שיטה מקובצת על נדרים כ׳

1 מתני' וכן אם נדר בקרבן דאמר ככר זה עלי קרבן ואמר לא נדרתי בקרבנות שמים אלא בקרבנות מלכים. מנחות ותשורות שמביאין לפני מלכים להקביל פניהם דמנחה איקריא תקרובתא בלשון ארמי דכתיב קח נא את ברכתי ומתרגמינן קבל כען תקרובתי. והמתפיס באותן קרבנות לאו התפסה היא דהא לית בהו קדושה כלל. על כולן אין נשאלין. והא דאמרינן בפרק ארבעה נדרים דלא משתבע איניש אדעתיה דנפשיה הני מילי לאפוקי מילי דשינויא דלא כל כמיניה כגון דאיתי' ראיתי נחש כקורות בית הבד וכעולי מצרים. אבל הני דלאו מילי דשינויא צייתינן ליה. שיטה. והרא"ם ז"ל תירץ וז"ל: אין נשאלין עליהם. אין מצריכין הנודר לבא לפני חכמים להתיר נדרו. ואם נשאל וכו' בגמרא מקשי רישא לסיפא. והא דאמר לקמן פרק ארבעה נדרים דאין משביעין האדם על דעתו הני מילי לאפוקי ממונא. עד כאן.

2 ומחמירין עליהן. דלא פתחינן בחרטה לומר הואיל ואתה מתחרט בו לא יהיה נדר אלא מעיינין בעיקרו של נדר אם יש למצוא דבר קלקול בו שהיה נמנע מלנדור על ידו אילו היה נזכר בו בשעת נדרו פוטרין אותו דלא הוי נדר ואם לאו אין מתירין אותו. וחכמים אחמרי ודאי הוא דמחמירין עלייהו כדברי ר' מאיר דלא פתחינן בחרטה. הג"ה: דיהבינן להו חומר נדרים חמורים להצריכו פתח דקסברי אין פותחין בחרטה. עוד יש לומר דגם חכמים אית להו בעלמא דפותחין בחרטה בנדר גמור אבל בהאי אין פותחין כדי להחמיר עליו שלא ירגיל. שיטה. וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל: וחכמים אומרים פותחין לו אבל אין עונשין. וקסברי פותחין בחרטה שנחמיר עליו שלא יקל ראשו להיות רגיל בנדרים. אי נמי נוכל לפרש דקסברי רבנן דאפילו בנדר גמור אין פותחין בחרטה ומודים רבנן לר' מאיר דיש עליהן להחמיר כנדר גמור שצריך לבקש פתח ממקום אחר ופליגי עליה דאין עונשין. ומלמדין אותן. כלומר מה שאנו מחמירין ללמד אותם שלא ירגילו לעשות כן. ויש מפרשים דחכמים להחמיר קאתו וארישא קיימי דאמר ר' מאיר אין צריכין שאלה ומוקמינן לה בתלמיד חכם ואמרו רבנן דלתלמיד חכם נמי פותחין לו ואין מתירין לו בלא חרטה ומיהו מקילין בהא דאנו פותחין לו בחרטה ואילו עם הארץ צריך שיפתח עצמו לו ולא אנו. עד כאן.

3 ומחמירין עליו. דלא פתחינן ליה בחרטה אלא צריכין פתח היתר דאדעתא דהכי מי נדרת. וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר. יש מפרשים פותחין לו פתח ולא בחרטה וכדברי ר' מאיר אלא שבאו להקל שאין עונשין אותם בנדרים אלו אלא בנדר גמור. והקשו בתוס' על פירוש זה דאם כן הכי הוה ליה למיתני וחכמים אומרים אין עונשין אותם דהא לא פליגי רבנן אלא בהא. על כן יש לפרש דחכמים אכולה מילתא פליגי דאין עונשין אותם לפי שאין עונשין אלא בשל תורה אבל בנדרים אלו לא. וכן אין מחמירין עליהם לבקש פתחים דאדעתא דהכי מי נדרת אלא אפילו בחרטה דכדו תהית נמי סגי ופותחין לו פתח היינו דנשאלים להם בין בפתח בין בחרטה. וכן פירשו בתוס' וכן כתב נמי הרמב"ן נר"ו בפסקי הלכותיו. וראיתי בתשובה לרבינו שרירא ז"ל ורבינו האי ז"ל דבכל מקום שאמרו אין פותחין בחרטה אנן הוא דלא פתחינן הא פתח איהו לנפשיה שרי. ואף למקצת המפרשים ראיתי כן בלשון הזה דלא פתחינן להו אנן בחרטה אלא הן עצמן יבקשו חרטה. וקיימא לן כרבנן דאמרי הכא פותחין לו בחרטה. ואם נהג היתר קודם שישאל אין עונשין אותו אלא נזקקין לו מיד. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרנב"י ז"ל וזה לשונו: ומחמירין עליהן. מפרש בגמרא שלא יפתחו לו בחרטה אלא אין מתירין לו אלא אם כן ימצא פתח לנדרו. ופירוש חרטה שהוא אומר שעל ידי כעס נדר ועכשו שאין לו אותו כעס הוא מצטער על שנדר ומתחרט מעיקרו ואמר שאילו היה לב זה עליו לא היה נודר. ופירוש פתח שיאמר אילו נתתי את לבי כשנדרתי שענין זה של נזק או של צער או של הפסד היה בדבר שנדרתי עליו לא הייתי נודר. ומפני שהיתר החרטה הוא קל יותר מהיתר הפתח שלא כל הפתחים שוין כמו שיתבאר בפרקים דלקמן קאמר ר' מאיר שמחמירין על עם הארץ שלא לפתוח לו בחרטה כלומר שלא להתיר לו בחרטה. ועוד נאריך שם בעזר ה' בענין החרטה והפתח. וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר. פירוש חכמים פליגי אדר' מאיר בתרתי חדא דאין עונשין עליהן אף על פי שעברו עליהם קודם שאלה דדוקא במאן דעבר אנדר דאורייתא הוא שעונשין עליו לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר ולא באלו. ועוד שאפילו בחרטה מתירין לו ואין מחזרין על הפתח. ולשון פותחין לו פתח ממקום אחר דקאמרי רבנן לאו דוקא אלא לומר שאין מתירין לו מצד שאין הנדר כלום דודאי אין מגלין לו זה אלא כלומר צריך הוא היתר מצד אחר והיינו אפילו בצד חרטה דלבך עלך כדאיתא לקמן. עד כאן.

4 ומלמדין אותם. כלומר בין שהיה תלמיד חכם או עם הארץ גוערין בהן ומלמדין אותם שלא ינהגו מנהג זה ביניהם ולא יהיו נודרים דרך שחוק והתול. הרי"ץ ז"ל:

5 גמ' שבא לישאל. כסבור שהוא נדר עונשין וכו'. ודוקא שבא לישאל אבל לכתחלה לא. הג"ה אם לא בא לישאל מעצמו אין כופין אותו שיבא לישאל ואין עונשין אותו דמאחר שלא בא לישאל יש לומר שיודע הוא שאין הנדר כלום ולא יבא לטעות להיות רגיל בנדר גמור. ולישנא דמתניתין דייק דקתני אם נשאלו דמשמע אין עונשין אלא בבא לישאל. בשלמא מחמירין עליו היינו חומרא דלא פתחינן ליה בחרטה כדפרישנא ליה במתניתין דלא שאילנא ליה כלום אתה מתחרט כך הואיל ואתה מתחרט כך לא יהא נדר והיינו פתיחת קולא. אבל מחמירין עליו למצוא פתח ממקום אחר ולומר אדעתא דהכי מי נדרת ופעמים שלא יוכל למצוא. שיטה. וכתב עוד הרי"ץ ז"ל: והוא הדין אם יאמר הוא מעצמו החרטה בלא שאלה אין מתירין לו עד כאן. ועיין בהרשב"א ז"ל בפירוש מתניתין בדבור המתחיל ומחמירין עליו.

6 אין צריכין שאלה. אין כופין אותן לבא לישאל עליו. אבל אם בא עם הארץ מעצמו לישאל עונשין ומחמירין כמו שאפרש. בשלמא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה. לומר מתחרט אתה שלא היית רוצה שיהא הנדר הזה עליך כלל מתחלה אלא הם יבקשו מעצמן פתח או חרטה. וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יפתחו לו בנדר עצמו לומר לו אילו ידעת שחכמים אוסרין לך מי נדרת דכי אומר לא הייתי נודר לא מהימנינן ליה ונחמיר עליו כאילו נדר מדעת לשם נדר גמור. וקל ליישבו לשני הפירושין שפירשתי במשנה.

7 לאו שפיר עביד. שהייתי סבור וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ויש מפרשים דרב יוסף לא בא אלא לאפוקי מדרב אחא דאמר משמתינן ליה לאותו בית דין והוא אמר דודאי לאו שפיר עבד אבל לא משמתינן ליה. הרא"ם ז"ל. הואיל ואמרו דהיכא דעבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהג לא עביד שפיר ובעי צורבא מרבנן לאזהרי ביה דלא ליזדקק ליה. משמתינן ליה לההוא דמזדקיק ליה. שיטה. והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: בי דינא דמזדקיק לא שפיר עביד ומודיעין לו שחטא. משמתינן ליה לא די לבד בהודעת חטאו אלא אפילו שמותי נמי משמתינן ליה. ולשון הר"ם שכתב בזה פרק ד' מהלכות נזירות כך הוא: כל בית דין שנזקקין לזה וכיוצא בו ומודיעים לאלו שמזלזלים בנדרים שאינן חייבין מן התורה או שיורו עליהן להקל או שיפתחו להם פתח מנדין אותו בית דין ההדיוט. עד כאן. וכתב רבינו זצ"ל: והוא הדין למאן דלא פתח ליה להני נדרים פתח וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. פירוש בנדרים אלו השנויין בסיפא דמתניתין דשומעין פירושן להקל אם גילה חכם את עם הארץ שיבא לישאל לפניו עליהן שאינו צריך שאלה משמתינן ליה לההוא בי דינא מפני שעשה שלא כרצון חכמים. עד כאן. כתוב בתוספות אחד מרבני הצרפתים ז"ל שמעשה בא לפני הרב באדם שנדר מכל פירות חוץ מדגן ועבר על נדרו והורה שנזקקין לו מיד כיון שענינו של זה שאינו יכול לקיים לנדרו וכל שאתה מוסיף עליו זמן יוסיף לעבור. ועוד דהיינו לדבר מצוה שימעט במלאכת שמים או שיהא במכשול כל ימיו שלא יכול ליזהר בנדרו. ומיהו ודאי צריך לבקש לו פתח אחר ולא פתחינן בחרטה דכדו תהית כי נדר בחרם ועבר על נזירתו שוים הם. עד כאן. ואינו יורד לסוף דעתם במה שאמרו כאן שאין פותחין בחרטה דהא קיימא לן כמאן דאמר בעלמא פותחין בחרטה. ואי משום דמחמירין עליו כאן הואיל ועבר זו לא שמענו לדברי חכמים בעובר בנדר גמור יתר מנדרים אלו ותנן וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר. הרשב"א ז"ל:

8 הכי גרסינן שסופך למעול בשבועות. גם בשבועות שייך מעילה שחמורות מנדרים כדאמרינן לעיל דכתיב בהו לא ינקה. שסופך להאכיל תרומה. אבל טבל לא רצה לומר שאין לכהן שדות. אף על פי שאסור ליתן תרומה לכהן עם הארץ דכיון דאינו מחזיק בתורה אין לו מנת שמא באקראי יתנו לו מן האם או יקנה אותה לפי שהיא בזול יותר מן החולין. וגם כהן חבר אסור פן יאכילנו תרומה טמאה שמגעו טמא. עם האשה. ואפילו מצרכיו כי ההוא דעירובין בר' יוסי הגלילי דאמר באי זו דרך ללוד וגער בו ברוריה שהיה לומד באי זו ללוד. כל הצופה בנשים רגיל לצפות בהן. אמר רב יוסף באשתו נדה. הוצרכו לומר כן דאילו בשאר נשים מונשמרת מכל דבר רע נפקא לן בע"ז. עקבה רצונו לומר מקום הטנופת המכוון נגד העקב כדאמר בנדה על עקבה טמא. זו בושה. שאדם שאין לו בושת ניכרת בפניו בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני והוא בא מגרים. שמספרים בשעת תשמיש. וקולם נשמע וגם מבטלים שמחתם מתוך שמסיחים דעתם. ואזהרתם מוהתקדשתם. הרא"ם ז"ל:

9 אימא שלום. שלום היה שמה ואימא לשון גברת דרך כבוד כדאמר של בית רבן גמליאל היו קורין אימא פלונית. אינו מספר עמי. כינוי הוא ורצונה לומר משמש כדאמר ראוה מדברת. הריטב"א ז"ל:

10 יפיפים. שאין בהם מום. אינו מספר עמי בתחלת הלילה. שתאות נשים שראה ביום עדיין בלבו ובסוף הלילה קרוב לעמידה פן יהיה זכור מתאותו בנשים אחרות. ואני שמעתי מרופאים שאינו טוב תחלת הלילה לפי שעדיין לא לקחו כל האיברים חלקם ממאכל עד אחר השינה וכל הרגיל לבעול אחר אכילה ושתיה אוחזתו עוית ורמיסת ורתיחת איברים שקורין פלזינא. וגם לא סמוך ליום שכבר תשש כל כח האכילה ורפה לבו אבל באמצע הלילה אז טוב לבריאים אם תאותם באה מאיליה ולא מחמת משמוש והרהור נשים ואז יפין אותם ילדים שנתעברה אמם באותו כח. מספר עושה צרכיו. מגלה טפח מבגדיו ומכסה אותו טפח מבגדיו. לא שמעתי טעם למה טוב לעשות כן שאם תאמר כדי לראות חזה שלה ויתאוה לבו והלא לילה היה. אמנם נראה לי שמן השמש אומר כן שלא היה מוציאו יותר מדאי בשעת דישה כי אם טפח. הרא"ם ז"ל. וז"ל הריטב"א ז"ל: מגלה טפח ומכסה טפח. יש מפרשים כי על השמש אומר כן. ויש מפרשים כי על הסינר שהנשים חוגרות בו קאמר שהיה מגלה ממנו מעט ומכסה השאר כדי שלא יהנה הרבה ממנה. ויש מפרשים כדי שלא יסתכל בה וזה תימה כי בלילה ובלא נר היאך יכול להסתכל בה. עד כאן.

11 אמרתי לו מה טעם הדבר שאתה ממהר כל כך לעשות צרכיך ואמר לי שלא ליתן עיני. כלומר מחשבתי מחמת תאותי אם אשהה בך באשה אחרת. אלמא מספר היה בשעת תשמיש. הרא"ם ז"ל. וזה לשון הפירוש: אמרתי לו מה טעם אי אתה מסתכל בי בגופי. אמר לי מפני שלא אתן עיני באשה אחרת שאם אסתכל בך ואחר כך אראה אשה אחרת שיהא מדומה לי שהיא יפה ממך שמא אחשב עליה בשעת תשמיש אחר גופה ואיבריה. ונמצא בני באין לידי ממזרות שכל המשמש בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר נעשה שימוש באשה זו כמי שאינו על גופה והבנים קרובים לידי ממזרות. ומדקאמר לה ר' אליעזר הכי בשעת תשמיש והיו בניו יפיפים אלמא מותר לספר בשעת תשמיש. עד כאן.

12 הא במילי דתשמיש. מותר כדי שיתאוה ויוסיף תאוה. והוא הדין דהוה מצי לשנויי הא דצריכא לארצויי הא דלא צריכא לארצויי. הריטב"א ז"ל. הא במילי דתשמיש. טוב לספר שמתוך כך היה מוציא זרע בשמחה ומתוך כך היו בניו יפים. כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. ואין חסרון קדושה. הרא"ם ז"ל.

13 ערכתי לו שלחן. לשמש והופכו שלא כדרכה. התורה התירתו. לשמש שלא כדרכה. וא"ת והלא הוא כמעשה ער ואונן. יש לומר היינו כשעושה כן תמיד אבל לפעמים מותר. ויש אומרים דכי אמרינן שרי דוקא שלא יוציא שכבת זרע. ויש מפרשים והפכו הוא למטה והיא למעלה. הריטב"א ז"ל:

14 אחרי לבבכם זה הרהור שתלוי בלב. ואפילו בשתי נשיו שמתוך שמחשב באחרת בשעת מעשה מפסיד תאותו מזאת. אלו בני תשע מדות. שמרד ופשע הוא לבא על אשתו שלא כדת ושלא דרך תרבות. משוגע. שאינו יכול להזדויג לשאינו בר לשאינה בת דעת וגם פעמים משמשתו נדה. אנוסה. שנקרא חוטא שנאמר ואץ ברגלים חוטא. שנואה שעובר על לא תשנא את אחיך. מנודה סובר שמנודה אסור בתשמיש. תמורה סובר שהיא אשת חבירו ולאיסורא מיהא איכוין. בני מריבה. בא עליה בלא פיוס ודומה לשנואה. שכורה. שאם תתקלקל בנידות לא ירגישו. בני גרושת הלב. לא מתוך שנאה אלא מפני שרוצה ליקח אשה אחרת עשירה. בני ערבוביא. שנשאה תוך שלשה חדשים לראשון לפי שאין זרעו מיוחס אחריו. ואפילו אינו כהן שמא מוריש לו נכסים שלא כדין. שתובעת לבעלה בפה לבא עליה וחסרון קדושה הוא. יש ספרים שכתוב בני אמה ולא שמעתי מהו. ושמא רצונו לומר משוחררת. ואי נפישי להך שמא גרושת הלב ושנואה הכל אחד. שאין בדורו של משה כמותן. ושמא בזכות שנוהגין אהבה וריעות ביניהם. שאל נבונים ולא אשכח. שהרי בפסוק ואקח לכם לא כתיב נבונים. יודעי בינה לעתים. בדברי הימים. נראה שר' יונתן מיששכר דריש דמשמע דיש לה שכר במה שתבעתו. דמרצה ארצויי. נוהגת עמו עניני חיבה כדי לשמחו ומתוך כן בא עליה בשמחה. אבל תובעת בפה להשביע יצרה הואי חצופה. ולאה לטובה נתכוונה. הרא"ם ז"ל. וכתב הרי"ץ ז"ל וז"ל: שסופך למעול. לחטוא בהן. שסופך להאכילך תרומה טמאה. והאוכלה במיתה כדכתיב ומתו בו כי יחללוהו. שסופך בא לידי ניאוף. ונמצאת מוכשל בה. הצופה בנשים. שנותן עיניו בהן אפילו פנויות סוף בא לידי עבירה דכיון דכרוך בה הוא רגיל אצלה אף לאחר שנשאת וסוף שהוא נכשל בה. והשמיענו התנא בדברים אלו שצריך להרחיקם עד הקצה האחרון שאם יתקרב בהם אפילו קרוב מעט סופו לבא אל תכלית עבירה.

15 הויין לו בנים שאינן מהוגנין. עזי פנים דומין לאב שהוא עז פנים. ודוקא באשתו נדה ושלא בשעת נדתה מותר. ושאר הנשים אפילו טהורות ואפילו שלא כנגד העקב אסור. מקום התורף. מקום הפקר וגלוי כדאמרינן בעלמא במקום התורפה וזה מקום תשמיש באשה שלא כדרכה שהוא מכוון כנגד עקיבה של אשה שאחורי הרגל. יראתו על פניכם זה בושה. שמי שיש לו מדה זו לא יבא לידי חטא. לא במהרה הוא חוטא לפי שמתבייש מבוראו ומן הבריות שלא יראוהו לעשות עבירה ואם יעשנה לעתים רחוקים יעשנה ויצר הרע גדול הוא דאלבשיה וזה שאמר לא במהרה הוא חוטא. לא עמדו אבותיו על הר סיני. שאילו עמדו היה לו בושת פנים כאותן שעמדו על הר סיני שכתוב בהם שהשם נגלה עליהם במעמד הר סיני בעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי תחטאו. מלאכי השרת מפרש לקמן דהיינו רבנן. כי כל אדם העושה שליחות שמצטוה עליו יקרא מלאך ורבנן נקראים מלאכים המשרתים פני השם. חרשין. דהיינו חרש דרבנן שאינו שומע ואינו מדבר. ועל ידי שמספרים בשעת תשמיש הבנים לוקין בדבור ובשמיעה. ואסור לספר בשעת תשמיש דשמא מתוך שהוא מספר הוא נזכר באשה אחרת ונותן דעתו בשעת התשמיש וקרובים הוולדות להיות ממזרים כדאמרינן לקמן. אינו מספר עמה. רמז לתשמיש ובלשון נקיה. לא בתחלת הלילה. מפני שבני אדם מהלכין בשוק ושמא יתן דעתו באשה אחרת. ולא בסוף הלילה שכבר עמדו בני אדם ממטתן ועוברים בשוק וישמע קול אשה ויתן לבו עליה. אלא בחצות שבני אדם ישנים. ונוכל לפרש גם כן כי בתחלת הלילה עדין נזכר לו אשה שראה ביום ובסוף הלילה שכבר נעור משנתו ודעתו מיושבת עליו ויתן לבו באשה שראה ביום אלא בחצות הלילה שתקפו עליו שינתו ואינו נזכר כלום. מגלה טפח ומכסה טפח. והגאונים פירשו מגלה בכסות אשתו ומכסה אותו בכסות עצמו כדי שלא יסתכל. וכל כך למה כדי לקדש עצמו שלא יתן עיניו באשה אחרת. ודומה כמי שכפאו שד. כלומר היה ממהר ומתעסק בתשמיש כאדם שהשד כופה אותו ודחקו וקוצר המעשה היה כדי שלא יכנס בו מחשבה אחרת בתוך המעשה. מה טעם אתה עושה כל זה אמר כדי שלא אתן עיני באשה אחרת שאם חשבתי באשה אחרת כאילו אני בא עליה ונמצאו בני באין לידי ממזרות. כי הבנים הולכים אחר המחשבה והקדוש ברוך הוא בורר אותן לעתיד מבין הטובים כדאמרינן בסמוך. ובשעת מעשה אמרה לו כל זה אלמא מותר לדבר בתשמיש. מילי אחרנייתא אסור לספר מפני שהוא בא להזכיר אשה אחרת בדבריו. ור' אליעזר מילי דתשמיש משתעי. זו דברי ר' יוחנן שלא יהפך שלחנו ולא יספר ולא יסתכל. אבל חכמים אומרים אין הלכה כן אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה דהתורה הקנה לו כחפץ הקנוי בדמים דכתיב כי יקח איש אשה. על כן הביא משל מבשר ומדג הקנוי לאדם שאוכלו בכל ענין שירצה אף האשה בתשמיש כן. שלוק מבושל הרבה. והראב"ד ז"ל פירש דלא נדחו דברי ר' יוחנן בן דהבאי אלא לענין הפיכת השלחן בלבד כדאיתא בשמעתין בהני מעשה שהביא לקמן. והביא ראיה ממסכת חגיגה דאמרינן מגיד לאדם מה שיחו דאפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין וכן המסתכל באותו מקום עובר על הצנע לכת עם אלהיך ומעביר הבושה מעל פניו וכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה שכל המתבייש אינו חוטא. וכל שכן הנושקים שיש בהן כל אלה ועוברים נמי משום בל תשקצו את נפשותיכם ועוד האריך הרב ז"ל בזה.

16 בקיאי בצורת הולד. וכיון דאמרי הכי ודאי קושטא דאמרי ואיך אמרינן דלית הלכתא הכי. דמצייני. מתוך שהם מלאים מצות הם מצויינים וניכרים משאר בני אדם. וכן ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין שם ניכרין מתוך המצריים. או נוכל לפרש הטעם מפני שהם מעוטפים בטליתות לבנים תמיד ודומים למלאכי השרת דכתיב ראיתי את האיש לבוש הבדים ואמרינן נמי בעלמא הראיני נא תלמידי חכמים שבבבל אמר ליה דומים למלאכי השרת. שלחן ערכתי לו. כדרך כל הארץ והפכו שלא כדרך והיא היתה רוצה להתגרש ממנו או שייסרוהו על כך. על כן אמר לה התורה התירתיך לו בכל ענין אני איני יכול לעשות לו שום דבר. ביניתא. דג שאמרנו למעלה וכן דג הבא מבית הציד שאוכלו בכל ענין שירצה.

17 לא ישתה אדם בכוס זה. שלא ישמש ביתו ויתן עיניו באשה אחרת ואפילו בשתי נשיו אם יש לו לא ישמש עם זו ויתן דעתו בחברתה. וברותי לשון ברור עלי הדבר לברור שאין יודע אלא אני. אסנ"ת משגע"ח. סימן תשע מדות הוא שכתוב בספרים. ויש גרסין האי אנוסה שאנסה והוליד ממנה בן ואפילו היא אשתו כדאמרינן במסכת עירובין כל הכופה את אשתו לדבר מצוה נקרא רע שנאמר גם בלא דעת נפש לא טוב אלא רע. ואמרינן במסכת כלה כי בסבת זה הויין לאדם בנים בעלי מומין. ויש גרסין בני אמה שפחה שאין ולדותיה מתיחסין אחר האב אלא אחריה כדכתיב האשה וילדיה. בני שנואה. ששונא אשתו שנאה גמורה אחד בפה ואחד בלב. ואף על פי שאין דעתו לגרשה דהתם ודאי נותן לבו באשה אחרת בשעה שבא עליה. ויש מפרשים בני יפת תואר שאין נשואיה לשם שמים וסופו לשנאה. בני נידוי. בני נדה ואף על פי שאין ממזר בן הנדה. ונוכל גם כן לפרש מנודה ששימש דהוא אסור בתשמיש כדאמרינן במועד קטן. והוא הדין אבל ומצורע שאף הן אסורין בתשמיש וחד מיניהו נקט. בני תמורה מחליפים נשותיהן. או נוכל לפרש שבא על אשתו וסבור שהיא אשת חבירו דהוי כשנואה שנותן רעתו באחרת. ולזה הפירוש יש לשאול אם כן אחד מהשבטים היה בן תמורה שהרי יעקב אבינו לרחל נתכוון ונזדמנה לו לאה. וי"ל כי לא נתעברה מאותה ביאה אי נמי עדין לא נתנה תורה ולא נאסרו בדקדוקי מצות. בני מריבה. שהם מתקוטטים תמיד ולא שישנאו זה את זה. והביאה הזאת אינה מתוך אהבה. ויש גורסין בני מורדת דאמרה לא בעינא לך ואלא על כרחה הוא משמש עמה והוא אצלו כמו זונה ואפילו מדעתה. בני שכרות. שהוא שכור או היא שכורה ואין בהם כוונת האהבה ואינם יודעים מה הם עושים וקרובים לממזירות דכתיב זנות יין ותירוש יקח לב. בני גרושת הלב. שמשמש עמה ודעתו לגרשה ולא יודע לה הכא נמי רעתו באחרת ואף על פי שאין בלבו עליה שנאה אלא כעין שכופין אותו בית דין לגרשה וגמר ברעתו לעשות ואחר כך בא עליה. בני ערבוביא. שנבעלה לשנים ואינה יודעת מאיזה מהן נתעברה. ויש אומרים ספק בן תשעה לראשון וספק בן ז' לאחרון. והראב"ד ז"ל פירש בספר בעל הנפש שהוא משמש עם אשתו ונותן דעתו על אשה אחרת אפילו בשתי נשיו. ואינו נכון אלא שהרי טעמם הוא מטעם זה. בני חצופה. שתובעת בעלה לתשמיש שאשתו תובעתו לתשמיש. ולא כתיב נבונים. דלא אשכח בהם נבונים. יודעי בינה לעתים לעבר שנים ולקבוע חדשים. ולאה תבעה ליעקב בפה ואמרה אלי תבא ואותה הלילה נתעברה מיששכר אלמא דאם אשתו תובעתו הבנים הגונים טפי ואת אמרת דבני חצופה גריעי. ותירץ דמרציא ארצויי שמפייסתו ומסברת לו פנים לתשמיש כגון לאה. אבל תובעת בפה בחזקה ובקלות ראש ועזות פנים ומקפדת בכך דומה לאשה מנאפת והבנים אינם מהוגנים. אבל מרציא ארצויי שפיר דמי. סליק פרק ואלו מותרין פרק ארבעה נדרים

18 משנה התירו חכמים. פירוש בלא שאלה לחכם. נדרי זירוזין. פירוש שאין כונתו של הנודר לאיסור אלא שהוא נודר כרי לזרז את חבירו וכיון שאין פיו ולבו שוין אינו נדר. נדרי הבאי. פירוש דאמר יאסרו פירות עולם עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר. נדרי שגגות. פירוש דאמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה. נדרי אונסין. כגון נודרים לחרמים ולהרגין שהיא של תרומה ואף על פי שאינה של תורה ושהיא של בית המלך. והשתא מפרש כולהו ואזיל. הריטב"א ז"ל:

19 שאני פוחת לך וכו'. כולהו גרסינן שאני ופירושו שאיני. פירוש.

20 נדרי זרוזין אמר קונם שאני פוחת מסלע. יהא אסור כקרבן כל מה שאפחות לך מסלע שהוא ארבעה דינרים. על שקל. חצי סלע שהן שני דינרים. ולפי זה הפירוש תימה מה הקדיש קאסר המוכר שהוא אמר שאם יתננו בשלושה דינרין שהפחת שיפחות מארבעה דינרים יהיה קונם. אי נמי הכי מה הקדיש. וכן קשה הלוקח מה הקדיש. וצריך לומר לפי הפירוש דכל אחד רוצה להקדיש דינר ממה נפשך הלוקח מקדיש ערך שוה דינר בחפץ והמוכר מקדיש דינר מן המכר ממה נפשך. ולפי דעתי עיקר הפירוש שהמוכר אוסר הככר או חפץ אחר על עצמו אם ימכור לו בפחות מסלע והקונה אוסר גם כן החפץ על עצמו אם יתן לו יותר משני דינרין. הרי"ץ ז"ל. וז"ל שיטה: קונם שאני פותח בסלע. יהא אסור עליך משום קרבן כל מה שאפחות לך מסלע. ונראה דכך רוצה לומר כל מקום שאפחות לך עליך מן הסלע יהא עליך בקונם ואוסר עליו את החפץ. והלא והלוקח אומר קונם עליך מעותי אם אוסיף על השקל. חצי סלע דהיינו שני דינרים. עד כאן. וכתוב בגיליון פירש הרא"ש ז"ל קונם אם אני פוחת מן הסלע כלומר קונם זה עלי אם אני פוחת מן הסלע. ופירש הכי משום דנדר חייל אחפצא. וכי תימא דקאי אמאי דפוחת מן הסלע אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו. כך פירוש האמור. עד כאן.