שפתי חכמים, דברים ט״ז

1 תזבח לחגיגה כו'. דהא הפסח אינו בא אלא מן הכבשים או מן העזים:

1 לחם שמזכיר את העוני כו'. שבשעה קלה נגאלו כולם, שהרי לא הספיקו בצקם להחמיץ, ובנס זה יזכרו העוני:

2 ולא הספיק בצק להחמיץ כו'. וא"ת והלא בזולת זה לא היו רשאין לאכול חמץ דהא כתיב שמות יב טו שבעת ימים מצות תאכלו וגו'. וי"ל דזהו דוקא לדורות, אבל במצרים לא נאסרו אלא אותו יום בלבד, כדאיתא בפ' כל שעה פסחים כח: , ובפרק מי שהי' שם צו.:

1 אזהרה למותיר בפסח דורות כו'. כי בפסח מצרים כתיב שמות יב י ולא תותירו ממנו עד בקר, והוה אמינא דוקא פסח מצרים שהיו אוכלין אותו בחפזון והיו מזומנים לצאת לדרך, משום הכי לא תותירו שלא יהי' סיבה להתעכבותן, אבל פסח דורות לא, קמ"ל. והא דכתיב בפר' כי תשא שם לד כה ולא ילין לבקר זבח חג הפסח, ההוא באימורי פסח קא מיירי. והא דכתיב בפ' בהעלותך במדבר ט יב לא ישאירו ממנו עד בקר, ההוא בפסח שני קמיירי:

2 ויום ראשון האמור כאן הוא י"ד בניסן כו'. ויהיה פירוש אשר תזבח דהיינו ביום הראשון שהוא י"ד בניסן, ולבקר דבק עם ולא ילין, כאילו אמר ולא ילין לבקר מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון:

3 ולפי שנסתלק הכתוב מענינו של פסח כו'. פי' דאי לא נסתלק לא היה צריך לומר אלא ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר, ופשיטא דביום י"ד קמיירי, דהא עליה קאי, דכתיב לעיל מיניה וזבחת פסח וכו':

1 הרי שלשה זמנים חלוקים כו'. והוי כאילו כתיב שם תזבח את הפסח בערב, דהיינו בין הערבים, וכבא השמש תאכלנו דהיינו בלילה, ובמועד צאתך שרפהו. ומפני שאין השריפה חובה עליו, משום הכי פירש כלומר נעשה נותר ויצא לבית השריפה, לא שחובה עליו לשרפו:

1 לבקרו של שני כו'. דאי אפשר לפרש לבקרו של ראשון, דיו"ט הוא ואסור לצאת חוץ לתחום. ועי"ל דאין לומר לבקרו של ראשון, שהרי חייב ביום ראשון להביא עולות ראייה. כן כתבו התוס' פרק לולב וערבה סוכה מז.:

1 ובמקום אחר הוא אומר שבעת ימים. עיין בהרא"ם שהאריך כאן ביותר, וכבר הודעתי לך מה שאין הכרח לצורך הפשט אין לי להביא:

2 שבעה מן הישן וששה מן החדש. דבששה עשר בניסן מביאין העומר ומתיר החדש, אבל אם רוצה לאכול מן הישן כל ז' הרשות בידו:

3 ד"א למד על אכילת מצה בשביעי שאינה חובה וכו'. מבואר בפ' בא שמות יב טו עיין שם:

1 משנקצר העומר כו'. פי' לא בתחלת הקציר תליא מילתא אלא בקצירת העומר, אך מפני שתחילת הקציר הוא העומר כתב מהחל חרמש בקמה:

1 די נדבת ידך כו'. דתרגום די מחסורו לעיל טו ח כמסת חסרונו, ומ"ם מסת שורש, ושרשו מסס, ודגוש הסמ"ך לחסרון אות הכפל:

1 ד"א באספך כו' שמסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב. פסולת גורן הוא התבן, ויקב הם החרצנים, לאפוקי המחובר והמקבל טומאה. והא דקאמר דבר אחר, דלפי פשוטו קשה ל"ל למינקט חג הסוכות וגם באספך, הי' ל"ל חג הסכות בלבד או חג האסיף לבד, משום הכי אמר דבר אחר וכו':

1 לרבות לילי יום טוב האחרון כו'. כדתני' בפ' לולב וערבה סוכה מח. והיית אך שמח לרבות ליל י"ט אחרון, או אינו אלא לרבות ליל י"ט ראשון, ת"ל אך חלק. ומה ראית לרבות ליל י"ט אחרון ולהוציא ליל י"ט ראשון, מרבה אני ליל י"ט אחרון שיש שמחה לפניו דהיינו החג, לכן צריך לכוללו עם שבעת הימים, משא"כ ליל י"ט ראשון:

1 אלא הבא עולת ראייה כו'. אע"פ שאין במצות יראה כל זכורך אלא עולת ראייה בלבד, הוכרח רש"י לפרש ג"כ על שלמי חגיגה, מדכתיב איש כמתנת ידו, והקרא מוסב אלמעלה פסוק י דכתיב מסת נדבת ידך, וכתיב פסוק יד ושמחת בחגך אתה ובנך וגו', שזה רמז לשלמי חגיגה, כי אין שמחה בלא בשר:

1 שמכין וכופתין במקל כו'. לפי שמצינו שוטרים על אותם הממונים על המלחמה, כמו ודברו השוטרים להלן כ ה ותרגום וימללון סרכיא:

2 בכל עיר ועיר. רצונו לתרץ כיון דבכל שער ושער של בית ימנו שופטים, א"כ את מי הם דנין הא כלם יהיו שופטים. ומתרץ בכל עיר ועיר:

3 מוסב על תתן לך שופטים כו'. דלא יתכן להיות דבק עם נותן לך הסמוך לו, כי מאחר שאמר אשר ה' אלהיך נותן לך, הרי כל שבטיך בכלל מלת לך, אלא מוסב וכו' וכאילו כתיב ובכל שעריך, ויחסר וי"ו מן בכל שעריך. ומפרש והולך א"כ למה לי למכתב תרווייהו, לשבטיך ובכל שעריך, ומפרש מלמד שמושיבין כו':

4 מלמד שמושיבין דיינין לכל שבט ושבט כו'. רצה לומר, לשבטיך מלמד אם היו שני שבטים בעיר אחד שצריך שופטים לכל שבט ושבט, ובכל שעריך מלמד שאם היו שני עיירות של שבט אחד שצריך שופטים בכל עיר ועיר. וא"ת ואף אי לא מוסב על תתן לך, יש לפרש נמי הכי, דמדכתיב נותן לך לשבטיך, דלשבטיך מוסב על לך דסמיך ליה. וי"ל דלך דכתיב גבי נותן, מאחר שכתוב בו אשר ה' אלקיך נותן לך הרי כל שבטיך בכלל, א"כ הדרא קושיא לדוכתיה, לשבטיך ל"ל, אבל תתן לך הוי כמו תתן לשבטיך, ולך דכתיב בקרא הוי כמו לך לך בראשית יב א, וכמו עשה לך שם ו יד, דהוא תיקון הלשון, הוא הדין הכא נמי, אבל לך דכתיב גבי נותן, מלת לך קאי אכל ישראל, ולא תקון לשון הוא, אלא פי' דנותן הוא, דכתיב אשר ה' אלקיך נותן, ולמי נותן, לך, ופירושי קא מפרש והיינו לכלל ישראל, דאין לומר נותן לשבטיך, וכי לשבטים ניתנה הארץ, משא"כ גבי תתן לך כיון דלשבטיך מוסב על תתן א"כ אין אנו צריכים לפירושו דמלת לך וע"כ תיקן לשון הוא, וק"ל:

5 מנה דיינים מומחים כו'. רצונו לתרץ הל"ל ושפטתם את העם משפט צדק, שהוא נוכח, כמו שכתוב אחריו בלשון נוכח לא תטה, לא תכיר, ולא תקח. ומתרץ מנה כו', וה"פ שופטים ושוטרים תתן לך כו', ומה טיבן של דיינים שתתן, ומפרש ושפטו את העם משפט צדק, ר"ל ציווי הוא לישראל שימנו דיינים שיודעים לשפוט צדק, שיהיו מומחים וצדיקים:

1 אף בשעת הטענות כו'. כלומר כיון דלא תטה משפט כמשמעו דהיינו שלא יעוות הדין, א"כ לא תכיר פנים למה לי, ומתרץ ללמדך אף בשעת הטענות כו', ר"ל אפילו קודם המשפט ג"כ לא יעוות הדין ולא יקלקל, שלא יהא כו'. ולכך צריך רש"י נמי לפרש לא תטה כמשמעו:

2 אפילו לשפוט צדק. דא"א לפרש שלא לשפוט צדק, הרי כבר כתוב לא תטה משפט וא"כ לא תקח שוחד למה לי, אלא שאפילו לשפוט צדק אסור ליקח שוחד. א"נ רש"י עצמו מפרש והולך, ר"ל קרא דכי השוחד יעור נתינת טעם הוא על לא תקח שוחד, ופירושו משיקבל שוחד ממנו אי אפשר לו שלא יטה לבו אצלו להפך בזכותו, דהא לא קבל השוחד ממנו בתחילה אלא כדי שיזכהו, ויעוות הדין לשכנגדו, אלא ש"מ ולא תקח שוחד אפי' לשפוט צדק:

3 משקבל שוחד ממנו אי אפשר שלא יטה כו': וא"ת בפרשת משפטים שמות כג ח פי' כי יעור פקחים, אפי' חכם בתורה ונוטל שוחד סוף שתטרף דעתו עליו וכו'. וי"ל דהתם דכתיב יעור פקחים ודאי קאי אפקחות שבו, כלומר יעור הפקחות שתטרף דעתו וכו':

4 דברים המצודקים משפטי אמת. ר"ל דלא קאי על הדיינים, אלא אתורה שהם דברים המצודקים ונקראו אמת, ואותן דברים של תורה הוא מסלף, שלא פסק כדין תורה. ויהיה מלת דברי כמו דברים, ולא שיהיה דברי סמוך, כמו חלוני שקופים מ"א ו ד שהוא כמו חלונים, נטעי נעמנים ישעיה יז י שהוא כמו נטעים:

1 הלך אחר ב"ד יפה. פי' אע"פ דכל ב"ד יכולין לדון הנתבע בע"כ, מכל מקום מצוה על התובע שילך אחר בית דין יפה. דאין לומר כמשמעו דאם כן בצדק תשפוט מיבעי ליה. ועוד צדק צדק למה לי. ועוד הא כבר כתיב לא תטה משפט. אלא הלך וגו':

2 כדאי הוא מנוי הדיינים הכשרים כו'. דק"ל דהא צדק צדק תרדוף שילך אחר בית דין יפה לא נצטוה אלא למי שיש לו דין עם חבירו, וכי בשביל זה יחיו כל ישראל וירשו את הארץ. ומתרץ דלמען תחיה לא קאי אצדק צדק תרדוף, אלא מוסב אשופטים ושוטרים תתן לך וגו':

1 לחייבו עליה משעת נטיעתה כו'. דאם לא כן, הוא בכלל לא יהיה לך אלהים אחרים. ועוד הי' לו לכתוב לא תעבוד אשרה, מאי נפקא מינה בנטיעה, אלא לחייבו כו':

2 אזהרה לנוטע אילן כו'. אעפ"י שבקרא לא כתיב ולא תטע לך כל עץ אצל מזבח, מכל מקום מוכרח אתה לומר דגם לא תטע קאי אכל עץ. דאם לא כן קשה היאך כתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח, וכי עבודת אלילים דוקא אצל מזבח אסור לעבוד ושלא אצל מזבח מותר לעבוד, אלא הכי קאמר, לא תטע לך אשרה כלל בכל העולם כולו, ולא תטע לך כל עץ אצל מזבח דוקא, הא שלא אצל מזבח מותר:

3 ולבונה בית בהר הבית. הרא"ם כתב אין זה אלא דרך אסמכתא מדבריהם, מדלא כתיב ולא תטע לך כל עץ להדיא אלא כל עץ סתם, לא שנא בנטיעה ול"ש בבנין. אבל פשטיה דקרא אינו אלא בנטיעה, דלא תטע דקרא אתרווייהו קאי, בין אאשירה בין אכל עץ אצל מזבח ה'. ועוד מצאתי דבפרשת בלק במדבר כד ו פירש"י על פסוק כאהלים נטע ה', לשון נטיעה מצינו באוהלים, דכתיב דניאל יא מה ויטע אהלי אפדנו, ה"נ שייך לשון נטיעה על בית. ועי"ל דמרבינן דבונה בית מדכתיב כל, דמרבה אפילו בונה בית:

1 להקריב עליה אפילו לשמים. והוכחתו מדכתיב אשר שנא ה' אלקיך, דמשמע מתחילה היה נחת רוח בעיניו כשהקימו מצבה אלא עכשיו שונא אותה, ואי להקריב עליה לשם עבודת אלילים בתחילה נמי היה שונא לזה:

2 ומזבח אדמה צוה לעשות ואת זו שנא. ויהיה פי' אשר שנא אשר היא השנואה עכשיו לה' אלקיך, ולא שתפרש אשר שנא ה', אותה מצבה לא תקים, אבל מצבה אשר לא שנא ה' תקים, זה אין נכון, כי כל המצבות שנא ה' כדמפרש רש"י ואזיל:

3 כי חק היתה לכנעניים כו'. וא"ת מטעם זה גם המזבחות יהיו אסורות, דהא מזבחות ג"כ חק כנעניים הוא מדכתיב לעיל בפרשת ראה יב ג ונתצתם את מזבחותם. וי"ל דלכך נקט רש"י מאחר שעשאוהו אלו חק לעבודת אלילים, ר"ל דאין לך עבודת אלילים בעולם שלא יעשו לה מצבה, לכך שנא הקב"ה אותן, אבל המזבחות אינן כל כך חק, שאין עושין מזבחות לכל עבודת אלילים, לכך לא שנא אותן הקב"ה. רא"ם: