1ואצ"ל אם האדון נושא שפחתו שהיא בת חורין שאנו אומרים אם לא ששחררה לא היה עושה איסור וכתב הרמ"ה שמקודשת מספק וכופין את רבה לכתוב לה גט שחרור ואי בעי לשהוייה בתר הכי בעיא קדושין אחריני דקדושין קמאי ספק קדושין נינהו ואי לא בעיא לשהוייה לשם אישות בעיא גט לקדושין קמאי דמשום אומדן דעתא היו מפקיעין ממונא אבל גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדן דעתא להתירה בלא גט שחרור בין שהשיאו רבו בין בנושא שפחתו והרא"ש כתב הא דמצריכינן גט שחרור במשיא עבדו משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל ודאי אזלינן בתר אומדן דעתא דודאי שחרר ומפקיעין אותו משני ומותר בבת חורין הלכך גבי מקדש שפחתו דליכא למיחש שיאמר לא שחררתיה אפי' גט שחרור אינה צריכה: לשון ריא"ז עבד שהשיאו רבו אשה בידוע שכבר שחררו רבו וכתב לו גט שחרור אע"ג שהעבד אינו יודע שמא זכה לו ע"י אחר שאל"כ לא היה משיאו אשה האסורה לו וכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור להיות בידו לראיה כמב"ה:2וכתב מיי' וכותב גט שחרור וכן כל כיוצא באלו הדברים שעשה דבר שאינו חייב בו אלא בן חורין יצא לשחרור וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור יכן אם נדר נדר שכופין אותו לעבור עליו כגון שנדר שלא לאכול בשר וכיוצא בו שאין הנדר חל עליו והיה יכול לכופו לאוכלו ולא כפאו אלא א"ל מופר לך יצא לחירות שכיון שלא כפאו במקום שיכול לכפותו גילה דעתו שהפקיע שעבודו ומכאן הטור אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא הדברים מפיו שמשמען שלא נשאר עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור וכופין אותו לכתוב לו גט שחרור אע"פ שעדיין לא כתב ע"כ:3ולא משום דלא מעביד ליה איסורא דמברך עלייהו ואיכא ברכה לבטלה שהרי נשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא ואין מוחה בידן ור"ת פי' שיכולין לברך ואין בזה משום ברכה לבטלה אלא משום דאין עבדים רגילין בתפילין ואי לאו דשחרריה לא הוה מנח ליה שלא יצא עליו קול שחרור ויפסיד את עבדו וכן נמי אם רבו שליח צבור וקראו בתורה יצא לחירות:4רש"י פי' שאם לא נתקררה דעתו אלא בשחרור כופין את היורשין לשחררה והכי מסתבר להרא"ש כתב הרמ"ה אמר אל ישתעבדו בה היורשין לא מצו כייפו לה למעבד עבידתא כלל ולא מצו לזבונה ל"ש אמר יעשו לה קורת רוח ול"ש אמר אל ישתעבדו בה יורשין דאי אמר יעשו לה קורת רוח לא מצו לזבונה דהא לא מתעביד לה קורת רוח ווכ"ש אם אמר לא ישתעבדו בה סתמא ואם אמר לא ישתעבדו בה יורשין נמי לא מצו לזבונה דמכירתה לשם שעבוד זהו שעבודה: לשון ריא"ז מי שצוה בשעת מותו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה או שאמר עשו לה קורת רוח מצוה לקיים דברי המת וכופין את היורשין ועושין לה קורת רוח שלא להשתעבד בה בעבודת פרך ובניה הרי הן לרבו כשאר כל העבדים:5הקשה רשב"ם דהא דמקחו מקח וממכרו ממכר דוקא משום כדי חייו ומדרבנן ובממון הפקר ב"ד היה הפקר אבל להתירו בבת חורין אין כח ביד ב"ד לעשות בשמו של קטן ואין מעשה קטן כלום דומיא דגט אשה דקטן שבא על יבמתו אינו נותן גט עד שיגדיל ופרשב"ם דהכא כיון שעשה שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן להפקיע תקנת חכמים היו ב"ד מפקירין לממון הקטן ונתנוהו לאפוטרופוס כדי לשחררו וכתב ליה גיטא על שמיה דאפוטרופוס וכתב הטור דוקא בהאי גוונא שכוון להפקיע תקנת חכמים אבל מת והניח בן קטן ואח"כ שחרר השותף אין מעמידין אפוטרופוס לשחררו אלא עובד את עצמו יום א' ואת הקטן יום א' עד שיגדיל:6וכתב הרמ"ה ה"מ בבריא אבל שכיב מרע שאומר א' מהלשונות האלו כיון שמשמעות לשון שחרור זכה מיד בגופו ואינו יכול לשעבד בו וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין ואפי' בבריא אם אמרו דרך הודאה גמורה מהני למקניא נפשיה וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין וזה כדברי מיי':7וכתב הרמ"ה דוקא אעשנו אבל אם כתב יהא בן חורין קנה דאעשנו לישנא דהבטחה הוא להבא אבל יהא בן חורין לאו הבטחה הוא אלא לשון שחרור:8וכתב הרמ"ה אבל אם כתב לו בשטר שדה פלוני תהא נתונה לו או תהא שלו קנה אבל בדבורא לא קנה בחד מהנך לישני אא"כ קנו מידו אבל אם אמר אתננו לו אפי' אם קנו מידו לא קנה דקנין דברים בעלמא הוא ולא מחייב לקיומי בעל כרחיה ומיהו אם אמר אתננה לו מעכשיו בין בשטר בין בקנין קנה לאלתר דכיון דאמר מעכשיו אין זה לשון הבטחה אלא בהאי שטרא או בהאי קנין מקנה ליה גופא דארעא:9וכתב הרמ"ה אם רצה האדון לחזור בו אינו יכול וכופין לו לכתוב גט שחרור והרא"ש ז"ל כתב ודאי זיכה לו ע"י אחר כיון שהעבד אפשר לומר שלא ידע והאדון טוען ודאי הרי הוא בן חורין ומותר בישראלית:10וכתב הרמ"ה ואם שניהם עומדים בדבורם לא איצטריך לאשמועינן דהא לא תבע חד מחבריה מידי ולא איצטריך לאשמועינן אלא דהדרי תרוייהו שהרב אומר לא נתתיו והעבד אומר כן קבלתיו אבל אם העבד חזר בו ואמר כן קבלתיו והרב לא חזר בו כופין אותו וכותב גט שחרור:11כתב מיי' מקבל שטען שדה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי או שומר אני עליה וכיוצא בזה או בטלה היתה מעיקרא שלא קבלתיה אלא בעל כרחו באונס או בטעות או כיוצא בזה דבריו קיימין ונשבע על זה שבועת היסת ונפטר ע"כ וכתב הטור ואיני מבין מה ענין שבועה לכאן כשטוען המקבל שאינה מתנה יסתלק ממנה ויניחנה. שאלה להרא"ש יעקב נתן לראובן בנו קרקע במתנה מעכשיו ואחר זמן ירד יעקב מנכסיו ופייס מראובן שיחזור לו שטר המתנה וכן עשה וגם עשה לאביו שטר מחילה אחר כן נתעשר יעקב וביקש ראובן מאביו שיחזור ויעשה לו שטר מתנה כבתחלה ולא רצה יעקב אז ערער ראובן על הבית ואמר שלא יצא מתחת ידו בחזרת שטר המתנה ובמחילה שעשה לו. תשובה הדין עם ראובן שיעקב לא קנה בחזרת השטר ולא במחילה ואם יעקב מודה בכל הדברים יחזיקו ב"ד הקרקע ביד ראובן ואם כופר ואומר שלא נתן לראובן מעולם אם עדי המתנה הם קיימים ומעידים על המתנה הרי הבית של ראובן ואם אין עדים ישבע יעקב שלא נתן לראובן:12ודוקא כשהבן אומר אני הייתי במעמד שאתה אומר שנתת לאבי וראיתי שלא נתת ואפ"ה משלשין ולא אמרי' הודאת בעל דין כק' עדים דמי כיון שהבן לא קבל השטר בידו אלא אומר על קבלת אביו שלא קבל ואיכא למימר שמא טעה וסבר שלא קבל וקבל אבל אי לא היה במעמד היינו כמו נתתי שדה לפלוני והוא אומר לא נתנו דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר:
