ריטב"א על קידושין כ״ז

1 ומדקאמר ומקומו מושכר לו דייקינן דבעינן צבורין בהו וכי תימא ומנא לן דמדין אגב הוה דלמא מדין חצר ששכר את מקומו הא ליתא דחצר המשתמרת לדעת הקונה בעינן וחצרו לא היתה משתמרת לרבי עקיבא ולרבי יהושע ואינה קונה אלא אם כן עומד בצד שדהו והכי איתא בפרק שנים אוחזין וכי תימא ואכתי למה לי אגב דהא פירות בעין הוה דקיימא לן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכיון דכן באמירה בעלמא סגי. ואיכא למימר דה"מ מדין נדר שאם מקבל עליו לעשות או לתת להקדש או לעניים ולכל דבר מצוה אפילו דבר שאינו ברשותו כופין אותו לקיימו וממשכנין עליו כמו שכתוב מוצא שפתיך כו' ואמרינן אזהרה לב"ד שיעשוך ועל כל הכתובים בפרשה הדבר אמור בין כשהיו בעין כשהקדישן לשם או לעניים בין שלא היו בעין ומיעקב אבינו למדנו שכתוב בו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך לפיכך המקבל עליו לתת לעניים דבר ידוע כופין אותו לקיימו אע"פ שאינו ברשותו בשעת הנדר אבל דבר שלא קבל עליו אלא חיובא הוא עליה ממילא כגון מעשר תרומה ומתנות כולן היכא דאיתנהו ברשותו בעין מוציאין ממנו בעל כרחו כדאמרינן בפרק הזרוע אפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל במזיק שאינו חייב מדין נדר אלא מדין מזיק פטור למי שהוא ממון שאין לו תובעין כדאיתא התם בפרק הזרוע אלא אם כן במקבל עליו שמירת מעות צדקה דכל היכא דהוה לשמור מיחייב בהו כדאיתא בפרק החובל וכל שאינו חייב בדבר ואינו מקבל עליו גם כן לעשות אלא שמקדיש דבר לעניים או שאמר יהא ממון פלוני לעניים כל היכא דלאו דידיה לא חייל עליה הקדש ולפיכך אפילו כי אתי לרשותיה לא כייפינן ליה בהכי שאם אמר שדה פלוני לכשאקחנה תהא הקדש לא קדשה ואפילו כי אתיא לרשותיה לא מיחייב במידי והיינו דאמרינן בפרק שור שנגח ד' וה' גבי ההוא דתקע לחבריה כו' אמר להו כיון דפלגא דזוזא הוא לא בעינא ליה נותבי' לעני מדאמר להו הבו ניהלה איזיל ואיברי ביה נפשאי א"ר יוסף זכו ביה עניים ואע"ג דליכא עניי דליזכו ביה הכא יד עניי אנן דר"ג ובית דינו אביהן של יתומים טעמא דזכינא ביה לעניים הא לאו הכי לא מחייב מדין אמירתו דכיון דלא קביל עליה מידי אלא שהקדיש אותו לעניים ואין לו בשהקדישו כלום שעדיין לא בא לרשותו וממונו של מזיק הוא וקיימא לן מכאן ולהבא הוא גובה לא חל הקדשו דבעינן דומיא דביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו כדאמרינן בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וחיימא לן דבמלוה בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ואי מקדיש מלוה לא עשה ולא כלום. ומדין נדר אין לכופו ולהכי איצטריכו למימר דאנן יד עניי אנן וזכינן ביה לעניי מדין מעמד שלשתן בכל כי האי גוונא שאמר למזיק תנהו לעניים דאף על גב דלא מצי לאקדושי מטעמא דכתיבנא יכול הוא להקנותה במעמד שלשתן דומיא דמלוה שאיני יכול להקדישה ויכול להקנותה במעמד שלשתן ואפי' היא מלוה על פה כדאיתא בגיטין ושמעינן מינה דמעמד שלשתן בכל כי האי גוונא שאמר תנהו לפלוני זה שיזכה בו לפלוני זה זכה הילכך הא דר"ג שהמעשר היה ברשותו בדין הוא דבאמירה סגי אלא דלא מיפטר מדין ביעור אי לא מפיק לה מרשותיה לגמרי דליקנינהו ללוי ולעניים הקנאה גמורה דליזכו ביה כך קבלתיתי שטה זו מפי רבנן נר"ו:

2 הא דאמר רב שני שטרות הן כו'. פירשתיה בארוכה בפ' הספינה ולהכי מפרשינן לה הכא בקצרה אמר זכה בשדה זי לפלוני בחזקה וכתבו לו את השטר והחזיקו בו חוזר בשטר בין בכתיבתו בין בנתינתו שהרי ביטל שליחותם ואי כתבי ליה לא מהני דמפיהם ולא מפי כתבם קרינא בי' ואינו חוזר בשדה שכבר זכו לו ואע"פ שלא נכתב השטר קנה אפי' במקום שכותבין השטר כיון דמתנה היא כדכתיבנא לעיל וכן הדין כשקנו מידו דחוזר בשטר דלא אמרו אלא דסתם קטן לכתיבה עומד אבל לא עדיף מאומר כתבו דחוזר בו ולא עוד אלא אפילו קנה ממנו לכתוב לו שטר לא מהני דקנין דברים בעלמא הוא ולעולם בכל שטר הקנאה בין דמלוה בין דמכר ומתנה חוזר בשטר לעולם ואפי' אמר לעדים כתבו ואין לדבר תקנה לעולם שלא יעכב בכתיבה או בנתינה עד שיגיע שטר ידו:

3 ואינו חוזר בשדה שכבר זכה מחמת הקנין או בחזקה ואין השטר מעכב במתנה תדע דהכי הוא דינא בשטר קטן דאי ס"ד דאי אית ביה קטן לא מצי הדר בשטר ליתני שטר שלישי שאם קנו מידו אינו חוזר לא בשטר ולא בשדה אלא לאו ש"מ דליכא אנפא שאינו חוזר בשטר וזה פשוט ודעת הראשונים ז"ל מצרכת אותנו להאריך במקום שאמרו לקצר. אמר יוסף בן יעקב ממה שדקדק רב בלשון מניין לומר ב' שטרות הם דוקא קתני כדקי"ל דכל היכא דקתני מניין דוקא קתני אלא א"כ מסיק תלמודא דתנא ושייר ומשום הכי רב לא איצטרך למימר אלא השטרות שיכול לחזור בהם ואלו מקנה בקנין כותבין שלא מדמתו כשלוה או מכר כדעתם של ראשונים ז"ל. יש שואלין כיון שאינו חוזר בשדה מה הועיל לו חזרתו בשטר דלענין אחריות ליתא מסתמא לית אחריות במתנה אפילו בשטר ואי קיבל עליה אחריות אפי' בעל פה נמי מיחייב בה ואפשר דלא ניחא ליה דלהוי שטרא במילתא דאית ליה קלא טפי וינעלו לו דלת להלוות לו ונראה דקושיא ליתא דהא תלמודא דינא קתני בין דמהניא ליה חזרתו בין דמפסיד בה כיון שאמר לעדים שלא לכתוב אין להם לכתוב ואי כתבו לא מהני:

4 על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה פי' חוזר בשטר כדאמרן וחוזר בשדה שכל מעשה שהוא בעל מנת ולא נתקיים התנאי נתבטל המעשה ולא אמרו כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אלא דכי מקיים תנאה מתקיים המעשה למפרע מעכשיו:

5 ואגב אורחין שמעינן שהנותן על מנת ואותו תנאי הוא להנאת מקבל אם לא נתקיים נתבטלה המתנה ואין המקבל יכול למחול אותו תנאי דהא כתיבת השטר הנאת מקבל הוא ואפ"ה חוזר בו הנותן במתנתו כשלא נתקיים התנאי וחזרת השטר בעי בפירוש בין בפני עדים בין בפני אחרים דומיא דמבטל שליח מכיון שחוזר בשטר ממילא בטלה המתנה ואין צריך לחזור בה בפי' וזה מבואר:

6 ואידך אם קדם מוכר וכתב ללוקח כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה לו שטר המכר אגביה בכל מקום שהוא דשטר נקנה באגב וקשיא להו לרבנן ז"ל היכי דמי אי בשטר דלאו אקנייתא היכי אמרינן כאותה ששנינו דההיא מתניתין בשטרי אקנייתא היא דשעביד נפשיה בשעת קנין אבל בשטרא דלאו אקנייתא אין כותבין אלא א"כ נותנין לו בו ביום דאי לא מוקדם הוא ופסול ואי מיירי בשטר שיש בה קטן והא כי מטי שטרא לידיה בתשרי זכה למפרע מניסן שקנו מידו בקרקע ואיגלא מילתא למפרע דשטרא דאקני ליה אגביה בסיון קרקעי דלוקח הוא ואין דין אגב אלא על קרקע של מקנה ופרישו בהא כמה פירושי וכלהו איכא עלייהו פירכא כדכתיבנא בפ' הספינה. ועיקר הפירוש כדפירש רבינו נר"ו דשטר זה שטר הקנאה הוא כאותה ששנינו ואינו שטר מתנה שעשה זה הנותן אלא שטר המכר שעשה לו המוכר שלו כשמכרה לו והוא רוצה עכשיו להקנות למקבל מתנה זה שטר המכר ההיא כדי שיהא לו אחריות שיש לו על המוכר דבלאו הכי אין לזה המקבל מתנה או הלוקח אחריות על המוכר הראשון כדאיתא בירושלמי דגיטין אבל השתא דמקני ליה שטר המכר אית ליה עליה אחריות דיליה כשם ששטר חוב וכל שיעבודו נקנה באגב או במסירה וכתיבה ומאי דאמרינן בסמוך שני עח שטרא דאפסרא דארעא משום דשטר זה על שדה זו נעשה ועליו קבל אחריות המוכר הראשון וכגופא דארעא חשיב וזה מבואר ונכון מפי רבינו נר"ו. וזו היא ששטנו נכסים שאין להם אחריות כו' ושמעי' מהכא דשטר וכל שעבודו מקרי נכסים אפי' במתנת בריא שלא כדעת רבים:

7 והלכתא צבורין לא בעי' אגב וקני לא בעי' ומסתברא דאגב ממש בעי' ולא סגיא בלשון עם וקרא ומתניתין דנקט לישנא דעם איהו משתעי שנקנו אלו עם אלו ביחד דהיינו באגב. וי"א דסגי בעם ולא ממעטי' הכא אלא דלא לימא מטלטלי ומקרקעי:

8 ואסיקנא דשדה במכר ומטלטלין במתנה קנה וה"ה איפכא דמאי שנא. אבל שדה לאחד ומטלטלין לאחר לא איפשוט הלכך לא קנה וקרקע בשאלה או בשכירות קנה מעובדא דר"ג:

9 אמר רבא לא שנו דקנו במכירה מטלטלין אגב מקרקעי אלא כשנתן לו דמי כלם אבל לא נתן לו דמי כולם לא קנה בחזקת הקרקע מן המטלטלין אלא כנגד מעותיו ואפילו לא עייל דנפיק אזוזי דקנין אגב קנין גרוע הוא דומיא דקנין שטר כדפרישית לעיל מה שאין כן במשיכה דכי לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל כדאיתא בפרק האומנין. אבל כנגד מעותיו קנה בשראוי לחלוקה:

10 ותניא כותיה דרבא יפה כח חזקה מכח כסף ושטר שהחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות החזיק באחת מהן כדי לקנות את כלן קנה כצן בד"א כשנתן לו דמי כלן. פי' אפילו דמים שאינן קונין כגון מלוה דנהי דלא קט בדמים קנה בחזקה לבדה במקום שאין כותבין את השטר אבל לא נתן לו דמי כל השדות לא קנה אלא כנגד מעותיו ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי שאין חזקת שדה אחת מועיל לחזקת שדה אחרת אלא בשקיבל דמיה דומיא דאגב והיינו כדרבא מיהו אותה שדה שהחזיק קנה אי לא עייל ונפיק אזוזי במקום שאין כותבין את השטר דבמקום שכותבין לעולם אינו קונה קצת אלא קונה לגמרי או אינו קונה כלום ובמקום שאין כותבין שאינו קונה עד שיתן לו דמי כולם והיינו מדין חזקה זו אבל מדין כסף קונה כדינו אם נתן לו סתם כסף הראוי לקנות ולא עייל ונפיק אזוזי דוקא בקרקע אבל מטלטלין אינם נקנים בכסף ולא בשטר:

11 והא דאמרינן בפרק ח"ה אם החזיק בשדה אחת לקנותה ואת חברתה אותה קנה חברתה לא קנה ואפי' הם סמוכות והמיצר ביניהם ושמואל גופא דאמר הכא בשמעתין קנה כולן אמר התם דלא קנה אלא מקום מכושו בלבד לא תיקשי לן דהתם הוא בנכסי הגר דליכא דעת אחרת מקנה אבל הכא דאיכא דעת אחרת מקנה כיון דאמר ליה סתמא זיל קני והחזיק באחת מהן קנה כלן מיהו אי אמר ליה זו קני ודאי לא קנה אלא אותה שדה בלבד וזה מבואר:

12 אמר רב אחא בריה דרב איקא תדע דאלו מסר לו עשר בהמות באפסר אחד ואמר ליה זו קני מי לא קנה. פי' לאו דוקא זו קני דא"כ הא ודאי לא קני אלא היא בלבד אלא הכי פירש דאמר ליה בזו קני כלומר שיקנה באפסר זה לכלן או בחזקה זו כל השדות ואיכא נסחי דגרסי אלו מסר לו עשר בהמות באפסר אחד מי לא קני ומהדרינן התם אגדו בידו כלומר שמסרם כלם באפסר אי ונאגדין ביחד אבל הכא אין אגדן בידו דקרקעות מפזרות הן ואידך סבר דסדנא דארעא חד הוא ובאידך לישנא אמרינן אלו מסר לו עשר בהמות באפסר אחר כלומר ואינן נאגדות יחד דומיא דשדות אלו סמיכות ואמר לו קני באפסר של זו את כלן מי קנה אף שפירש לו המוכר הכא נמי לא שנא ומהדרינן מי דמי התם גופין מחולקין אבל הכא סדנא דארעא חד הוא פי' ומטלטלי דקני בחזקת מטלטלי מקרקעי היינו משום דאגב עבדינהו כקרקע עצמו וכגוף אחד דמו והיינו דטריף בהא מטלטלי מלקוחות כדין קרקע כי שיעבד ליה מטלטלי אגב מקרקעי:

13 ואגב אורחין שמעינן מהכא דכל היכא דמדינא לא קני אע"ג דפריש מוכר ואמר ליה קני כגון עשר בהמות באפסר אחד וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:

14 מתניתין זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות עם הנכסים שאין להם אחריות לישבע עליהן מסתברא דאיידי דקתני לעיל שהקרקעות גוררין את המטלטלין לענין הקנאה באגב נקט הא שהמטלטלין גוררין את הקרקעות לענין שבועה בגלגול והיינו דקתני לה הכא ולא קתני לה התם בשבועות:

15 והא דקתני וזוקקין לא אנכסים קאי דלא משמע לישנא הכי אלא אב"ד קאי שזוקקין לישבע על הקרקעות בגלגול המטלטלין ואע"ג דקרקעות לאו בני שבועה נינהו כלל דבכולהו שבועות של תורה מיעט רחמנא קרקעות עבדים ושטרות אפ"ה דין תורה הוא לישבע עליהן בגלגול כדיליף בגמרא וכן הדין בעבדים שטרות ואע"ג דקתני סתמא וזוקקין אורחא דתלמודא הוא בהכי כאותה ששנינו לא יפחתו לו מד' כוסות שפירושו לא יפחתו לו ב"ד או גבאי צדקה ודכותיה טובא:

16 גמרא אמר עולא מניין לגלגול שבועה מן התורה שנאמר ואמרה האשה אמן אמן ותניא כו'. פי' אע"ג דגמרינן גלגול שבועה מן התורה מסוטה איכא בסוטה מאי דליכא בעלמא דאלו בסוטה הכהן פותח הגלגולין מעצמן ואנן בעלמא קי"ל דאין ב"ד פותחין לו לגלגל עד דטעין תובע דאמרינן התם א"ר הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר ורב חסדא אמר לכל אין מגלגלין חוץ משכיר מאי בינייהו איכא בינייהו למפתח לו לרב חסדא פתחינן לרב הונא לא פתחינן והלכתא כרב הונא ומודה רב הונא דבסוטה פותח הכהן אלא דשאני סוטה דהוי אסורא וכל ישראל ערבין זה לזה ומחייבי לאפרושי מאיסורא ובעלי דבר חשיבא אבל הכא דממונא הוא אי לא טעין בעל דבר אין לנו לעשות עצמינו עורכי הדיינין ולפתוח לו שיגלגל עליו:

17 ותניא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה תמיהא מילתא אדמייתי לה מהא דאיכא למדחי דמילי מילי קתני ליתי עלה מרישא דקתני אמן מאיש זה אמן מאיש אחר דלא סגיא לה אלא בגלגול שהרי לא קינא לה מאותו אחר שאלו כשקינא לה ממנו היינו מאיש זה ואיכא למימר דאלו מאיש אחר לא דמי למתטתין דבמתניתין תנן שנשבעין על הקרקעות בגלגול ואע"ג דאינהו לאו בני שבועה באנפי נפשייהו כלל ואלו מאיש אחר הא הוי בר שבועה אלו קינא לה ולהכי נקט ארוסה דארוסה נמי לאו בת שבועה הוא אע"ג שקינא לה ואפי' הכי מגלגלין אותה והיינו דאזיל תלמודא ומפרש האי ארוסה היכא דמיא למימרא דאע"ג דארוסה זו לא בת שבועה היא קתני תנא שנשבעין עליה בגלגול וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם מנין שמגלגלין שבועה מן התורה ואמרה האשה אמן אמן אמן מאיש זה אמן מאיש אחר עד כדין דברים שנשבעין עליהם דברים שאין נשבעין עליהן מניין תנינא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה ארוסה ושומרת יבם בת שבועה היא ואתמר מגלגלין ובהא נמי מגלגלין ע"כ והוא מפרש כדברינו:

18 והשתא מאי דשקיל וטרי תלמודא האי ארוסה היכי דמיא לא נחית לפרושי דמתניתין ע"י גלגול הוא דהא מסתמא הכי משמע דהשתא נשואה היא ועלה מגלגל ארוסה ולאו מילי מילי קתני אלא הא נחית לפרושי דארוסה זה דקתני דמגלגלין לאו בת שבועה היא באנפי נפשה כלל והיינו דיליף מינה עולא לקרקעות וכדאמרן:

19 אלא כשנכנסה לחופה ולא נבעלה מבלעדי אישך אמר רחמנא שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. פי' לאו דוקא שקדמה שכיבת בועל לבעל למימרא דאיכא נמי שכיבת בעל בתר בועל דא"כ למה לי מבלעדי אישך תיפוק לי' דבעינן ונקה האיש מעון וליכא אלא פירושא שקדמה שכיבת בועל עד שלא יבעל בעל כלל ואשכחן לשון קדימה בהאי גוונא כדכתיב מי הקדימני ואשלם בפרק קמא דחולין אמרי' ליבן סכין בעור ושחט בה כשרה חדודה קודם לליבונה שאין פירושו שהחדוד קודם ואח"כ הליבון דא"כ הא מנקבי סימנין קודם גמר שחיטה בליבון הסכין אלא פירושו שהחידוד קודם לחתוך ואין כח לליבון לשרוף כלל. וקשיא לן אמאי לא אוקימנא להאי ארוסה כגון שבא עליה ארוס בבית חמי' קודם שקינא לה ואח"כ קינא לה ונסתרה בעודה ארוסה ונכנסה לחופה ולא נבעלה ומשקי לה כשהיא נשואה דהשתא קדמה שכיבת בעל לבועל והאיש מנוקה מעון שלא בא עליה אחר שנסתרה ואיכא תחת אישך דהשתא נשואה היא ואיכא למימר דהא פרכינן לה הכי במסכת יבמות בפרק הבא על יבמתו ודחינן לה דא"כ דכותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה עד שלא קינא לה שומרת יבם קרי לה והא כי קני לה אשתו גמורה היא דקנייה בביאה ונשואה סוטה היא ולא שומרת יבם סוטה שהבא על יבמתו אפילו באונס או בשוגג קנאה ואע"ג דאשכחן במסכת סוטה דבכי האי גוונא שבא עליה יבם בבית חמיה קרי לה שומרת יבם. התם הוא משום דאיכא מ"ד דלא שתיא כיון דלא הוי כנוסה ולא קרינן ביה תחת אישך הילכך כיון דלא שתיא מהאי טעמא שפיר מקריא שומרת יבם אבל השתא דאתינן למימר דשתיא וחשיבא כנוסה לא מקרייא שומרת יבם והתם מוקמינן לה כשעשה בה מאמר ואליבא דב"ש דלא הוי הלכתא ולהכי הדר ר"נ ואוקמה ע"י גלגול כדאוקמה עולא הכא אליבא דהלכתא ודלא כב"ש:

20 מיהו אכתי תמיהא לי דנהי דמתניתא דקתני לה גלגול בהדי שומרת יבם דכוותה דשומרת יבם קתני לה ומשום הכי לא משכחת לה בכהאי גוונא ארוסה בת שבועה מ"מ דלתנא דמתניתא הכא ומשכחת ארוסה בת שבועה כשבא עליה ארוס בבית חמיה קודם שקינא לה וכיון דכן אכתי אימא לך דאשכחן גלגול שבועה בדבר שאפשר לבא לידי שבועה בשום צד אבל קרקעות דלא הוי בני שבועה כלל בשום ענין מנא תיתי לן דמגלגלין ואיכא למימר דלעולם מסתייה דמוכח דהאי גלגול ארוסה דתני תנא לא משכחת ליה בר שבועה באנפי נפשיה אע"ג דקני לה ומינה שמעינן לקרקעות ולכשתמצא לומר דבעינן דומיא דקרקעות דלאו בני שבועה בשום צד ליתי עלה ונשמעינה משומרת יבם דלאו בת שבועה כלל בשום צד ואפ"ה מגלגלין והיינו דנקט עולא כולה מתניתא בידיה שומרת יבם כנוסה ולא סגי ליה במאי דקתני ארוסה ונשואה משום דמשומרת יבם שמעינן דארוסה זו לאו בת שבועה היא דהא דכוותה דשומרת יבם קתני לה ומינה שמעינן גופה דשומרת יבם לאו בת שבועה כלל שאם בא עליה קודם קנוי לאו שומרת יבם היא ואם קינא עליה אח"כ נשואה ונקט תלמודא לפרוש' ארוסה ומינה שמעינן לאידך ודכותה בתלמודא כנ"ל. וכי תימא אכתי משכחת לה ארוסה ושומרת יבם בת שבועה כגון שקנא לה בעודה ארוסה ושומרת יבם ואח"כ בא עליה ונכנסה לחופה ולבעלה ואח"כ נסתרה ולא בא עליה בעל אח"כ וקא משקי לה הא ליתא דהא א"נ דקינא לה בעודה ארוסה או שומרת יבם כיון דסתירה לא הוה אלא לאחר נישואין לא קרינן לה ארוסה ושומרת יבם סוטה שאינה סוטה על עסקי קינוי אלא על עסקי סתירתו ובסתירה נעשית סוטה והקנוי כהתראה הוא לה וזה פשוט:

21 אשכחן סוטה דאסורא ממונא מנ"ל. פי' דמסוטה ליכא למגמר במה מצינו דממונא מאסורא לא ילפינן ומהדרינן דאתי בקל וחומר פי' ואע"ג דבמה מצינו לא ילפינן ממונא מאסורא ילפינן מינה בקל וחומר:

22 ומה סוטה שלא נתנה ליתבע בעד א' כו'. מסתבר לי דע"כ בטענת שמא מייתי לה כדין סוטה לומר שלא נתנה סוטה ליתבע לשבועת האלה בעד א' של סתירה בטענת שמא דאלו בטענת ברי שטוען הבעל שנבעלה ודאי מאי איריא בעד א' אפילו בשני עדים נמי דכיון סברי לו שנטמאת חסורה היא לו דשוויה אנפשיה חתיכה דאסורא ולאו בת שבועה היא אלא ודאי קל וחומר זה בטענת שמא אנו דנין אותו ובעד א' לא נתנה לתבוע אלא בשני עדים ניתנה ליתבע:

23 והשתא דאתינן להכי דכוותה בממון דאמרינן שניתן ליתבע בעד א' בטענת שמא הוא ושמעינן מינה דשבועת עד א' איתא אפי' בטענת שמא כדברי רבינו אלפסי ז"ל ודין הוא דהא כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד א' מחייבו שבועה וכיון דשני עדים מחייבים אותו ממון בטענת שמא אם הוא דבר שאין לו לידע בבירור כגון שהם מעידין שראוהו שנכנס לביתו שלא בפניו וגנב מכליו כך עד א' מחייבו שבועה בכהאי גוונא וכן דעת מורי נר"ו ורבו רבינו הגדול ז"ל ובמקומו נבאר זה בעזרת האל יתברך: