ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה קפ״א

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

181 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

שבוע. ושבועים ליולדת ספורות. שלשים ושלשה. וכפלם. ולהביא קרבן. מצוה שתהא היולדת טמאה ומטמאה כנדה אע"פ שלא ראתה דם כלל. כגון בלידה יבשתא למ"ד אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. והכי קיי"ל לדעת השאילתות פרשת תזריע.. והביאוהו התוס' בפ"ב דכריתות י' ע"א עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. דאל"כ לא הי' לו למנות טומאת יולדת דזכר. כמו שלא מנה טומאת זבה. דתיפוק לי' משום טומאת נדה שכבר מנה. ועוד דבלא"ה קשה לכאורה אגופי' דקרא למה לי דכתב רחמנא טומאה דזכר למ"ד אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. תיפוק לי' משום דאי אפשר בלא ראיית דם. והו"ל טמאה נדה. וכבר עמדו בזה התוס' בכריתות שם. ותי' דאי לאו דגלי קרא הוה סד"א דיולדת זכר טמאה שבועים מק"ו מיולדת נקבה שימי טהרתה מרובים וטמאה שבועים. כ"ש לזכר שימי טהרתו מועטים שתהא טמאה שבועים. ולזה איצטריך קרא דאפי' בזכר לא תטמא אלא שבוע אחד. וכהאי גוונא איכא בתורת כהנים עיי"ש בדבריהם. וא"כ לדבריהם קרא דוטמאה שבעת ימים וגו' לא אתי אלא למעוטי דלא תטמא שבועים. אבל לגופי' לא איצטריך למ"ד אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. וא"כ פשיטא ודאי דטומאת לידת זכר למ"ד אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אין למנותה במנין המצות מצוה בפ"ע. דהרי באמת אין טומאתה אלא משום נדות. וקרא דוטמאה שבעת ימים לא כתיב בלידת זכר אלא לאפוקי דלא נילף בק"ו שתטמא שבועים כבנקבה. ועכצ"ל דס"ל דקיי"ל אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ושפיר איצטריך קרא לגופי' דמשום לידה טמאה שבעה אפי' בלידה יבישתא בלא שום ראיית דם. ולהכי שפיר מנאה מצוה בפ"ע. שהרי יצא הכתוב כאן לדון בדבר החדש לגמרי. ואין זה ענין לטומאת נדה כלל. וכן פירש"י ורשב"ם ז"ל בפרשת תזריע דאיצטריך קרא ללידה יבישתא עיי"ש. וע"כ ס"ל דקיי"ל כמ"ד אפשר לפתיחת הקבר בלא דם: איברא דתי' התוס' תמוה אצלי טובא. דהרי בטומאת לידה דאית לה נמי דמי טוהר ע"כ הוצרך הכתוב לכתוב וטמאה שבעת ימים. דאל"כ ה"א דשלשים ושלשת ימים של דמי טהרה מתחילין מיד משעת לידה. וגזה"כ הוא דלית לה ימי טומאה כלל. ואין התחלה לקושייתם. ועכצ"ל דקושייתם היא דלכתוב קרא מיום השמיני תשב שלשים יום ושלשת ימים בדמי טהרה. והשתא א"כ שוב אין מקום כלל לתירוצם שכתבו דאיצטריך קרא דלא תטמא שבועים כנקבה. דהרי גם אי לא הוה כתב קרא אלא מיום השמיני ללידתה תשב ל"ג ימים בדמי טהרה. נמי כבר שמענו דאין לה ימי טומאה יותר משבעת ימים. ובברייתא דת"כ שרמזו עלי' התוס' ליתא הכי אלא לענין ימי טוהר על קרא דשלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה. ואמרינן שם מה ת"ל שיכול נקבה שימי טומאתה מרובים ימי טהרתה מרובים זכר שימי טומאתה מועטים אינו דין שימי טהרתה מרובים. ת"ל ושלשים יום ושלשת ימים עיי"ש. וכן אמרו שם לענין ימי טוהר דנקבה ששים יום וששת ימים. מה ת"ל. שיכול זכר שימי טומאתו מועטים ימי טהרתו מעוטים. נקבה שימי טומאתה מרובים אינו דין שיהיו ימי טהרתה מעוטים. ת"ל וששים יום וששת ימים תשב עיי"ש. וגם לענין ימי טומאה דנקבה אמרו שם שיכול זכר שימי טהרתו מעוטים ימי טומאתו מעוטים. נקבה שימי טהרתה מרובים אינו דין שיהיו ימי טומאתה מעוטים. ת"ל וטמאה שבועים כנדתה שני שבועות שהם ארבעה עשר יום עיי"ש. אבל גבי ימי טומאה דזכר ליתא הכי התם. וזהו ג"כ כוונת התוס' במש"כ וכה"ג איכא בת"כ. והיינו משום דגבי ימי טומאה דזכר גופא ליתא שם הכי. אלא דהתוס' למדו משם לומר כן גם לענין ימי טומאה דזכר. אבל נראה דמזה גופא יש לתמוה על דברי התוס'. דאם איתא כדבריהם דלמ"ד אי אפשר לפה"ק בלא דם לא איצריך קרא דוטמאה שבעת ימים דזכר אלא למעוטי דלא נילף בק"ו מנקבה לטמאה שבועים. א"כ אמאי לא קאמר הכי בת"כ שם אקרא דוטמאה שבעת ימים דזכר דכתיב בריש הפרשה. ומיהו לזה אפשר לומר דס"ל לתוס' דסתם סיפרא אתי כמ"ד אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. וא"כ קרא דוטמאה שבעת ימים איצטריך לגופי' ללידה יבישתא. אבל למ"ד א"א לפה"ק בל"ד. אין ה"נ דלא איצטריך קרא אלא לאפוקי דלא נילף בק"ו מנקבה לימי טומאה דנקבה. ואע"ג דסתם סיפרא רבי יהודה ואיהו ס"ל אי אפשר לפה"ק בלא דם ר"פ המפלת עיי"ש. אבל כן ראיתי להר"ש משאנץ ז"ל בפירושו לת"כ עלה דתניא התם כימי נדת דותה תטמא לרבות בועלה. דותה תטמא לרבות הלילות. וכתב הר"ש משאנץ וז"ל לרבות בועלה שטמא כבועל נדה. וא"ת פשיטא מאחר שדם טמא הוא. וי"ל הכא מיירי בלידה יבישתא. ולמ"ד