ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה קמ״ז

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

147 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

מועל. וגוזל ישיב קרן וחומש ובאשם שגגתו יפר. מצות מעילה שאם נהנה מן ההקדש שו"פ בשוגג חייב להביא קרן וחומש ואשם נקרא אשם מעילות מנאוה הרמב"ם וסייעתו עשין קי"ח עיי"ש. וכן אם כפר לחבירו בממון שחייב לו ונשבע על זה. או שהשביעו התובע ועמד בכפירתו. חייב לשלם הקרן וחומש ואשם נקרא אשם גזילות. ומנאה הרמב"ם עשין ע"א עיי"ש. אלא שהרמב"ם וסייעתו ז"ל מנה שם כל חייבי אשמות ודאין במצוה אחת. ותשלומי חומש דמעילה עם תשלומי חומש דאוכל תרומה בשוגג מנה ג"כ מצוה אחת בפ"ע עשין קי"ח עיי"ש. וא"כ מצות מעילה נחלקה אצלם לשתי מצות בפ"ע. האשם מצוה אחרת והחומש מצוה אחרת. וחומש דשבועת הפקדון הכניסוהו הרמב"ם וסייעתו בכלל עשה דוהשיב את הגזילה. כמש"כ בעשין קצ"ד עיי"ש. והדברים תמוהים שאם דעתם למנות כל האשמות מצוה אחת וכל החומשים מצוה אחת. ויש לזה מקום עפמש"כ הרמב"ם בשורש י"ד עיי"ש היטב. א"כ גם חומש דשבועת הפקדון הי' לו להכניס במצוה אחת עם חומש דמעילה ודאוכל תרומה. וגם במה שמנה כל האשמות ודאין מצוה אחת. כבר נתעורר הרשב"ץ ז"ל בזה"ר עשין סי' ס"ו וכתב שם וז"ל ואני מסתפק בענין האשמות למה נמנה כולם מצוה אחת ולמה לא נמנה אשם חרופה אחת. ואשם מעילות אחת. ואשם גזילות אחת. שאין זה דומה לאשם תלוי שכל אשמות תלויין נמנין מצוה אחת וחטאת. שהם באין על מין עבירה אחת. ושל נזיר ושל מצורע הרי הם נמנין בכלל שאר קרבנות וכו'. אבל האשמות שלכל אחד עבירה מיוחדת והדבור מיוחד. ראוי למנותן כמנינן אע"פ ששם כולם אשם. כמו שמנה מוסף שיש לו יום מיוחד מצוה אחת בפ"ע אע"פ שכולם שם מוסף להם עכ"ל עיי"ש. ואחר כל זה בסוף ספרו כשבא לחשבון הכולל של כל העשין כתב בסוף דבריו וז"ל והנחנו כל האשמות נכנסים תחת מנין אחד כדעתם ז"ל הרמב"ם וסייעתו אע"פ שהיינו כמוסכמים להפרידם. לפי שלא רצינו לצאת מדרכם וכו' עכ"ל עיי"ש. וגם בדברי הבה"ג וסייעתו ז"ל יש בזה מבוכה רבה. וכן באזהרות אתה הנחלת. דנראה שגם הם ז"ל מנו אשמות ודאין מצוה בפ"ע. וקרן וחומש דמעילה ודשבועת הפקדון מצוה בפ"ע עיי"ש היטב. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל ברורים ע"פ דרכו. שמנה הקרן והחומש ואשם מצוה אחת שבצירוף כולם תשלם המצוה. וגם מנה מעילה בפ"ע ושבועת הפקדון בפ"ע. וכמש"כ הרשב"ץ ז"ל. ותשלומי חומש דאוכל תרומה וחלה וביכורים דאיקרו קודש מנה מצוה בפ"ע לקמן עשה קנ"א עיי"ש. משום דאע"ג דאיקרו קודש אינם ענין להקדש כלל. דהקדש אסור לכל בהנאה ומועלין בהן. משא"כ בהנך דלא אסירי אלא לזרים באכילה. וליכא בהו מעילה אפי' לזרים. אלא תשלומי קרן וחומש לאוכלן בשוגג. ולזה ודאי אין ראוי למנותן מצוה אחת עם חומש דהקדש. דאינם ענין זה לזה וגם בכל אחד נאמרה מצוה בפ"ע: אמנם יש לתמוה טובא בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב על גוזל. דהיינו אשם גזילות. ובאשם שגגתו יפר. והיינו כר"ש דאמר בפרק שבועת העדות ל"ד ע"א דשבועת הפקדון לא עשה בה מזיד כשוגג עיי"ש. וזה דבר מתמיה הרבה. דהרי רבנן פליגי עלי'. וסתם לן תנא במתניתין דר"פ שבועת הפקדון דלא כוותי'. דתנן התם וחייב על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתה גרידתא ומה חייב על זדונה אשם בכסף שקלים עיי"ש. וכן בריש פ"ב דכריתות ט' ע"א חשיב לה תנא דמתניתין בין הנך שמחייב עליהן אשם על המזיד כשוגג עיי"ש. גם מש"כ ישיב קרן וחומש ובאשם שגגתו יפר דנראה מזה דאין הכפרה אלא באשם לחוד. אבל החומש לאו לכפרה אתי אלא ממוצא הוא כמו הקרן. וזה יתכן רק בגוזל דאמרינן בב"ק פרק הגוזל עצים ק"ד ע"ב דחומש דגזילה ממונא הוא. ולהכי אם מת משלמי לי' יורשים. וכן אם נשבע על החומש מוסיף חומש על חומש עיי"ש. אבל בחומש של מעילה בהקדש לכאורה ע"כ לכפרה הוא דאתי. כיון דבמזיד לא משלם חומש אלא דוקא בשוגג דמייתי כפרה. וכן אמרינן ריש פ"ק דמעילה ב' ע"ב דבמעילה דרבנן ליכא חומש. ופירש"י שם וז"ל מעילה דרבנן משלם קרן ולא חומש משום דחומש מפני איל אשם מייתי לי'. ובדרבנן ליכא קרבן. הילכך לא מייתי נמי חומש. אבל במעילה דאורייתא מייתי קרן וחומש ואשם מעילה עכ"ל עיי"ש. הרי דחומש שייך להאשם ובמקום דליכא אשם חומש נמי ליכא. וע"כ היינו משום דשניהם אתו לכפרה. ומה"ט נמי במזיד במעילה דליכא אשם חומש נמי ליכא. ובשבת פרק כלל גדול ס"ט ע"ב אמרינן דחומש במקום קרבן עיי"ש. ואף דהתם בחומש דתרומה מיירי. מ"מ משמע דגם בחומש דמעילה נמי הכי הוא דגמרינן להו מהדדי בגז"ש חטא חטא למילי טובא. כמבואר ריש פ"ה דמעילה י"ח ע"ב ושאר דוכתי עיי"ש. ומיהו בתוס' כתבו בכתובות פרק אלו נערות כתובות ל' ע"ב בד"ה זר שאכל וכו' ובפסחים פרק כל שעה כ"ט ע"א בד"ה מאן י"א וכו' דתשלומי קרן וחומש דמעילה ממונא היא. ודוקא תשלומי קרן וחומש דתרומה אינן אלא משום כפרה עיי"ש. ובמש"כ הר"ש משאנץ ז"ל ריש פ"ז דתרומות. וגם בההיא דריש פ"ק דמעילה גירסת הראב"ד ז"ל בפירושו לסיפרא פרשת ויקרא דבמעילה דרבנן ליכא אשם אבל חומש איכא עיי"ש. ולפ"ז מבואר דחומש ממונא הוא ולא תלי באשם דאתי לכפרה: וראיתי בה"ג הלכות שבועה שכתב וז"ל והיכא דאפקיד מידי גבי חברי' וכפרי' ואישתבע לי' והדר אודי לי' מיחייב לשלומי קרן וחומש למרי פקדון ואשם בכסף שקלים למזבח וכו'. והאידנא דליכא אשם וליכא חומש לא משלם אלא קרן עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל כגירסת רש"י ופירושו דחומש משום אשם הוא בא. והיכא דליכא אשם גם חומש ליכא. והילכך בזה"ז דליכא אשם פטור גם מן החומש. וא"כ חומש דגזילה נמי כפרה הוא. וכגירסת רש"י כן הוא גם גירסת התוס' שם והרמב"ם פ"א מהלכות מעילה ה"ו עיי"ש. וכן ראיתי לרש"י בפרק מרובה ס"ה ע"א בההיא דחומשו עולה לו בכפילו שכתב וז"ל שהרי חומש לבעלים הוא והוא שקל וע"כ הא דרבי יעקב בששוין כאחד החומש והכפל קמיירי. דאי כפילא טפי מחומשא לאו חומשא הוי ולא מיפטר לי' עד דמשלם חומשא דחומש כפרה דשבועה הוא עכ"ל עיי"ש. והוכרח לפרש כן ע"פ הסוגיא דהתם עיי"ש ובמש"כ התוס' שם בד"ה כפילא ארבע וכו' ובשאר ראשונים שם. הרי מבואר דאפי' חומש דגזילה משום כפרה הוא. ועכצ"ל דהא דאמרינן בפרק הגוזל עצים דחומש דגזילה ממונא הוא. היינו רק לומר שיש לו דין ממון אע"ג דעיקרו משום כפרה הוא בא. ודברי הבה"ג בלא"ה תמוהים אצלי. דהרי הגוזל את חבירו ונשבע לו ומת. היורשים משלמים קרן וחומש אע"פ שפטורים מן האשם משום דאין כפרה למתים. כדתניא שם בפרק הגוזל עצים עיי"ש. וא"כ כ"ש בזה"ז דבר כפרה הוא אלא דליכא מזבח. דאית לן למימר דאע"פ שאינו יכול להבא האשם חייב בחומש. וצ"ע בזה כעת ואכמ"ל בזה. ואמנם לביאור דברי רבינו הגאון ז"ל נראה דמש"כ ובאשם שגגתו יפר. לא אתי למעוטי דהחומש לאו לכפרה אתי. אלא כוונתו לההיא דתנן סו"פ הגוזל עצים. המביא את גזילו עד שלא הביא אשמו יצא. הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא עיי"ש. והכי נמי תניא התם בברייתא לענין מעילה בהקדש. מנין שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו שלא יצא. ת"ל באיל האשם ונסלח לו. האשם בכבר עיי"ש. וזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל. ובאשם שגגתו יפר. כלומר דבעינן שבאשם תהי' גמר כפרתו על שגגתו. שהאשם יביא באחרונה ובו ימחה חטאו לגמרי. והפרה הוא לשון ביטול. והוא מלשון הכתוב אישה הפרם והשם יסלח לה. וזה הוא שרמז במש"כ שגגתו יפר. שבו יבטל חטאו לגמרי והשם יסלח לו. אבל ודאי גם תשלומי הקרן והחומש מכפרין. וא"כ משום זה ליכא קושיא בדברי רבינו הגאון ז"ל: אבל הא ודאי תמוה דנקט כר"ש דשבועת הפקדון לא עשה בה מזיד כשוגג ולית בה אשם גזילות אלא בשוגג. והרי רבנן פליגי עלי' וסתם לן תנא כוותייהו. וגם בתוספתא פ"ב דשבועות סתם לן תנא כרבנן דר"ש עיי"ש. ולכאורה נראה מדאמרינן סו"פ הגוזל עצים עלה דתנן המביא גזילו עד שלא הביא אשמו יצא. הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא. מנהני מילי אמר רבא דאמר קרא האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו מכלל דכסף ברישא. ואמרינן תו התם תנו רבנן מנין שאם הביא מעילתו ולא הביא אשמו וכו' ומנין שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו שלא יצא ת"ל באיל האשם. האשם בכבר. יכול כשם שהאיל ואשם מעכבין כך חומש מעכב. ת"ל באיל האשם ונסלח לו איל ואשם מעכבים בהקדש ואין חומש מעכב. וילמד הקדש מהדיוט והדיוט מהקדש וכו' עיי"ש. וכתבו התוס' שם וז"ל וילמד הדיוט מהקדש והקדש מהדיוט. תימא אמאי איצטריך קרא לעיל גבי הדיוט שאם הביא אשמו עד שלא הביא גזילו שלא יצא נילף מהקדש. וי"ל דאי לאו דאשכחן שהשוה הכתוב הדיוט להקדש להך מילתא לא הוה ילפינן האי מהאי לענין שאר דברים. אבל השתא דאשכחן שהשוה אותן. דבתרוייהו אם הביא אשמו תחילה לא יצא. כמו כן יש להשוותם לענין שאר דברים עכ"ל עיי"ש. ולכאורה יש לתמוה דלפ"ז השתא נמי דאשכחן שהשוה אותן הכתוב לענין שאם הביא אשמו תחילה לא יצא. הרי נגד זה אשכחן שחילק הכתוב ביניהן לענין דבאשם גזילות המזיד כשוגג. ובאשם מעילות לא ניתן זדונו לכפרה. וזהו חילוק גדול. שהרי ברובן ככולן של שאר עבירות שבתורה לא ניתן זדונן לכפרה בקרבן. וכאן בהדיוט ניתן זדונו לכפרה. משא"כ במעילה דהקדש דדינה כשאר עבירות שבתורה דאין לה כפרה אלא בשוגג. וא"כ מאי חזית דאזלת בתר מאי דהשוה אותן בדבר אחד. זיל בתר מאי שלא השוה אותן. ולומר דהכי נמי לשאר דברים אין להשוותם. ולכן נראה דההיא אזלא אליבא דר"ש דאמר דגם באשם גזילות לא ניתן זדונו לכפרה. וא"כ שוים בזה הדיוט והקדש. ומ"מ משום זה לחוד אין לנו לומר דכמו כן יש להשוותם לענין שאר דברים. משום דגם בכל שאר עבירות שבתורה לא ניתן זדונן לכפרה. חוץ מקצת דברים מיעוטא דמיעוטא שניתן זדונן לכפרה. אלא דאחר דחזינן שהשוה אותן הכתוב לענין דלא יצא אם הביא אשמו תחילה. ס"ל דכמו כן יש להשוותן לענין כל שאר הדברים: איברא דלכאורה אדרבה יש מקום להוכיח איפכא דע"כ ההיא דהתם לא אזלא אליבא דר"ש. דאמרינן התם בפרק שבועת העדות ל"ד ע"ב מחכו עלה במערבא דקתני מה לפקדון שכן לא עשה בו מזיד כשוגג. מכדי מזיד גבי עדות מנ"ל דלא כתיב בי' ונעלם. הכא נמי בפקדון לא כתיב בי' ונעלם. א"ל ר"ה ומאי חוכא דילמא מזיד דלאו כשוגג בפקדון ממעילה גמר לה ר"ש. והיינו חוכא אדגמר לה ממעילה נגמר לה מעדות. ומשני מסתברא ממעילה הו"ל למילף שכן מעילה ממעילה. ופריך אדרבה מעדות הו"ל למילף שכן חטא. הדיוט. בשבועה. תבעי' וכפרי'. ואואין. ומשני הנך נפישין וכו'. וכתבו בתוס' שם וז"ל הנך נפישין. היינו כל כמה דלא קים לי' גז"ש דתחטא אית לן למילף טפי ממעילה במה מצינו משום דנפישין. אבל לבתר דקים לי' גז"ש ילפינן מעדות אע"ג דמעילה נפישין. ותימא כיון דר"ש גמיר גז"ש מנ"ל לרבא בר איתי בסמוך דקאמר מאן תנא שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה ר"ש היא. הא אין גז"ש למחצה. ואפי' היתה קבלה בידו. מ"מ תקשה מאי טעמא דר"ש. ושמא קסבר דמעילה מעילה גז"ש היא עכ"ל עיי"ש. והשתא כיון דלר"ש ע"כ אית לי' גז"ש דמעילה מעילה אשם גזילות מאשם מעילות לענין דמזיד לא מיחייב כשוגג. א"כ בההיא דסו"פ הגוזל עצים אם איתא דאליבא דר"ש אזלא הדרא קושית התוס' לדוכתה. למה לי קרא גבי אשם גזילות שאם הביא האשם עד שלא הביא גזילו לא יצא נילף ממעילה. דאין לומר כמו שתירצו התוס' דאי לאו דאשכחן שהשוה הכתוב הדיוט להקדש מיהת להך מילתא. לא הוה ילפינן האי מהאי לענין שאר דברים. דהרי כיון דאליבא דר"ש קיימינן דאית לי' גז"ש דמעילה מעילה הדיוט מהקדש. הרי בע"כ אקשינהו קרא להדדי ואין גז"ש למחצה. ומהיכא תיתי לומר דלא נילפינהו מהדדי לענין הנך דברים. אלא ודאי ע"כ מוכח מזה דלא אתי כר"ש. אלא כרבנן דלא גמרי גז"ש דמעילה מעילה. הן אמת דהתוס' לא כתבו כן כדבר ברור ומוחלט דר"ש גמר גז"ש דמעילה מעילה. אלא כתבו כן כמסתפקים בדבר ובדרך שמא. אבל בפירש"י שם בד"ה ממעילה גמר וכו' כתב כן בפשיטות. וכן הכריחו בתוס' הרא"ש ובחי' הרשב"א שם עיי"ש. מיהו מדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל שם מבואר דס"ל דאיכא למימר דר"ש לא מגז"ש יליף לה אלא במה מצינו עיי"ש. וגם הרשב"א ז"ל הזכיר סברא זו. אלא שהקשה על זה דמהסוגיא לא משמע הכי עיי"ש בדבריו. ובאמת דאינו מוכרח כ"כ דמה שהקשה הרשב"א ז"ל מדקאמר התם מסתברא ממעילה הו"ל למילף שכן מעילה ממעילה. ופריך אדרבה מעדות הו"ל למילף שכן תחטא מתחטא עיי"ש. הדבר ברור דלהרמב"ן והר"ן ס"ל דמאי דקאמר שכן מעילה ממעילה שכן תחטא מתחטא אין פירושו דגמר גז"ש מעילה ממעילה ותחטא מתחטא אלא דקאמר דמסתברא טפי למילף שבועת הפקדון ממעילה משום דבשניהם נאמר לשון מעילה דמשמע שענינם אחד. ועל זה פריך לי' דאדרבה מהאי טעמא גופי' ראוי לומר דנילף שבועת הפקדון משבועת העדות משום שבשניהם נאמר לשון תחטא. וכן הבינו התוס' שם עיי"ש. וכבר הכריחו הרמב"ן והר"ן ז"ל שם דע"כ לא מגז"ש דמעילה מעילה יליף. דא"כ מאי פריך אדגמר לה ממעילה נגמר לה מעדות עיי"ש. ומאי קושיא ודילמא גז"ש דמעילה ממעילה גמר מרבו. ולא גז"ש דעדות. דאין אדם דן גז"ש מעצמו. אלא ודאי לא מגז"ש אלא במה מצינו גמר לה עיי"ש. וגם תחטא תחטא רק לשונות שוין קאמר. ובמה מצינו הוא דגמר. משום דהשתא אכתי לא הוה קים לי' גז"ש. וגם קושית התוס' למסקנא מ"ט דר"ש אין הכרח מזה לומר דגמר גז"ש דמעילה מעילה. דאפשר דנפקא לי' לר"ש מאיזה דרשא אחריתא. ולהכי לא כתבוה התוס' אלא בדרך שמא. ובהכי אתי שפיר סוגיא דסו"פ הגוזל עצים. דאזלא שפיר אליבא דר"ש דאמר דשבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה. וא"כ אית לן מזה הכרעה להלכה כר"ש. כיון דלרבא סתם מתניתין דהתם וברייתא דמייתי שם כר"ש אתיין. מלבד זה נראה לפי מה שנראה מדברי התוס' סו"פ בתרא דשבועות מ"ט ע"ב בד"ה מאן תנא וכו' דכל היכא דקאמר כהאי לישנא מאן תנא וכו' משמע דהכי הילכתא עיי"ש. וא"כ כאן נמי דקאמר רבא בר איתי מאן תנא שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה ר"ש היא. אית לן למימר דהכי הילכתא: ואמנם כל זה אינו מספיק להכריע הלכה כר"ש בזה. ולכן נראה לומר בכוונת רבינו הגאון ז"ל ע"פ מאי דאמרינן ר"פ שבועת הפקדון רב אחא ב"ה ור"ש ברי' דרבב"ח ור"י ברי' דר"י תנו שבועות בי רבה פגע בהו ר"כ אמר להו הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו. כיון דחידוש הוא דבכל התורה לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן והכא מייתי קרבן ל"ש אתרו בי' ול"ש לא אתרו בי'. או דילמא הני מילי היכא דלא אתרו בי'. אבל היכא דאתרו בי' מילקא לקי קרבן לא מייתי. או דילמא הא והא עבדינא. א"ל תנינא חמורה הימנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים. מדקאמר על זדונה מכות מכלל דאתרו בי' וקאמר מכות אין קרבן לא. א"ל רבא בר איתי מאן תנא זדון שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה ר"ש אבל לרבנן קרבן נמי מייתי וכו' עיי"ש. ולא איפשיטא התם האיבעיא. ולפ"ז יש לנו שני דרכים. או לומר דכיון דהאיבעיא לא איפשיטא אין לחייבו קרבן אלא היכא דלא אתרו בי'. דמספיקא לא מייתי קרבן אשם ודאי. וכאן לא שייך אשם תלוי. או דנימא דכיון דקאמר רבא בר איתי דלרבנן קרבן נמי מייתי. ומשמע מלישני' דמדין ודאי קאמר הכי. דפשיטא לי' הכי מסברא. דאל"כ הכי הו"ל לומר אבל לרבנן לעולם אימא לך קרבן נמי מייתי. כלישנא דתלמודא בכל כיו"ב בכל דוכתא היכא דלא אתי אלא למידחי פשיטותי' דמייתי למיפשט האיבעיא. וא"כ לפ"ז נקטינן חדא מתרתי. או דבאתרו בי' לא לקי ולא מייתי קרבן. דבספיקא ליכא לא מלקות ולא קרבן. או דלקי וגם מייתי קרבן כפשיטותא דרבא בר איתי. איברא דחזינא להרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות שבועות ה"ח שפסק דבאתרו בי' מביא קרבן ואינו לוקה עיי"ש. וכבר הקשה עליו בלח"מ שם. דכיון דהאיבעיא לא איפשיטא אמאי מחייב הרמב"ם ז"ל קרבן על הספק. ותי' משום דהתם בעי למיפשט מברייתא דקתני תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה. וע"כ באתרו בי' מיירי. דאם לא כן לא שייכי בה מלקות. ואע"ג דדחי הך פשיטותא דמאי אינו לוקה אינו נפטר במלקות. מ"מ איפשיטא מיהת דבמלקות לחודי' לא סגי בלא קרבן. ולא נשאר אלא ספק אי בקרבן לחודי' סגי או מילקא נמי לקי. והילכך כיון דאיבעיא לא איפשיטא ואין מלקין בספק לכך פסק הרמב"ם דמביא אשם ואינו לוקה עיי"ש בדבריו. וראיתי להרי"ן מיגש ז"ל בחי' שם שכתב וז"ל ולא איפשוט בעיא דרב כהנא. וכיון דלא איפשיטא אע"ג דאיכא עדים ואתרו בי'. קרבן מייתי מילקא לא לקי. דלית לן לאפטורי מקרבן דכתיב בהדיא ולחיובי' מלקות מספיקא עכ"ל עיי"ש. וזהו כדעת הרמב"ם תלמידו. אבל אין דבריו ז"ל מובנים אצלי. דהרי כמו שאין מחייבין מלקות מספיקא הכי נמי אין מביאין אשם מספיקא. ומה בכך דקרבן כתיב בהדיא. הרי מוקמינן קרא בדלא אתרו בי' דוקא אבל באתרו בי' מיבעיא לן. וגם מלקות כתיב בהדיא בחייבי לאוין. ובפרט בשבועה דכתיב בה מלקות בהדיא באנפי נפשה. כדאמרינן רפ"ק ורפ"ג דשבועות עיי"ש. אלא דמיבעיא לן בשבועת הפקדון דמייתי קרבן אפשר דאפי' אתרו בי' מייתי קרבן ולא לקי. וא"כ מאי עדיפותא דקרבן ממלקות. ואולי אפשר לחלק דקרבן כתיב בהדיא בשבועת הפקדון גופא. משא"כ מלקות דנהי דכתיבא גבי שבועה אבל בשבועת הפקדון לא אשכחן מלקות כלל. אלא דמ"מ אינו מובן דמה בכך דכתיב קרבן בהדיא. הרי מ"מ מיבעיא לן דילמא היינו דווקא בלא אתרו בי'. אבל אתרו בי' מילקא לקי קרבן לא מייתי. וכיון דהאיבעיא לא איפשיטא. כמש"כ הרי"ן מיגש ז"ל גופי'. אית לן למימר דאין מביאין קרבן אשם מספיקא. וגם יש לתמוה בעיקר הדבר שכתב דאיבעיא דר"כ לא איפשיטא. והרי לענין קרבן מיהת איפשיטא שפיר דאפי' אתרו בי' מייתי קרבן. וליכא ספיקא אלא במלקות וכמש"כ בלח"מ. וזה תמוה טובא לכאורה על דברי הרי"ן מיגש ז"ל. מיהו לזה אפשר לומר דס"ל להרי"ן מיג"ש ז"ל דלפי מאי דדחי מאי אינו לוקה אינו נפטר במלקות. ופירשו התוס' בשם ר"ת ז"ל שאין מתכפר במלקות לחודי' עיי"ש. אפשר לומר דלוקה ולא מייתי קרבן. משום דמאי דמיבעיא לן לומר דהיכא דאתרו בי' מילקא לקי קרבן לא מייתי. היינו משום דלפום הך צד ס"ל דכל שהוא מזיד כל כך עד שהותרו בו וקבל התראה אין לומר שיתכפר בקרבן אפי' בשבועת הפקדון. אע"ג דאיתרבי מזיד כשוגג. וכההיא דאמרינן בפ"ב דחולין מ"א ע"א עיי"ש היטב. ולזה כיון דקיימינן אליבא דרבנן דמזיד כשוגג בשבועת הפקדון. ובר קרבן הוא אלא משום דארבעים בכתפי' אמרינן לפום הך סברא דלא מצי מייתי קרבן. א"כ הו"ל כצריך ואין לו תקנה. ומעתה לפי מאי דדחי וקאמר מאי אינו לוקה דקתני אינו מתכפר במלקות. שפיר יש לומר דלקי ולא מייתי קרבן משום דכל דבר מלקות הוא לא מצי מייתי קרבן. ומ"מ לא מתכפר במלקות לחודי'. כיון דהכא מזיד נמי בר קרבן הוא. ונמצא שצריך ואין לו תקנה. והשתא א"כ לא איפשיטא בעיא דר"כ כלל. דאפשר דלוקה ומייתי קרבן. וגם אפשר דאינו לוקה ומייתי קרבן. ואינו לוקה דקתני אינו לוקה לגמרי. וגם יתכן לומר דלוקה אבל קרבן לא מייתי. והכי משמע פשטא דסוגיא. דלא קאמר פשוט מיהא חדא דאפי' אתרו בי' מייתי קרבן. כאורחא דתלמודא בעלמא כיו"ב. אלא ודאי ליכא למשמע מינה מידי. וזו היא דעת הרי"ן מיגש ז"ל. ודלא כמש"כ הלח"מ: אלא דמ"מ מש"כ הרי"ן מיגש ז"ל דאע"ג דהאיבעיא דר"כ לא איפשיטא מ"מ מייתי קרבן. הוא תמוה לענ"ד ודבריו ז"ל צ"ע אצלי. ואמנם בדעת הרמב"ם ז"ל אפשר לומר דלאו מהאי טעמא פסק כן. אלא משום דס"ל כמשכ"ל דמלישנא דרבא בר איתי משמע דלא לדיחויא בעלמא קאמר. אלא לקושטא דמילתא הכי ס"ל. ולפ"ז נראה לומר דהרמב"ם לא גריס כגירסא שלפנינו בדברי רבא בר איתי אלא גירסתו כגירסת הרי"ן מיגש רבו ז"ל דגריס מאן תנא זדון שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה ר"ש אבל לרבנן קרבן מייתי מילקא לא לקי. עיי"ש בדברי הרי"ן מיגש ז"ל. וזו היא ג"כ גירסת הרא"ש ז"ל בתוספותיו עיי"ש בדבריו. ולזה פסק כמותו. אבל לפי גירסתנו אית לן למינקט הילכתא דלוקה ומייתי נמי קרבן. ואם נימא דרבא ב"א לדיחויא בעלמא קאמר. כנראה מדברי הראשונים ז"ל שם עיי"ש. וא"כ לא איפשיטא איבעיא דר"כ כלל אית לן למינקט דלא לקי ולא מייתי קרבן: והשתא לפ"ז נראה דמש"כ רבינו הגאון ז"ל ובאשם שגגתו יפר לא משום דפסק כר"ש. אלא כוונתו לפי מאי דקאמר ר"י בר"י בפ"ב דמכות ט' ע"ב חבר אין צריך התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד עיי"ש. ומדברי הבה"ג הלכות עדות נראה דס"ל דהכי הילכתא עיי"ש. ובאמת דהכי משמע מסוגיא דסנהדרין פרק היו בודקין מ"א ע"א עיי"ש. וגם בפ"ק דסנהדרין ח' ע"ב מוקמינן לרבנן כוותי' עיי"ש. וגם הרמב"ם ז"ל אע"פ שפסק דחבר צריך התראה. מ"מ כתב בפ"א מהלכות איסורי ביאה ה"ג. ובפי"ב מהלכות סנהדרין ה"ב שלא ניתנה התראה בכל מקום אלא להבחין בין שוגג למזיד עיי"ש ובמש"כ הה"מ והכ"מ שם על זה. וא"כ מבואר מזה דכל שעבר בלא התראה מחזקי' לי' בחזקת שוגג. והשתא לפ"ז אפשר לומר דכוונת רבינו הגאון ז"ל בזה רק לאפוקי היכא דאתרו בי'. דאע"ג דקיי"ל כרבנן דר"ש דדין המזיד כשוגג בשבועת הפקדון. מ"מ היינו בלא אתרו בי'. שהוא בחזקת שוגג אצלנו. אבל באתרו בי' הו"ל איבעיא דלא איפשיטא. ולא מייתי קרבן אשם כמו שביארנו. ואם נימא דאיפשיטא מדרבא בר איתי. עכ"פ לא מתכפר באשם לחוד אלא מילקא נמי לקי. וא"כ באשם לחוד בכל ענין אינו מתכפר אלא בכל מיני שגגה. דאפי' מזיד ולא אתרו בי' בכלל. וזהו שכתב ובאשם שגגתו יפר. אבל היכא דקים לן בי' דמזיד הוא. דהיינו באתרו בי' לא מתכפר באשם וכמו שנתבאר. ודברי רבינו הגאון ז"ל קצרים ועמוקים כדרכו.

1 מוֹעֵל

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »