שולחן ערוך, חושן משפט ק״פ

מהדורה: שולחן ערוך, חושן משפט; לבוב (למברג), 1898

« שולחן ערוך, חושן משפט קע״ט שולחן ערוך, חושן משפט קפ״א »

1 טורי זהב פתח ↗

שם נתבאר דינא כו' עיין מ"ש לתרץ קושית הב"י:

1 באר היטב פתח ↗

בטור. ולכאורה נראין דברי הטור כסתרי אהדדי ממ"ש כאן הדיר אחד מהן לאחד מן השוק כו' למ"ש שם ביו"ד וגם ביו"ד שם קשיין דבריו לכאורה הן ביש בו דין חלוקה הן באין בו והכל ישבתי על נכון בס"ד בדרישה בסי' זה ע"ש ודלא כהב"י שהעלה הדברים בצ"ע ביו"ד ע"ש עכ"ל הסמ"ע ועמ"ש הט"ז שם והש"ך בנקה"כ השיג עליו ע"ש באורך:

1 ב"ח פתח ↗

ומ"ש בשם הרמב"ן טעמו דאינו בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו דכיון דאינו נוח לו אינו רוצה שיהנה ממנו אבל לנודר מחבירו ראוי לכופו דאע"פ שאינו נוח לו מה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסי חבירו וכן כתב הר"ן וטעמו של הרמב"ם הוא דמי שנודר זכור הוא לנדרו ולא יבא לידי מכשול אבל מי שנדר מחבירו כיון שלא הוציא הנדר מפיו אפשר דישכח ויבא לידי מכשול לכך כופין אותו למכור והרא"ש ס"ל דיש לחוש למכשול שניהם וע"ש ובמ"ש הראב"ד בהשגות פ"ז. עוד דין אחר כתב הרא"ש בנדרו זה מזה דכופין את הרגיל ולא כתבו רבינו כאן אבל בח"מ בסימן ק"פ כתבו ועיין במ"ש לשם בס"ד בכל חלוקי הדינים השייכים כאן:

1 שותפים בחצר שנדרו הנאה זה מזה נתבאר דינו בטור יורה דעה סי' רכ"ו:

1 שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

ותחזור השדה לבעלים. עיין בסמ"ע ס"ק כ"ג מ"ש בשם המ"מ עד ונראה דאפילו להסוברים כן בטוען שאמר ליה העכו"ם כן כו' ואיך נחשב זה לברי כו'. ומתשובת הרשב"א שהביא ב"י לעיל סימן ע"ב סי"ח. ולקמן סוף סימן ק"ף משמע להדיא דחשבינן טענת עכו"ם לברי וכשתעיין בה' המגיד תראה שס"ל דאפי' בישראל אין משביעין בטענת ספק ע"פ העד וא"כ י"ל דכ' זה לרווחא דמילתא וא"כ לדידן דקי"ל לעיל ס"ס ע"ה דמשביעין בטענת ברי ע"פ העד ה"ה ע"פ העכו"ם ומ"מ כאן א"צ לטעם זה אלא כיון שהעכו"ם נוגע בדבר ודאי דלא עדיף מישראל דנתבאר לעיל סימן ע"ה סכ"ג בהג"ה דאין משביעין כשהוא נוגע כן נ"ל ודוק וע"ל סי' קע"ו סל"ו בהג"ה ומ"ש שם:

1 מאירת עיניים פתח ↗

נתבאר דינו בטור י"ד סי' רכ"ו. ושם כתבו המחבר וגם בסי' זה כתבו הטור ע"ש ולכאורה נראה דברי הטור כסותרי' זא"ז ממ"ש הדיר א' מהן לא' מן השוק אסור לכנוס בו לצרכו למ"ש שם בי"ד וגם שם בי"ד קשיין דבריו לכאורה הן ביש בו דין חלוקה הן באין בו דין חלוקה והכל ישבתי על נכון בס"ד בדרישה בסי' זה ע"ש ודו"ק ודלא כב"י שהעלה הדברים בצ"ע שם בי"ד ע"ש:

1 דרישה פתח ↗

אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר כו' ז"ל ב"י תמיה לי דכיון דיש בו דין חלוקה חל הנדר וכי נכנס לצורך השותפין מאי הוה הא מ"מ נהנה הוא מדריסת הרגל וכדאמרינן גבי המודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו כו' נראה דמייתי ראייה מאם נכסי שמעון אסורים על ראובן דקאמרינן דראובן נכנס אליו לבקרו מטעם דמחיותיה לא אדרי' משמע הא בלא"ה אסור אע"פ שהוא לצורך המדיר גם יש ראייה משם דצריך לבקרו דוקא מעומד ולא מיושב ודוקא לשמעון עצמו ולא לבנו אע"פ שבכל אלו אין הנאה להמודר מהביקור. וא"ל דהכא שרי טפי דמיירי דנכנס לצורך השותף דלא אדריה וכיון דאין להמודר מן השוק הנאה מהכניסה והוא לצורך השותף שמותר לילך בחצר דהא בזה איירי דלא הדירו זה מזה דמ"מ אין טעם לחלק דלא עדיף האי דנכנס לצורך השותף מהשותף עצמו וכשם שיכול להדיר להשותף מרשותו כ"ש וכ"ש שיכול להדיר להנכנס מחמתו מרשותו אע"ג דלא הדיר להשותף עצמו ועוד דרבינו כתב לצורך אחד מהשותפין דמשמע דאפי' ליכנס לצורך המודר מותר. ומסיק הב"י וכתב ואפשר שרבינו בא לכתוב דברי הרשב"א ונתחלף לו מקום במקום שהרשב"א כתב דין זה אסיפא אאם אין בו דין חלוקה והדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו דמותר לו לכנוס לצורך אחד מהשותפין דוקא וכ"כ הר"ן ע"כ וזהו דוחק גדול ויש לדחוק וליישב דמ"ש רבינו אם לא לצורך אחד מהשותפין כאילו אמר אם לא לצורך דבר אחד מהשותפות ור"ל דאם נכנס לכנוס ולתקן החצר שהוא של שניהן מותר ולפ"ז יתיישב נמי שפיר דמ"ש רבינו אח"כ באין בו דין חלוקה דמותר ליכנס להאחד שהדירו מן השוק דר"ל דנכנס אפי' לצרכו דיכול לומר לאו בחלקך אני נכנס וכמ"ש הרא"ה והביאו ב"י ואצ"ל דמיירי דוקא כשנכנס לצורך שותף השני וכמ"ש הר"ן. ועיין בח"מ סימן ק"פ דשם לא כתב בהאי רישא דין הדיר לאחד מן השוק דנכנס לצורך אחד מהשותפין: ראובן קיבל נדר עליו ושוב אמר אם אשאל על נדר זה איני יהודי אזי אסור לשאול פן יכפור ואם נשאל בדיעבד טעון כפרה וכ"כ רמ"א בסימן רכ"ט ס"ד ומסיק אבל אם אמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי אפי' היתר א"צ כ"כ מהרא"י סימן קצ"ב עכ"ה ומ"מ נ"ל דלא טוב עשה מי שנשבע כן ויש להוכיחו ע"ז עכ"ל. ואם כך אמר אם ישאל יהא בנידוי בעולם הזה ובעולם הבא חל עליו וצריך להתיר הנידוי ורבינו פרץ אמר שנידוי של עולם הזה יש לו התרה ושל עו"ה אין לו התרה וי"מ משום דאכתי לא חל הנדר וי"מ הטעם משום דנידוי של עה"ב הוא נידוי של מקום תלוי בהיתר של מקום הלכך אין מתירין מ"ק פ' השוכר את האומנים מ"ו ובמהר"ם פד"ו סימן ס"ו משמע דנדר שנדר ע"ד המקום הוי כנדר ע"ד רבים דמתירין על דבר מצוה וה"ה בנדר זה שיש להתירו לדבר מצוה דודאי דעת הקב"ה מסכמת לזו עכ"ה:

« שולחן ערוך, חושן משפט קע״ט שולחן ערוך, חושן משפט קפ״א »