א"א לפה"ק בל"ד בפרק המפלת. הכא לא ידרוש היקישא רק לרבות הלילות עכ"ל עיי"ש. הרי דסתם סיפרא ס"ל דאפשר לפה"ק בל"ד. וא"כ סתם סיפרא לטעמי' אזיל. ולהכי לא קאמר הכי בריש הפרשה אקרא דוטמאה שבעת ימים דכתיב בזכר. ואמנם דברי הר"ש משאנץ ז"ל תמוהים אצלי במש"כ דלמ"ד א"א לפה"ק בל"ד דריש הך הקישא רק לרבות את הלילות. דהרי למ"ד א"א לפה"ק בלא דם גם לרבות את הלילות לא צריך קרא. דתיפוק לי' דהכא יולדת נמי נדה הוא ולא צריך קרא להקישה לנדה. דהא היא גופא נדה היא. וכי היכא דלא צריך קרא להך תנא לרבות בועל יולדת כבועל נדה. מהאי טעמא לא צריך נמי קרא להקישה לנדה לענין לילות. ולכן דבריו ז"ל צ"ע אצלי כעת ועכ"פ ע"כ צ"ל דסתם סיפרא ס"ל אפשר לפה"ק בל"ד. ולזה לא דריש הכי בקרא דטומאת זכר משום דלגופי' איצטריך: אמנם באמת אין זה מספיק. דאכתי קשה דשפיר הוה מצי למידרש הכי בקרא דזכר כמו דדריש התם בקרא דנקבה. דקאמר טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה מה ימי טהרתה כפלים בזכר אף ימי טומאתה כפלים בזכר. או כלך בדרך זו זכר שימי טהרתו מעוטים ימי טומאתו מעוטים וכו' וטמאה שבועים וכו' עיי"ש. וא"כ אף כאן בזכר יש לדרוש כן לאידך גיסא דלא צריך קרא דוטמאה שבעת ימים. משום דבלא"ה איכא למילף מנקבה שימי טהרתה כפלים בזכר אף ימי טומאתה כפלים בזכר. וא"כ ימי טומאת זכר שבעה. ולמה לי קרא. וע"כ היינו משום דהוה ילפינן בק"ו מנקבה שימי טהרתה מרובים טמאה שבועים זכר שימי טהרתו מעוטים אינו דין שימי טומאתו מרובים ת"ל וטמאה שבעת ימים. והך דרשא איתא אפי' למ"ד אפשר לפה"ק בל"ד. אבל נראה פשוט דהיינו טעמא דלא דריש הכי גבי קרא דטומאת זכר. משום דכבר דרשו בסיפרא שם מהך קרא דוילדה וטמאה שבעת ימים שתספור שבעה לולד האחרון עיי"ש. וא"כ עכ"פ לא אייתר קרא ולא צריך לומר דרק למעוטי מטומאת שבועים איצטריך. והשתא א"כ עיקר קושית התוס' מעיקרא ליתא. דהרי ודאי איכא נפקותא לדינא במאי דמטמא לה קרא משום טומאת לידה. דאי משום נדה ודאי לא ספרה אלא לולד ראשון אם חזרה וילדה תוך שבעה. כדין נדה דאפי' שופעת כל שבעה טובלת בלילה וטהורה. אבל משום לידה אינה סופרת אלא לולד האחרון. ולכן דברי התוס' אלו תמוהים אצלי. ובלא"ה כבר תמהו האחרונים ז"ל בעיקר קושייתם. דאפי' למ"ד א"א לפה"ק בל"ד איכא כמה נפק"מ בין טומאת לידה לטומאת נדה. כגון שילדה בימי נדותה דמשום נדה אפי' ילדה ביום שביעי טובלת בלילה וטהורה. אבל משום לידה לעולם טמאה שבעה. וכן נפק"מ אם ילדה בימי זיבה דמשום ראיי' אינה אלא שומרת יום כנגד יום ולמחר טובלת וטהורה. משא"כ משום לידה אי אפשר לה בלא שבעה. גם נפק"מ בהפילה בתוך ימי טוהר דמשום ראיי' לא מטמאה ומשום לידה טמאה. וכן נמי לענין לידה בימי זיבה לפמש"כ הרמב"ן והריטב"א והר"ן ז"ל בפרק בנות כותים ל"ז ע"ב דכל מה שהיא רואה מחמת פתיחת הקבר של הולד אינו גורם לזיבה משום דאין לך קושי גדול יותר מפתיחת הקבר שהיא מחמת ולד ודם קושי רחמנא טיהרי'. כדאמרינן לעיל אין לך אונס גדול מולד עיי"ש בדבריהם. וא"כ משום ראיי' לא מטמאה אבל משום לידה טמאה: והשתא א"כ אפי' את"ל דלדעת רבינו הגאון ז"ל קיי"ל כמ"ד אי אפשר לפה"ק בל"ד. ולפמש"כ הרא"ש והרשב"א ר"פ המפלת גם דעת השאילתות כן. וכ"כ שאר ראשונים בשם השאילתות. וכן הוא בשאילתות שלפנינו פרשת תזריע. ועי' בטור וב"י יו"ד סי' קפ"ח שכן דעת רוב הפוסקים. מ"מ ניחא שפיר מה שמנה טומאת יולדת דזכר מצוה בפ"ע. משום דטומאת לידה טומאה בפ"ע היא. ואינה בכלל טומאת נדה אע"פ שאי אפשר לפה"ק בלא דם כמו שנתבאר: ואמנם קשה לכאורה דכיון דמנה רבינו הגאון ז"ל טומאת לידה דזכר וטומאת לידה דנקבה בשתי מצות בפ"ע. אע"פ שאין שום חילוק ביניהן אלא במנין ימי טומאתן. דזו טמאה שבעה וזו שבועים. א"כ גם זבה קטנה וזבה גדולה הו"ל למנות שתי מצות בפ"ע. שהרי זבה קטנה אינה אלא שומרת יום כנגד יום. וזבה גדולה טעונה ספירת שבעה. אבל באמת אין בזה קושיא כלל. דיולדת זכר ויולדת נקבה הכתוב חלקן לשתים. דדינה של כל אחת נאמר בקרא בפ"ע בהדיא. וכיון שיש חילוק בדיניהן נמנין בשתי מצות חלוקות בפ"ע. אבל זבה קטנה לא נזכרה בקרא כלל. אלא דאיתרבאי מדרשא דקרא בכלל מצות זבה גדולה דעכ"פ צריכה מיהת שימור יום אחד אפי' בראי' אחת או שתים. מדכתיב כל ימי. כדתניא בסיפרא. ומייתי לה בסוף נדה עיי"ש. הילכך אין כאן מצוה בפ"ע. איברא דאכתי אין זה מספיק לכאורה דהתינח לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שמנה שם טומאת זבה מצוה בפ"ע. ובזה אפשר דגם טומאת זבה קטנה נכללה במצוה זו. ואינה אלא כאחד מדיני טומאת זבה. מאחר דגם בקרא לא נכתבה בפ"ע. אלא נכללה בקרא דזבה גדולה כמשכ"ל. אבל מאחר דכאן לא מנה רבינו הגאון ז"ל טומאת זבה כלל אלא כללה בכלל טומאת הנדה. כמו שביארנו לעיל. א"כ אכתי הו"ל מיהת למנות טומאת זבה קטנה דאינה בכלל טומאת הנדה. דאין טומאת נדה בפחות משבעה. וגם בקרא לא איתרבאי בפרשת נדה אלא בפרשת זבה. וראוי לפי דרכו למנותה מצוה בפ"ע. וזה קשה טובא לכאורה. והנראה מזה דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דכל מצוה שאינה מפורשת בתורה בהדיא ולא נפק"ל עיקר המצוה אלא מריבויא דקרא שנאמר אצל מצוה אחרת. אינה באה במנין תרי"ג מצות. וזה כעין מש"כ הרמב"ם ז"ל בשורש שני שכל מה שיוציא אדם ענפים מן העיקרים אשר נאמרו למשה בסיני בבאור. והם תרי"ג מצות. אפי' הי' המוציא מרע"ה בעצמו לא ימנו עיי"ש. ואף שהרמב"ן ז"ל שם השיג עליו. וכתב וז"ל ואם הם ענפים מן העיקרים. כגון שיהיו חלק מהם. אפי' היו כתובים בפירוש לא ימנו לעצמן. וראוי לקרותן דבר תורה אלא שלא ימנו בחשבון תרי"ג. אבל אם יוציאו בגז"ש או בריבוי דבר מיוחד כגון ערל בתרומה וכו'. למה לא ימנו ואין אלו ענפים אלא עיקרים וראוי למנותם. כמו שמנה אותם שהזכירו בהם בתלמוד שהם דאורייתא או גוף תורה אין בהם הפרש וכו' עכ"ל בקצרה עיי"ש בדבריו ז"ל שהם מוכרחים. וכל מה שתירצו בזה אינו מספיק כלל ואכמ"ל בזה. מ"מ אין מקום להשגתו אלא על דברי הרמב"ם ז"ל ודרכו. אבל אין זה דרך רבינו הגאון ז"ל. אלא ס"ל דאין לנו במנין המצות אלא לשון התורה. והילכך כל שלא נאמרה המצוה בפירוש בתורה. אלא נפקא לן באחת מן הדרשות מקרא דכתיב במצוה אחרת. גם בחשבון המצות אינה נמנית. ואינה אלא כענף היוצא מן העיקרים. שהיא בכלל העיקרים האמורים בפירוש בתורה. ומ"מ כמו שלא נכתבו בפירוש בתורה ולא נזכרו אלא ברמז ובריבויא דקראי. הכי נמי נכללו בכלל המצות שנמנו במנין תרי"ג. אבל אין נמנין בפירוש בפ"ע. דמנין המצות הוא עיקר כל התורה. וכל מה שהוא בכלל התורה הוא בכלל מנין המצות. וכל מה שאינו כתוב בתורה איננו במנין המצות. ולזה כל שהמצוה מפורשת בתורה. אע"ג דלפום פשטי' דקרא מיירי לענין אחר. אלא דע"פ אחת מן הדרשות שהתורה נדרשת בהן מיתוקים קרא לענין מצוה זו. ודאי היא באה במנין. שהרי המצוה כתובה בתורה. אע"פ שלא נתברר לנו פירושא דההוא קרא אלא באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן. ולזה מנה רבינו הגאון במנין הלאוין לאו דלא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. לאזהרה על מיתת ב"ד בשבת. אע"ג דלא נפקא אלא מדרשא. וכן כל כיו"ב. אבל כל דלא נזכרה המצוה בפירוש בקרא כלל. אלא נסמכה למצוה אחרת בריבויא וייתורא דקרא. אינה באה במנין. ועפ"ז מתבאר על נכון מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל במנין הלאוין לאו דאכילת יוה"כ ולאו דשחוטי חוץ. משום דלא כתיב בהן לאו בקרא. ולא נפקא אזהרתן אלא בגז"ש כמבואר בפרק בתרא דיומא ובריש פרק השוחט והמעלה עיי"ש. ואף דבלאו דאכילה ביוה"כ בלא"ה ניחא כמשכ"ל עשין נ"ה עיי"ש. מ"מ אין צריך לזה. מאחר שכן דרכו של רבינו הגאון ז"ל שלא למנות מצות כיו"ב כלל: ומה"ט ג"כ לא מנה אזהרת מעילה בהקדש דלא נפקא אלא בגז"ש דחטא חטא מתרומה כמו שפירש"י ריש פ"ג דמכות ובפ"ב דפסחים ל"ג ע"א ובשאר דוכתי. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בסה"מ שם. וכן העלה הריטב"א. ז"ל במכות שם שכן עיקר עיי"ש. וכ"כ התוס' במנחות ע"ד ע"א בד"ה לאו דזרות עיי"ש. והרמב"ם בפ"א מהלכות מעילה ובסמ"ג לאוין שמ"ב כתבו דאזהרת מעילה היא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' עיי"ש. ובסוף ספר הפרדס לרש"י כתב דנפק"ל מדכתיב במילואים וזר לא יאכל כי קדש הם עיי"ש. וכבר דחה הריטב"א שם שני פירושים אלו עיי"ש. וכן הראב"ד ז"ל בהלכות מעילה שם השיג על הרמב"ם בזה וכתב דנפק"ל בגז"ש מתרומה עיי"ש. וא"כ לית לן אזהרה למעילה בקרא אלא נפק"ל מגז"ש. ולכן לא מנאה רבינו הגאון ז"ל. הן אמת דלכאורה הי' אפשר לומר דלהכי לא מנאה משום דהו"ל בכלל אזהרת בל יחל שכבר מנה. וכדאמרי' בנדה פרק יוצא דופן אר"ה הקדיש ואכל לוקה שנאמר איש כי יפליא לנדור ולא יחל דברו כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכו'. הרי דמקרא דלא יחל שמעינן נמי אזהרה למועל בהקדש: אלא דלפ"ז יש לתמוה על כל הראשונים ז"ל שטרחו ללמוד אזהרה למעילה מקראי אחריני. וכבר ראיתי שתמהו בזה. אבל לדידי נראה פשוט דודאי בהקדש לא שייכא אזהרת לא יחל כלל. דאיהו מתנה הוא שנתן לגבוה. או ששלם חובו. ולא קבל על עצמו איסור הנאתו. אלא רחמנא הוא דרמי עלה איסור הנאה. ואם עבר ונהנה אין בזה חילול דברו. וכ"ש בהקדש של אחרים. והרי אפי' בנזירות אי לאו דאקשינהו קרא לנדרים לא הוה עבר עלה בלא יחל. כמבואר ריש פ"ק דנדרים עיי"ש. וא"כ בהקדש מהיכא תיתי לן. והא דקאמר ר"ה דהקדיש ואכלו לוקה. היינו רק משום לאו דמעילה. ולא משום לא יחל. ומאי דמסיק וקאמר שנאמר איש כי יפליא לנדור ולא יחל דברו כל שישנו וכו'. הכי קאמר דכיון דכתיב איש כי יפליא לנדור דאשמעינן קרא דמופלא סמוך לאיש בכלל איש הוא לענין נדרים. ממילא קאי בלא יחל ללקות וקרינן בי' איש כי ידור נדר לא יחל דברו. וממילא נמי להקדש דהקדשו הקדש ועובר עליו הוא עצמו בלאו דמעילה. ונקט ר"ה לאו דבל יחל משום דקרא דאיש כי יפליא בנזירות הוא דכתיב דלא שייכא בה אלא אזהרת בל יחל. אלא דמינה נשמע בהקדש לאזהרה דמעילה. משום דמאיש כי יפליא גמרינן נמי מופלא סמוך לאיש לענין כל הדברים דחיילי עלי' באמירת פיו כתרומה והקדש וכיו"ב. וכי היכי דלענין נזירות ונדרים כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל. הכי נמי בתרומה ישנו בלאו דוזר לא יאכל קדש ובהקדש ישנו באזהרת מעילה. כן נראה פשוט ומוכרח בפירושא דסוגיא שם לדעת הראשונים ז"ל. ולזה טרחו ללמוד אזהרת מעילה ממקום אחר. ודעת רוב הראשונים ז"ל דאין לנו אזהרת לאו במעילה אלא בגז"ש דחטא חטא מתרומה. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. ועי' מש"כ בזה ג"כ לקמן לאו קפ"ב עיי"ש היטב. ולזה לא מנה לאו דמעילה במנין הלאוין. ומהאי טעמא לא מנה ג"כ לאו דערל בתרומה שמנאוהו הרמב"ם וסייעתו ז"ל. אבל רבינו הגאון לא מנאו משום דלא נפקא לן אזהרתו אלא מגז"ש מפסח כמבואר בריש פרק הערל עיי"ש. שוב ראיתי דע"כ בלא"ה לא יתכן לומר דלדעת רבינו הגאון ז"ל גם מעילה בהקדש בכלל אזהרת בל יחל. שהרי לקמן במנין הלאוין כשמנה לאו דבל יחל כתב וז"ל זומם נדר לא יחל עיי"ש. הרי בהדיא שלא כתב הלאו אלא בנדר בלבד. והקדש שהקדישו ודאי לאו בכלל נדר הוא. וא"כ ע"כ לדידי' אזהרת מעילה לאו מהך קרא נפקא. וא"כ ע"כ מה שלא מנה אזהרת מעילה במנין הלאוין היינו מטעם שביארנו: ואמנם לפ"ז יש לתמוה במה שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במנין העונשין שלו בין חייבי מיתה בידי שמים. אוכל טבל וטמא ששימש וטבול יום ששימש. וכל אלו לא כתיב בהן מיתה בקרא. ולא נפק"ל אלא בגז"ש מתרומה. וכן במנין הנשרפין מנה בת אשתו ובת בתה ובת בנה. ולא כתיב בהן שריפה בקרא אלא נפק"ל מגז"ש דזימה זימה. וכן שריפה דבתו ובת בתו ובת בנו שמנה שם לא כתיבא בקרא. אלא מגז"ש נפק"ל. דילפינן הנה הנה. כמבואר ריש פרק הנשרפין עיי"ש. וכן שלשה דורות למעלה שמנה שם. דהיינו חמותו ואם חמותו ואם חמיו. לא כתיבא בקרא שריפה אלא בחמותו. אבל אם חמותו ואם חמיו לא נפק"ל אלא בגז"ש דזימה זימה. ואפי' לאביי דס"ל התם אליבא דר"ע דגם אם חמותו שריפה כתיבא בה בקרא. מ"מ מיהת גם לדידי' באם חמיו לא נפקא לן שריפה אלא בגז"ש כמבואר התם עיי"ש. וגם במנין הלאוין שמנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו עיי"ש. לא כתיבא בהן אזהרה בתורה כלל. אלא נפק"ל בגז"ש דזימה זימה. כמבואר שם ר"פ הנשרפין עיי"ש. ואפי' הכי מנאן בשלשה לאוין. וכן מה שמנה שם שלשה דורות מזרעך עיי"ש. והיינו בתו ובת בתו ובת בנו. לא אשכחן אזהרה בקרא אלא בבת בתו ובת בנו. אבל בבתו לא גמרינן אלא בגז"ש מבת אשתו. כמבואר שם ע"ו ע"א עיי"ש. ומיהו שם ביותר יש לתמוה דאזהרת בת אשתו ובת בנה ובת בתה לא מנה שם. אע"פ שאזהרתן מפורשת בקרא. ובמספר העונשין מנה גם שלשה דורות מאשתו במנין הנשרפין עיי"ש. ואילו במנין הלאוין דקדק לכתוב רק שלשה דורות מזרעך וזה תימא. ובפרט דבדידה שלשה דורות מפורשין בהדיא בקרא. משא"כ בזרעו לא כתיב בקרא אלא שני דורות. דאזהרת בתו לא נפק"ל אלא מגז"ש כדכתיבנא. ויתבאר בזה לפנינו: ועכ"פ הננו רואים בזה מבוכה בדברי רבינו הגאון ז"ל. וגם בדברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל יש בזה מבוכה רבה כאשר האריך הרמב"ן ז"ל בשורש שני. וגם במנין הלאוין שלהם באזהרות של העריות יש מבוכה במנינם. והרגישו בזה האחרונים ז"ל. ואין דבריהם מספיקים עיי"ש. ואולי אפשר לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דבעונשין כיון דעיקר האזהרה שהעונש בא עלי' מפורשת בקרא. אע"ג דהעונש לא נפק"ל אלא ע"פ אחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן. וכן להיפוך כשהעונש מפורש בתורה אע"פ שהאזהרה לא נפק"ל אלא מדרשא. שפיר נמנין העונש וגם האזהרה במנין המצות דאין זה אלא כעין גילוי מילתא בעלמא. וכאילו שניהן מפורשין בכתוב בהדיא. שהרי עכ"פ נזכרה המצוה בפירוש בתורה אם מצד הלאו או מצד העונש שענש עלי' הכתוב. ואע"ג דבבתו לא נתבארו בתורה לא האזהרה ולא העונש. מ"מ הרי כבר כתבנו דבלא"ה יש לתמוה על מה שלא מנה שלשה לאוין דבת אשתו ובת בתה ובת בנה. ואמנם נראה דאפשר לומר דחדא באידך מיתרצא. די"ל בדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דשלשה דורות שאסר הכתוב באשתו אינו אלא משום דאשחו כגופו. כדכתיב והיו לבשר אחד. והרי הם כזרעו ממש. דכל היכא דלא מיעט קרא בהדיא אשתו חשיבא כגופו. כמבואר סוף פ"י דמנחות צ"ג ע"ב. ועי' בתוס' שם ד"ה ידו עייש"ה. ולזה הכניסם בכלל אחד עם שלשה דורות שמזרעו. וממילא מבואר לפ"ז דשפיר מנה אזהרה דבתו במנין הלאוין משום בת אשתו המפורשת בתורה בלאו. ומה שמנה במנין העונשין שלשה דורות מזרעו בפ"ע ושלשה דורות מאשתו בפ"ע. ומנאן ששה מצות במספר הנשרפין. נראה דהיינו משום דמה שמנו הגאונים ז"ל העונשין מצוה בפ"ע היינו משום המצוה שעל הב"ד לענוש את העוברים בעונשין אלו. ומשום שהעונשין באים על עבירת לאוין. מנאום בחשבון הלאוין. כמו שיתבאר לפנינו במקומו. וכיון דכל מצות אלו אינם אלא לב"ד אין לחשוב איש ואשתו כאחת במנינם. משום דלא אמרינן אשתו כגופו אלא לגבי עצמו בלבד. דרק לענין זה הוא דכתיב והיו לבשר אחד. אבל לא לגבי אחר. דמהאי טעמא אע"ג דהוא מוזהר על שלשה דורות דאשתו כמו על שלשה דורות שלו. מ"מ בני אשתו ובניו שמאשה אחרת מותרים זה בזה. דלגבי דידהו לא אמרה תורה אשתו כגופו שיהיו חשובים כאחים ואחיות מאב ואם אחד. וכן לענין ירושה אין בניו חשובים כבני' ולא בני' כבניו מהאי טעמא. דלגבי דידהו לא אמרינן אשתו כגופו. וכן לענין כמה דברים. ורק לגבי הדדי הוא דאמרינן אשתו כגופו ממש. כמבואר בפ"ק דסנהדרין י' ע"א לענין עדות דאיש לגבי אשתו אינו בגדר קרוב. אלא כמעיד על עצמו ממש שאינו בגדר עד כלל. דהו"ל כמעיד על עצמו דלא משום קורבא פסול אלא שאינו עד כלל. וכמו שביאר הראב"ד ז"ל. הביאו בחי' הר"ן ז"ל שם וברא"ש ושאר כל הראשונים ז"ל סופ"ק דמכות עיי"ש וכ"כ בקיצור בהשגות הראב"ד ז"ל פי"ב מהלכות עדות עייש"ה. ולזה במנין הלאוין דהו"ל אזהרה לדידי' גופי'. ומצוה דידי' הוא. הילכך דורות דאשתו הו"ל בכלל דורות שלו וכחדא חשיבי. ואינן נמנין לאוין בפ"ע. משא"כ במנין העונשין שאינן אלא מצות שעל הב"ד נמנין דורותיו ודורות אשתו כל חד בפ"ע. ושפיר מנאן שש מצות במספר הנשרפין. ועי' מש"כ בזה לקמן במנין העונשין עונש מ"ב מ"ג וכו' עיי"ש היטב. ובהכי ניחא מה שמנה במנין העונשין טבול יום ששימש וטמא ששימש והאוכל את הטבל. דבכל הני אזהרתן כתיבא בקרא ולא ילפינן בגז"ש אלא עונשן. וכיון דעכ"פ עיקר המצוה נתפרש בכתוב הילכך גם העונש שאינו נלמד אלא בגז"ש בא במנין המצות. וכן שריפה דשלשה דורות שלו ושל אשתו אע"ג דלא נפק"ל אלא מגז"ש. מ"מ מנאן במנין העונשין משום דאזהרתן כתובה בתורה. דגם בתו כאילו אזהרתה מפורשת בתורה לדעת רבינו הגאון ז"ל וכמו שביארנו. והיינו אחר דגלה לן בגז"ש דהנה הנה לאיסורא דבתו כבת אשתו. שוב אית לן למימר דשלשה דורות מאשתו שהזהיר עליהן הכתוב. היינו משום דאשתו כגופו וכדורות דידי' חשיבי. אבל אי לאו דגלי קרא בגז"ש ה"א דכיון דבת בתו ובת בנו כתיבי. ולא בתו. גזה"כ הוא דבת בנו ובת בתו הוא דאסר רחמנא בתו לא אסר רחמנא. אע"ג דבת אשתו אסירא. וחידוש הוא שחידש הכתוב בעריות. אבל השתא דאיכא גז"ש. גילוי מילתא הוא דבת אשתו משום בתו הוא דאסר רחמנא. והו"ל כאילו נתפרשה האזהרה גם בבתו. והוא מוכרח לדעת רבינו הגאון ז"ל מדלא מנה אזהרת שלשה דורות דאשתו במנין הלאוין כדכתיבנא: ואמנם עדיין קשה באם חמותו ואם חמיו שמנה במנין הלאוין וגם במנין העונשין. אע"ג דלא נתפרשו בכתוב לא אזהרתן ולא שריפתן אלא מגז"ש נפק"ל. והנראה לפי חומר הנושא בדעת רבינו הגאון ז"ל בזה ע"פ מאי דתנן בריש פרק הנשרפין. ואלו הן הנשרפין הבא על אשה ובתה וכו' יש בכלל אשה ובתה בתו ובת בתו ובת בנו ובת אשתו ובת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו. ופירש"י וז"ל יש בכלל אשה ובתה. כלומר אשה ובתה כתיבי בהדיא וכו' כדכתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו וגו' ויש בכללן. כלומר מינייהו ילפינן כולהו הנך בגז"ש כדלקמן בברייתא עכ"ל עיי"ש. נדחק רש"י לפרש דמאי דתנן ויש בכללן. היינו לומר דמינייהו ילפינן בגז"ש. אבל ודאי זה דחוק טובא. ולא אשכחן כזה בשום דוכתא. ובכל דוכתא דילפינן מילתא בגז"ש היינו לומר דגז"ש גלי לן דגם בלמד נוהג הדין שבמלמד. אבל לא בא לומר שיהא הלמד בכלל המלמד. ואילו לפשטא דמתניתין ודאי משמע דכל הנך דקחשיב ישנן בכלל המלמד. דהיינו קרא דאשה ואמה. וע"כ היינו לומר דאחר דגמרינן גז"ש דזימה זימה והנה הנה. הו"ל כאילו בכל חדא מהנך כתיב בהדיא עונש שריפה. ונראה דהיינו משום דאילו לא הוה קאי קרא אלא על חמותו הו"ל למיכתב ואיש אשר יקח את חותנתו. או את אשה ואת חותנתו. כדכתיב ארור שוכב עם חותנתו. ואמאי קרי לה כאן אם אשתו. אלא ודאי שבא לכלול גם נשים אחרות שאפשר להכניסן במשמעות קרא דאשה ואמה. ולפ"ז הגז"ש לא באה כאן ללמדנו הדין שבמלמד כמו בשאר גז"ש. אלא באה ללמדנו איזה נשים נכנסות ג"כ בכלל הך קרא דאשה ואמה. והיינו דתנן יש בכלל אשה ובתה בתו ובת בתו וכו': ועפ"ז מתיישב על נכון מה שהניח הרש"א ז"ל שם בקושיא על הא דילפינן בתו מאנוסתו בגז"ש דהנה הנה וזימה זימה. ופירש"י דמעיקרא ילפינן בגז"ש דהנה הנה בתו מבת אשתו מה להלן זימה עמו אף כאן זימה עמו. ואחר דאייתינן זימה לשאר דידה. הדר ילפינן בה שריפה בגז"ש דזימה זימה מחמותו. והקשה הרש"א למה הוצרכו לזה ואמאי לא נילף בגז"ש דהנה הנה כולא מילתא מבת אשתו. מה בת אשתו בשריפה אף בתו בשריפה עיי"ש. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דכיון דכאן בחמותו. דעיקר שריפה גבה דידה הוא דכתיבא. גלי לן קרא דיש בכללה גם שאר נשים דדמיין לה. אלא משום דלא קים לן איזו מן הנשים האסורות נכנסין בכללה כתיב גבה גז"ש דזימה זימה לגלויי לן הך מילתא. וא"כ ממילא מבואר דכל הנך דלית בהו גז"ש דזימה זימה אי אפשר לרבות לשריפה. דהו"ל כאילו כתיב מיעוטא גבי חמותו למעט אחריני דלא כתיב בהו זימה לגז"ש. וא"כ אי לאו דילפינן בגז"ש דהנה הנה דגם בבתו כתיב זימה. לא הוה מצינן למילף שריפה דידה מבת אשתו. שהרי גלי לן קרא שאין להכניס בכללה אלא הנך דכתיב בהו זימה לגז"ש. ובת אשתו גופא אי לאו דכתיב בה זימה לגז"ש. לא הוה דינה בשריפה. אלא דגז"ש דזימה זימה הכניסה בכלל אשה ואמה דכתיב בה שריפה. וא"כ גז"ש דהנה הנה לא מהני אלא לאזהרה דכתיבא בבת אשתו. ולא לשריפה דכתיבא בחמותו: וא"כ עכ"פ מבואר ממתניתין דכולהו הנך דאיתרבו בגז"ש דזימה זימה הו"ל בכלל קרא דאיש אשר יקח את אשה ואת אמה היא באש ישרפו וגו'. דכולהו יש להכניסן בכלל משמעות אשה ואמה. דאפי' בת בנו נמי י"ל דאם אבי' מיקריא נמי אמה והו"ל אשה ואמה. והיינו מאי דאתיא גז"ש דזימה זימה לגלויי. וא"כ הו"ל כאילו בכל חדא וחדא מינייהו כתיבא שריפה בהדיא. דהרי לא דינא דשריפה אשמעינן גז"ש. אלא דקרא דבאש ישרפו קאי נמי עלה. וא"כ כל גז"ש וגז"ש כאילו חזר וכתב לן קרא דבאש ישרפו בכל חדא מהנך עריות. וכיו"ב כתבו התוס' שם ע"ה ע"ב בד"ה מנין וכו' עייש"ה ובמש"כ הרש"א שם. ולזה שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל כולהו הנך שנמנו במתניתין שם במספר העונשין וגם במנין הלאוין כדרכו בכל כיו"ב. דכיון דהו"ל כאילו נתפרשה שריפתן בכל חדא וחדא ממילא נמנה ג"כ אזהרתן כמו שביארנו לעיל: ולפ"ז צ"ל דמה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל אזהרה דשחוטי חוץ ואכילה דיוה"כ. אין זה משום דאין אזהרתן מפורשת בקרא אלא נפק"ל מגז"ש. דהא כיון דנתפרש בהן עונש כרת בהדיא בקרא שפיר נמנית ג"כ אזהרתן במנין הלאוין וכמו שנתבאר. אלא הטעם משום דבהנך מצות יש ג"כ מצות עשה שכבר נמנו במנין העשין. ובכל כיו"ב שוב אין הלאו בא במנין לדרכו של רבינו הגאון ז"ל. וכמו שביארנו כבר לעיל עשין נ"ה. ק"ה עיי"ש. ולפ"ז ניחא שפיר מה שלא מנה רבינו הגאון טומאת זבה קטנה משום דלא כתיבא בהדיא בקרא. אלא רמיזא בייתורא דקרא אצל זבה גדולה. ועדיין צ"ע טובא בזה. ואכמ"ל בזה יותר. ועי' מש"כ בזה לקמן לאוין צ"ח. צ"ט. ובמנין העונשין עונש מ"ח. מ"ט. נ'. נ"ב עייש"ה: והנה ימי טהרה דלידת זכר ודלידת נקבה מנה רבינו הגאון ז"ל שתי מצות בפ"ע. ודלא כהרמב"ם וסייעתו ז"ל שחשבום לדקדוקי מצות הטומאה ע"פ דרכם בשורש השביעי. וכבר ביארנו דרכו של רבינו הגאון ז"ל וטעמו בשורש זה. ומש"כ להביא קרבן. הוא המצוה להביא קרבנה במלאת ימי טהרה. ומנאוה ג"כ הרמב"ם וסייעתו עשין ע"ו עיי"ש. ומה שמנה רבינו הגאון ז"ל קרבן היולדת זכר והיולדת נקבה מצוה אחת אף דטומאתן וטהרתן מנה שתים שתים. היינו משום דגם בקרא לא כתיב בקרבנן אלא מצוה אחת לשתיהן. ואף דבכל שאר הנפרטין במצוה אחת דרכו למנות כל פרט ופרט מצוה בפ"ע. מ"מ כאן אין שום חילוק בקרבן הזכר והנקבה ושניהם ענין ושם אחד ממש הן שתביא היולדת קרבן כזה במלאת ימי טהרה. וכבר ידוע דבכל כיו"ב אפי' במצות חלוקות דרך רבינו למנותן מצוה אחת וכ"ש כאן שנכללו גם בקרא כאחת. וגם בלא"ה לפמשכ"ל עשין קמ"ד. קמ"ה לק"מ עיי"ש: ואמנם יש כאן לתמוה בדברי רבינו הגאון ז"ל דכיון דבקרבן עולה ויורד מנה לעיל שלש מצות בפ"ע. דעשירות. ודלות. ודלי דלות עשין קמ"ד קמ"ה קמ"ו. וכן במצורע מנה לקמן עשין קצ"ד. קצ"ה שתי מצות בפ"ע בקרבנו. דעשיר ודל עיי"ש. ומטעם שביארנו שם. א"כ כאן נמי הו"ל למנות בקרבן היולדת שתי מצות לעשירה ולעניה. כדכתיב ובמלאת ימי טהרה וגו' תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תר לחטאת וגו'. ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תרים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וגו'. והוא תמוה טובא לכאורה. דמ"ש זה מזה. וביותר יש לתמוה דבאזהרותיו בדבור כבד מנאן רבינו הגאון ז"ל באמת שתי מצות בפ"ע. בעשירות ובעניות עיי"ש. וכאן חזר בו. והדבר תימא מה ראה על ככה. וכפי הנראה טעמו בזה. משום דבקרבן עולה ויורד וקרבן המצורע החילוק שבין עשירות לדלות הוא בחטאת. דבקרבן עולה ויורד בעשירות מביא כשבה או שעירה לחטאת. ובדלות מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה. וא"כ בעשירות מביא חטאת בהמה. ובדלות חטאת העוף. ובדלי דלות אינו מביא אלא מנחת חוטא. עשירית האיפה סולת. וכן במצורע עשיר מביא שלש בהמות חטאת ואשם ועולה. ובדלות אינו מביא אלא חטאת העוף ועולת העוף ואשם. הרי דגם בדידי' יש חילוק בין עשיר לעני בחטאת. דעשיר מביא חטאת בהמה. ועני חטאת העוף. וכיון דהחטאת היא העיקר. ומעכבת הכפרה והטהרה. לכן ס"ל לרבינו הגאון ז"ל שנמנין כל אחד מצוה בפ"ע. מטעם שביארנו לעיל עשין קמ"ד קמ"ה. משא"כ בקרבן יולדת דבחטאת דעיקר הכפרה הוא ומעכב כפרתה וטהרתה. אין שום חילוק בין עשירות לדלות. דשתיהן אין מביאין אלא חטאת העוף. ואין חילוק בין עשירות לדלות אלא בעולה. דעשירה מייתי כבש ובעניות מביאה עולת העוף. וכיון דאין העולה מעכבת כלל לא הכפרה ולא הטהרה. ואינה אלא דורן בעלמא. אפי' כשבאה חובה וכמבואר בפ"ג דנזיר י"ח ע"ב עייש"ה וכמש"כ הרמב"ם פי"ח מהל' מעה"ק ה"ט עיי"ש אין זה מחלקן לשתי מצות ולזה אין נמנין אלא מצוה אחת. כמו יולדת זכר ויולדת נקבה שאין נמנין אלא מצוה אחת בהבאת קרבנן משום שאין חילוק בקרבנן כמו שביארנו לעיל: גם הי' אפשר לומר בזה ע"פ מה שראיתי לאחד מן האחרונים ז"ל שחידש לומר דלרבנן דאמרי בפרק בתרא דמנחות אם נדר קרבן קטן והביא גדול דיצא הכי נמי מי שנתחייב עולת העוף יכול להביא עולת בהמה תחתי' ותבא עליו ברכה. ואף דבחטאת כיו"ב אי אפשר לשנות מחטאת העוף לחטאת בהמה. ואם נתחייב חטאת העוף לא יצא בבהמה. כמבואר בת"כ פרשת תזריע גבי קרבן יולדת עיי"ש. היינו משום דאין חטאת באה נדבה. וכל המביא יותר מחיובו הו"ל נדבה. משא"כ בעולה דבאה נדבה רשאי לכתחילה להביא עולת בהמה תחת עולת העוף ותבא עליו ברכה. והביא ראי' לזה מסוגיא דרפ"ב דכריתות עיי"ש. והנה אף דהראי' שהביא מרפ"ב דכריתות אין בה ממש ואינה ענין לכאן כלל כמשכ"ל עשין קמ"ד קמ"ה עיי"ש. מ"מ לכאורה ודאי יש לזה מקום במתניתין דפ"ח דנזיר נ"ט ע"ב ובברייתא שם לקמן ס' ע"א עיי"ש היטב ובפירש"י ותוס' שם. ולפ"ז יש לחלק בין קרבן חטאת עולה ויורד דמצורע. דהחילוק בין עשירות לדלות הוא בחטאת. אף דעני שהביא קרבן עשיר אמרינן דיצא. מ"מ כבר ביארנו לעיל עשין קמ"ד. קמ"ה דדוקא בדיעבד אבל לכתחילה מדאורייתא אסור. ולזה נמנין כל אחד מצוה בפ"ע. אבל קרבן היולדת דהחילוק שבין עשירות לדלות הוא בעולה. ונמצא דבזה אפי' לכתחילה רשאי העני להביא קרבן עשיר. ותבא עליו ברכה. אלא דמיחם הוא דחס רחמנא עלי' דסגי לי' בעולת העוף במקום עולת בהמה. הילכך תרוייהו בני קרבן אחד נינהו. אלא דנתנה תורה רשות לעני שאם ירצה יכול להביא עוף תחת הבהמה. והילכך אינם נמנין אלא במצוה אחת. איברא דלדעת הרמב"ם ז"ל לא נחלקו רבי ורבנן אלא בקבע עליו קטן והביא גדול שבאותו מין שנדר. אבל קבע קטן ממין זה לא יביא גדול ממין אחר אפי' לרבנן. כמבואר להדיא בדבריו ריש פט"ז מהלכות מעה"ק ובהלכה ט' שם עיי"ש. אלא דדעת התוס' במנחות ק"ז ע"ב בד"ה ורבי הוא וכו'. מבואר דס"ל דגם בשני מינים פליגי רבנן עלי' דרבי. וס"ל דבנדר קטן ממין זה יכול להביא גדול ממין אחר. כגון שנדר להביא איל רשאי להביא פר עיי"ש. וקצת נראה לי ראי' לדעת הרמב"ם מדאמרינן בב"ק ע"ח ע"ב בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו מי פטר גנב נפשי' בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע. מי אמרינן שם עולה קביל עלי'. או"ד מצי א"ל מצוה מן המובחר בעינא למיעבד עיי"ש. והשתא הרי אפי' בנדר בפירוש ואמר הרי עלי עולת העוף. או כבש לעולה. והפריש שור הוה מצי למיבעי אליבא דרבנן דקיי"ל כוותייהו. דבקבע קטן והביא גדול יצא. ובשלמא לדעת הרמב"ם אין להקשות דהו"ל למינקט האיבעיא בנדר כבש והפריש איל. או נדר עגל והפריש שור דהו"ל חד מינא. די"ל דניחא למינקט טפי עוף וכבש והפריש שור. משום דבזה איכא נפקותא לדינא טפי. דההבדל בדמים שבין עוף וכבש לשור. הוא הרבה יותר מההבדל שבין ערך דמי עגל לשור. או בין כבש לאיל. אבל לדעת התוס' שפיר הוה מצי למינקט האיבעיא בנדר עוף או כבש והפריש שור. אליבא דרבנן דקיי"ל כוותייהו. אלא ודאי בזה ליכא למ"ד דקטן והביא גדול יצא. ואולי אפשר לומר לדעת התוס' דאם נדר בפירוש כבש או עוף לעולה והפריש שור פשיטא לי' דלא מצי אמר אנא מצוה מה"מ בעינא למיעבד. כיון דחזינן דלא חייש למיעבד מצוה מה"מ ומתחילה לא נדר אלא עוף או כבש. ואע"פ שאח"כ הפריש שור. מ"מ כיון שלא נתתייב בו מעיקרא. ומצי למיפטר נפשי' גם השתא בכבש או עוף. לאו כל כמיני' למתבע מן הגנב כופל בדמי שור. ולא מיבעיא לי' אלא בשנדר עולה סתם. דאע"ג דמצי למיפטר נפשי' בכבש לרבנן ובעוף לראב"ע. מ"מ מיבעיא לי' אי מצי אמר אנא מעיקרא מצוה מן המובחר בעינא למיעבד. ולהביא שור נתכוונתי מעיקרא. וא"כ מתחייב אני להביא שור. ולא מצינא למיפטר בכבש או בעוף. או דילמא כיון דעולה סתם אמר ומדינא מצי למיפטר נפשי' בפחות שבעולות. לא מהימן לומר דלשור נתכוון אלא לגבי נפשי' להתחייב בשור. אבל לאו כל כמיני' להוציא בטענה זו מן הגנב דמי שור. דמסתמא לפחות שבעולות היתה כוונתו מעיקרא והשתא הוא דבעי לחיובי נפשי' טפי מיהו בפירש"י ותוס' שם לא פירשו כן עיי"ש. אלא דמ"מ בלא"ה יש לדחות ואין להאריך בזה כאן: ואמנם בעיקר הדבר נראה דלא יתכן כלל. דהדבר פשוט דעד כאן לא פליגי רבי ורבנן אלא גבי נדרי הקדש. דלרבנן אע"ג שקבע נדרו בקטן יכול להביא גדול. משום דאין כוונתו אלא שלא יפחות ממה שקבע. אבל להוסיף ולהביא קרבן יותר גדול כשתשיג ידו ודאי לא נתן קצבה לנדרו. ורבי ס"ל דאם נדר להביא קטן והביא גדול אין בזה קיום נדרו אלא זהו קרבן אחר שנדב עכשיו. ונדרו אינו מתקיים אלא כאשר יצא מפיו. דבעינן ככל היוצא מפיו יעשה. אבל בקרבנות חובה ליכא למ"ד שיהא הרשות בידו לשנות ממה שקבעה עליו תורה. אפי' מקטן לגדול בחד מינא וכ"ש בתרי מיני. וכל כמה דלא גלי קרא אין לנו אלא הקרבן הכתוב בתורה דוקא. ואין לשנות כלל. לא שנא בחטאות ואשמות ולא שנא בעולות ושלמים אע"פ שבאין בנדר ונדבה. דאי לא תימא הכי אדמיפלגי רבי ורבנן בנדרי הקדש ליפלגו בכל התורה כולה בקרבנות חובה בעולות ושלמים. דלרבנן רשאי לשנות מקטן לגדול אפי' בתרי מיני וכ"ש בחד מינא. ולרבי אין לשנות. אלא ודאי בקרבנות חובה ליכא למ"ד דבידו לשנות מכפי מה שקבעה עליו תורה בפירוש. ובודאי לא יתכן בזה לומר דלרבותא דרבי נקט פלוגתייהו בנדרי הקדש. דמלבד דקיי"ל כרבנן. הרי קיי"ל כח דהיתירא עדיף. תדע לך דהרי אפי' בעני שהביא קרבן עשיר אי לאו דגלי קרא לא הוה אמרינן שיצא אפי' בדיעבד. כדתניא בסיפרא וביומא פרק טרף בקלפי מ"א ע"ב עיי"ש. אע"ג דבהדיא גלי לן קרא דעיקר קרבנו קרבן עשיר. אלא דאם לא תשיג ידו אמרה תורה שיביא קרבן עני. וכ"ש כאן דכתיב קרא בלא שום תנאי דכפרתו בקרבן קטן. היכי נימא דמצי להביא גדול. ודילמא גזה"כ הוא דוקא קרבן זה ולא אחר. ואע"ג דעולה איתא בנדבה מ"מ לא זו היא חובתו שחייבתו תורה לכפרתו. ובספרי פרשת פנחס פיסקא קמ"ב תניא את הכבש האחד תעשה בבוקר למה נאמר לפי שהוא אומר ואמרת להם זה האשה וגו' וזה אשר תעשה על המזבח וגו' שומע אני יקריב ארבעה ת"ל את הכבש האחד. שלא להוסיף ולא לגרוע עיי"ש. ולפ"ז ליכא מיעוטא אלא שלא יביא ארבעה כבשים ליום. ואכתי אמאי לא נימא שיביא תמורתו איל או שור. כיון דעולה באה נדבה. ואפי' נדבת צבור. כמבואר בת"כ ריש פרשת ויקרא. דתניא קרבנכם מלמד שבאה נדבת צבור עיי"ש. ועי' בפירש"י ורמב"ן ז"ל בפרשת ויקרא ובדברי הראשונים ז"ל בפ"ג דברכות כ"א ע"א עייש"ה. ופשיטא דליכא למ"ד להכשיר שור או איל לתמידין. וכן במוספין דדריש בספרי שם פיסקא קמ"ו כאלה תעשו ליום שבעת ימים למה נאמר שהי' בדין הואיל וכו' אף פסח פוחת והולך. ת"ל כאלה תעשה ליום שלא להוסיף ושלא לגרוע עיי"ש. ואם איתא אימא דלעולם אימא לך דפוחת והולך בפסח כמו בחג. ולא כתיב כאלה אלא למעט שלא יביא פרים במקום אילים וכבשים. ואילים במקום כבשים. אלא ודאי לזה לא צריך קרא. דפשיטא דאין לשנות ממה שקבע הכתוב בקרבנות ולהביא קרבנות אחרים אשר לא ככתוב. וכן במצורע שמביא כבש לעולה ונזיר שמביא כבש לעולה ואיל לשלמים פשיטא דליכא למ"ד שיכולים לשנות בקרבנותיהן להביא איל תחת הכבש. ופר במקום איל. וכ"ש שאי אפשר לשנות בעולת חובה להביא עולת בהמה במקום שפירש הכתוב וקבע להביא עולת העוף. ואין כדאי להאריך בזה כאן וישתקע הדבר ולא יאמר: ולכן נראה בטעמו של רבינו הגאון ז"ל כמשכ"ל. דכיון דביולדת אין חילוק בין עשירות לדלות אלא בעולה בלבד. אבל בחטאת שתיהן שוות. בתר חטאת אזלינן דהחטאת עיקר. ובתר חטאת אזלינן בכל דבר. כמבואר סופ"ב דקנים כמש"כ המפרש שם עיי"ש. וכן פי' הרמב"ם והרע"ב עיי"ש. הילכך מנאן מצוה אחת וחזר בו ממש"כ באזהרותיו: ומה שסיים רבינו הגאון ז"ל וכתב ולהורות אין כוונתו בזה למצוה בפ"ע. אלא הוא התחלת מצוה שמנה אח"ז בסמוך. כמו שיתבאר לפנינו. ולא התחיל בה כאן אלא לצורך החרוז. וכדי לסיים החרוז במה שפתח בחרוז הסמוך אח"כ. וכדרכו ז"ל בחרוזים אלו. וכבר הארכתי בביאור דברי רבינו הגאון ז"ל אלו לעיל עשין י"ד ט"ו עיי"ש. אבל עכשיו כשהגענו הש"י לכאן ראיתי דע"פ המנין ע"כ מוכרח שאין כוונתו בזה לשום מצוה בפ"ע. אלא העיקר כדכתיבנא כאן וגם כבר נתבאר אצלנו שם שאין הכרח לפרש דברי רבינו הגאון ז"ל כאן למצוה מיוחדת עיי"ש. ואין להאריך:

1 שָׁבוּעַ

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »