שפתי חכמים, דברים כ״ג

אין לו בה לקוחין כו'. רצ"ל הל"ל לא יגלה, כדכתיב בסיפא לא יגלה. ומתרץ דקיחה משמע אין לו בה קידושין, ר"ל קידושי כסף, דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון קידושין ב.. ור"ל לאחר מיתת אביו, דאל"כ תיפוק ליה דהוה אשת איש:

שומרת יבם של אביו כו'. ר"ל ל"ל עוד ולא יגלה כנף אביו, אלא לרבות שומרת יבם וכו':

אלא לעבור על זו בשני לאוין כו'. וא"ת והא שלשה לאוין הן, דהא איכא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר להלן כה ה. וי"ל דשני לאוין הללו אף לאחר מיתת אביו הם, אבל לאו דלא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר, דוקא מחיים:

ללמד שאין ממזר כו'. ר"ל וגם בשביל זה נכתב ולא יגלה כנף אביו כדי שיסמוך לה לא יבא כו'. וא"ת והא מפסיק קרא דלא יבא פצוע דכא. וי"ל כיון דלאו בני בנים נינהו, ולא שייך בהו ממזר, לא חשיב הפסק:

שאין בעריות מיתת ב"ד כו'. ר"ל שאל תקשי ליה, והלא אין עונשין מן הדין, ל"פ שאין בעריות כו'. והואיל ואיכא ביה כרת, א"כ בלא ק"ו נמי ממזר הוא, כיון שהוא מחייבי כריתות, ושומרת יבם של אביו בכרת, שהיא דודתו:

שנפצעו או נדכאו בצים שלו. מדכתיב אחריו לא יבא ממזר מקיש פצוע דכא לממזר, מה ממזר פסול שלו מאותו מקום, אף פצוע דכא פסול שלו מאותו מקום:

לא ישא ישראלית. וא"ת ולמה לא פירש"י זה לעיל גבי פצוע דכא. וי"ל דרש"י לא בא לפרש מאי בקהל ה', דמילתא דפשיטא הוא דקהל ה' הוא שלא ישא ישראלית, אלא דקשה לרש"י, למה כתב דממזר לא יבא בקהל ה', והא ק"ו ומה פצוע דכא שלא נוצר בעבירה אסור לבא בקהל, ממזר שנוצר בעבירה לא כ"ש. ל"פ לא ישא ישראלית, כלומר אפי' אם נשאה כופין אותו להוציא, ובפצוע דכא אם נשאה לא יוציא. ולהכי לא מצי למילף ק"ו, דנימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון:

לא ישא ישראלית. וא"ת והא כבר פי' לעיל גבי לא יבא ממזר בקהל ה'. י"ל כיון דעמון ומואב זכרים אסורים לבא בקהל ונקבות מותרות לבא בקהל, הוצרך לפרש שהזכר לא ישא ישראלית, אבל הנקבה מותרת בישראל. וגם הקרא הוצרך לכתוב גבי עמוני ומואבי לא יבא בקהל ה' מטעם זה:

על העצה כו'. דאל"כ ל"ל דבר, הל"ל אשר לא קדמו וגו'. אלא ה"ק קרא על הדיבור כלומר על העצה אשר לא קדמו וגו', כלומר ובשביל דבר זה נמי. ור"ל דאשר, כמו ואשר:

יכול אף זה כן כו'. רצ"ל מהיכא תיתי שתדרוש שלומם וטובתם, ומתרץ מכלל שנאמר וגו': נלע"ד, שצ"ל ברש"י לא תדרוש וגו', ועל סוף המקרא שנא' וטובתם פי' זה. שהרי בספרי תניא לא תדרוש שלומם, מכלל שנ' כי תקרב אל עיר וגו' יכול אף כאן כן, ת"ל לא תדרוש מ"מ. וטובתם, מכלל שנ' בטוב לא תוננו יכול אף כאן, ת"ל וטובתם וכו'. והמדפיסים לא הבינו כוונת רש"י והשמיטו מלת וגומר. קיצור מזרחי:

לגמרי כו'. רצונו לתרץ, הא כתיב אחריו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא, הא דור שני לא יבא, א"כ מתועב הוא, ולמה אמר ברישא לא תתעב. ומתרץ מה שכתוב לא תתעב ר"ל לגמרי אל תתעב, אבל מעט תתעבו:

מכל וכל כו'. משום דכתיב אחריו דור שלישי יבא הא דור שני לא יבא, ולמה אמר לא תתעב מצרי. ומתרץ דה"ק לא תתעב מכל וכל, אבל מעט תתעבו, כדפירשתי לעיל גבי לא תתעב אדומי. ונקט כאן מכל וכל, ר"ל משום שנא' שמות א כב כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון, ואע"פ שזרקו זכוריכם ליאור, אפ"ה אל תתעבו, מה טעם שהיו כו'. וזהו שנקט רש"י מכל וכל:

מה טעם שהיו לכם אכסניא כו'. יש מקשים ל"ל לרש"י לפרש הטעם למה דור שלישי יבא, הא הכתוב עצמו מפרש הטעם כי גרים היית וגו'. וי"ל דק' לרש"י וכי בשביל שהיו גרים בארצו יבאו בקהל, אחר שעשו להם כל הרע הזה, שהרגו זכוריהם, וכי בשאר ארצות שיש שם גרים הורגים הזכרים שלהם. ועל זה פי' מה טעם וכו'. ויהיה האי מה טעם פי' על כי גר וגו' דכתיב בקרא:

ושאר אומות מותרין מיד כו'. ר"ל אל תאמר מה קנס זה שקנסן במה שתעבן עד דור שלישי, הא אף שאר ע"א דינן כן. ל"פ ושאר ע"א כו':

שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו כו'. כלומר אל תקשי לך למה לא נתעבו לגמרי, הרי עמון ומואב לא עשו כלום אלא שהחטיאו את ישראל, נתעבו לגמרי, ואדומי ומצרי עמדו להרגן, ולא נתעבו לגמרי. וא"ל משום דלא קדמו אתכם וגו' פסוק ה, דהא ע"כ צ"ל דאדום נמי לא קדמו, דאל"כ למה נתן הכתוב הטעם דלא תתעב אדומי כי אחיך הוא, ולא נתן גם הטעם שקדמו, ש"מ דאין זה עיקר הטעם. וא"ל נמי משום דשכר את בלעם לקלל אותם, ואדום לא שכר את בלעם, דלמא הא דלא שכר אדום את בלעם, משום דאדום לא ידע זה שאת אשר יאור בלעם יואר, ובלק ידע זה ממלחמת סיחון, כמו שפרש"י לעיל במדבר כב ו, וכיון שהוא כן אין להחזיק לאדום טובה בשביל זה, ואדרבה יותר היה לתעב אותם, כיון שרצו להרוג אותם בחרב. ואי משום שהוא אחיך, הא עמון ומואב נמי קרובים הם עמנו, וכמו שאמר אברהם ללוט בראשית יג ח כי אנשים אחים אנחנו. ומתרץ הא למדת וכו':

דבר הכתוב בהווה. דבלילה דרך שרואה קרי אבל ביום אין דרך שרואה קרי, אבל בוודאי מי שרואה קרי ביום גם הוא טמא:

ואסור ליכנס למחנה לויה וכ"ש כו'. ר"ל מדכתיב שני מחנות בפסוק. וא"ת והא אפקיה לשני מחנות חד למצות עשה וחד למצות לא תעשה. ועוד קשה, למה נקט מכ"ש למחנה שכינה, אלא היה לו לינקוט ואסור ליכנס למחנה לויה ולמחנה שכינה. וי"ל דה"פ, דר"ל בזה מה שכתיב ויצא אל מחוץ למחנה, היינו ע"כ מחנה שכינה, דמהיכא תיתי לרבות שאר מחנות, ואחריו כתיב לא יבא אל תוך המחנה, מרבה קרא אפי' מחנה לויה, וא"כ קשה אם נכנס בטומאת קרי למחנה שכינה שהוא קדושה חמורה, אינו עובר אלא בעשה, כדכתיב ויצא וגו', ואם נכנס למחנה לויה שאין בה קדושה כ"כ עובר בלא תעשה שהוא חמור מעשה, כדכתיב לא יבא וגו'. ומתרץ דאם אסור ליכנס למחנה לויה בלא תעשה כ"ש כו'. וא"ת והרי אין עונשין מן הדין. וי"ל ה"מ היכא דלא רומז כלל בתורה, אבל הכא כתיב שעובר בעשה, אלא לא תעשה בא מן הדין, בדבר זה עונשין. והרא"ם תירץ משום דתרווייהו מחנה שכינה ומחנה לויה, משום קדושתה של שכינה הוא, וכחד מחנה חשיבי להו וכו'. ע"ש כי האריך:

שאינו טהור בלא הערב שמש. ר"ל דודאי יכול לטבול כל היום מתי שירצה, אלא ר"ל מה שכתיב בקרא והיה לפנות ערב ירחץ במים, שלא תאמר אבל קודם לכן לא, אלא קרא עצה טובה קמ"ל, כמו שכתוב אחריו וכבא השמש יבא אל תוך המחנה. וכיון שאינו טהור בלא הערב שמש, מה לו לטבול בעוד שהיום גדול. וזהו שנקט רש"י סמוך להערב שמשו יטבול, שאינו כו':

חוץ לענן. וא"ת והלא משמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, כדפי' רש"י בפרשת חקת במדבר כ כט. וי"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה, וזה נאמר קודם מיתת אהרן:

לבד משאר כלי תשמישך. כלומר שיתד זה תהי' לך לבד שאר כלי תשמישך, כדי שתחפור בה:

הקב"ה ערות דבר. הנזכר בראש הפסוק, דאם לא כן לא יראה בצירי תחת היו"ד מבעי' ליה:

כתרגומו כו'. עבד עממין פי' עבד שהוא ישראל הנמכר לע"א, כדאיתא בגיטין מה.. ולפי זה קשה למה קרא אותו הקרא עבד, דהא ישראל הוא. ל"פ ד"א וכו'. ולפי' של ד"א קשה, כיון דהאי קרא דלא תסגיר לישנא דחירות הוא, כמו שאמרו גיטין מג: מכאן המוכר עבדו לע"א או לחוץ לארץ יצא לחירות, א"כ קשה למה נקט לישנא דלא תסגיר, הל"ל לא תעביד עבד אל אדוניו. משום הכי צריך גם לטעם ראשון:

שאף זו מופקרת כו'. כלומר הואיל ואונקלוס תרגם כן, אל תשיב לי תשובה מיניה, מפני שיכולני לתרץ שגם אונקלוס סובר כמותי, שאף זו מופקרת כו'. וכן פי' בסמוך כן:

לרבות שינוייהם וכו'. וא"ת והיכי שבק רש"י דברי בית הלל דאמר ב"ק צד. הם ולא שינוייהם, ומפרש כבית שמאי דדרש גם לרבות שינוייהם. וי"ל כיון דקאמר בגמרא גם לב"ה קשיא, משום הכי פירש אליבא דב"ש:

אזהרה ללוה כו'. דאל"כ לא תשוך מיבעי לי', כי הלוה הוא הגורם למלוה שישכנו:

לעבור עליו בשני לאוין ועשה. לא תשיך לאחיך, ולאחיך לא תשיך. ואין להקשות והא הוי ג' לאוין, דכתיב ויקרא יט יד ולפני עור לא תתן מכשול. י"ל דהאי לאו הוא לאו שבכללות, דהא דרשינן ביה מי שהוא עור בדבר, כלומר לא תתן לו עצה שאינה הוגנת, ואין לוקין על לאו שבכללות. א"נ כיון דדרשו על העור בדבר, משום הכי לא רצו למנות אותו בכלל הלאוין. והרא"ם פי' עובר בשני לאוין לאו דלא תשיך ולאו דלפני עור לא תתן וגו'. והאריך שם. ומה שכתבתי כן מצאתי:

שלשה רגלים ולמדוהו רבותינו מן המקרא כו'. ר"ל דכתיב לעיל בסוף פרשת ראה טז טז בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות, לא הל"ל רק במקום אשר יבחר ולא יראה וגו', שהרי ברישא דקרא כתיב שלש פעמים בשנה, ומסתמא קאי על שלשה הללו, ולמה נאמר. אלא ליתן ג' רגלים לנדר, שאם אינו משלם בג' רגלים עובר בלא תעשה ועשה:

ליתן עשה על לא תעשה. רצונו לתרץ הא כתב לעיל לא תאחר לשלמו, ש"מ שצריך לקיימו:

בפועל הכתוב מדבר. ומפרש והולך שאל תקשי מנליה לפרש הכי, שהרי כתיב ואל כליך לא תתן, מכאן שלא דברה כו', אבל שכרו לעדר ולקשקש אינו אוכל, ש"מ דבפועל בבציר הכתוב מדבר:

אבל כו' ולקשקש. פי' שמלקט הענבים הרעים מתוך הטובים:

אף זו בפועל כו'. שהרי כתיב וחרמש לא תניף, מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הקציר, שאתה קוצר ונותן לכליו של בעל הבית, אבל שכרו לחרוש או לשאר דבר אינו אוכל, ש"מ דבפועל הכתוב מדבר: