שיטה מקובצת על בבא בתרא ק״ב

1 מארבע אמות ועד שמונה. פירש הקונטרס דסבירא ליה להאי תנא כו' ככתוב בתוספות והשתא מארבע אמות ועד שמונה לאו דוקא אלא שני טפחים פחות מארבע ומשמונה דהיינו טפחים של הזויות. וקשה לר"י דלקמן דחיק כו'. תוספות הרא"ש ז"ל.

2 ובודק ממנו ולהלן עשרים אמה. פירוש שהוא כדי אורך שתי מערות וחצר ביניהם וושרים אמה אלו שבודק אותם מתחלה מתים אלו הן שמונה אותם לפי שיש לנו לומר שמתים אלו היו במערה הואיל ונמצא ביניהם מארבע אמות עד שמונה שהוא סדר קברי ישראל והיה לפניה חצר ששה ולאחר החצר מערה שנקברו בסדר קברי ישראל לפיכך צריך לבדוק עד תשלום עשרים אמה אם לא מצא שם כלום בידוע שלא היה שם אלא מערה אחת בלבד והוא המקום שנמצא בו שלשה מתים אלו אי נמי הוו שתי מערות וחצר ביניהם ולא נזדמן לבעלים לקבור אלא במערה אתת בלבד ואם מצא אחד בסוף עשרים יש לומר שתי מערות היו וחצר בינתיים ונזדמן לבעליה שלא יקבור במערה השניה אלא זה שמת בלבד. הרא"ם ז"ל.

3 אמר מר מארבע עד שמונה מני כו'. צריך עיון דבשלמא אורכה דמערה דהויא שמונה משמע בהדיא בברייתא מדקתני עד שמונה אבל מנא ליה דרחבה לא הויא אלא ארבע דלמא רחבה שש ואתי שפיר כרבי שמעון ומארבע אמות דקתני יכול להיות בין ארחבה בין אארכה. ונראה דעל כרחך סבר דרחבה ארבע אמות דהא ארבע אמות לא נקט משום דרוחב המערה כן היא דהא שלשה מתים הוו בשלש אמות וארבעה טפחים. ועוד דאי רחבה כו' לא חזיא לחמשה מתים ולחמשה מתים בחמש ושני טפחים סגי ועל כרחך להאי תנא דסבר דבין כוך לכוך שני טפחים וטפח בכל זוית אי אפשר למערה להיות רחבה אלא ארבע. ומיהו לפירוש רבינו תם לא יתיישב בכך. ונראה דלפיכך יש לדקדק דרחבה ארבע דאי רחבה שש לא הוה לתנא למנקט מארבע אמות שאינו אלא באורך ורוחב אלא הוה ליה למנקט מחמש ועד שמונה כי בחמש יש שלשה מתים ומדנקט ועד שמונה משמע שאין רוחב המערה אלא ארבע ולא משכחת ברחבה אלא שלשה מתים אלא עם צד האורך ואז נמצאין שלשה מתים בארבע ולכך נקט מארבע. גליון תוספות.

4 לעולם רבי שמעון היא והאי תנא הוא דתניא מצאן רצופין כו'. פירוש שמצאן שלשה בתוך ארבע אמות ומצא מת אחד חוץ לשמונה אמות אין להם שכונת קברות ופירוש הלשון כפשוטו מצאן רצופין ואין ביניהם קירוב וריחוק בדרך צורת המערה שהוא ארבע אמות על חמש שיש בהם מתים יותר מן הראוי לה לפי האורך והרוחב אין להם שכונת קברות כי הרוחב ראוי לשנים והאורך ראוי לארבעה ואם מצא שהיו יותר מכאן אינה מערה וחכמים אומרים רואים את היתרים כאלו אינם כו'. ואימא סיפא כו' ואלא לעולם השתא נמי רבנן והאי דקאמר מארבע אמות על שמונה באלכסונא קא חשיב כגון שבדק ומצא האחד בראש הארבע אמות וכיון האלכסון לסוף שש אמות ובדק ומצא האחר ואחר כך חזר ליושר הקו הראשון ומצא אחד בתוך ארבע אמות על משפט קירובו וריחוקו הרי זה שכונת קברות ואלכסון ארבע אמות על שש כאלכסון חמש על חמש שהן עשרה חומשים תן אותה על שש של ארכה הרי הן שמונה בשביל שבדק תחלה באלכסון חשב אורך המערה שמנה עם אורך האלכסון שלה. ומדהא באלכסון אידך נמי באלכסון כו' כלומר וכיון שחשבה המשנה האלכסון במערה הראשונה נאמר כמו כן שחשבה אותם במערה אחרת אם בדקה באלכסון אם כן עשרין ותרתין הויין עם החצר שבאמצע שהיא שש על שש.

5 חד אלכסון חשיב תרי אלכסוני לא חשיב. ואפילו בדק השניה באלכסון לא הכניס אותו האלכסון בשיעור אורך המערה ומפני שהיה תחלה באלכסון חשבו לזו בלבד אף על פי שלא היה בדין להכניסו באורך המערה כי מה לנו לחשב אלכסון. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הר"ן ז"ל: לעולם רבנן היא וכגון דבדק באלכסון. כלומר דהא דקתני מארבע אמות עד שמנה משום דחיישינן דילמא בדק באלכסונה ומערה שהיא ארכה שש ורחבה ארבע הוי אלכסונה כמערה שהיא חמש על חמש ונמצא שצריך להוסיף בשביל האלכסון שתי אמות וכיון שארכה שש הרי שמונה ולפיכך בודק ממנו ולהלן שתי אמות. ואקשינן אם כן אי שניה נמי באלכסונה עשרין ותרתין הויין פירוש ונצריכהו לבדוק שמונה מחמת מערה מפני חשש שמא יבדוק באלכסון והוי להו עשרין ותרתין. ופריק דחרי באלכסונה לא אמרינן כלומר לכולי האי לא חיישינן. ומיהו קשה בעיני שאם מפני חשש אלכסון אפילו לחשש אלכסון החצר יש לחוש שאף על פי שאין בו כוכין כל שבודק באלכסון ממעט ממדתו ונמצאת מדידתו כלה קודם הכוכין של מערה שניה והוה ליה לאקשויי דטפי מעשרין ותרין הויין. אלא שאפשר שבמקום שהכוכין שם מחמירים יותר בבדיקות. ומיהו למסקנא אפילו במערה שניה לא חיישינן שדיינו שנחמיר לחוש בבדיקת מערה ראשונה. עד כאן. וזה לשון הרא"ם ז"ל: וכגון דבדק באלכסונה. פירוש כיון שאין ידוע היכן היה אורך המערה והיכן היה רחבה יש לומר דלמא דרך אלכסון נקט ולפיכך הוספנו שתי אמות שהן שנים עשר חומשים לשש על שש הרי שתי אמות כדקיימא לן כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונה. ומדהא באלכסונה הא נמי באלכסונה כלומר כמו שחששנו שמא דרך אלכסון נקט בבדיקות מערה זו ניחוש למערה שניה נמי. ומהדרינן חדא באלכסונה אמרינן כלומר אין לנו לחוש שנזדמן לו הטעות שתי פעמים. עד כאן.

6 במאי אוקימתא כרבי שמעון. הלשון דחוק מאד דמשמע דמשום דאוקמה כו' ככתוב בתוספות. ור"מ תירץ דהכי פריך אי אמרת בשלמא דהך מתניתין לא אתיא לא כרבנן ולא כרבי שמעון אלא תנא אחרינא הוא דפליג עלייהו בשיעור אורך ורוחב המערה אז ניחא דלא תיקשי רישא לסיפא דאיכא למימר דסבירא ליה דהא חצר ארבע על ארבע סגי אם כן האיך יעמדו אנשי המערה. ויש לומר דיעמדו לצדדין ועוד אלו שמכאן יעמדו בפתח המערה וכן אלו שמצד השני אלא כיון דמוקמת לה ברישא ואליבא דרבי שמעון בר יהודה משום דנראה לה דוחק לברוא דבר חדש ולומר דתנא אחרינא הוא כיון דלא אשכחן בהדיא מאן דאמר הכי אם כן אימא סיפא דעל כרחך לדידך לא מצית לשנויי דילמא רבי שמעון בן יהודה משמו פליג נמי באורך חצר וסבירא ליה דהוי ארבע על ארבע דזה אינו לפי סברתך דלא בעית לברוא שום פלוגתא דלא משכחת בהדיא. כגון דבדק באלכסונה פירש ר"ש ז"ל שאלכסון של ארבע על שש עדיף שנים כמו אלכסון של חמש על חמש. ולא יתכן לומר כן כו' ככתוב בתוספות. ונראה לי דלא דק תלמודא לצמצם. הרא"ש ז"ל.

7 רב ששת בריה דרב אידי אמר בדניפלי. פירוש לעולם רבי שמעון היא וסיפא דקתני בודק שני בדניפלי כו'. ואיכא דגרס בהדיא לעולם רבי שמעון היא ובניפלי ואינה כעיקר הנסחאות ורבינו חננאל ז"ל פירש כו' ככתוב בשיטת הרמב"ן ז"ל. הר"ן ז"ל.

8 ויש לפרש דהא דקתני ובודק הימנו ולהלן עשרים אמה לאו בהדי מקום שנמצא בו אותם מתים הוא אלא חוץ לאותו מקום מתחיל לבדוק עשרים אמה אלו לפי שיש לחוש שהמקום כולו שכונת קברות הוא ושתי מערות וחצר בינתיים יש שם חוץ למקום מתים הללו כו'. ושהחצר של המערות של מתים אלו והמערות שניה של החצר השניה היתה עשויה ודייקא נמי דקתני מצא אחד בסוף שני בודק ממנו ולהלן עשרים אמה אלמא כל עשרים שבודק מסוף המקום שנמצא בו המת הוא שבודק אותם ומשום חשש שתי מערות אחרות וחצר בינתיים הוא צריך לבדוק אותם. ועל זה הפירוש הא דאמר רב ששת בריה דרב אידי בנפלי אין אנו צריכין לומר כהאי גוונא מתים שמצא היו נפלי אלא לעולם אלו שמצא מתים גדולים היו כדקתני בהדיא אם יש ביניהן מארבע אמות ועז שמונה דשמעינן מינה דמתים גדולים היו והאי דנפילי דקאמר רב ששת על אחד משתי המערות אחרות וחצר בינתיים שאין אנו חוששין שהיו שתי המערות דמתים גדולים שצריך להיות באורך כל אחד מהם שמונה אלא למערה אחת בנפלי והשניה לגדולים וחצר ביניהן הוא שחוששין לפי שכיון שחששא בעלמא נינהו אין לנו לאחוז בה כולהו פנים לחומרא ולומר שהן שניהן דגדולים אלא נקטינן בחד מערה לקולא ואמרינן דנפילי הוא ובחד מערה לחומרא ואמרי דילמא דגדולים הוה והיינו דמקשינן ומדהא בנפלי ומהדרינן חדא בנפלי אמרינן תרי נפלי לא אמרינן ושאר כל השמועה פשוטה הוא. הרא"ם ז"ל. וזו היא שיטת הרמב"ן ז"ל. עיין פרק ט' מהלכות טומאת מת. גליון.

9 הכא במאי עסקינן בדנפלי כו'. אין לפרש דלא חששו לבדוק כו' ככתוב בתוספות. ונראה לפרש דמסיפא קא פריך מצא אחד בסוף שתי אמות בודק ממנו ולהלן עשרים אמה ופריך כי היכי דתלינן הכא בנפלי התם נמי ניתלי בנפלי ולא יבדוק אלא שמונה עשר אמה. ומשני בכל חצר תליא חדא מערה בנפלי ולא תרתי. תוספות הרא"ש ז"ל.

10 דרבנן אדרבנן לא קשיא הכא כיון דמינוול לא מיקרי קבר. פירוש מעולם לא קבר אותו על דעת שיטול אותו משם לאחר זמן כי נטילת המת מקברו ניוול הוא לו הילכך לא מצי למימר ליה רואין כאלו אינם כי בודאי על קבורת עולמית נקבר שם אבל נטיעת גפנים בקירוב אפשר כי בכוונה עשה מימר אמר דשפיר שפיר כו‪’‬. הראב"ד ז"ל. סליק פרק ששי פרק שביעי

11 בית כור עפר אני מוכר לך. פירש רש"י ז"ל דלהכי תנא ביה כור עפר לומר קרקע הראוי לזריעה ולפיכך היו שם טרשין גבוהין עשרה טפחים אינן נמדדין עמה אבל אם לא אמר ליה עפר אפילו כולו סלעים הגיעו. ויש מקשים דאם כן למה אינו מקבל נקעים. ויש לי לומר ליישב פירושו דאפשר דהיא הנותנת דכיון דאמר ליה עפר דמשמע ראוי לזריעה אין אדם זורע חציו כאן וחציו כאן. ואי נמי אפילו אמר ליה בית כור סתם ומקבל טרשים נקעים אינו מקבל שאין אדם רוצה שיתן מעותיו ויראו כשנים ושלשה מקומות. ויש מי שפירש דלרבותא דסיפא נקט עפר לומר דאף על גב דאמר ליה עפר טרשים פחותים מכאן נמדדים עמה דשדרי דארעא מיקרי. ויש מפרשים דלישנא בעלמא הוא ולא לשום צריכותא אלא דהדין קרו ליה אינשי. טרשין ונקעים אלו גובהן ועומקן אמרו רחבן וארכן לא אמרו. ומדברי ר"ש ז"ל בשיש בהן שיעור מקום ארבע על ארבע ובירושלמי בעי לה היה שם נקע עמוק עשרה ואין בו ארבע ומתוך מה שאמרו שם משמע שהוא נמדד מכל מקום משמע התם בהדיא מתוך בעיא זו שאם יש ברחבן ארבע על ארבע אין נמדדין כדברי ר"ש ז"ל אלא שבסלעים שאין גבוהים עשרה ונקעים שנמדדים עמה אמר שם רחבן כמה רבי ינאי אמר עד עשרה טפחים רבי ייסה בר בון אמר עד ארבע אמות. ועוד צריכים אנו לדעת טרשין ונקעים שאין נמדדים עמה למי אם בטלים לגבי קרקע ושל לוקח הם כיציע פחות מארבע אמות וכאילנות שבשדה או נשארין למוכר. והראב"ד ז"ל כתב שכל אותן שנשנו בפרק המוכר את הספינה שנכנסים עמה בכלל המכר אינם נמכרים בשם מדה לפיכך מדקדקים בהם מה הן לצרכה ומה אינו לצורכו ומהו מחובר ומהו תלוש ומה תשמישו ומה שאינו תשמישו אף מה שנמכר בשם מדה ונותן לו כל מדתו אין מוסיפים על מדתו כלום. עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל בזה אם אמר כן אפילו בתאלין והוצין שבתוכו כי מתוך דבריו משמע דאף בהן הוא דן את הדין ולא אמרו דקנה אלא במוכר את תשמישתם. עוד כתב הרב ז"ל דכופין את הלוקח ליקח אותן בדמיהן מפני שהם כדברים אבודים ביד המוכר כמו שאמרו ביתר מרובע שאמרו שכופין את הלוקח ליקח. ולפי דברי הרב ז"ל אין בין נמדדין לשאינם נמדדין אלא לפחות את הסלעים והנקעים שאין שמין אותם לפי שווי השדה אלא בפחות מכאן. ואני תמה שהרי אמרו טעמא לפי שאין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים ושלשה מקומות וכיצד טענה זו תלויה בדמים אם יפחתו לו מעט מן הדמים שיקנה בעל כרחו ואינו דומה לרובעין דהתם קפידא אחת היא ואין כאן טענת מניעה אצל הלוקח אלא שרוצה לקנות כור ולא כור ורובע אבל מכל מקום כל הרוצה לקנות יתר כך הוא קונה אבל בנקעים עמוקים אינו כן שאפילו מי שחפץ לקנות שדה גדולה אינו קונה כן ומדת כל אדם היא ואיך נכוף לקנות מה שהיא קפידא אצל הכל. וצריך לי עיון. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל: היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. מאי טעמא אומדן דעתא הוא בית כור בהדי תפיסה אחת קבעי והאי מיחזי כשנים ושלשה מקומות. והנך נקעים עמוקים עשרה דאמרינן שאין נמדדין עמה לא ידעינן אם הם ללוקח אגב שדה או אם הם למוכר. ומסתברא שהם למוכר דלמאי מדמינן להו ויהיו ללוקח אם לאבנים שהם לצרכה הני אינם לצרכה. ואם תאמר יהיו כמו חרוב שאינו מורכב ובתולת השקמה הני צריכי לשדה והני לא צריכי לשדה ואם לתבואה דמטא למחצה לא דמי דמכל מקום גידולי שדה נינהו וצריכי נמי שדה ליבשה ולתנור וכירים המחוברים בטיט נמי לא דמי דהנהו כולהו מתשמישי הבית נינהו אבל הנך לא משמשי ולא מידי. ואולי שלדמותם ליציע שהוא פחות מארבע אמות שהוא פתוח לבית שהוא נמכר עמו ואפילו הכי לא דמי חדא דהא אמרינן בגמרא טרשין שאמרו בית ארבעה קבין פירוש לבית כור ואכולה מתניתין קאי מדלא קאמר הא דאמרת אין נמדדין עמה לא שנו אלא בית ארבעה קבין וקאמר סתם טרשים שמע מינה דעל כולה מתניתין קאמר דבהנך הוא דמפלגינן בין גבוהין עשרה לשאינן גבוהין אבל אם היו יותר מארבעה קבין לבית כור אפילו פחותים מעשרה אין נמדדין עמה ואם היו פחותים מארבעה קבין אפילו גבוהים עשרה נמדדין עמה אלמא כיון דאיכא האי שיעורא משום הכי חשיבות הוא דעל כרחך הוו להו הפסקה בשדה בית כור פחות מכאן לא הוו אם הוו להו כיציע שהוא ארבע אמות על ארבע אמות. ועוד כי היציע שאינו ארבע אמות הואיל ופתוח לתוכו בית אחד ונכנס בלשון בית אבל הנך כיון דאמר ליה בית כור עפר וקא יהיב ליה בית כור חוץ מאלו מה יש לנו להביא עוד נקעים וסלעים והוו להו כבור ודות שבבית אף על גב דהני תשמישתייהו לחוד ונקעים תשמישתייהו לחוד דהא אפילו בשני זריעה נמי אמרינן דאין נמדדין עמה אפילו הכי כיון דאמר ליה בית כור עפר ויהיב ליה בית כור תו לא יהיב ליה. כללו של דבר כל דבר שנמדד שם במדה אם לא אמר ליה הן חסר הן יתר או כבית כור שהוא כעין הן חסר הן יתר אין מוסיפין על מדתו אפילו טפח כי כל אלו שנשנו בפרק המוכר את הבית והמוכר את הספינה אין נמדדין לשם מדה כו'. ועתה כיון שביררנו שאינן ללוקח צריכין אנו לברר אם היו כבור ודות שבבית ויעמדו למוכר עד שירצה למוכרן או אם כופין למוכר למכור אותם וללוקח לקנות כאשר אמרו ביותר מרובע להן חסר או יתר שאמרו שכופין הלוקח ליקח. ונראה לי שכופין הלוקח ליקח ואת המוכר למכור על דרך שאמרו ביתר מרובע ושם נפרש בעזר השם.

12 ואם אמר לו כבית כור אפילו היו שם נקעים נמדדין עמה. מיהו כתב רש"י ז"ל דאי הוי יותר מארבעה קבין אין הלוקח מקבל וכן כתב הרא"ה ז"ל דמה שאמרו בבית כור פחות מעשרה אמרו בכבית כור בעשרה וכן נראה לי מדאמרינן בגמרא אמר רבי יצחק טרשין שאמרו בית ארבעה קבין ומשמע דאכולא מתניתין קאי והכי קאמר טרשין שאמרו בין ברישא בין בסיפא דמקבל דוקא בית ארבעה קבין. הר"ן ז"ל.

13 המקדיש שדהו בשנת היובל. פירש הקונטרס דלא גרסינן בשנת היובל כו' ככתוב בתוספות. ואפשר לומר דכיון דלא קתני עצמה כדקתני פלוגתא בדרב ושמואל לא משמע דהאי איירי בשנת חמשים כו' וכן מוכח בסיפא דקתני הקדיש בשלש שנים אחר היובל מכלל דרישא איירי בשנה ראשונה שאחר היובל. וקשה דאמרינן התם אמר רב המקדיש שדהו כו' ומפרש טעמא התם מדכתיב ואם משנת היובל ופריך ליה שמואל מי כתיב אם בשנת היובל משמע דאי הוה כתיב בשנת היובל משמע משנת היובל עצמה ועוד הא דכתיב בשנת היובל ישוב השדה. ויש לומר דלשון תורה לחוד כו'. הרא"ש ז"ל.

14 המקדיש שדהו בשנת היובל כו'. פירוש בשעת היובל נוהג. היו שם נקעים עמוקים עשרה כו'. פירוש אלא לוקח אותם בלי פדיון. ומאי דקתני בשעה שיובל נוהג משום דהאי דינא דנותן בזרע חומר שעורים ליתא אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל אם הקדיש בזמן שאין בית המקדש קיים שאינה שעת היובל ואף על פי שאינו רשאי דהא תנן אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה אפילו הכי אם הקדיש בפירוש לבדק הבית שהיא קדושת דמים ויש לו פדיון כשהוא פודה אינו פודה אותו אלא בשווהו ומוסיף חומש בין הקדש שדה בין זולתה וכיון שאין בית המקדש קיים כדי שיהא שם בדק הבית מוליך הנאה לים המלח ואם הקדיש בפירוש למזבח בהמה תעקר לפי שהיא קדושת הגוף ואין לה פדיון מעות וכסות וכלים יוליכם או דמיהם לים המלח שאף על פי שקדושת מזבח קדושת הגוף היא ואין לה פדיון מעות כסות וכלים כיון שאין ראוין למזבח כשהקדישן לדמיהן הקדישן הילכך יש להם פדיון ויוליד דמיהם לים המלח כדקתני בהדיא ואם הקדיש מן הערך או החרים בהמה תעקר מעות כו' ואף על גב דקיימא לן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל התם דיעבד כי קאמרינן אנן לכתחלה. והאי דאמרינן מוליך הנאה לים המלח הני מילי היכא דהקדיש בפירוש קדושת הגוף או לבדק הבית אבל אם הקדיש סתם כיון שאין לנו עכשיו בית המקדש סתם הקדש בזמן הזה לבתי כנסיות הוא או לעניים. ואקשינן ואמאי ליקדשו הני נקעים באנפי נפשייהו וליבעי פדיון. ואוקימנא דבנקעים מלאים מים עסקינן דלא בני זריעה נינהו דומיא דסלעים אבל אי ליתנהו מלאים מים כיון דבני זריעה נינהו מקדשי באנפי נפשייהו ובעו פדיון. הר"י ן' מיגש ז"ל.