ריטב"א על מגילה י״ט

1 האי קנקנתום דאמרינן בגמ' נראה לרבינו הגדול פי' שזה אינו כדיו היינו דיו של עפצים כעין שלנו כשהוא מבושל אבל עפצים ששרו במים בלבד מי קרומיא של עפצא וכשמתבשל הדיו הזה הרבה ועומד ימים רבים מתיבש ונעשה קורט ובירושלמי אמר בו דיו שאין בו עפצא אלמא סתם דיו של עפצים הוא לכן אנו נותני' בו שרף לפי שהוא יפה לו כמ"ש כל השרפים יפין לדיו ושרף הקטף יפה מכולם וכן העשני' יפין לו כמ"ש כל העשנים יפין לדיו. א"ה כל לשון זה ליכא הכא בש"ס דילן כי אם שם במסכת ברכות פ' הקורא:

2 אמר רב אשי דכ"ע שהה לגמור את כלה חוזר לראש והכא בדלא שהה קא מפלגי מר סבר גברא דחייה הוא פי' דהא מדרבנן לא חזי למקרי כששהה ומר סבר גברא חזייא הוא כלומר כיון דמדאוריתא הוה חזי שלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד בלבד והא ודאי ה"נ הוה איפשר לרב אשי למימר דכ"ע שהה כדי לגמור את כלה א"ה צ"ל אינו ועיין בר"י שם בברכות ובהר"אש וחוזר לראש והכא בגברא דחייא וגברא חזיא מיפלגי ומדנקיט אידך לישנא דכ"ע חוזר לראש משמע דהיינו סברא דרב אשי דשהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש כר' מונא והנכון דלעולם כק"ש ומגלה והלל ותקיעות שהם קלים טפי דהא אית בהו שיחה לשאול לשלום או להשיב מפני הכבוד ומפני היראה הקלו כשהיה שלו אפי' שהה כדי לגמור את כלה אינו חוזר לראש כרבנן דמתניתין וכדר' יוחנן דהתם ודלא כר' מונא אבל בתפלה החמורה שאין כח התר שיחה כלל אלא מפני הסכנה בלבד ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק החמירו בשהייתו דאפי' בגברא חזייא אם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש וה"ה דהיכא דהוי גברא דחייא:

3 ושהה כדי לגמור את כלה דאיכא תרתי לגריעותא חוזר לראש וכדאמרינן התם בר' אבהו דפסק ק"ש במבואות המטונפות ולבתר דחליף א"ל לר"י מהו לגמור ואסיקנא דה"ק לדידי לא סבירא לדידך אם שהית כדי לגמור את כלה חוזר לראש וה"פ דיקא לדידי לא ס"ל דבעית למפסק גברא דחייא אתו אם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש וכן הלכתא וזו שטה נכונה וברורה ואין לנטות ממנה ימין ושמאל מפי רבינו נר"ו. ושהה כדי לגמור את כלה פרישנא בגמר' דהיינו לאומרה כלה וכן פירש בכל מקום ומפרש בירושלמי דבקורא משערינן:

4 מה"מ אתיא כתיבה כתיבה ולא מיתי' לה מדנקראת ספר דהא נקראת אגרת ג"כ ולקמן גבי תפירה מספקא לן ואסיקנא דארכבה אתרי רכשי שאם תפר' כולה בחוט פשתן פסולה דהא נקראת ספר ואם הטיל בה ג' חוטי גידין כשרה דהא נקראת אגרת ולקמן אמרי' דקוראה בין עומד בין יושב מש"כ בס"ת ואומר מורי ר' נר"ו דבדברי' שבגופה כגון שרטוט ודיו עשאוה כספר ומינה שצריכה כתיבה ועיבוד לשמה שהם דברים שבגופה ובלאו הכי לא חשיב ספר כלל אבל בדבר שהוא חוץ לגופה עשאוה כאגרת לקרותה בין עומד בין יושב ולפי' נהגו לקרותה בלי פסוק טעמים ובלא הפסק הפסוקים וזהו מה שכתב רבינו האיי גאון ז"ל שפושטין אותה כאגרת. וגבי תפירה שאינ' מגופה ולא מחוץ לגופה לגמרי הויא כאגרת ובספר וק"ל להאי כלל' מה שאין מדקדקין בחסרון טעיותיה כמקצתה מש"כ בס"ת שנפסל בג' טעיות בדף וי"ל שזה אינו בספר מדין ספר אלא מדין קדושה דהתם כיון דלא א"ה כאן חסר וענין ונקרא ספר ואינו דבר הנזכר ומה שכתוב בדין לא הפקירו כיון דאיכא מצווה קריא' ופרסומי ניסא לקיים קצתם אף בגופה שדנוה כאגרת בהא מילתא דלא מינכר כולי האי ובירושלמי אמרינן אין בין ספרי' למגלת אסתר אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגל' אסתר אינה נכתבת אלא אשורית פי' לרבנן הא לכל דבריהם זה וזה שוים כלומר לדבריה' שבגופ' ממש וכדכתיבנ' ותו לא מידי:

5 מתניתין בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר וכו' בגמ' מפרש לה:

6 גמרא אמר רבא ל"ש אלא שעתי' לחזור למקומו בליל י"ד אבל אין עתיד לחזור למקומו בלילי י"ד קורא עמהם עיקר הפי' כדפרש"י ז"ל דרבא אבן כרך שהלך לעיר בלחוד קאי וה"ק דלא תי' דעתיד לחזור למקומו דקתני היינו שעתיד לחזור בזמן חיובו אלא ה"ק אם עתיד בן כרך זה לחזור למקומו בלילי י"ד קורא במקומו כלו' שאינו קורא כבני העיר שהוא שם אלא קורא כמקומו בט"ו כשילך לשם אבל אם אין עתיד לחזור למקומו לילי י"ד והאיר לו יום י"ד בעיר שחל חיוב קריאת היום שהוא עיקר הקריאה על בני העיר בעודו שם קורא עמהם הלילה והיום דפרו' בן יומו נקרא פרוז ואע"פ שרוצה לחזו' ביום י"ד עצמו בענין שיהא במקומו ליל ט"ו קורא עכשיו ביום י"ד במקומו וקורא שם בכרך וליכא משום אגודות ואפי' לאביי במילת' כזה וכ"ש לרבא אבל אם אין עתיד לחזור למקומו עד יום ט"ו שיחול חיוב קריאת היום של בני הכרך קורא עמהם כלומ' שאינו קורא ביד כלל אלא ממתין ביום ט"ו וקורא ליל ט"ו ויומו עם בני הכרך דמוקף בן יומו נקרא מוקף נמצא פי' משנתי' אם עתיד לחזור למקומו בלילי יום פורים של אותו מקום שהוא ואם לאו אלא שמתעכב עד יום פורים של אותו מקום קורא עמהם והא דפריש רבא בלישניה דין בן כרך שהלך לעיר ולא פריש בהדיא דין בן עיר שהלך לכרך שנשנה בתחלת משנתי' משום דעיקר דיצא מקרא בבן כרך שהלך לעיר כתיב דפרוז בן יומו נקרא פרוז ומדיוקא דידה נפקא דנקרא מוקף ולהכי פריש ליה כד נסיב ליה מקרא ובן כרך שהלך שם ונתעכב שם עד בקר י"ד שקורא עמהם אם חזר למקומו ליל ט"ו חוזר וקור' עמהם שאע"פ שנתחייב כבר עם בני העיר שהלך שם הרי חזר ונתחייב עם בני הכרך וגדולה מזו אמרו בירו' דבן עיר שעקר דירתו לכרך ליל ט"ו נתחייב כאן וכאן וכ"ש זה שעיקר דירתו היה בכרך ולא היה בעיר אלא גר ופרוז בן יומו וזה ברור ושלא כדברי התוס' ויש קצת סעד לזה בגמ' דילן מהא דאמרי' בסמוך דבן כרך שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם וההיא ודאי לא נצרכה אלא לבן כפר שהקדים לי"ה ונפטר ואפ"ה כיון שבא לעיר אח"כ שהוא מקום חיובו מן הדין חוזר וקורא עמהם ולא אמרי' כבר נפטר ביה הכא נמי אע"פ שנתחייב בעיר לפי שהיה פרוז בן יומו כיון דחזר לכרך שהוא עיקר מקומו וחיובו חוזר וקורא עמהם. כתוב בהלכות הרי"ף ז"ל ל"ש אלא שעתיד לחזור למקומו בלילי י"ד ונתעכב ולא חזר ונראה מדבריו לפום פשטיהו דכל שהיה בדעתו לחזור לילי י"ד אע"פ שנאנס ונתעכב שם עד יום י"ד אינו קורא עמהם עד שיתעכב שם יום י"ד מדעתו שכך היה בדעתו בתחילת ליל י"ד ולהכי חשוב פרוז כן יומו ולא נהירא כלל שאין זה תלוי בדעתו אלא כל שנתעכב שם כיום י"ד פורים הוי פרוז בן יומו אבל יש לפרש דברי רבי' ז"ל דה"ק שאם דעתו לחזור בליל י"ד אע"פ שנתעכב שם כל הלילה עד סמוך לעלו' השחר שהם קוראי' מ"מ של לילה אינו קורא עמהם הלילה כנ"ל עיקר פי' שמועה זו:

7 וי"מ דהא דרבה אכלה מתניתי' קאי דאפי' בן עיר שהלך שם כל יום י"ד אם אין עתיד לחזור למקומו לילי י"ד אלא שמתעכב שם עד יום י"ד אע"פ שדעתו לחזור בו ביום כופין אותו להתעכב שם ולקרא עמהם יום ט"ו דמוקף בן יומו נקרא ואין פי' זה נכון כלל דכיון שלא היה שם ביום ט"ו שהוא זמן הכר' היאך נעשה מוקף בן יומו ולא פרוז בן יומו אלא בהיות שם יום פורים של פרזי' או של מוקפי' ואין טעם להיותו מוקף מפני יום י"ד יותר מהיותו שם יום י"ג או קודם לכן והאמ' כמו שכתבנו:

8 גרסינן בירוש' ר' יודן בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי ט"ו מהו פי' וקס"ד דמיירי בבן עיר שהלך לכרך ומהדרי' מתני' כשהיה בכרך ומה צריכה לזה כשהיה בעיר פי' כאלו מתני' במי שהיה בכרך כל ליל ט"ו עד שפי' כמו שפי' וכי קא מבעי' לן כשהוא עדיין בעיר אלא שנתן דעתו לעקור דירתו ליל ט"ו לכרך מיחשב בן כרך מעתה ולא יקרא בעיר אלא ממתין עד שיהא בכרך וקורא עמהם ואע"פ ששנינו שאפי' בן כרך ממש שהלך לעיר אם מתעכב שם י"ד קורא עמהם בי"ד וקס"ד דהתם הוא שדעתו להתעכב שם גם יום ט"ו אבל זה שהיה בכרך יום ט"ו אינו קורא אלא בכרך ועו' דהתם שבא מן הכרך לעיר אפי' בדרך עראי מדעתו יושב בעיר ורוצה בה ובישיבתה לאותו יום ופרוז בן יומו הוא אבל זה שמתעקר משם אין עיכובו שם יום י"ד עושה אותו יום פרוז וכאלו פי' מהם ומחברתם דמי ואמרינן אבל מפרשי ימים והולכי מדברות קורין בי"ד כדרבנן א"ר מנא בעתי' לחזור למקומו א"ר פנחס ע"כ היהודי הפרזי' פרוז היה באותה שעה וה"פ דדוקא בן עיר שעוקר דירתו לכרך הוא דמבעי' לן אבל בן עיר שהוא מפרש בים או הולך במדבר ונמצא שם יום י"ד קורא כמקומו בי"ד שאע"פ שאינו במקום שום חיוב קורא במקומו א"ר מנא בעתיד לחזור למקומו אבל אם דעתו לילך לכרך אינו קורא כלל שהרי כבר נעקר מן העיר ולכלל בן כרך לא בא וזה כאותה שאמר בירוש' במקום אחר בן כרך שעקר לילי י"ד נפטר מכאן ומכאן א"ר פנחס ע"כ היהודים ר' פנחס מהדר אבעי' דר' יודן וקאמר שבן עיר שנתן דעתו לעקור לכרך ליל ט"ו כיון שעדין הוא בי"ד בעיר קור' בעיר כיון שהוא פרוז באותה שעה דלא גרע מבן כרך שהלך לעיר ויש מרבותי שכתבו דבן כרך שהולך במדבר או בים או במקומות שאין שם ישראל ואין דעתו לחזור למקומו אינו נפטר לגמרי אלא שקור' יום י"ד כזמן הרוב ואינו נראה כן בירוש' שכתבנו:

9 ואמר רבה בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם פי' אפי' עתיד לחזור לכפר קודם בקר י"ד חייב להתעכב שם ולקרות עמהם ומפ' טעמא דהאי בני העיר בעי מקרא ורבנן הוא דתקינו לה בי"ה וכי תקינו ליה היכא דאיתיה בכפר אכל היכא דליתיה בעיר כבני עיר בעי מהוי. ונראה דכבני עיר ממש קאמר שקורא עמהם אפי' ביום מיהו דוקא בהא שהיה שם בליל' אבל אם לא בא שם עד היום כבר חל חיוב עליהם קודם בואו ונפטר והיינו דתנן שהכפרים מספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכים ומפ' אפילו ביום פורים כדמפ' לעיל ואפ"ה מקדימין ליה ונפטרין ואין כניסתן לעיר ביום י"ד חוזר ומחייבן שא"כ מה הועילו בהקדמתן ופרש"י דכד איתיה נמי בעיר ליל י"ד אינו חייב לקרות עמהם אלא בלילה אם חזר למקומו אלא בלילה ואינו נכון:

10 תני קורא עמהם פי' במקומו דקתני היינו עיר שהוא עיקר מקומו לענין זה:

11 תנן מהיכן קורא את המגלה ויוצא בה י"ח ר"מ אומ' כלה ר' יהודה אומר מאיש יהודי וכו' א"ר חמא בר גוריא אמר רב הלכה כדברי או' כלה ואפי' וכו'. נ"ל דהא קמל"ן בהא אליבא דהלכת' שצריכה שלא תהא חסרה ענין כדכתיבנ' לעיל ושמעי' מינה שאע"פ שקרא כבר מקצת' במגלה שלימה ונפטר מאותו המקצת אינו קורא המקצת הנשאר אלא במגלה שלמה דהא לר' יהודה דלא מיחייב למקרי אלא מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כלה וזה ברור:

12 ואסיקנא דמגלה אם הטיל בה ג' חוטי גידין כשירה ובלבד שיהו משולשין פי' שתים בשני קצוות היריעה וא' באמצע ומראש התפר עד הגיד כמו שיש ממנו עד הב' וכן מן הב' לג' עד סוף התפר כדפרשי ז"ל:

13 ומחו לה אמוח' לא אמרו אלא בציבו' דאיכא פרסומ' ובעי' פרסומי מלתא אבל ביחי' יצא מפני דכתיבא כדחזי ובציבור נמי לא אמרנא אלא דלא מיחסרא או לא מייתרא פורתא אשאר ידיעתא אבל חסרה או מייתרא כיון דמינכר ליתי לן בה ומכאן נראה שקור' ופושטה כאגר' כדברי רבינו האיי גאון ז"ל דאי קורא וכורך בס"ת הרי גוללה ולא מינכר' מילתא:

14 מתניתין הכל כשרים לקרא את המגלה חוץ מחש"ו ר' יהודה מכשיר בקטן בגמרא דערכין פי' דהכל לאתויי נשים שכשרו' לקרא את המגלה דמשמע לקרות להוציא את אחרים וכבר כתבנוה לעיל. והאי קטן דאפליגו רבנן ור' יהודה דוקא קטן שהגיע לחינוך ובהא הוא דמכשיר ר' יהודה כדאיתא בגמ' בהדיא קטן שעדיין לא הגיע לחינוך הא לא חזי למידי וק"ל לרבואתא ז"ל אי בקטן שהגיע לחינוך הא מיחייב מדרבנן וכיון דמגלה מדרבנן היא אתי דרבנן ומפיק מדרבנן כדאמרי' בברכות במ"ש אשה מברכ' לבעלה דאכל שיעורא דרבנן וא"כ מ"ט דרבנן הכא ותו דלקמן תנן קטן אינו פורס על שמע ומיירי רבי יהודה בההיא ולא פליג בהא ובמס' סוכה ג"כ אמרו גבי הלל שאם היה קטן מקרא אותו עונה אחריו מה שהוא או' שאין הקטן מוציאו ולא פליג בה ר' יהודה אלמא אע"ג דפורס על שמע וקריא' הלל דרבנן נינהו דכ"ע אין הקטן מוציא אע"ג שהגיע לחינוך. והנכון דקטן שהגיע לחינוך אינו מחוייב במצוות כלל ואפי' מדרבנן אלא שאנו מצווין עליו לחנכו במצות ולא עוד אלא שאפי' הוא אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו כדמוכח במסכת נדה וכדכתיבנא במס' ע"ז ולפי' אינו ראוי להוציא לאחרים אפי' במצות דרבנן שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרי' י"ח אבל הכא בהא פליגי דר' יהודה סבר כיון שהגיע לחינוך שאר מצוות ראוי הוא לחייבו במגלה לפי שהיה באותו הנס וכעין שחייבו בה את הנשים שהיו פטורות ממנה מן הדין לפי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא וחייבו אותן לפי שהיו באותו הנס. ורבנן סברי דנשים דבעלמא בנות חיובא נינהו מחייבי' כזו שעשו אותה כאלו היה מצוה שלא הזמן גרמא אבל קטן דפטור אפי' מאיסורין חמורין של תורה ומעונשין אף במצוה זו לא נחייב אותו מטעם שהיה באותו הנס וזה טעם כעיקר והלכתא כרבנן ואי ק"ל הא אמרינן בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ההיא בבן גדול היא ולא קתני אלא משום סופא דתבוא מארה דהוה בסופר מברך ובור יוצא אוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן הוא:

15 גמרא מאן תנא חרש דיעבד נמי לא פי' כל סתם חרש שאמרו חכמים בכל מקום הוא שאינו שומע ואינו מדבר ודינו כשוטה לכל דבר אבל חרש המדבר ואינו שומע וכן אלם ששומע ואינו מדכר דינם כפקחים לכל דבריה' וחרש שבמשנתינו ע"כ היינו שמדבר ואינו שומע והיינו דשייך במ"מ ולהכי אמרי' מאן תנא דחרש כיון שאינו משמיע לאזניו לאו בר חיובא הוא לענין מ"מ ואפי' בדיעבד לא יצא דמשמע ליה דכי קתני חוץ מחרש דאפי' בדיעבד לא יצא ולאו מלישנ' דחוץ דייק לה דאדרבא חוץ מחרש שאינו כשר לכתחלה משמע אלא דייק ליה מדקאמרי' בסמוך מדקתני חרש דומיא דשוטה:

16 ואמרינן א"ר מתנא ר' יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא ומשמע לן השתא בכלה סוגיא דליכא הפרשה בין ק"ש דאוריתא לתרומה או למ"מ דרבנן והיינו דרמינן להו אהדדי דמאן דקפיד אשמיעת אזנים בהא ה"ה בהא ולא אמרינן שאני ק"ש דאורייתא או שאני ק"ש דכתיב ביה שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך אלא אדרבא הוא בנין אב ובהכי ריהטא כולה סוגיין:

17 ואמרינן וממאי דמתני' דהכא ר' יוסי היא ואפילו בדיעבד לא יצא דילמא ר' יהודה היא ולכתחלה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי ונקטינן ר' יהודה משום דמסתמא איהו בר פלוגתיה דר' יוסי דקתני התם הקור' את שמע ולא השמיע לאזנו יצא היינו ר' יהודה ודוקא קתני הקורא בדיעבד דלכתחלה צריך שישמיע לאזנו ומתני' דקתני חוץ מחרש אהכל כשרים קאי וה"ק חוץ מחרש שאינו כשר לכתחלה ושוטה וקטן שפוסלין אף בדיעבד כדמפ' ואזיל:

18 ואיכ' דלא גריס דומיא דשו"ק אלא דומיא דשוטה בלחוד אבל קטן שהגיע לחינוך איפשר דלא פסיל ליה ת"ק אף בדיעבד כיון דר' יהודה מכשיר בו לכתחלה ואין צריך לפי מה שכתבתי במשנתינו:

19 במאי אוקימנא למתני' כר"י ודיעבד אין לכתחלה לא הא ודאי איפכא ה"ל למנקט לישניה ולכתחלה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי כדאמרן לעיל אלא דהאי לישנא נקטינן ליה משום מתני' הקורא את שמע דבדיעבד הוא דקתני ר"י יצא אבל לכתחלה לא:

20 אלא הא דקתני ר' יהודה בריה דר"ש בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה ואע"פ שאינו שומע מה שמברך מני אי ר' יהודה בדיעבד אין לכתחלה לא ואי ר' יוסי בדיעבד נמי לא אע"ג דק"ש דאורית' וברכת תרומה דרבנן לא שני ליה ביניהו כלל דאי לא מאי קו' ובעי למימר דלאוקמתא דרב מתנה ר' יהודה והיינו דאמרינן אלא הא דר"ש בן פזי מני ר' יהודה ואפי' לכתחלה ומתני' דהכא דמגלה ר' יוסי היא:

21 אלא הא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא פי' לאו בלבו ממש דא"כ ה"ד להא דסוגיא שמברך ואינו שומע אלא פי' שמוציא בשפתיו ואינו שומע ומ"ה קרי ליה בלבו אבל אידך מהרהר מיקרי ולכ"ע לא יצא בשום דבר אפי' בדיעבד מני אי ר"י וכו':