רי"ף עבודה זרה ל׳

« רי"ף עבודה זרה כ״ט ע״ב רי"ף עבודה זרה ל״א ע״א »

1 ר"ן פתח ↗

ההוא כרכא. כרך:

2 עבודה זרה פתח ↗

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר לְהָקֵל אוֹ לְהַחְמִיר? רַב יְהוּדָה אָמַר זְעֵירִי: לְהָקֵל. רַב נַחְמָן אָמַר זְעֵירִי: לְהַחְמִיר.

3 שלטי הגיבורים פתח ↗

גבי שכרו להעביר ק' חביות ממקום למקום ונמצא בהן חבית א' של יין נסך דכל שכרו אסור כתב הראב"ד מיהו יש לו תקנה ע"י שיוליך שכר אותה חבית לים המלח וכן פירש ר"י והרמב"ן כתב כיון שקבלנות הוא כוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ואין לו תקנה ע"י הולכת הנאה לים המלח וכן כתב הרמ"ה וכתב הרשב"א דוקא שיש ביניהן שוה פרוטה משכר יין נסך אבל פחות משוה פרוטה כגון ששכרו להעביר ק' חביות בנ' פרוטות והיתה א' מהן של יין נסך מותר אע"פ שיש בהן שכר חצי פרוטה מיין נסך וכתב עוד אפי' היה עושה עמו בחנם ממשכנין אותו מנכסיו כנגד שכרו לפיכך לא יהא ישראל משמש ומוזג לעובד כוכבים ביין נסך ואפי' אמר לו העובד כוכבים שמור בחנם חבית זו של יין נסך אסור אע"פ שפטור אם נשברה או נאבדה מכל מקום מיצר הוא אם תשבר או תאבד מתוך שמירתו ורוצה הוא בקיומו ואסור:

4 עבודה זרה פתח ↗

וְהָא שִׁיפּוּיָין, דְּעִיקַּר עֲבוֹדָה זָרָה קַיֶּימֶת, וְקָתָנֵי: לְצׇרְכָּהּ — הִיא אֲסוּרָה, וְשִׁיפּוּיֶיהָ מוּתָּרִין! רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין עֲבוֹדָה זָרָה בְּטֵלָה דֶּרֶךְ גְּדִילָתָהּ. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ — לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, בְּרֹאשָׁהּ שֶׁל אֲשֵׁרָה — יַתִּיז בְּקָנֶה. קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, כְּגוֹן שֶׁשִּׁבְּרָה מִמֶּנּוּ עֵצִים וְקִינְּתָהּ בָּהֶן, וְקָתָנֵי: יַתִּיז בְּקָנֶה. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּאַיְיתַי עֵצִים מֵעָלְמָא, וְקִינְּתָהּ בָּהֶן. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ: לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאַיְיתַי עֵצִים מֵעָלְמָא, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ: לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין — לֹא נֶהֱנִין מִדְּרַבָּנַן, וְלֹא מוֹעֲלִין מִדְּאוֹרָיְיתָא, דְּהָא לָא קַדִּישִׁי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ שֶׁשִּׁבְּרָה עֵצִים מִמֶּנּוּ, וְקִינְּתָהּ בָּהֶן, אַמַּאי לֹא מוֹעֲלִין? הָא קַדִּישִׁי! מִידֵּי אִירְיָא? הָכָא בְּגִידּוּלִין הַבָּאִין לְאַחַר מִכָּאן עָסְקִינַן, וְקָא סָבַר אֵין מְעִילָה בְּגִידּוּלִין. וְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי ״יַתִּיז״? יַתִּיז בָּאֶפְרוֹחִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב לְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר תַּחְלִיפָא: אַסְבְּרַהּ לָךְ, בְּאֶפְרוֹחִין — כָּאן וְכָאן מוּתָּרִין, בְּבֵיצִים — כָּאן וְכָאן אֲסוּרִין. אָמַר רַב אָשֵׁי: וְאֶפְרוֹחִין שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן כְּבֵיצִים דָּמוּ. מַתְנִי׳ הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה, צוּרַת לְבָנָה, צוּרַת דְּרָקוֹן — יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁעַל הַמְכוּבָּדִין — אֲסוּרִין, שֶׁעַל הַמְבוּזִּין — מוּתָּרִין. גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דִּלְהָנֵי הוּא דְּפָלְחִי לְהוּ, לְמִידֵּי אַחֲרִינָא לָא? וּרְמִינְהִי: הַשּׁוֹחֵט לְשׁוּם יַמִּים, לְשׁוּם נְהָרוֹת, לְשׁוּם מִדְבָּר, לְשׁוּם חַמָּה, לְשׁוּם לְבָנָה, לְשׁוּם כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, לְשׁוּם מִיכָאֵל שַׂר הַגָּדוֹל, לְשׁוּם שִׁילְשׁוּל קָטָן — הֲרֵי אֵלּוּ זִבְחֵי מֵתִים! אָמַר אַבָּיֵי: מִיפְלָח לְכֹל דְּמַשְׁכְּחִי פָּלְחִי, מֵיצָר וּמִפְלָחי — הָנֵי תְּלָתָא דַּחֲשִׁיבִי צָיְירִי לְהוּ וּפָלְחִי לְהוּ, לְמִידֵּי אַחֲרִינָא — לְנוֹי בְּעָלְמָא עָבְדִי לְהוּ. מְנַקֵּיט רַב שֵׁשֶׁת חוּמְרֵי מַתְנְיָיתָא וְתָנֵי: כׇּל הַמַּזָּלוֹת מוּתָּרִין — חוּץ מִמַּזַּל חַמָּה וּלְבָנָה, וְכׇל הַפַּרְצוּפִין מוּתָּרִין — חוּץ מִפַּרְצוּף אָדָם, וְכׇל הַצּוּרוֹת מוּתָּרוֹת — חוּץ מִצּוּרַת דְּרָקוֹן. אָמַר מָר: כׇּל הַמַּזָּלוֹת מוּתָּרִין, חוּץ מִמַּזַּל חַמָּה וּלְבָנָה. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּעוֹשֶׂה — אִי בְּעוֹשֶׂה, כׇּל הַמַּזָּלוֹת מִי שְׁרֵי? וְהָכְתִיב: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ — לֹא תַּעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַׁי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בַּמָּרוֹם. אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּמוֹצֵא, וּכְדִתְנַן: הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה, צוּרַת לְבָנָה, צוּרַת דְּרָקוֹן — יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. אִי בְּמוֹצֵא, אֵימָא מְצִיעֲתָא: כׇּל הַפַּרְצוּפוֹת מוּתָּרִין חוּץ מִפַּרְצוּף אָדָם; אִי בְּמוֹצֵא, פַּרְצוּף אָדָם מִי אָסוּר? וְהָתְנַן: הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה, צוּרַת לְבָנָה, צוּרַת דְּרָקוֹן — יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. צוּרַת דְּרָקוֹן — אִין, פַּרְצוּף אָדָם — לָא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּעוֹשֶׂה, וְכִדְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. אִי בְּעוֹשֶׂה, אֵימָא סֵיפָא: כׇּל הַצּוּרוֹת מוּתָּרוֹת — חוּץ מִצּוּרַת דְּרָקוֹן; וְאִי בְּעוֹשֶׂה, צוּרַת דְּרָקוֹן מִי אֲסִיר? וְהָכְתִיב: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב״,

5 שלטי הגיבורים פתח ↗

בתשובות שאמרת שנשאלת על החזיר אם מותר בהנאה. כדין השבת במה שהתרת ליקח אותו בחובו חדא שהוא בעצמו אינו אסור בהנאה דבר תורה ואפילו לעשות בו סחורה אלא מדבריהם וציידי בהמה ועופות אסור לכוין מלאכתן לצוד מן הטמאים אבל אם נזדמנו לו מותר להם למוכרן ועוד שהמקבל בחובו הרי כמציל מידן ואפי' בהמתן ואמכור יין נסך ואביא לך דאסור אם לקבל בחובו ולהציל מידן מותר:עוד ראיתי במה שכתבת דבר שאינו נראה לי ואף כי אמרת שמצאת כן בתוספות בפרק מרובה והוא שכתבת שאם אינו סותר בדברים אלו להעמידן ולמוכרן לצורך אכילה רק כדי לתקן בהם עורות וכיוצא בזה הרי אלו מותרים בסחורה זו וראיה מפורשת ממה שתרצו בירוש' בחמור וגמל דלמלאכתן הן עומדים וזה נראה לי שבוש שכל שהוא מן הדברים שמגדל אותם האדם לאכילה כחזיר ושאר המינין האסורים בבהמה ובעוף שדרך בני אדם לגדלן כדי לאוכלן ושאין רובן עומדים לתשמיש אסור לעשות בהן סחורה גזירה שמא יבוא לאכול מהן כיון דמינן לאכילה הוא עומד יצא חמור וגמל שאין אדם מגדלן רובן לאוכלן אלא למלאכתן ותדע שאם אין אתה אומר כן ציידי חיה ועופות ודגים למה לא יצודו מהן לכתחלה לעשות מהם סחורה למוכרן לעובדי כוכבים שלא לאכילה אלא שאין הדבר תלוי אלא במה שדרכן של בני אדם ואפילו העובדי כוכבים רגילין לגדל רובן למלאכה ולא לאכילה כחמור וגמל אבל המתגדלין לאכילה לא ותמה אני אם התירו התוספות בענין זה שאמרנו אלא בכענין שנפסדה לאכילה ושאינו ראוי אפי' לעובדי כוכבים אלא לעבד בהו את העורות דכל שנפסד כל כך אין לחוש ולגזור משום אכילה ואם אולי אמרו אפשר שכך אמרו:

1 לזיופא ההוא כרכא דהוה ביה חמרא דישראל אשתכח עובד כוכבים דהוה קאי ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי ואם לאו חמרא אסיר:

2 הדרן עלך פרק רבי ישמעאל

3 דף סב. השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ שכרו אסור שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העביר לי חביות של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר השוכר את החמור להביא עליה יי"נ שכרו אסור שכרה לישב עליה אע"פ שהניח לגינו עליה שכרה מותר:

4 גמ' דף מב: איבעיא להו שכרו לסתם יינן מהו כיון דאיסורו

5 חמור כיין נסך שכרו נמי אסור או דלמא הואיל וטומאתו קלה שכרו מותר תא שמע דההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינן יהבו ליה חיטי באגריה אתא לקמיה דרב חסדא א"ל זיל קלינהו וקברינהו בקיברי דף סד. איבעיא להו דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מהו מי תפסה דמיה או לא תא שמע דתניא ישראל שהוא נושה בעובד כוכבים מנה

2 הדרן פתח ↗

הֲדְרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת יאמר שם המסכת וְהֲדְרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת יאמר שם המסכת וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת יאמר שם המסכת וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְאַָתֵי:

3 ר"ן פתח ↗

השוכר את הפועל. עובד כוכבים ששכר את ישראל:

5 ר"ן פתח ↗

הואיל וטומאתו קלה. כדאמרינן בגמרא בפרק אין מעמידין דף ל: ג' יינות הן יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית דף לא. סתם יינן אסור בהנאה ומטמא טומאה קלה אוכלים ומשקים ברביעית:

« רי"ף עבודה זרה כ״ט ע״ב רי"ף עבודה זרה ל״א ע״א »