שפתי חכמים, דברים י׳

ובצלאל עשה משכן תחלה כו'. כלומר אל תאמר ודאי לא נצטוה על מלאכת המשכן אלא אחר יום כיפור, אבל בצלאל עשה ארון בתחלה ואח"כ משכן, ואם כן איכא למימר דזהו הארון שעשה בצלאל. לכן פירש ובצלאל עשה משכן תחלה כו':

ותמצא שמנה מסעות כו'. ומה שפירש רש"י בפרשת חקת במדבר כא ד ז' מסעות ממוסרה להר ההר, מפורש בריש פרשת אלה מסעי שם לג א:

ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם. והא דכתיב הבדיל וגו' והא עדיין לא הבדיל עד שנה שניי' משהוקם המשכן. צריך לומר הבדיל הקב"ה במחשבה. ועל כרחך אתה צריך לפרש כן, מדכתיב אחרי כן פסוק י ואנכי עמדתי בהר, דקאי נמי אבעת ההיא שהיא שנה ראשונה, והוא אחר העגל. ובזה ניחא מה שלא פירש"י הקרא כסדר הכתוב בתורה:

הלוים. רצונו לתרץ דבפסוק הבדיל וכו' משמע דלוים גם כן מברכין, וזה אינו. לכן פירש לשאת ארון היינו הלוים, לעמוד לפני העדה ולשרתו ולברך בשמו היינו כהנים:

לפי שהובדלו לעבודת מזבח כו'. כלומר לא מצד שנתקדשו להיות משרתי עליון כמובן מן הקרא, דאדרבה ראוי להרבות שכרם ולא למעטם:

נוטל פרס מזומן כו'. והם התרומות ומעשרות. ויהי' מאמר ה' הוא נחלתו תשובה על מאמר לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו, יחוייב מזה ליתן להם פרנסה אחרת תמורת החלק והנחלה. וכשאמר ה' הוא נחלתו יחויב בהכרח שיפורש על הפרס שהם התרומות והמעשרות. ואמר מזומן, להודיע שזה שנותן להם במקום החלק שנתן לישראל, הוא מפני שזה מזומן בלי עמל, ואין צריכין לעמל עד שימנעו מעבודת המזבח:

של לוחות הראשונות כו'. שהם כלים בי"ז בתמוז ולא הכלים בכ"ח באב. והא דהוקשו מ' ימים האחרונים לראשונים, לא בא להשמיענו שהיו ברצון שלם כמו הראשונים, דזה אינו, שהרי הראשונים היו ברצון שהרי עדיין לא חטאו בעגל, אבל האחרונים לא היו ברצון אלא לענין נתינת הלוחות, אבל לענין כפרת העגל לא היה עד סוף מ' יום שהוא יום כיפור שאז אמר סלחתי כדברך, ועל כן הוקבע היום לכפרה ולסליחה, רק ההיקש בא להודיענו, שאלו מ' יום הנזכרים בפסוק ואנכי עמדתי בהר, אינם המ' האמצעים אלא מ' יום אחרים, שהיו ברצון ולא בכעס, ומזה נלמוד שמשה עמד בהר ק"ך יום:

אע"פ שסרתם מאחריו כו'. דאל"כ מה לענין זה בתוך התוכחות:

הכל בידי שמים כו'. פי' דסבירא להו שהמקרא הזה אינו דבק עם הקודמים לו רק התחלת דבור הוא, ולהודיעך שהכל בידי שמים חוץ וכו'. ולכן אין שואל ממך כי אם ליראה אותו וכיוצא בו מפעולת האדם הבחיריים, שאם ירצה יפעול ואם לא ירצה לא יפעול, ובכללם יראת השם. הרא"ם:

ואף היא לא לחנם כו'. רצונו לתרץ דברישא דקרא אמר לשמור את מצות ה' להנאתו של הקב"ה, ובסיפא דקרא כתיב לטוב לך משמע להנאתן של ישראל. לכן פי' אף היא כו', ר"ל ודאי בשבילו תעשו, אבל מ"מ אף לכם לא לחנם אלא לטוב לכם:

הכל כו'. ר"ל כל מה שכתיב בקרא שמים ושמי שמים והארץ:

כמו שאתם רואים אתכם חשוקים כו'. רצונו לתרץ למה לי בכם, לא הוה לי' למימר רק ויבחר בזרעם אחריהם מכל וגו'. לכן פירש כמו שאתם חשוקים כו', כלומר בכם אתם רואים שהקב"ה בחר בכם ובזרעכם, שהרי אתם רואים אתכם חשוקים מכל העמים. ואמר היום הזה במקום כיום הזה, מפני שפירש מלת בכם ממש והם היו נמצאים בפועל היום הזה. ולא יפול בו כ"ף הדמיון, כי דבק הוא עם ויבחר בזרעם אחריהם, כאילו אמר ובחר בזרעם אחריהם כיום הזה מכל העמים:

אוטם לבבכם וכיסויו. וכסויו שהוא אטומו, וכן בפ' וארא שמות ו יב ע"ש:

לא יוכל שום אדון כו'. דאל"כ כי ה' הוא האלהים והאדון מבעי ליה. ועוד כיון שהוא האל על כל האלהים מכ"ש שהוא האדון על כל האדונים. אלא וכו':

אם תפרקו עולו. מפני שמשוא פנים בכל מקום הוא לזכות את החייב או לוותר לו עונשו, וכן המקח שוחד, והשי"ת לא יפול בו לזכות את החייב רק לוותר עונשו, הוכרח לפרש לוותר. ואמר שאם תפרקו עולו לא ישא וכו', כלומר לוותר עונשיכם. גם לא יקח שוחד וכו', שפירושו לוותר עונשיכם כמנהג לוקחי שוחד. והכתוב הזכיר שניהם, מפני שהוויתור יהי' פעם משום משוא פנים פעם מפני שוחד: כתב הרא"ם לא ידעתי מה ממון נופל אצל הקב"ה, ולמה לא פי' ולא יקח שוחד המצוה במקום עבירה שיוותר לו עונש העבירה שעבר בעבור המצוה שעשה, אלא יתן לו שכרו בעבור המצוה ויענוש בעבור העבירה שעבר, וצ"ע. עכ"ל:

הרי גבורה כו'. כלומר, ממה שכתב בתחלה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' הרי גבורה, לכך סמך לו עושה משפט יתום ואלמנה וגו' להודיע ענותנותו, שעושה משפט אלו שהם תשושי כח ואין להם עוזרים:

ודבר חשוב הוא זה כו'. פי' ולא תחשוב שדבר קטן הוא לתת לגר לחם ושמלה שנראה מזה שאין לו גבורה ויכולת יותר מזה, שהרי לעיל מיני' כתיב עושה משפט יתום, הרי גבורה:

מום שבך אל תאמר לחברך. פי' כאלו אמר ואהבתם את הגר ולא תונהו בדברים, ולכן נאמר אחריו כי גרים הייתם, מום שבך וכו'. אבל באהבה סתם שפירושו להטיב לו, לא יפול עליו כי גרים הייתם, שבשביל שהיו גרים אינם מחוייבים להטיב לגר, כדפירש"י בפ' משפטים שמות כב כ. ועיין בב"מ בפרק הזהב נט::

ולאחר שיהי' בך כל המדות הללו אז ובשמו תשבע כו'. תקן בזה כמה עניינים. כתב ותעבוד במקום אותו תעבוד, שאין צריך למלת אותו, אלא תירא ותעבוד. וכתב ותדבק בו במקום ובו תדבק, כדי שיהיו כל הפעולות נמשכות זו אחר זו, תירא ותעבוד ותדבק. ובתוספות מלת אז לא יהיה ובשמו תשבע מצות עשה כמובן מן הקרא, ויהיה וי"ו ובשמו מיותר. ויתוסף מלת אם, ויהיה שיעור הכתוב כאילו אמר אם תירא ותעבוד ותדבק אז תשבע, כלומר אז מותר לך לישבע, ולא מצוה שתשבע כמובן מקרא: