירש מלשבחך ומלברכך בעת הפרשות מעשרות, ולא מלברך ברכת הפרשות מעשרות, שהוא נוסח הברכות שתקנו אנשי כנסת הגדולה, שברכות על המצות אינו אלא מדרבנן:

1 מכאן שאסור לאונן. דאם לא כן מאי נפקא מינה אם אכל אם לא אכל. ואף על פי שהוידוי הוא בכלל המעשרות והתרומות, כמו שדרשו רז"ל מקרא דוגם נתתיו ללוי וגו' כדלעיל, מכל מקום מלת ממנו משמע מעשר אחד, ואין זה אלא מעשר שני שנקרא קודש, וע"ש. קיצור מזרחי:

2 בין שאני טמא והוא טהור כו'. רצונו לומר התרומה, בין שהוא טמא ואני טהור:

3 והיכן הוזהר על כך כו'. ואם תאמר, ונימא נמי מכאן הוזהר, כמו שפירש לעיל מכאן שאסור לאונן. וי"ל בודאי איסור למידין מכאן, לכן פירש והיכן הוזהר על כך, ר"ל כדי שיעבור עליו בלאו וילקה, אבל גבי אונן שאכל אינו אלא איסור בעלמא ולא מלקות, והא דכתיב לא אכלתי באוני אינו אלא סיפור דברים, אבל אינו אזהרה, כי אזהרה לא שייך אלא מפי הקב"ה. לכן פירש אזהרה מנין וכו':

4 לעשות לו ארון ותכריכין. רבותא קמ"ל, אפילו ארון ותכריכין שהוא של מצוה, וכ"ש של חול. ועיין בקיצור מזרחי:

5 הביאותיו לבית הבחירה. דאם לא כן מה ת"ל שמעתי בקול ה', הרי כבר התודה שקיים כל מה שצוה עליו, ושנשמר מכל מה שהוזהר עליו. ומזה הטעם עצמו דרשו גבי עשיתי ככל אשר צויתני, שמחתי ושימחתי בו. רא"ם:

6 שמחתי ושימחתי בו. ר"ל אחרים:

1 עשה אתה מה שעליך לעשות כו'. דאל"כ מה מקום לתפלה זו לכאן. אלא מכיון שעשינו וכו' ראוי לך לעשות מה שהבטחתנו, אבל עכ"פ תפלה הוא. ולא כמ"ש הרא"ם ודבק טוב:

2 לתת לנו וקיימת כו'. ר"ל במה שמוסיף מלת לתת לנו כו' שבשבועה לא הוזכר ארץ זבת חלב ודבש, ואם כן, איך כתיב הכא כאשר נשבעת וגו'. לכך פירש לתת לנו, כלומר, כאשר נשבעת לתת לאבותינו, וקיימת ההבטחה שהבטחת ליוצאי מצרים ליתן להם ארץ זבת חלב ודבש, יותר ממה שנשבעת לאבותינו:

1 בת קול מברכתו כו'. דק"ל בודאי להכי נסמכה פרשה זו דהכא לפרשת ביכורים, שיהא נמי הא דכתיב ושמרת וגו' קאי אפרשת ביכורים, ואיך נופל אפרשת ביכורים ושמרת ועשית אותם וגו', כיון שפרשת ביכורים כתיב שכבר עשה המעשה, שכבר הביא הביכורים, כדמשמע מהשקיפה ממעון קדשך וגו'. ל"פ בת קול מברכתו כו'. הרא"ם: ולי נראה דק"ל דאם הקרא כפשוטו ל"ל דכתיב היום הזה וכו', הא כבר הזהיר על זה בפרשת והיה אם שמוע לעיל יא יג ובפ' ואהבת שם ו ה, אלא ע"כ צ"ל דכל הענין קאי על הבאת ביכורים, וא"כ מאי דכתיב ושמרת ועשית, על מה קאי, ואיך נתקשר ודבוק עם את ה' האמרת וכו'. אלא ע"כ ברכה, שבת קול מברכת אותו וכו':

1 הבדלתיו לך מאלהי הנכר כו'. זהו פי' של האמרת היום וגו':

2 והוא הפרישך אליו מעמי הארץ כו'. זהו פירושו של וה' האמירך וגו':

3 והוא לשון תפארת כמו וכו'. האמרת, שבחת. כמו יתאמרו כל פועלי און, ישתבחו שדרכן צלחה רש"י חגיגה ג.: