שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות ט״ו:ג׳:ט׳

3 היורד לנכסי אשתו וכו'. כתב הרא"ש בכתובות פ' האשה שנפלו אמתני' נפלו לה כספים וכו' רש"א מקום שיפה כחו בכניסתו וכו' והלכה כר"ש והראב"ד ז"ל הביא ראיה מדקתני להא דר"ש סתמא בתוספתא דפרקין וגם תני לה גבי הלכתא פסיקתא אצל היורד לנכסי שבויין ע"כ ר"ל מדתני ותלש ואכל וכו' טעמא דתלש הא לא תלש לא והיינו כר"ש דלרבנן אף מחוברין בשעת יציאה שלו דכל הגדל ברשותו שלו. וקשיא לי מנ"ל דתוספתא אתיא כר"ש דלמא כי פליגי רבנן ור"ש בפירות גמורין כגון קמה עומדת לקצור דרבנן סברי כל העומד לקצור כקצור דמי ור"ש סובר תקנת חכמים כך היא פירות הנלקטין עודה תחתיו שלו ושלא נלקטו אפי' פירות גמורים ביציאתה שלה וכ"כ הרא"ש בשם ר' יונה ע"ש. מעתה תוספתא דהכא אתיא ככ"ע ואיירי בפירות שאינן גמורים דמודי רבנן שהן שלה ביציאתה אם הם מחוברים עדיין וצ"ע ועמ"ש בכתובות פ"ח ה"ד בתוס' בד"ה והתלושין וכו':

4 היורד לנכסי שבויין וכו' וקפץ ותלש מן הקרקע ה"ז זריז ונשכר. כ' הכ"מ פ"ז מה' נחלות ובב"י ח"מ סי' רפה יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דתניא בגמ' שמעו בו שמת ואח"כ שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל ה"ז זריז ונשכר ע"כ. עוד כ' הרמב"ם שם שבוי שנשבה ושמעו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם אין מוציאין אותה מידן. ותמהו עליו מנין לו זה וכ' הה"מ שדעת הרמב"ם כיון דבשלא שמעו בו שמת מורידין קרוב כאריס בשמעו בו שמת מעלין מדרגה אחת אם ירד בתורת נחלה אין מוציאין מידו וביצא לדעת בשלא שמעו שמת אין מורידין קרוב אפי' כאריס כששמע מורידין כאריס אבל אין מעלים אותו כ"כ שאם ירד למכור שאין מוציאין מידו ע"כ. מלבד שעדיין קשיא כולא מילתא מנ"ל לחלק כך גם איך זה דרכו של הרמב"ם להוציא ענין כזה מלבו מבלי שיפרש שכן נראה לו. עוד קשה ה"ל להעלות בשמעו מדרגה אחת שאוכל כל השבח ואינו מחשב עם הבעלים ואם שמע שממשמשין ובאין ה"ז זריז ונשכר אבל לא לירד ולמכור. וכ"מ בבבלי ב"מ דף לט ע"א דקאמר לרשב"ג נטושים כשבויים ולא כשבויין כשבויין דאין מוציאין אותו מידו ולא כשבויין דאלו התם זריז ונשכר ואלו הכא שמין להם כאריס. ונ"ל דקשיא ליה להרמב"ם קושית תוס' שם בב"מ בתו' בד"ה וכולם וכו' וקשה אמאי משני לעיל לירד ולמכור תנן לישני לירד ולאכול תנן דהא אפי' לאכול בחנם אינו יורד. ולית ליה כתירוץ תוס' דודאי שכל הפירות אוכל בחנם וכו' שכתב שם בלא שמעו שמת כשיבוא השבוי שמין אלו הקרובים שהורידו מה שאכלו כמנהג כל האריסין שבאותה מדינה. וסובר הרמב"ם כל שאוכל פירות בחנם אף למכור אין מוחין בידו ושניהן שוין הלכך כי משני לירד ולמכור הרי הוא כאלו אמר לירד ולאכול בחנם ואין כאן מעלות ומדרגות. ומה שמקשים תוס' עוד שם ועוד מאי פריך בתר הכי אף בניהם כלל לא הא ודאי אין לו כלל אפילו למ"ד מורידין כיון שאין לו אלא כאריס נכרי ע"כ. תימא הא ודאי לשון הברייתא הוא דקשיא ליה דתני ובניהן רוצין לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן משמע אפי' כאריס אין מניחין אותן לירד דלמא מפסיד להו דלא מהני השומא כיון דלית דמשגח ביה יאמר שהוציא הרבה והרי הוא מוחזק בכל הפירות אבל כשמורידין נכרי ישגיח עליו הקרוב כי יאמר אולי ימות בשבי והרי הכל שלי. ומה שמקשים תוס' עוד שם ותו הא דאמר שמואל לקמן שבוי שהניח קמה לקצור מעמידין אפטרופס לקצור ואח"כ מורידין קרוב אמאי לא מורידין קרוב מיד כיון שאינו אוכל פירות בחנם ע"כ. איני מבין קושיא זו הא קיי"ל כל העומד לקצור כקצור דמי וה"ל כמטלטלין וכשם שאין נותנין המטלטלין ביד הקרוב משום דאלו מפקידין הב"ד ואין ראוי לב"ד להפקיד דבר אלא ביד איש אמוד כדאמרי' בבבלי ב"מ דף ע' בזוזי דיתמי ע"ש. ואפשר אם הקרוב הוא איש אמוד מפקדינן בידיה וצ"ע:

5 המטלטלין אין בהם משוס נכסי רטושים. כ' הרמב"ם פ"ז מה' נחלות הלכה ח' מי שיצא לדעת וכו' אין ב"ד צריכין להטפל בו ולהעמיד לו אפטרופס לא לקרקע ולא למטלטלין וכו' ע"ש וכ"כ בש"ע סימן רפה סעי' ד'. ותימא הא מפורש בסוגיין דמטלטלין אין בהן משום נכסי רטושין משמע שדינן כנכסי נטושין וב"ד מעמידין להן אפטרופס. ואף שפירשתי בקונט' לענין זה אין בהן משום נכסי רטושין שאין מוציאין אותן מיד הקרוב לאו לענין זה לחוד קאמינא אלא לכל מילי ואפשר שמוציאין אותן מיד הקרוב אם אינו אמוד וכמ"ש בתו' בסמוך. ואין לדחוק ולומר כיון שלא נזכר מזה בבבלי לא חש לה דהא מצינו הרבה דינים כיוצא בזה שאינן נזכרים בבבלי וסמכינן אירושלמי ועוד נ"ל להוכיח כן בבבלי ב"מ דף לט דגרסינן התם אמר שמואל שבוי שנשב' מורידין קרוב לנכסיו יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו וכ' תוס' וא"ת והאמר שמואל חדא זימנא וי"ל ה"ק אע"ג דשבוי מורידין יצא לדעת אין מורידין ע"כ ול"נ דהא קמ"ל אין חילוק בין שבוי ליצא לדעת אלא בדבר שמורידין קרוב בשבוי דהיינו במקרקע בזה אין מורידין ביצא לדעת אבל במטלטלין דאף בשבוי אין מורידין קרוב אלא מעמידין אפטרופס אף ביצא לדעת הדין כן. נמצא שני התלמודים שוין. ומימרא דהכא ודהתם משמיה דשמואל נאמרו וצ"ע: