ספר המצוות, מצוות עשה ק׳

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Positive Commandments 99 ספר המצוות Positive Commandments 101 »

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

מצות עשה שתהא היולדת מטמה כנדה. והא לך פרשיות שלהן. איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא. כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא. ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. וכי ירוק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים: והא לך פרשת הנדה ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנוגע בה יטמא עד הערב. וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב. ואם שכב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא: והא לך פרשת הזבה ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהי׳ טמאה היא. וכל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה. וכל הכלי אשר תשב עליו טמא יהיה כטומאת נדתה וכל הנוגע בה יטמא וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב: והא לך פרשת היולדת אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה. ואם נקבה תלד וטמאה שבועים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה. והא לך פירושן ומשפטן על פי התורה שבעל פה וכבר בארנו במעשה הקרבנות לעיל במ״ע רי״ח עניין קרבנותיהן וגם טומאת הזב בראיות והזבה בימים רר בשרו את זובו פירוש מפירש״י בפי׳ חומש שם שזב מבשרו זוב צלול כמו ריר או החתי׳ בשרו מזובו פירוש שיצא מבשרו זוב עב וסתם פי האמה. תניא בת״כ פרשה מצורע פר׳ זבים פ״א מזובו טומאתו הוא. מזובו אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב להביא בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב. זובו טומאתו טומאתו בלובן ולא בדם טומאתו הוא האיש בלובן והאשה בדם. מכאן שנינו במגילה דף ח׳ אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן הא לעניין משכב ומושב וספירת שבעה זה וזה שוין. בת״כ דלעיל פ״ב אשר ישכב עליו הזב יטמא יכול אף על הדלת ת״ל משכב משכב המיוחד יכול יטמא אף שכב על דף של נחתומין והעריבה גדולה שלפעמים שוכבין שם ת״ל אשר ישכב המיוחד לשכיבה ולא שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו שם ומביאה בפ׳ חומר בקודש חגיגה דף כ״ג אשר ישב עליו הזב יטמא יכול אפי׳ כפה סאה וישב עליה תרקב וישב עליה ת״ל אשר ישב עליו המיוחד לישיבה ולא שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב מניין שכב על המושב וישב על המשכב עומד ונשען ונתלה כגון שנכרע בכף מאזנים מניין ת״ל יטמא יטמא ריבא, שם בת״כ הזב ולא בעל קרי הזב ולא מת וטמא מת שכולן אין מטמאין משכב ומושב וכמו כן דורש בנדה דף נ״ד הזב ולא אבן המנוגעת שלא תעשה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים כי אם לטמא אוכלים ומשקין ופי׳ רבינו יעקב בתו׳ שם בד״ה יכול שהוא הדין שנא׳ הזב ולא המצורע כענין זה. וכן שנינו בפ״ב דמסכת זבים הזב מטמא המשכב והמושב בחמשה דרכי׳ לטמא אדם לטמא בגדי׳ עומד ויושב ושוכב נשען ונתלה והמשכב מטמא את האדם בשבעה דרכים עומד יושב שוכב נתלה ונשען במגע ובמשא. וכן שנינו במסכת זבים פ״ד שאם הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב בכף שנייה כרע הזב טהורים מדין משכב וטמאים ככלים שנגע בהן להיות ראשון כרעו הם הרי הן כדין משכב להיות אב הטומאה ורבי׳ שלמה גורס בפ׳ ר׳ עקיבא שבת דף פ״ג וכן בכל הספרים כרע הזב טמאין כרעו הן הן טהורין וגורם אוכלין ומשקין בכך שנייה. בת״כ דלעיל ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו אבל משכב הנוגע במשכב הזב אין מטמא בגדים ובשעת מגעו מטמא בגדים פירוש אינו מטמא בגדים. מניין לעשות שאר כלים כבגדים ת״ל יטמא. יכול יטמא אדם וכלי חרש ת״ל בגד ולא אדם וכלי חרס. וכל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחילה והידים להיות שניות ומטמא שאר כלים כבגדים ואינו מטמא לא איש ולא כלי חרש לאחר פרישתן מטמאין משקין להיו׳ תחילה והידי׳ והאוכלין להיות שניות ואין מטמאין בגדים ואין צ״ל אדם וכלי חרס, שם פ״ג והיושב על הכלי אשר ישב עליו יטמא אין לי אלא בזמן שיושב עליו ונוגע בו מניין לעשרה מושבות זו על גב זו אפילו על גבי האבן כלומר שהוא יושב על האבן והמושבות מתחת האבן ת״ל והיושב על הכלי אשר ישב. אין לי אלא משכב מרכב מניין ודין הוא אם מצינו שלא חילק הכתוב בין נישא לנושא למשכב כך לא נחלוק בין נושא לנישא למרכב. מה למשכב שלא חלק מגעו ממשאו אבל מרכב שחלק מגעו ממשאו כמו שיתבאר נחלוק בו בין נישא לנושא ת״ל כלי לרבות את המרכב. שם וכי ירוק הזב בטהור ונגע בו או נשאו. ומה רוק מתעגל ויוצא אף כל מתעגל ויוצא כגון זובו ומימי רגליו. בפרק דם הנדה דף נ״ה ותשעה משקין בזב הזיעה והליחה סרוחה והרעי טהורים מכלום. דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמא טומאת משקין זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה זהו לשון ת״כ, פ״א דזבי׳ ואף ע״פ שלא מנה שכבת זרעו הרי הוא מן המניין וכמו כן לא מנה כיחו וניעו ומי האף שמרבה שם בת״כ פרק ג׳ כרוק. וכן מפרש בפרק דם הנדה נדה דף נ״ה ששנה רוקו וכל המתרבה ממנו. וכן בפי׳ שנינו בפ״ה דמס׳ זבים ובפ״ק דמס׳ כלים הנוגע בזובו של זב ברוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו בדם הנדה מטמא שנים ופוסל אחד. אחד הנוגע ואחד המסיט. ובפ׳ דם הנדה דנ״ה ונ״ו דורש מן המקראות. וראיה ראשונה של זב כשכבת זרע אינה מטמאה במשא כמו שדורש בת״כ שם פ״ט מזאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע הרי ראיה ראשונה של זב כשכבת זרע בפ׳ בנות כותי׳ דל״ה וכן הסוגיא במיימוני פ״א דהלכות מטמאי משכב ומושב פ׳ דם הנדה נדה דף נ״ד אבל ראיי׳ ראשונה של מצורע מטמאה במשא שנ׳ כל צרוע וכל זב הרי הצרוע כזב גמור לעניין ראיי׳ ראשונה. דם הנדה וזבה ויולדת מטמא לח ויבש. אבל זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח כדאי׳ במסכת נדה נחזור לסדר המקרא בת״כ דלעיל פ״ג כל המרכב ואף ע״פ שלא ישב עליו כגון התפוש של סרגא שקורי׳ ארצו״ן בלע״ז טמא משום מרכב והאוכף שקורין אלו״ש טומאת מושב עליו עד שינשא רובו עליו. וכל הנוגע בכל אשר יהי׳ תחתיו תחתיו של זב בא ולימד על המרכב שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כיבוס בגדים וזה חומר במשכב מבמרכב אבל אין יכול לומר תחתיו של מרכב כי אפי׳ זב החמור אינו מטמא כלי שטף אלא במגע כך מפרש בתורת כהנים שם פ״ד עוד דורש בפרק בנות כותים נדה דף ל״ב עליונו של זב טמא מדכתיב והנשא חסר וי״ו דורש והנישא על זב יטמא בטומאה קלה שלמעלה והמסורת מאי אשלפניו והמקרא קאי אשלאחריו שהרי גבי נישא לא שייך אותם בתוס׳ שם וחולק על ספרים שלנו שבכולם כתיב והנושא מלא בוי״ו וכן חולק בשבת דף נ״ה ובתוס׳ שם גבי בני עלי שאומר מעבירם כתיב וכל הספרי׳ שלנו כתיב מעבירי׳ ביו״ד וכן במסורת. בת״כ דלעיל והנושא אותם כלל בזה כל האמור בעניין זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמושב והמרכב שיהא משאו מטמא אדם לטמא בגדים. ושנינו בפרק אחרון דמס׳ זבים הנושא את המרכב והנישא עליה והמסיטו מטמא שנים ופוסל אחד פירוש מטמא אחד ופוסל אחד. וידיו לא שטף במים מפרש בת״כ פרק הנזכר בעוד שלא טבל מטומאתו ואפי׳ פסק מזובו וספר שבעה ומחוסר טבילה מטמא בכל טומאתיו וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים ללמוד שאין בית הסתרי׳ טעונין ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו ידים. ולמעלה מזה בתוספ׳ כל אשר יגע בו הזב והוא היסט הזב שצריך שיהיה בגלוי בידיו. מכאן אמר ריש לקיש בפ׳ יוצא דופן נדה דף מ״ג קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור פיר׳ קומטו קמטים שתחת שחיו או שאר קמטים. ומכאן למדנו לכל הנגיעות הכתובות בטומאות שיהו מבחוץ פרט לבית הסתרים. אבל מטמא במשא אם יש בבית הסתרי׳ שלו טומאה אבל טומאה בלועה אף במשא אינה מטמאה דתנן בתוספתא דאהלות פ׳ י״ב כלב שאכל בשר המת ונכנס לתוך הבית טהור שכל הבלועים באדם ובבהמה ובחיה ובעופות טהורים. וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר יכול יטמאנו מאחוריו אמרת אפי׳ מת לא יטמאנו ומסקי׳ בת״כ פ׳ הנזכר איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זהו היסטו. וכל כלי עץ ישטף במים שם אמר רבי שמעון מה בא זה ללמדנו אם הנוגע בבשר הזב מטמא כלי שטף במגע הזב עצמו לא כל שכן אלא בא ללמד שיעשה על גביו מדף והוא עליונו של זב שהוא מטמא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין: והא לך פירוש פרשת הנדה תניא בת״כ שם פרק ו׳ ומביאה בפרק יוצא דופן נדה דף מ״ה אשה אין לי אלא אשה גמור׳ מניין לרבות את הקטנה ת״ל ואשה מכאן אמרו בת יום אחד לנדה בת עשרה ימים לזיבה שאינה יכולה להיות זבה עד שתראה ג׳ ימים אחר ז׳ ימים של נדה בת״כ דלעיל כל הסוגיא כי תהי׳ זבה יכול זבה מ״מ תהי׳ טמא ת״ל והיא גילתה את מקור דמיה לימד על דמים טמאים שאינם אלא מן המקור בבשרה מלמד שמטמאה בפני׳ כבחוץ וכבר בארנו במצות הנדה בסמל״ת מל״ת קי״א ה׳ מראות דמים טמאים באשה ואין לי אלא נדה זבה מניין ת״ל זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה מלמד שאין טבילתה עולה מבעוד יום ואין לי אלא ימים לילות מניין ת״ל תהיה לרבות הלילות. שם בת״כ כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים במגע ודין הוא אם מטמא המשכב לטמא אדם לטמא בגדים במגע היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים במגע. אם כן למה נא׳ כל הנוגע בה יטמא ללמד שאין הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס במגע אע״פ שהיא חמורה יותר מן הזב שהיא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את שהוא בועל כאשר מפורש בת״כ בנדה שם פ״ח וכל אשר תשכב וכל אשר תשב וכל הנוגע במשכבה בכולן כמו שבארנו בזב משפט אחד להם, מפירש״י פי׳ חומש שם וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו כלומר לא הנוגע בלבד טעון כיבוס בגדים אלא אפי׳ שוכב או יושב על משכבה או על מושבה אפי׳ לא נגע בו הוא כדין המגע ליטען כיבוס בגדים כמו בזב. ותניא בת״כ שם סוף פ״ו כלי לרבות מרכב ועליו נאמר בנגעו בו איזהו דבר שחלק מגעו ממשאו הוי אומר זה מרכב שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדי׳ אבל משאו מטמא אדם לטמא בגדים שם פ״ז ומביאה בפ׳ בנות כותים נדה דף ל״ג ותהי נדתה עליו יכול יעלה לרגלה שאם בא עליה בחמישי לנדתה לא יטמא אלא ג׳ ימים כמוה ת״ל וטמא שבעת ימים. ומה ת״ל ותהי נדתה עליו מה היא מטמאה אדם במגע וכלי חרס בהיסט אף הוא מטמא אדם וכלי חרס במגעו אבל בנושא את הנבילה אע״פ שמטמא כל בגדים וכלים אינו מטמא אדם וכלי חרש שם וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא מה ת״ל והלא כבר שמענו שנדתה עליו אלא נתקו הכתוב מטומאה חמורה שלא יטמא כמשכב נדה עצמה ותלאו בטומאה קלה שלא יטמא אלא אוכלין ומשקין נמצא בו משכבו כמגעו מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד אף משכבו לטמא אחד ולפסול אחד והוא ששנינו בתחילת מסכת כלים בועל נדה מטמא משכב ומושב תחתון כעליון כלו׳ כעליונו של זב שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. עד הנה בארנו בשי׳ ת״כ מכאן ואילך נבאר על פי הלכות מסכת נדה ושם מוכח בדף מ״ד ומ״ה שאם היה הבועל פחות מבן ט׳ והנבעלת פחותה מבת ג׳ אינו מטמא משום בועל נדה ואינו אב הטומאה אלא משום נוגע בנדה בלבד שהוא וולד ואינו אב. הנדה והזבה ושומרת יום כנגד יום והיולדות אע״פ שלא ראתה דם כולן מטמאות למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה וזהו הנקרא מעת לעת שבנדה בנדה דף ב׳ והסוגיא בדף ד׳ כיצד אשה שהיתה טהורה ואין לה ווסת ובדקה את עצמה בשחרית ומצאה טהורה ובחצי היום בדקה ומצאה דם הרי כל הטהרות שעשתה משעת פקידה ראשונה עד שעת פקידה שנייה טמאות למפרע וכן אם בדקה היום ומצאה טהורה ולאחר שנים או שלשה ימים בדקה ומצאה דם כל הטהרות שעשתה מעת שמצאה דם עד כ״ד שעות למפרע מטמאות ואומר שם שמואל בדף ח׳ שעד שלאחר תשמיש הרי הוא כפקידה והלפני תשמיש מפני המהירות אינה כפקידה מפני שאינה בודקת בו יפה. עוד שם דף ב׳ אשה שיש לה ווסת וראתה דם דייה שעתה ואינה מטמאה למפרע שם פ״ב דף ט״ז כל הסוגיא עד סוף הגיע שעת ווסתה ולא בדקה עצמה ולאחר ימים בדקה עצמה ומצאה דם הרי זה טמאה למפרע והרי היא בחזקת נדה משעת ווסתה וזו היא טומאת ווסתות האמורות בכ״מ ואם מצאה עצמה טהורה כשבדקה עצמה אחר הווסת הרי זו טהורה. ואפי׳ לא בדקה נמי טהורה כדאמר שם גבי דם הבא מחמת מכה אפי׳ בימי נדתה טהורה דווסתות דרבנן ושם אין לבדוק אם ראתה אם לאו שהרי היא רואה מחמת מכה ודווקא דם בדיקה מטהרת על יד מכתה אבל דם שבשעת ווסתה לא תטהר בכך שאם כן לא תהי׳ טמאה לעולם. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי פרשת מצורע סי׳ פ״ט וכן פסקו התוס׳ שם בד״ה ורב נחמן דווסתות דרבנן שהרי רב נחמן בר יצחק שהוא אחרון מעמיד דברי רב כמאן דאמר ווסתות דרבנן והלכ׳ כרב באיסורי לגבי שמואל כדאיתא בפרק יש בכור בכורות דף מ״ט ומעמיד גם דברי רבי יהושע ורבנן דרבי מאיר כמאן דאמר ווסתות דרבנן אמנם צריכה לכתחלה לבדוק בנידה ד״ה אמר שמואל משום רבי חנינא בן אנטיגנוס הרואה כתם טמאה למפרע עד עת הפקידה, שם דנ״ו וכן הבגד שנמצא עליו את הכתם טמא למפרע ועד כמה עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה ולא הי׳ עליו כתם ואפי׳ נמצא כתם לח הרי זה מטמא למפרע עד שעת הפקידה שאנו אומרים מימים היה שם ועתה נפלו עליו מים ונעשה לח בדף ה׳ דלעיל וכל הנשים שדיין שעתן כתמן כראייתן ואינן מטמאות למפרע. שם ובדף ו׳ כל אילו הנשים הטמאות למפרע בין רואה דם בין מצאה כתם מטמאות משכב ומרכב למפרע לטמא אדם ובגדים וכן רוקן ומימי רגליהן טמאין למפרע ואפילו כלי חרס המוקף צמיד פתיל מטמאות אותו למפרע אבל אינן מטמאות את הבועלי׳ למפרע משום בועל נדה אלא משום נוגע בלבד אבל הרואה כתם הבועל אותה אחד שנמצא הכתם טמא משום בועל נדה. עוד בנדה דף ו׳ פסקי׳ הלכה כרבי אליעזר שאומר ארבע נשים דיין שעתן ואינן מטמאות למפרע ואילו הן מעוברת ומניקה ובתולה וזקנה, שם איזוהי מעוברת משיכיר עוברה שם ד״ט איזוהי מניקה כל עשרים וארבעה חדש מיום הלידה ואפילו מת בנה בתוך זמן זה או שנטלתו או נתנו למינקת דייה שעתה אבל אחר כ״ד חדש אע״פ שמניקה והולכת הר״ז מטמאה למפרע ככל הנשים, בדף ח׳ איזוהי בתולה כל שלא ראתה דם מימיה בתולת דמים אמרו ולא בתולת בתולים כיצד אפי׳ נשאת וראתה דם מחמת נישואין או ילדה וראתה דם מחמת לידה עדיין היא בתולה לעניין טומאה ודייה שעתה, בדף ט׳ איזוהי זקנה כל שעברו עליה שלשה חדשים סמוך לזקנתה ולא ראתה דם ואיזהו סמוך לזקנתה כל שחברותיה קוראות לה זקנה בפניה ואינה מקפדת, שם תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה דם פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה למפרע ותינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונ׳ דייה שעתה שנייה מטמאה למפרע בדף ז׳ וכן מעוברת ומניקה וזקנה בראייה ראשונה דייה שעתה ובשנייה מטמאה למפרע חכמים תקנו להן לבנות ישראל להיות בודקות עצמן בכל יום שחרית וערבית שחרית מפני טהרות של ערבית וערבית מפני טהרות של שחרית וכל אוכלת בתרומה בודקת עצמה בשעה שאוכלת בתרומה. וכל אשה בודקת בשעה שהיא עובר׳ לשמש מטתה מפני הטהרות אבל אם לא היתה עוסקת בטהרות אינה צריכה בדיקה לבעלה שכל הנשי׳ שיש להן ווסת בחזקת טהרה הן לבעליהן כדמסקי׳ בפ״ק דנדה דף י״א ומבואר יותר בסמל״ת סימן קי״א אמרינן בנדה דף ס״א כל הכתמים הטמאין מעבירין עליו שבעה סמנין ואח״כ בין עבר הכתם בין לא עבר מטבילו וטהור שאם לא עבר כלל הרי הוא צבע ואם עבר או כהה הר״ז כתם. ותני רבי חייא שם דף ס״ב אפי׳ דם הנדה ודאי מעבירין עליו שבעה סמנין ומבטלו ומטבילו ועושה על גביו טהרות: הנה היולדת כמשפט הנדה שנאמר כימי נדת דותה תטמא ושנינו במס׳ זבין פ׳ אחרון וע״ש בפי׳ ר״ש ובתוס׳ פ״ו דפסחים דף ס״ז בד״ה שכן הנוגע בזב ובזבה ובנדה וביולדת ובמצורע ובמשכבן ומושבן מטמא שנים ופוסל אחד פירוש מטמא אחד ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט ואחד הנושא ואחד הנישא וכן תניא בת״כ בכמה מקומות מהם הביא לעיל במ״ע רל״ה שהמצורע בימי הסגירו ובימי חלוטו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה. יולדת שלא טבלה אחר שבעת ימים לזכר וי״ד לנקבה כל דם שתראה אע״פ שהוא בתוך ימי טוהר הרי הוא כדם הנידות לטהרו׳ בלבד ומטמא לח ויבש שהרי לא תלה בימים בלבד אלא בימים ובטבילה כדאי׳ במס׳ נדה דף ל״ה, בנדה דע״א ודיולדת בזוב סופרות י׳ נקיים בדף ל״ה יולדת שטבלה אחר שבעת ימים לזכר ואחר י״ד לנקבה או אחר ספירת שבעה ימים נקיים אם היתה יולדת בזוב הרי היא בכל ימי טוהר שלה כטמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו והרי היא טבולת יום בכל אותן הימים ואינה צריכה טבילה אחרת בסוף ימי טוהר ובמלאת הימים הרי היא כטבול יום שהעריב שמשו ועד שלא ימלאו הימים אוכלת במעשר ופוסלת בתרומה ומטמאה את הקדש. ונראה לרבי׳ משה בפ״ה דהל׳ מטמאי משכב ומושב שצריכה טבילה בסוף ימי מלאת לקדש: הנה בארנו הל׳ הזב והנדה והיולדת והא לך פי׳ פרשת הזבה תניא בת״כ פרשת מצורע פ״ז ומביאה בפ׳ בנות כותים נדה דף ל״ו ואשה בין גיורת בין שפחה בין משוחררת בין בת ישראל, כי יזוב זוב דמה דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת אונס ולא דמה מחמת ולד כשהוא אומר זוב לרבות האונסין הא מה אני מקיים דמה דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד. ואומר רבי יוסי ורבי שמעון אין קישוי יותר משתי שבתות שם בת״כ ימים שנים רבים שלשה כי מיעוט ימים שנים ומיעוט רבים שלשה יכול שנים ושלשה הרי חמשה וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נא׳ אלא ימים רבים הא כיצד הימים האילו מרובי׳ על השנים וכמה הן שלש שם פ״ח בלא עת נדתה אחר שיצאו שבעת ימי נדתה או כי תזוב שלשה ימים הללו על נדתה כלו׳ מופלג מנדתה זו היא זבה. ומשפטה חרוץ בפרשה זו ולא כדת הנדה מכל וכל שהרי זבה טעונה שבעת ימים נקיים וקרבן וזו אינה טעונה ספירת שבעה אלא שבעת ימים תהי׳ בנדתה בין רואה בין שאינה רואה אלא ראיי׳ ראשונה. ודרשו רבותינו בת״כ זו אחד עשר יום שבין סוף נדה לתחילת נדה שכל שלשה רצופי׳ שתראה באחד עשר יום הללו תהי׳ זבה. ויראה לי לפרש להפך כי על נדתה מפרש בסוף מסכת נדה דף ע״ג שפירושו בסמוך ממש אחר שיצאו ימי נדתה וכן אנו מפרשים בכל מקום על בסמוך. ובלא עת נדתה הוא רחוק מנדתה. ובסוף מסכת נדה שם ובפ׳ בנות כותים דל״ח קורא בלא עת נדתה עד בסוף אחד עשר יום. בת״כ דלעיל תהיה טמאה לרבות את בועלה. טמאה היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את שהוא בועל. כל המשכב וכל הכלי וכל הנוגע בכל אלה הדברים שוין הזב והזבה והנדה והיולדות. וכלל שנינו פרק אחרון בדמסכת זבין כל הסוגיא שכל שיהי׳ למעלה מן הזב טמא בין אדם בין כלים העשויין למשכב ולמושב ולמרכב בין שאר כל הכלים בין אוכלין בין משקין כולן נקראים מדף לפי שאינו אלא ראשון לטומאה וכל שיהיה למטה מן הזב ולא יגע בו טהור חוץ מן האדם או כלי העשוי למשכב ולמושב ולמרכב וכן דרשו בת״כ שם פ״ב פרק ד׳ אלא שהאדם ראשון והמשכב והמושב והמרכב אב הטומאה ואפי׳ הן תחת האבן ואצבע הטהור תחת האבן והזב על האבן וגם זה גמרא מדרס הזב בכל מקום וכענין זה מדבר בנדה דף ס״ט שאומר מאי משא אבן מסמא. ובפרק דם הנדה נדה דף נ״ה מביאה על המקרא מהנושא אותם אבל אם כלי הראוי למשכב ולמושב מתחת האבן זה מרבה בת״כ פ׳ ז׳ מוכל המשכב ואפי׳ במרכב נוהג דין זה כדתניא בת״כ פרק ג׳ וגם בתחילת מסכת כלים שנינו שהמרכב מטמא אפי׳ מתחת אבן מסמא. פירשו רבינו שמואל ורבינו יעקב בתוספות דנדה דף נ״ה בד״ה אבן האבן מסמא הנזכרת בכל מקום היא אבן גדולה שצריכה שימה שמביא בנדה דף ס״ט על זה ושומת על פום גובא וכשהזב יושב עליה אינו מכביד כלום על מה שתחתיה מחמת כובדה בפ׳ ר׳ עקיבא דף פ״ג ושאר הסוגיא מלשון המיימוני פ״ה דהלכות מטמאי משכב ומושב אין בכל אבות הטומאה כולן טומאה שמסטת את האדם הטהור או את הכלי הטהור ותטמא אותן אלא הזב והזבה והנדה והיולדת ואפי׳ היתה קורה מוטלת על ראש הגדר ואדם וכלי חרש על קצתה והניד הזב את הקצה השני הואל ונתנדנדו מחמת הזב הר״ז כמו שנגע בהן וטמאין ונעשו ראשונים לטומאה וכל שכן אם נשאן הזב. אין משכב ומרכב מטמא כלים או אוכלין או משקין אלא במגע בלבד. אבל אם היו כלים או אוכלין או משקין למעלה מן המדרס או שהי׳ המדרס למעלה מהן שנינו בפר׳ אחרון דמסכת זבין שאפי׳ לא הפסיק ביניהם אלא נייר הואיל ולא נגע בהן הרי אילו טהורין בתוספתא שם ור״ש מביאה בפי׳ שם וכן אם הסיט המשכב את הכלים או את האוכלים והמשקין הרי אילו טהורים. שנינו בפ״ג דמסכת זבין זב שהכה את הטהור טמאהו שאם ימשוך הטהור הרי הטמא נופל ונמצא כאילו נשען עליו ולפיכך אף בגדי הטהור טמאין מדרס אבל טהור שהי׳ מכה את הזב הר״ז טהור פירוש מטומאת מדרס וכן משמע בתוספתא ריש פ״ד דזבין ור״ש הביאה בפי׳ בפ״ג דלעיל אבל טמא כעליונו של זב:

1 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

שָׁבוּעַ

1 משנה תורה, מצוות עשה פתח ↗

להיות היולדת טמאה כנידה.

1 היא שצונו להיות היולדת טמאה. ומצוה זו כוללת כל משפטי יולדת. תזריע, טהרה משכב ומושב פ"ה:

1 טור פתח ↗

יולדת טמאה כנדה אפילו לא ראתה דם בין יולדת חי או מת אפילו נפל וכמה הן ימי טומאתה יולדת זכר טמאה ז' ובליל ח' טובלת אפי' אם שופעת מתוך ז' לאחר ז' וכל ל"ג ימים שאחר השבעה מותרת לשמש אע"פ שרואה בהן ולאחר ל"ג אסורה אפילו אם שופעת מתוך ל"ג לאחר ל"ג וצריכה לפרוש מבעלה ליל מ"א אפילו אם אינה רואה והיולדת נקבה טמאה י"ד ובליל ט"ו טובלת ומותרת כל ס"ו אפי' היא שופעת מתוך י"ד לאחר י"ד ולאחר ס"ו אסורה אפי' היא שופעת מתוך ס"ו לאחר ס"ו וצריכה לפרוש מבעלה ליל פ"א אפי' אם אינה רואה והיולדת בימי זיבתה אם רואה דם בלידתה צריכה ז' נקיים מדם וימי טוהר שרואה בהן אין עולין לה לספירה אע"פ שהן טהורין והאידנא כל היולדות חשובות יולדת בזוב דקיימא לן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם הלכך צריכות ז' נקיים ואם אינה רואה בתוך ז' של ימי הלידה עולין לספירת ז' נקיים אפילו ילדה נקבה ולא ראתה בז' ימים הראשונים ועלו לה לספירת זיבה וראתה בז' ימים השניים אינה סותרת וטובלת לאחר י"ד אפילו לא פסקה והרמב"ן כתב שסותרת וצריכה שבעה נקיים משתפסוק וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה כתב הרמב"ן אף ע"פ שמן התורה מותר לבעול על דם טוהר כל הרואה טיפת דם אפי' בתוך ימי הטוהר תשב שבעה נקיים והרי הוא בכלל חומר שהחמירו בנות ישראל על עצמן אע"פ שבמקצת מקומות נוהגין קולא בדם טוהר כבר הסכימו הגאונים ועשו סמיכה והחרימו על מי שיעשה כן ובעל הלכות כתב שאף בזמן הזה נוהגין בדם טוהר על דין תורה וכן כתב הרמב"ם שתלוי במנהג ובאשכנז ובצרפת נוהגין בו היתר אין האשה טמאה לידה עד שיגמר צורת הולד ואין צורתו נגמרת בפחות ממ"א לזכר ופ"א לנקבה לפיכך אם יודעת בבירור שהפילה תוך הזמן הזה טהורה מטומאת לידה וזהו דעת הרמב"ן אבל מתוך הגמרא יראה דל"ש זכר ול"ש נקבה שוין למ' יום המפלת כמין דגים ושרצים מן התורה אינה טמאה לידה ואפילו כמין בהמה חיה ועוף אינה טמאה לידה עד שיהא חצי צורת פניו דומה לאדם כגון המצח ועין אחד ולסת אחד וגבת הזקן וכשחצי הפרצוף דומה לאדם טמאה לידה אפי' כל שאר הגוף דומה לבהמה לפי מה שהוא אם זכר זכר אם נקבה נקבה והאידנא שאין אנו בקיאין בצורת הולד בכולן חוששת לולד וטמאות לידה מספק אם ודאי זכר טמאה שבעה ואם נקבה או ספק נקבה טמאה י"ד וכן המפלת חתיכה בין לבנה בין שאר מראות ויש בה עצם או יד או רגל או סנדל או ולד שושטו אטום או בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות בכולן יש לה ימי טומאה של נקבה וצריכה שבעה נקיים בשביל הזיבה: ובדיני השפיר אין אנו בקיאין הלכך המפלת שפיר או שליא בכל ענין נותנין לה ימי טומאה ובימי טהרה אין נפקותא כיון שאין נוהגין עתה לבעול אפילו על דם טוהר של ולד גמור ילדה ואח"כ הפילה שליא אין חוששין ממנה לולד אחר אלא תולין אותה בולד שילדה כבר עד כ"ג יום בד"א בשילדה ולד של קיימא אבל אם הפילה נפל תחילה אין תולין בה השליא שהפילה אח"כ וחוששת לשליא ליתן לה ימי טומאה של נקבה אם יצאה השליא תחלה אין תולין אותה בולד שתלד אח"כ אפי' אם הוא בן קיימא וחוששת לשליא ליתן לה י"ד ימי טומאה של נקבה יצאה מקצת השליא היום חוששת משום לידה יצא כולה למחר מונין לה משעת יציאת כולה המפלת דמות בהמה חיה ועוף ושליא קשורה בה אין חוששין לולד אחר ואם אינה קשורה בו חוששת לו ואם היה הולד הנדמה זכר צריכה למנות ימי טומאה של נקבה בשביל השליא היולדת טומטום ואנדרוגינוס נותנין לה ימי טומאה של נקבה מי שלא היתה בחזקת מעוברת והרגישה שהפילה ואינה יודעת מה ה"ז טמאה לידה וחוששת שמא נקבה היתה ומאימתי מונין לולד ימי טומאה וטהרה אם יצא כדרכו דרך ראשו ומשיצא רוב פדחתו חשוב כילוד בין אם יצא חי או מת ואפי' יצא מחותך אברים משיצא רוב ראשו חשוב כילוד ואפי' לא יצא לגמרי לחוץ אלא משהוציא רוב ראשו חוץ לפרוזדור חשוב כילוד יצא מהופך כגון שיצא דרך מרגלותיו אינו חשוב כילוד ליתן לו ימי טהרה עד שיצא רוב הולד בין אם הוא חי או מת או שלם או מחותך אבל משיצא אבר אחד טמאה לידה היתה מקשה לילד ושמעו קולו של הולד חשוב כילוד אי איפשר שלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוציא ידו או רגלו והחזירה הרי זו טמאה לידה ואין נותנין לה ימי טהרה עד שיולד היולדת תאומים ושהה ולד אחר חבירו משיצא הראשון טמאה לידה יצא האחרון מונין לו משעת יציאתו ואם היה הראשון ניכר מהו אם זכר או נקבה והשני אינו ניכר אם ולד או זכר או נקבה מונין לה שבועיים ימי טומאה מן השני שמא נקבה היה וימי טהרה מן הראשון. יוצא דרך דופן אמו טהורה לגמרי מלידה ונדה וזיבה אפי' יצא דם עמו:

1 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת עִנְיַן טֻמְאַת יוֹלֶדֶת – לְטַמֵּא הַיּוֹלֶדֶת. כְּלוֹמַר הָאִשָּׁה כְּשֶׁתֵּלֵד שֶׁתִּהְיֶה טְמֵאָה לְבַעְלָהּ וְכָל שֶׁכֵּן לִטְהָרוֹת שִׁבְעָה יָמִים כְּשֶׁתֵּלֵד זָכָר, וּשְׁבוּעַיִם כְּשֶׁתֵּלֵד נְקֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יב ב ה אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים וְגוֹ', וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם וְגוֹ'. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. הַקְדָּמָה, אֵין סָפֵק כִּי חֳלָיֵי בְּנֵי אָדָם יָבוֹאוּ אוֹ מִפְּנֵי מוֹתָר שֶׁבַּגּוּף אוֹ מִפְּנֵי חִסָּרוֹן אוֹ מִצַּד הֶפְסֵד שֶׁיְּקַבֵּל מֵאֵיזוֹ סִבָּה שֶׁתִּהְיֶה, כִּי בֶּאֱמֶת כָּל זְמַן שֶׁהַטֶּבַע יָשָׁר בְּתַכְלִית הַיֹּשֶׁר, וְלֹא קִבֵּל הֶפְסֵד דָּבָר, לֹא יֶחֱלֶה הַגּוּף, וְחֵטְא בְּנֵי אָדָם יְבִיאֵם לְהַעֲדִיף אוֹ לְהַחְסִיר בַּמֶּה שֶׁצָּרִיךְ לְטִבְעָם וְיֶחֱלוּ. וּכְבָר אָמַרְנוּ בְּאַזְהָרַת טְרֵפָה מצוה עג וְאִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת מצוה קמז קמח כִּי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא רִחֵק עַמּוֹ אֲשֶׁר בָּחַר מִכָּל הַדְּבָרִים הַמַּזִּיקִים אֶת הַגּוּף בַּעֲבוּר הֱיוֹתוֹ כְּלִי לַנֶּפֶשׁ הַיּוֹדַעַת יוֹצְרָהּ. וּכְמוֹ כֵן מִן הַשֹּׁרֶשׁ הַזֶּה הִרְחִיקָנוּ מִן הַיּוֹלֶדֶת וּמִן הַנִּדָּה וְהַזָּבָה יָמִים מִסְפָּר עַד שֶׁיִּתְנַקּוּ מֵאוֹתוֹ הַמּוֹתָר שֶׁבָּהֶן שֶׁהוּא דָּבָר רַע וּמַחְלִיא, וּכְמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ כִּי כָּל מוֹתַר מִשֹּׁרֶשׁ מַחֲלָה הוּא. עַל כֵּן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה רש"י ויקרא שם, שֶׁאֵין אִשָּׁה רוֹאָה דָם שֶׁלֹּא יְהוּ רֹאשָׁהּ וְאֵבָרֶיהָ כְּבֵדִים עָלֶיהָ, וְאֵין סָפֵק כִּי בְּאוֹתוֹ הַמּוֹתָר מַחֲלָה לָהֶן וּלְכָל הַקָּרֵב בָּהֶן שׁוּם קִרְבָה, וְכָל שֶׁכֵּן בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה שֶׁהוּא תַּכְלִית הַקִּרְבָה הַחָמְרִית, וְגַם הַוָּלָד הַנּוֹלָד בְּעוֹד שֶׁאוֹתוֹ הַמּוֹתָר מִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ מְעֻתָּד לָחֳלָאִים רָעִים. וּמִן הַשֹּׁרֶשׁ הַזֶּה שֶׁאָמַרְנוּ מִצַּד הַמּוֹתָר, צִוְּתָה הַתּוֹרָה לִהְיוֹת טְמֵאָה מִן הַזָּכָר שִׁבְעָה, וּמִן הַנְּקֵבָה שְׁבוּעַיִם, שֶׁאֵין סָפֵק כִּי מוֹתְרֵי הַיּוֹלֶדֶת נְקֵבָה גְּדוֹלִים מִן הַיּוֹלֶדֶת זָכָר, לְפִי שֶׁהֵרָיוֹן הַזָּכָר יוֹרֶה חֹם בַּנְּקֵבָה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נדה כה ב אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר, וְיָדוּעַ כִּי הַחֹם מוֹתָרָיו הֵם מְעַטִּים וִימַהֵר פְּעֻלָּתוֹ לְעוֹלָם, דָּבָר מֻשְׂכָּל הוּא, וְעַל כֵּן יַסְפִּיק לָנוּ בְּהֶרְיוֹן הַזָּכָר נִקָּיוֹן שֶׁל שִׁבְעָה יָמִים. וְהֶרְיוֹן הַנְּקֵבָה תּוֹרֶה עַל קְרִירוּת טֶבַע הַנְּקֵבָה, וּבִקְרִירוּת יִרְבּוּ הַמּוֹתָרוֹת, וְלָכֵן תִּצְטָרֵךְ שְׁבוּעַיִם לְנִקְיוֹן גּוּפָהּ. וְכֵן מָצָאתִי הָעִנְיָן אַחֲרֵי כָּתְבִי זֶה לְהָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה ויקרא יב ד, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, בַּעֲבוּר כִּי טֶבַע הַנְּקֵבָה קַר וְלַח, וְהַלֵּחָה בְּרֶחֶם הָאֵם רַבָּה מְאֹד וְקָרָה, וְעַל כֵּן יָלְדָה נְקֵבָה, וּלְפִיכָךְ הִיא צְרִיכָה נִקָּיוֹן גָּדוֹל מִפְּנֵי רִבּוּי הַלֵּחוֹת וְהַדָּם הַמְּעֻפָּשׁ שֶׁבָּהֶן וּמִפְּנֵי קְרִירוּתָן, וּבְיָדוּעַ כִּי הֶחֳלָאִים הַקָּרִים צְרִיכִים בְּנִקְיוֹנָם אֲרִיכוּת זְמַן יוֹתֵר מִן הַחַמִּים. עַד כָּאן. וּבְדוֹמֶה לָזֶה יִהְיֶה הָעִנְיָן גַּם כֵּן בְּנִדָּה וְזָבָה, כִּי הַנִּדָּה תִּטְהַר לְשִׁבְעַת יָמִים וַאֲפִלּוּ שׁוֹפַעַת כָּל שִׁבְעָה, וּבִלְבַד שֶׁתִּפְסֹק בַּשְּׁבִיעִי מִבְּעוֹד יוֹם מִדִּין תּוֹרָה, וְהַזָּבָה צְרִיכָה שִׁבְעָה נְקִיִּים, לְפִי שֶׁהַזִּיבָה תּוֹרֶה עַל רֹב מוֹתְרֵי הָאִשָּׁה וְזֶהוּ הֶמְשֵׁךְ הֲרָקַת דָּמִים יָמִים רַבִּים אַחַר יָמִים הַנְּהוּגִים בְּרֹב הַנָּשִׁים. וְאֶפְשָׁר לָנוּ לוֹמַר שֶׁחֹלִי הֲרָקַת הַדָּמִים בַּנָּשִׁים מֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ הָיָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּזוּחַ דַּעְתָּן הַקַּלָּה עֲלֵיהֶן אוֹ כְּדֵי לְהַרְחִיק קִרְבָתָן קְצָת מִן הָאָדָם שֶׁלֹּא יְהֵא רָץ אַחֲרֵיהֶן כָּל הַיָּמִים, כִּי יִתְגַּנּוּ בְּעֵינָיו קְצָת בִּדְבַר הַלִּכְלוּךְ הַהוּא שֶׁיֵּדַע בָּהֶן וְלֹא יִשְׁגֶּה תָּמִיד בְּאַהֲבָתָן. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ בְּנִדָּה לא ב עַל צַד הַפְּשָׁט. רְצוֹנִי לוֹמַר שֶׁכִּוְּנוּ לְגַלּוֹת אֶחָד מִן הַתּוֹעֲלוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּמִּצְוָה מִלְּבַד רֹב עִקָּרֶיהָ הַגְּדוֹלִים וְהַחֲזָקִים. וְכָתְבוּ שֶׁיֵּשׁ תּוֹעֶלֶת בְּהַרְחָקַת הָאִשָּׁה קְצָת זְמַן כְּדֵי שֶׁתִּתְחַבֵּב עַל בַּעְלָהּ יוֹתֵר בַּזְּמַן הַמֻּכְשָׁר וְלֹא יָקוּצוּ זֶה מִזֶּה לְרֹב הַתְמָדַת קִרְבָתָן וְיִתְּנוּ עֵינֵיהֶם בְּגוּפִים אֲחֵרִים, וּכְמוֹ שֶׁיַּעֲשׂוּ רַב הָאֻמּוֹת שֶׁאֵינָם גְּדוּרִים בִּגְדָרֵינוּ הַחֲמוּרִים, וּכְמוֹ כֵן יַסְפִּיק טַעְמָם זֶה עַל צַד הַפְּשָׁט בְּיוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא יִתְנַוֵּל בָּהּ מִיָּד, וְשֶׁמָּא תִּתְגַּנֶּה בְּעֵינָיו וְיָקוּץ בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בְּנִדָּה שם. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. כְּגוֹן מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם סו א שֶׁכָּל הַיּוֹלְדוֹת טְמֵאוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאוּ דָּם, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הָרֶחֶם בְּלֹא דָּם, וְאֶחָד הַיּוֹלֶדֶת חַי אוֹ מֵת וַאֲפִלּוּ נֵפֶל, וְהוּא שֶׁתִּגָּמֵר צוּרָתוֹ טְמֵאָה טֻמְאַת לֵדָה, וַאֲפִלּוּ הִפִּילָה שִׁלְיָא אוֹ שַׁפִּיר מָלֵא מַיִם אוֹ דָּם, הֲרֵי זוֹ חוֹשֶׁשֶׁת לְלֵדָה, דְּקַיְמָא לַן אֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוֹצְאִים עַכְשָׁו הַוָּלָד בַּשִּׁלְיָא, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִמּוֹק בְּתוֹכוֹ, וְתֵשֵׁב מִסָּפֵק יְמֵי טֻמְאָה שֶׁל נְקֵבָה שֶׁהֵם שְׁבוּעַיִם, וִימֵי טֹהַר שֶׁל זָכָר שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה יוֹם וְלֹא יוֹתֵר, דְּמִסָּפֵק אָזְלִינַן הָכָא וְהָכָא לְהַחְמִיר. וְזֶה שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים שֶׁצְּרִיכָה לָחוּשׁ לְוָלָד, דַּוְקָא שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ אַרְבָּעִים יוֹם מִשֶּׁנִּתְעַבְּרָה, אֲבָל לֹא עָבְרוּ עָלֶיהָ אַרְבָּעִים יוֹם, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְלֵדָה, וַאֲפִילּוּ בְּיוֹם אַרְבָּעִים מַמָּשׁ, שֶׁיּוֹם אַרְבָּעִים כְּלִפְנֵי אַרְבָּעִים הוּא חָשׁוּב. וּמִכָּל מָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְלֵדָה, כְּלוֹמַר וְלֹא יִהְיוּ לָהּ יְמֵי טֹהַר כְּמוֹ בְּיוֹלֶדֶת, חוֹשֶׁשֶׁת הִיא מִכָּל מָקוֹם לְטֻמְאַת נִדָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּלְדָה לֵדָה יְבֵשָׁה, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם כְּלָל, אָנוּ אוֹמְרִים, מִכֵּיוָן שֶׁיָּלְדָה אִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הָרֶחֶם בְּלֹא דָּם, וְשֶׁמָּא הָיָה מוּעָט וְנֶאֱבַד, וְכָל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ יְמֵי טֻמְאַת לֵדָה, יֵשׁ לָהּ יְמֵי טֹהַר מִדִּין תּוֹרָה, וִימֵי הַטֹּהַר הֵם שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה לְזָכָר וְשִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה לִנְקֵבָה. וְהָעִנְיָן הוּא כֵּן, דִּין תּוֹרָה, שֶׁהָאִשָּׁה אַחַר שֶׁיָּלְדָה מוֹנָה שִׁבְעָה יָמִים מִיּוֹם שֶׁיָּלְדָה, וּבֵין שֶׁיָּלְדָה מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה אוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם אוֹ אֲפִלּוּ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, מוֹנָה אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל לֵדָה יוֹם אֶחָד וּמַשְׁלִים עָלָיו שֵׁשֶׁת יָמִים, וּבֵין רוֹאָה קְצָת יָמִים מִן הַשִּׁבְעָה אוֹ כָּל הַשִּׁבְעָה, לָעָרֶב שֶׁל שְׁבִיעִי שֶׁהוּא לֵיל שְׁמִינִי, טוֹבֶלֶת וּטְהוֹרָה לְבַעְלָהּ, וַאֲפִילּוּ שׁוֹפַעַת דָּם בְּאוֹתוֹ לֵיל שְׁמִינִי, טוֹבֶלֶת וּטְהוֹרָה לְבַעְלָהּ, שֶׁהַתּוֹרָה הִתִּירָה כָּל הַדָּמִים שֶׁתִּרְאֶה הַיּוֹלֶדֶת אַחַר שִׁבְעָה יָמִים לְזָכָר בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה יוֹם, וְאַחַר אַרְבָּעָה עָשָׂר לִנְקֵבָה בְּתוֹךְ שִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה יוֹם. וְעַל זֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נדה לה ב, כִּי מַעְיָן אֶחָד הוּא וְהַתּוֹרָה טִמְּאַתּוּ וְהַתּוֹרָה טִהֲרַתּוּ. כְּלוֹמַר שֶׁדְּמֵי הַלֵּדָה שֶׁטִּמְּאָה הַתּוֹרָה וּדְמֵי הַטֹּהַר שֶׁטִּהֲרָה הַתּוֹרָה מִמָּקוֹם אֶחָד הוּא וְהוּא מִן הַמָּקוֹר, שֶׁהוּא מָקוֹם טֻמְאָה יוֹצְאוֹת שְׁנֵיהֶן, אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה תִּתְלֶה הָעִנְיָן בַּזְּמַן, וּתְטַמֵּא הַדָּם הַיֹּצֵא מִמֶּנָּה בִּזְמַן אֶחָד וּתְטַהֵר בַּזְּמַן הַשֵּׁנִי, וּבָרוּךְ הַיּוֹדֵעַ כָּל הַחָכְמָה כִּי הַכֹּל עָשָׂה בְּטַעַם נָכוֹן וּמְחֻיָּב, וְהוּא בָּרוּךְ הוּא יָדַע שֶׁעַד אוֹתוֹ הַזְּמַן, הַדָּמִים מַזִּיקִין וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ לֹא יַזִּיקוּ. וְעַכְשָׁו נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְגָדְרוּ עַצְמָן לִנְהֹג טֻמְאָה בִּדְמֵי טֹהַר כְּמוֹ בִּדְמֵי טֻמְאָה. וּכְלַל הָעִנְיָן שֶׁאֵין הָאִשָּׁה עַכְשָׁו עוֹלָה מִטֻּמְאָתָהּ לְעוֹלָם עַד שֶׁתַּעֲמֹד שִׁבְעָה יָמִים שְׁלֵמִים נְקִיִּים מִכָּל דָּם וְתַתְחִיל לִמְנוֹתָן מִבָּעֶרֶב, זֶהוּ כְּלָל גָּדוֹל וְעַד הַיּוֹם נוֹהֲגִים כֵּן בְּכָל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים, וּבָזֶה נִצַּלְנוּ מִכַּמָּה סְפֵקוֹת. וְדִינֵי הַסְּפֵקוֹת הַמִּתְחַדְּשׁוֹת לִפְעָמִים עַל הַיּוֹלֶדֶת, כְּגוֹן אִם תִּתְחַיֵּב לֵשֵׁב עַל טֻמְאַת זָכָר אוֹ עַל טֻמְאַת נְקֵבָה, שֶׁפְּעָמִים תִּצְטָרֵךְ מִתּוֹךְ הַסָּפֵק לֵשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וְגַם לְנִדָּה. וְדִין הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף מָה דִּינָהּ, וְאִם פָּנִים כִּפְנֵי אָדָם אוֹ אֵין פְּנֵיהֶם כִּפְנֵי אָדָם מָה דִּינָהּ וְהַמַּפֶּלֶת כְּמִין יַבְחוּשִׁין, כְּמִין שְׂעָרוֹת. וְהַמַּפֶּלֶת דְּמוּת אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם שֶׁל בָּשָׂר, וְכֵן הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת אָדָם בְּעַיִן אַחַת וְיָרֵךְ אַחַת. וְהַמַּפֶּלֶת זָכָר וְסַנְדָּל עִמּוֹ, וְהִיא הַבְּרִיָּה שֶׁאֵינָהּ נִכֶּרֶת אִם זָכָר אוֹ נְקֵבָה. וְדִין הָאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מְלֵאָה וּבָאָה רֵיקָנִית וְהִיא טוֹעָה בְּחֶשְׁבּוֹנָהּ. וְיֶתֶר רֻבֵּי פְּרָטֶיהָ בְּעִנְיְנֵי טֻמְאָתָהּ, הַכֹּל בְּמַסֶּכֶת נִדָּה י"ד סי' קצ"א. וְעִנְיַן דִּינֵי קָרְבָּנוֹת, מְפֻזָּרִין בְּהַרְבֵּה מַסֶּכְתּוֹת. וּמֵהֶן הַרְבֵּה בִּזְבָחִים וַעֲרָכִין וּכְרֵיתוֹת וְקִנִּין וּנְגָעִים י"ד ס' קכג. וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן לְעִנְיָן שֶׁהַיּוֹלְדוֹת טְמֵאוֹת. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וּבָא עָלֶיהָ בְּמֵזִיד בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַמֻּגְבָּל לְאִסּוּר אוֹ אֲפִלּוּ אַחַר זְמַן הַמֻּגְבָּל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא טָבְלָה בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה, וְגַם עָבַר עַל לָאו כְּמוֹ בְּנִדָּה, וּכְעִנְיָן שֶׁכָּתוּב ויקרא יב ב כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וְחַיָּב כָּרֵת, בְּשׁוֹגֵג חַיָּב לְהָבִיא חַטָּאת קְבוּעָה בִּזְמַן הַבַּיִת.

« ספר המצוות Positive Commandments 99 ספר המצוות Positive Commandments 101 »