ספר המצוות, מצוות עשה קי״ח

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Positive Commandments 117 ספר המצוות Positive Commandments 119 »

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

הלכות מעילהמצות עשה שישלם א המועל בקדשי ה׳ קרן וחומש ואשם שנא׳ בפרשת ויקרא נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה׳ והביא את אשמו לה׳ איל תמים מן הצאן כערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו ונתן אותו לכהן והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו תניא בת״כ שם פרק י״ט ומביאה במעילה דף י״ח נאמר כאן וחטאה בשגגה מקדשי ה׳ ונאמר להלן בתרומה ולא תשאו עליו חטא מה להלן פגם ונהנה אף כאן פגם ונהנה עוד תניא שם שתמעול מעל ריבה שאר הנאות בלא אכילה ואפי׳ אכילתו והנאת חבירו שמצטרפין לשוה פרוטה עוד תניא שם פ״ב שמרבה מקדשי ה׳ כל הקדשים המיוחדים לה׳ ואפי׳ קדשי בדק הבית. עוד תניא שם אין לי אלא שהקדיש דברים הראויין למזבח למזבח דברים הראויין לבדק הבית לבדק הבית הקדיש דברים הראויין למזבח לבדק הבית או דברים הראויים לבדק הבית למזבח או הקדיש דברים שאינן ראויין לא לזה ולא לזה כגון ציר דגים וחגבים מניין ת״ל מקדשי ה׳ ריבה. והיכן הוזהר פי׳ רש״י בפי׳ חומש שם מחטא חטא בתרומה מה להלן הזהיר אף כאן הזהיר ואם כדבריו ראוי היה זה למנותו בפני עצמו בחשבון הלאוין אבל רבינו משה פירש בפ״א דהלכות מעילה שאזהרתו מלא תוכל לאכול בשעריך וגו׳ ונדריך ודרשו במכות דף י״ז אזהרה לאוכל בשר העולה והוא הדין לכל קדש המיוחד לה׳ שאם נהנה ממנו בשוה פרוטה לוקה ולאו זה כבר מנינו אותו בחשבון הלאוין ל״ת שכ״א, בת״כ פרק י״ט דלעיל וכ״ש לוקה היינו כחכמים בסנהדרין דף פ״ג לא נאמר חומש ואיל בכסף שקלים כלומר בשתי סלעים לאשם אלא במועל בשגגה אבל אם הזיד במעילה לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בלבד בת״כ פ״ב ומבואר בב״ק דף קי״א והכהן יכפר עליו באיל האשם איל ואשם מעכבין את הכפרה ואין החומש מעכב כלו׳ איל ואשם אשם הוא הקרן לימדך שהקרבן ותשלום הקרן בלבד מעכבין את הכפרה, כרבא דאית ליה חומש בתחילת הקדש בב״מ דף נ״ד ונהנה מן החומש הר״ז מוסיף חומש על חומש שני׳ במעילה דף ד׳ כלל אמר ר׳ יהושע כל שהיתה לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה וכל שלא היתה לה שעת היתר לכהנים מועלין בה איזהו שהיתה לה שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאה ושיצתה ואיזו היא שלא היתה לה שעת היתר לכהנים שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ושקבלו פסולין וזרקו את דמה ואמר רבי יוחנן בגמרא שם דף ה׳ היתר זריקה שנינו. ובפרק שני מפרש דף ח׳ דחטאת העוף מועלין בה משהוקדשה עד שיזה דמה הוזה דמה אין בה מעילה שם דף ט׳ וי׳ ועולת העוף ועולת בהמה והוא הדין לקומץ וללבונה ומנחת כהנים וחביתים ומנחת נסכים מועלי׳ בהן משעת הקדשן עד שיצאו אחר שריפתן מעל המזבח לבית הדשן. שם דף ט׳ וכן פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין מועלין בהן משעת הקדשן עד שישרפו ותגמר שריפתן בבית הדשן ויתיך הבשר אבל קודם שיתיך מועלין בהם אף בבית הדשן שם חטאת בהמה ואשם וזבחי שלמי צבור פועלין בכולם משהוקדשו עד שיזרוק את הדם נזרק את הדם מועלין באימוריהם עד שיצאו לבית הדשן ואין מועלין בבשר שתי הלחם מועלין בהן משהוקדשו בטרם ישימו אותם בתנור עד שיזרוק דם הכבשים נזרק דם הכבשים הותרו באכילה ואין בהן מעילה לחם הפנים מועלים בו משהוקדשו אע״פ שעדיין לא נאפ׳ עד שיקטיר הבזיכין הקטיר הבזיכין הותר באכילה המנחות מועלין בהן משהוקדשו אע״פ שעדיין לא נתקדשו בכלי שרת עד שיקטיר הקומץ קרב הקומץ הותרו השירים באכילה ואין שם מעילה אבל מועלין בקומץ עד שיצא לבית הדשן כאשר ביארנו תניא בת״כ דלעיל מקדשי ה׳ קדשים המיוחדים לה׳ פרט לקדשים קלים שאין בהן מעילה כלל אלא באימורים לאחר זריקת דמים ומועלין באימוריהן עד שיצאו לבית הדשן שהרי הן לאישים ואין מועלין בבשר שנינו במעילה דף י״א דם קל בתחילתו וחמור בסופו נסכים חמורים בתחלתן וקלים בסופן כיצד דם בתחילה אין פועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין בו מפני שנמכר לגננים ודמיו הקדש הנסכים בתחילה מועלין בהן משהוקדשו ירדו לשיתין אין מועלין בהן ובגמרא אמר זעירי המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו פי׳ הואיל ואינה יכולה לחיות בלא דם הרי הוא כגופה שם פ״ב דף ט׳ דישון מזבח החיצון שעל התפוח אף אחר הרמת הדשן מועלין בו, בפ״ג דף י״א דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין וצריך להתיישב בלשון הגמרא שאומר בשלמא מזבח החיצון כתיב ושמו אצל המזבח אלא מזבח הפנימי מנלן כו׳ בפ״ב דף ט׳ הנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים או שנהנה מן העולה או מן הקומץ והלבונה ומנחת כהני׳ וחביתי׳ יפול מה שנהנה לנדבה. מעל בקרבנות הציבור יפול מה שנהנה ללשכה במיימון רפ״ד דהלכות מעילה המפריש מעות לחטאתו ולעולתו ולאשמו לתורי׳ ובני יונה מועלין בהן משעה שהפרישן הפרישן לשלמים אין מועלין בהן, במעילה דף י״א הפריש מעות לנזירותו אסור ליהנות בהן ואם נהנה לא מעל מפני שראוין לבא כולם שלמים ואין בשלמים מעילה אלא באימורין לאחר זריקת דמים תניא בתוס׳ אין מועלין בקדשי בדק הבית אלא בתלוש מן הקרקע אבל נהנה בקרקע עצמה או במחובר בה לא מעל אפי׳ פגם. שנינו בפ״ג דף י״ג גידולי הקדש פועלין בהן כיצד הקדיש שדה והוציאה עשבים אילן ועשה פירות מועלין בהן אבל המקדיש את הבור ריקם ואח״כ נתמלא מים שובך ונתמלא יונים הואיל ואין גדולן מן הקרקע ואינן גדולי הקדש אין מועלין בהן שם בב״ב דף כ״ו אילן של הקדש הסמוך לשדה הדיוט ושרשיו יוצאין בתוך השדה אם הי׳ בתוך שש עשרה אמה מועלין בהן יתר על כן לא נהנין ולא מועלין בתמורה דף ב׳ וג׳ אמרינן קדשי גוים אם לבדק הבית הוקדשו מועלין בהן ואם קדשי מזבח הם אין בהם מעילה מה״ת שנ׳ בקרבנות דבר אל ב״י אבל אסור ליהנות בהן מד״ס בפסחים דף כ״ו קול ומראה וריח אין בהן מעילה אבל איסורא דרבנן איכא ובקטרת דווקא אחר שתעלה תימרותו שכבר נעשית מצותו ואין מועלין בו אבל הריח בו כשהעלה תימרותו מעל. מל״ה דף תע״ה המועל בקדשי בדק הבית כיון שמעל בשגגה נתחלל ההקדש וזה שיהנה אחריו פטור מעל בזדון הואיל ואינו חייב קרבן מעילה לא נתחלל ההקדש אלא הרי הוא בהוייתו ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה מעל. בד״א כשמעל בהקדש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנהו לאחר יש בו מועל אחר מועל ואין מועל אחר מועל בהקנותו לאחר במוקדשין אלא בבהמה למזבח וכלי שרת בלבד כדמפרש שם במעילה דף י״ט הטעם בכלי שרת אם אחרים מביא לידי קדושה הוא עצמו לא כל שכן. ותניא בתוספות דמעילה כיצד ביקע בקורדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם ובא חבירו ובקע בו ונהנה ופגם כולן מעלו נטל הקרדום ונתנו לחבירו הוא מעל אבל חבירו לא מעל רכב על גבי חמור ונהנה בפרוטה ופגם ובא חבירו ורכב עליו ונהנה ופגם כולן מעלו נתן החמור לחבירו במתנה או מכרו הוא מעל וחבירו לא מעל וכן המשאיל קורדום של הקדש הוא מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה והוא הדין לבהמה. אבל בקדשי מזבח שיש בהן קדושת הגוף יש מועל אחר מועל כיצד תלש צמר מן החטאת ובא חבירו ותלש ובא חבירו ותלש כולן מעלו וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו והוא הדין בכלי שרת. פירש רבינו משה שם שמה שאמרו הנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שניהם מעלו ואם נתנה ליד הגזבר שהיתה תחת ידו הוא מעל והגזבר לא מעל שאין הדברים אמורין אלא במועל בזדון שהרי לא נתחלל ההקדש הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל תניא במעילה דף כ׳ נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל שהרי לא בנאה עדיין בתוך ביתו בנאה בביתו מעל נתנה על גבי חלון שבתקרה ולא חיברה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה עוד שם מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש ונתנן לשליח להוציאן בתורת חולין אם עשה השליח את שליחותו המשלח הוא שמעל ואם לא עשה שליחותו אלא עשה השליח מדעת עצמו השליח הוא שמעל כיצד בעל הבית שאמר לשלוחו תן מאותו בשר לאורחים הלך ונתן להם כבד או שאמר תן להם כבד ונתן להם בשר השליח מעל ואם עשה כדבריו בע״ה מעל שם השולח פרוטה ביד שלוחו לקנות לו בה חפץ ונזכר בעל הבית שהיא הקדש קודם שהגיע ליד החנווני השליח מעל שהוא שוגג ובעל הבית כבר נזכר ואין המזיד חייב בקרבן מעילה כמו שביארנו לעיל ועל מעילת השליח אמרינן שם שהלכות מעילה כהררים התלויין בשערה שהרי אנוס הוא נזכר אף השליח ויודע שהיא של הקדש קודם שהגיע לחנווני שניהן פטורין מקרבן מעילה וחנווני חייב לכשיוצי׳ אותה פרוטה שנתערבה במעותיו שהרי הוא שוגג הודיעו לחנווני שפרוטה שנתנו לו הקדש שניהם פטורין ונתפס המקח להקדש שם וכיצד יעשה כדי להציל החנווני מן החטא עד שיהא מותר להשתמש בכל המעות נוטל פרוטה של חולין או כלי כל שהוא ואומר פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא מחוללת על זה ותעשה אותה פרוטה או הכלי הקדש ויהא מותר החנווני להשתמש בכל מעותיו. שנינו במעילה דף כ״א המפקיד מעות של הקדש אצל בעה״ב ונשתמש בהן והוציאם בע״ה מעל שהרי אין לו רשות מן הדין להשתמש בהן הפקידן אצל שלחני או חנווני לר׳ יהודא ולא היו חתומין ולא קשורין קשר משונה הואיל ויש לו רשות מן הדין להשתמש בהן שניהם פטורין כי גם בעל הפקדון פטור שהרי לא אמר לו השתמש בהן גרסינן במנחות דף כ״א ת״ר מלח שעל גבי האבר מועלין בו שעל גבי הכבש ושבראשו של מזבח אין מועלין בו. עוד גרסינן שם תנן התם תנאי ב״ד הוא על המלח ועל העצים שיהיו הכהנים ניאותין בהן אמר שמואל לא שנו אלא לאכילת קרבן אבל לאכילת חולין אין ניאותין חולין פשיטא מה עניין חולין למקדש ומתרץ אע״ג דאמר מר יאכלו שאם המנחה מועטת יאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע אפילו הכי מלח דקדשים לא יהבינן להו:

1 משנה תורה, מצוות עשה פתח ↗

לשלם השוגג במעילה מה שמעל לה' ולהוסיף חומש, שנאמר: "וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם" ויקרא ה, טז.

1 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת תּוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ לְאוֹכֵל מִן הַהֶקְדֵּשׁ אוֹ מוֹעֵל בּוֹ – לְשַׁלֵּם כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ עי, סהמ"צ עשה קיח, אֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קָדְשֵׁי הַבַּיִת וְאַף בְּחֶרְמֵי כֹּהֲנִים וְכֵן בְּקָדָשִׁים קַלִּים, אוֹ אוֹכֵל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה, כְּלוֹמַר הַתְּרוּמָה, כָּל מָה שֶׁאָכַל אוֹ נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ, וְיָבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ אַיִל בִּשְׁנֵי סְלָעִים אוֹ יוֹתֵר, וְהוּא הַנִּקְרָא אֲשַׁם מְעִילוֹת, וְהוּא אֶחָד מֵחָמֵשׁ אֲשָׁמוֹת וַדָּאוֹת הַיְּדוּעִים, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ה טו נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְגוֹ', וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ וְגוֹ'. וְנֶאֱמַר שם טז וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לָתֵת אֵימָה וְיִרְאָה עַל כָּל אָדָם מֵהִתְקָרֵב בְּעִנְיְנֵי הַקֹּדֶשׁ. וּכְבָר כָּתַבְנוּ לְמַעְלָה מצוה צה קא תּוֹעֶלֶת הַיִּרְאָה וְהַהַגְדָּלָה בַּקֹּדֶשׁ אֶל בְּנֵי אָדָם. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה קידושין נד ב שֶׁהַמּוֹעֵל אַחַר הַמּוֹעֵל אִם הָרִאשׁוֹן בִּשְׁגָגָה הָאַחֲרוֹן פָּטוּר, לְפִי שֶׁכְּבָר נִתְחַלֵּל הַהֶקְדֵּשׁ אַחַר שֶׁהָרִאשׁוֹן נִתְחַיֵּב בְּתַשְׁלוּמִין וּבְקָרְבָּן. וְאִם הָרִאשׁוֹן בְּמֵזִיד שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת קָרְבָּן הָאַחֲרוֹן בְּתוֹרַת מְעִילָה. וְאֵין מעילה יט ב מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בְּמֻקְדָּשִׁים אֶלָּא בִּבְהֵמָה וּכְלֵי שָׁרֵת בִּלְבַד. וְהַנּוֹטֵל פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ עַל מְנָת שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ לֹא מָעַל, עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנָּה בַּחֲפָצָיו. נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל, שֶׁאֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל אֶלָּא בִּבְהֵמָה וְכֵלִים כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְדִינֵי הַמְּעִילָה בֵּין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בֵּין בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. וְשִׁעוּר שם יח א מְעִילָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה. דְּבָרִים שֶׁהֻתְּרוּ בַּאֲכִילָה מִן הַקָּרְבָּנוֹת, כְּגוֹן בְּשַׂר חַטָּאת וְאָשָׁם אַחַר זְרִיקַת דָּמָן אוֹ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אַחַר זְרִיקַת דַּם שְׁנֵי הַכְּבָשִׂים, אֵין בָּהֶן מְעִילָה, אֲפִלּוּ אָכַל הַזָּר מֵאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, הוֹאִיל וְהֵן מֻתָּרִין לְמִקְצָת בְּנֵי אָדָם לֵהָנוֹת בָּהֶן, כָּל הַנֶּהֱנֶה מֵהֶן לֹא מָעַל, וַאֲפִלּוּ נִפְסְלוּ וְנֶאֶסְרוּ בַּאֲכִילָה הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהֶם שְׁעַת הֶתֵּר, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מְעִילָה. נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם מָעַל אוֹ לֹא מָעַל, פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִין וְקָרְבָּן. וְתַשְׁלוּמֵי הַקֶּרֶן וַהֲבָאַת הַקָּרְבָּן מְעַכְּבִין הַכַּפָּרָה וְלֹא הַחֹמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ, אַיִל וְאָשָׁם מְעַכְּבִין וְאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב. וְאַחַר שֶׁהוֹסִיף הַמּוֹסִיף הַחֹמֶשׁ אִם נֶהֱנָה בַּחֹמֶשׁ אַחַר כָּךְ מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל חֹמֶשׁ, דְּכִתְחִלַּת הֶקְדֵּשׁ הוּא חָשׁוּב. וְהַחֹמֶשׁ הוּא אֶחָד מֵאַרְבָּעָה עַל הַקֶּרֶן עַד שֶׁיְּהֵא הוּא וְחֻמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבֹאָרִים בִּמְעִילָה וּבִתְמוּרָה. וְנוֹהֶגֶת בִּזְמַן הַבַּיִת בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְאָכַל אוֹ נֶהֱנָה בַּעֲשִׂיַּת מַעֲשֶׂה מִן הַהֶקְדֵּשׁ בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה בְּמֵזִיד לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם מָה שֶׁחִסֵּר מִן הַהֶקְדֵּשׁ הַקֶּרֶן לְבַד, כִּי הַמֵּזִיד אֵינוֹ בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. וְאַזְהָרָה שֶׁל מְעִילָה לְהַלְקוֹתוֹ מִדִּכְתִיב דברים יב יז לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ, וּכְמוֹ שֶׁנִּכְתֹּב בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם בְּסֵדֶר רְאֵה. מָעַל בִּשְׁגָגָה מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָה וּמוֹסִיף חֹמֶשׁ וּמֵבִיא קָרְבָּן כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ.

1 היא שצונו שיהיה כל מי שיהנה מן ההקדש מוסיף חומש, או אוכל קדש, כלומר אוכל תרומה בשגגה משלם מה שאכל או שעור מה שנהנה ותוספת חומש, והוא אמרו יתעלה ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישתיו, ואמרו גם כן ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו'. וכבר התבאר משפטי מצוה זו במסכת מעילה ובמסכת תרומה גם כן. ויקרא אל משה, הלכות מעילה פ"א:

1 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

מוֹעֵל

1 משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

כָּל הַמּוֹעֵל בְּזָדוֹן לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם מַה שֶּׁפָּגַם מִן הַקֹּדֶשׁ בְּרֹאשׁוֹ. וְאַזְהָרָה שֶׁל מְעִילָה מִזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יב יז "לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ" וְגוֹ' דברים יב יז "וּנְדָרֶיךָ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לָאוֹכֵל מִבְּשַׂר עוֹלָה הוֹאִיל וְכֻלּוֹ לַשֵּׁם. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר כָּל קֹדֶשׁ שֶׁהוּא לַהַשֵּׁם לְבַדּוֹ בֵּין מִקָּדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ בֵּין מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אִם נֶהֱנֶה בָּהֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה לוֹקֶה. מָעַל בִּשְׁגָגָה מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָה וְתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. וּמֵבִיא אַיִל בִּשְׁנֵי סְלָעִים וּמַקְרִיבוֹ אָשָׁם וּמִתְכַּפֵּר לוֹ וְזֶהוּ הַנִּקְרָא אֲשַׁם מְעִילוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ה טו "וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ" וְגוֹ' ויקרא ה טז "וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ" וְגוֹ'. וְשִׁלּוּם הַקֶּרֶן בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ עִם הֲבָאַת הַקָּרְבָּן מִצְוַת עֲשֵׂה:

« ספר המצוות Positive Commandments 117 ספר המצוות Positive Commandments 119 »