רש"י על סנהדרין פ׳ ב:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על סנהדרין פ׳ ע״ב:ג׳ רש"י על סנהדרין פ׳ ע״ב:ה׳ »

1 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁהִתְרוּ בּוֹ סְתָם. וְהַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: וּשְׁאָר חַיָּיבֵי מִיתוֹת שֶׁבְּתוֹרָה אֵין מְמִיתִין אוֹתָן אֶלָּא בְּעֵדָה וְעֵדִים וְהַתְרָאָה, וְעַד שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּיב מִיתַת בֵּית דִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ בְּאֵיזֶה מִיתָה הוּא נֶהֱרָג.

2 סנהדרין פתח ↗

3 סדר משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

אח"כ שולחים להם ב' ת"ח להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב וכו'. א והראב"ד השיג ואמר טוב הדבר שתועיל להם התשובה אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר ההתראה ומעשה, וכתב מרן דמ"ש רבינו שולחים להם ב' ת"ח להזהירם אינה התראה גמורה מאחר שאינה לכל אחד בפרט וכו' ומצאתי סעד לדברי מרן במאור עינינו בפירש"י בסנהדרין ע"א ד"ה מתרין בו וכו' לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה וכו' אלא מוכיחין אותו וכו' הרי מבואר דגם התראת בן סורר ומורה אינה התראה גמורה, האמנם מדברי רבינו בהלכות ממרים פ"ז ה"ז לא נראה כן אלא דצריך התראה גמורה בבן סורר ומורה מ"מ דברי רש"י מורין כדעת מרן, ויש להביא ראיי' לדעת רבינו דאין עה"נ צריכה התראה גמורה אלא סגי בהתראה קצת להזהירם ולהוכיחם ולכן אם ישובו מדרכם הרעה מקבלין אותן, ודלא כדעת הראב"ד שהבין בכוונת רבינו דעה"נ צריכה התראה גמורה כדין כל התראה שהיא מה"ת, ואחרי הסליחה מכבוד קדושת תורתו נלע"ד שאינו כן, ועיין פר"ח בלשונותיו על הלכות אלו, וראייתי מהא דאמרינן בסנהדרין ח' ב' דתניא ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותן אלא בעדים וכו' ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתה בב"ד ר"י אומר וכו' באיזה מיתה נהרג וכו', והנה לר' ירמי' ולר"א בכתובות ל"ג דס"ל מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר קל וביותר אליבא דר"י דבעי' שמודיעין אותו באיזה מיתה נהרג, ועיין חדושי הר"ן בסנהדרין פ' ב' תקשי דאין מציאות כלל לעה"נ שתהא נדונת בסייף אם נאמר דעה"נ בעי התראה כמשפט כל התראה דהא יחידים שעבדו ע"א דינן בסקילה ועה"נ דינן בסייף, והנה להיות עה"נ עיקר משפטה הוא שיהיו רוב אנשי העיר ע"א, דאל"כ אין דנין אותן העובדין בדין עה"נ שהוא בסייף אלא כדין יחידים שעבדו ומיתתן בסקילה, והרי לא הי' נודע להב"ד אם היו רוב העובדי אלילים מבני העיר או שהיו רק מועטים, עד אח"כ קודם גמר דין, כמ"ש רבינו מרבין להם בתי דינין וכו' כל מי שבאו עליו ב' עדים שעבד ע"א מפרישין אותו וכו' נמצאו רובה וכו', הרי דמתחלה לא היו הב"ד יודעין אם רוב העובדים מבני העיר, ועיין בסנהדרין קי"ב היכי עבדינן דנין וחובשין וכו' וא"כ האיך התרו בהם העדים אם התראה סתם שלא הודיעום באיזה מיתה הם נענשין, הא לר' יהודה אין זה התראה, ואם התרו בפירוש במיתת סקילה כדין ע"א פן ימצאו אח"כ דרוב בני העיר עבדו אלילים והרי מיתתן בסייף ולר"י בודאי מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר קל, ואם יהיו מתרים במיתת סייף אולי לא יהיו רוב בני העיר עובדי אלילים והרי דין העובדין כיחידים והתראתן בטילה דהוי מותרה לדבר קל ולכ"ע לא הוי מותרה לדבר חמור, ותבנא לדינא דלא בעינן בעה"נ כל משפטי התראה כמו בשאר חייבי מיתות ומלקות אלא סגי בהתראה קצת להזהיר עושי רשעה שיעזבו דרכם וכמ"ש מרן ואפילו לר"י נמי סגי בהתראה זאת בעה"נ. ב שוב התבוננתי בדברי רבינו ומצאתי כי גם דעתו מסכמת עם דעת הראב"ד דבעינן בעה"נ התראה גמורה, דהא כתב בסמוך כל מי שבאו עליו ב' עדים שעבד ע"א אחר שהתרו בו מפרישין אותו, הרי מפורש בדבריו דבעינן התראה, וא"ל דאין כוונתו להתראה גמורה אלא התראה לעוררו שישוב מרעתו כמ"ש מרן דא"כ תקשי ממה שכתב אח"כ נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן והנשארים ניצלו, והאיך אנו יכולים להענישם בסקילה כיון שהם כיחידים העובדים ע"א הרי צריכים התראה גמורה כמשפט כל עובר עבירה שחייב עלי' מלקות או מיתה והא לא הי' להם התראה גמורה ואין ראוי להעניש על התראה כזאת, וצריכין אנו לדחוק לדעת מרן ולומר דלצדדין קאמר רבינו דאם אירע שהתרו התראה גמורה לאותן מיעוט העובדים חייבין סקילה, ומאי דקאמר בתחלה כל מי שבאו וכו' אחר שהתרו בו כוונתו רק להתראה במקצת להודיעם חומר העון ולא כמשפט ההתראה, וראיתי להרב פר"ח בלשונותיו שפירש באמת דברי רבינו כמו שאמרנו אולם כל משכיל ישר יראה ויבין כי קשה להעמיד זאת בכוונת דברי רבינו אשר זה דרכו בקדש להיות דבריו בדקדוק באר היטב, ואף גם זאת יש להקהות בדברי רבינו שכתב ב"ד הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיי' ברורה שהודחה כל העיר או רובה וכו' אח"כ שולחים להם ב' ת"ח, הרי מבואר דאחר שנתברר לב"ד דלפחות הודחה רובה אז שולחים להם ת"ח להזהירם ולהוכיחם להחזירם למוטב ואם באלה לא יוסרו ועומדים ברשעתם אז מרבין עליהם בתי דינין וכו' ואיך כתב אח"כ נמצאו כל העובדים מיעוטה והאיך הוא אפשר המציאות שיהיו העובדים מיעוטה והרי כבר נתברר להב"ד דלפחות רוב בני העיר הודחו גם בזה צריכין אנו לסבול דוחקי' טובא, לפיכך אומר אני בס"ד דגם דעת רבינו מסכמת לדעת הראב"ד דלא סגי לאנשי עה"נ בהתראה קצת אלא בעינן התראה גמורה כמשפט כל התראה, ומעתה דברי רבינו מתישבים על אופנם בתחלה צריכים הב"ד הגדול לידע ידיעה ברורה דלפחות הודחו רוב העיר אולם עדיין לא התרו בם ואינם חייבים מיתה ואח"כ שולחים להם ב' ת"ח להזהירם ולהחזירם והם יעשו התראה גמור' כחוקת ומשפט ההתרא' ואם עדיין עומדי' במרד' ונתנו כתף סוררת ועבדו ע"א אז מתאספים כל ישראל ומרבים עליהן בתי דינין ודנין אותם לכל מי שבאו עליו ב' עדים שעבד אחר שהתרו בו שני ת"ח, והוא שכתב רבינו ודנים אותם וכל מי שבאו וכו' נמצאו כל העובדים מיעוטן, והיינו אם אמת נכון הדבר דרובם לפחות הודחו, ועל אלה קאי מה שכתב רבינו שלא חזרו דהיינו דכל אותן שחטאו לא חזרו, ולא דמקצתן חזרו ומקצתן לא חזרו, אלא שעל זה לחוד אעפ"י דרובן עבדו ע"א עדיין אינן חייבין מיתה כיון שלא הי' להם התראה, לפיכך אחר שכבשו את העיר חוזרים ודנים אותם מי ומי העובד ע"א בהתראה דהיינו לאחר שעשו ההתראה ב' ת"ח ששלחו ועבדו תכ"ד של התראה כמשפט, ואם נמצאו כי המיעוט הוא שעבדו אחרי ההתראה, אף דמתחלה עבדו כולה או רובה וכן לאחר ביאת השני ת"ח עדיין עמדו ברשעתם רק שלא התרו בהם הת"ח ששלחו הב"ד הגדול או שהתרו רק לא עברו תכ"ד של התראה, הנה כיון שאינם נדונים בידי אדם על מה שעבדו בתחלה קודם ביאת השלוחים וגם על מה שעבדו אח"כ בלא התראה לכן אינן נמנין בכלל אותן שהודחו לעשות בהן משפט כתוב בעה"נ, ורק אותן שעבדו אחר ההתראה נכנסין למנין ואם הם מיעוטה של העיר אין לה דין עה"נ אלא אותן המיעוט נידונים כיחידים שעבדו מיתתן בסקילה וממונם פלט. ומה שהערנו לדעת הראב"ד מתלמודא דסנהדרין דלר' יהודה אין במציאות דין עה"נ דהא לא ידעו הב"ד באיזה מיתה הם נידונין עד שעמדו על המנין, לענ"ד נראה דמתרין בהו אם ימצאו בכם מיעוט שיעבדו ע"א תתחייבו סקילה ואם הרוב הוא שעבדו או כולם שיעבדו בהתראה יתחייבו כדין עה"נ, ול"ל דזה הוי התראת ס' דהא אפילו להמותרה ג"כ הוא ספק דאינם יודעים אם יצטרפו לרוב או למיעוט, ולפחות יכולין לומר אנו לא ידענו אם העובדים בהתראה הם הרוב אם לא, ועיין בפסחים ס"ג ד"ה התראת ס' ובכתובות ל"ג ד"ה ניתרו בהו מעיקרא ובסהנדרין ע"ט ד"ה א"נ פלגא, ובשבועות ל"ז ד"ה הזיד בשבועות ובזבחים ע"ח ד"ה הפיגול, אפס הא ליתא דהא לר' יהודה קיימינן ואיהו הוא מרא דשמעתא דס"ל התראת ס' שמי' התראה, דתרי תנאי אליבא דר"י עיין במכות ט"ז ומצינן למימר דהך תנא אליבא דר"י דאמר עד שיודיעו וכו' ס"ל אליבי' דר"י התראת ס' שמי' התראה, ועיין בדרשא דמייתי התלמודא דבעינן התראה בעה"נ, ומה שהשיג הראב"ד האיך תועיל התשובה אחרי ההתראה תמיהני איפה ראה אדונינו הראב"ד שזה הוא דעת רבינו הלא שפתיו ברור מללו שהב"ד שולחין להם ב' ת"ח המה יתרו בהם ויודיעו להם חומר העון ע"א כי גדול הוא מנשוא אולי בנועם דבריהם דברי חכמים כדרבונות יקחו אנשי העיר לקח טוב והתודו על עונם ויעזוב הרשע דרכו מה שעשו עד הנה אף שהי' בלא התראה, ואם יעשו תשובה הוא מוטב ואם יעמדו במרים ידונו בדין עה"נ, אבל לא עלה על דעת רבינו לומר דגם לאחר ההתראה אם עבדו ע"א ואח"כ רוצים להתודות ולשוב שתועיל התשובה לפוטרן מעונשן בידי אדם ואין התשובה מועלת אלא לפוטרן מדיני שמים לבלתי ידח ממנו נדח ולא יכרתו מארץ החיים ולכן כל המומתין מתודין ויש להם חלק לעה"ב, עיין סנהדרין מ"ג ועיין בהלכות סנהדרין פרק י"ג, אבל אין התשובה מועלת לנקותם מעונש הכתוב בתורה, ויפה אמר בעל מ"ע פה שהי' להראב"ד בספרי רבינו נוסחא מוטעת אבל כפי נוסחתינו האמיתית אין מקום ללון כלל להשגה זו של הראב"ד ולחנם נכנס מרן הכ"מ בדוחקים אחרי ראותו מ"ש בעל מ"ע. והנה מצאתי סמוכין לדברי רבינו ממעשה בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה שבנו מזבח בעבר הירדן ויהושע שלח להם פנחס ויו"ד נשיאים להזהירם ולהחזירם למוטב כי חשבו עליהם שהודחו ופנו אל אלהים אחרים ולכן בנו להם מזבח וכל שבט ושבט הוא קהל בפני עצמו ושלח כל אחד הנשיא שלו להתרות בהם, ופנחס הוא משוח מלחמה העולה על כולם הי' משולח מכל ישראל וא"כ הוא מצטרף עם כל נשיא ונשיא מכל שבט ושבט, ומעתה הרי שלחו כל שבט ב' ת"ח להזהירם ולהוכיחם, וכן ראוי לשלוח ת"ח לענין זה מלבד שידעו ענין ההתראה כדאיתא בסוטה ז' וכן במתני' דמכות ט' גבי רוצח בשגגה, אף כי לדרוש להם דבר ה' תוכחת מוסר דבש וחלב תחת לשונם ויכנסו דבריהם באזניהם, ולכן ראוי ונכון הוא שיהי' ת"ח איש אשר נתן לו ה' לשון למודים לדעת לעות את יעף ובנועם דבריו ימשך לב העם אל ה' ית' וסר עונם וחטאתם תכופר. ג ועוד זאת אדרוש בס"ד בענין התראת אנשי עה"נ אם צריכין התראה גמורה כמשפט כל הנדונין בעונש ע"י ב"ד אם לא ואינן צריכין רק התעוררות להקיצם משינת אולתם ולהודיע להם עוצם חטאם, דע דבתוספתא דסנהדרין פרק י"ד תניא קטני בני אנשי עה"נ שהודחו עמה אין נהרגין, ר' אליעזר אומר נהרגין, אמר לו ר' עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך אם לרחם על הגדולים כבר נאמר הכה תכה וגו' אם לרחם על בהמתן הרי כבר נאמר ואת בהמתם לפי חרב מה אני מקיים ונתן לך רחמים אלו קטנים שבתוכה, ר"א אומר אף גדולים אינן נהרגין אלא עפ"י עדים והתראה מה אני מקיים ונתן לך רחמים וגו' יאמרו הב"ד הרי אנו עושין עיר הנדחת ולמחר יהיו אחיהן וקרוביהן קושרים שנאה בלבם עלינו, אלא כך אמר המקום הרי אני ממלא אותן רחמים ומטיל אני אהבתי בלבם לובשים לבנים ושואלין בשלום הדיינין כצ"ל כן נראה לענ"ד עיין במשנה דסנהדרין דף מ"ו סוף ע"א ובמסכת שמחות פרק שני פיסקא י' ועיין לקמן בהלכות אבל פרק א' הלכה י' ובש"ע י"ד סי' שמ"ה סעיף ה' ולא עדיפי בני עיר הנדחת ממומרים לע"א ופורקים עול מצות מעל צואריהם כלומר שאין בלבבינו עליכם, דין אמת דנתם ולא מתאבלין וכו' וגם מרן לקמן בסמוך בד"ה מיד מרבין להם בתי דינין וכו' הביא גם כן להך תוספתא בקצרה, אלא שם יש טעות הדפוס במ"ש, ועוד בכריתות פלוגתא דר"א ור"ע וכו' והנה בכריתות אין שם רמז מהך פלוגתא אבל צריך להיות כך, ועוד דבברייתא פלוגתא דר"א וכו' והיינו הך ברייתא של התוספתא דסנהדרין וכן ראיתי להפרי חדש בקונטרס מים חיים. ולכאורה דברי ר"א בתוספתא צריכין ביאור וכמו כן דברי ר"ע. דברי ר"ע במ"ש אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר הכה תכה וגו' שלכאורה הם דברים מיותרים כי הדבר ידוע שאין רחמים בדין וכי חילקה התורה בין נפש אחד לנפשות הרבה ומה שהקילה התורה בעיר הנדחת בעונש המיתה שאינה אלא בסייף אין זה מחמת ריבוי הנפשות שריחמה התורה עליהן יותר מעל נפש היחיד אלא גזירת הכתוב הוא, תדע דהא אם היתה עיר הנדחת כרך גדול דהיינו רובו של שבט לא הי' להם דין עיר הנדחת ולא היו נדוני' בסייף הקלה כמבוא' לעיל הלכה ב', ולפי הטעם האמור הי' ראוי להקל במיתתן של כרך גדול ביותר לא להחמיר עליהן בסקילה א"ו דגזה"כ הוא, ושפיר קשיא פשיטא דאין רחמים בדין ולמה צריך ר"ע להביא הקרא ועוד דאם נרחם על הגדולים א"כ האיך הוא מציאות דין עיר הנדחת דכתבה קרא. ודברי ר"א ג"כ הם תמוהים במה שאמר אף גדולים אינן נהרגין אלא ע"פ עדים והתראה מה אני מקיים ונתן לך רחמים וגו' דדברי' אלו הם שפת יתר שאמר שהגדולים אינם נהרגין אלא בעדים והתראה דהא בדבר זה לכאורה ר"ע לא פליג עליו, דע"כ לא פליגי אלא לענין קטנים של אנשי עיר הנדחת היכי לידיינא דיינא אם נהרגין או לא דר"ע סובר דאין נהרגין ומפיק לי' מיתורא דקרא ונתן לך רחמים דלא קאי אלא על הקטנים, ור"א סובר דקטנים ג"כ נהרגים עמהם וקרא של ונתן לך רחמים קאי לענין קרובי עיר הנדחת שירחמו ויאהבו את הסנהדרין ממילא לא הי' צריך ר"א לומר שאף הגדולים אינם נהרגים וכו' אלא ר"א אומר מה אני מקיים ונתן לך רחמים וגו' שמא יאמרו הב"ד וכו' ותו לא, וצ"ע לכאורה. ועלה במחשבה לפני בס"ד בביאור התוספתא האמורה, עפ"י מה דתניא בספרי פ' ראה בד"ה הכה תכה וגו', מנין שלא ירד ויצא ת"ל הכה תכה וגו' ופירש בספר זית רענן דהכוונה בו, דיכול אם ברח אחד מאנשי עיר הנדחת דעריקותיה מסתייע ליה שיהי' ניצול שלא יהרגוהו אח"כ הב"ד לזה קמ"ל הקרא דהכה תכה דלא מהני בריחתו וכשיבוא לידינו ממיתין אותו, ולכאורה גם דברי הספרי הם מוקשים ותמוהים לענ"ד דלמה לי קרא שאם ברח דאינו ניצול דמי עדיף זה האיש שברח מעיר הנדחת מכל חייבי מיתות ב"ד דתנן במשנה דמכות דף ז' ע"א דמי שנגמר דינו וברח דאין סותרין את דינו, ומסקינן בגמ' התם דדוקא בברח מחוצה לארץ לארץ ישראל הוא דסותרין את דינו דדלמא תהני לי' זכות' דא"י שימצאו לו זכות לפטרו מעונש מיתה, אבל בברח מא"י לח"ל או אפילו אם ברח בא"י גופא ממקום זה למקום אחר אין סותרין את דינו, והרי עיר הנדחת אינו נוהגת אלא בא"י כדכתיב בקר' באחת עריך אשר ה' אלקיך נותן לך לשבת וגו' וא"כ מה"ת נאמר דבריחתו תהני ליה הא אין סותרין את דינו, כיון שבריחתו אינו לכל היותר אלא ממקום למקום בא"י ומכ"ש אם ברח לח"ל דלא ס"ד שנהיה סותרין את דינו ול"ל דאיצטרך קרא שלא נדון אותו אח"כ במיתת סקילה הואיל והוא אז בשעת מיתה יחידי ודינו כדין יחיד שעבד ע"א דמיתתו בסקילה לזה קמ"ל דגם אז דינו בסייף, דזה אינו דלשון הספרי משמע דירד ויצא הוא לקולא ולפטור לגמרי ממיתה הוא דס"ד לולי דגלי קרא ולפי האמור מה"ת לפטור ולהקל במיתתו. וצריכין לומר דהספרי סבירא לי' דעה"נ אין צריכין התראה גמורה וכמו שסובר כן מרן ולפיכך הואיל ולא נעשה בו התראה גמורה שפיר ה"א דתיהני לי' בריחתו שיפטור לגמרי אח"כ בב"ד זה שברח לשם דהא דאין סותרין את דינו לבורח מב"ד של א"י היינו כשהב"ד עשו בו הפסק דין כמו שעושין בכל חייבי מיתות ב"ד שפלוני עבר העבירה ההיא בעדים והתראה גמורה, רק שיהי' אפשר לב"ד זה שברח עתה לשם לחפש איזה זכות לפטרו ממיתה זה לא עבדינן דאמרינן דמסתמא אם הי' אפשר לחפש איזה זכות גם הב"ד הראשון שנידון שם היו מחפשין אחר הזכות והיו מוצאין אותו וזכותא דא"י א"א דתיהני לי' דהא גם הב"ד הראשון הי' בא"י ולא יכלו למצוא לו זכות, ומכ"ש אם ברח מא"י לח"ל דאין סותרין את דינו, אבל זה שברח מעיר הנדחת ובא לכאן אפילו אם ברח לח"ל מ"מ ה"א דסותרין את דינו ופוטרין אותו לגמרי ממיתה, דהא זכותו גלוי וידוע לכל שאז הי' בכלל מחוייבי מיתה אנשי עיר הנדחת והם אינן צריכין התראה משא"כ עתה שהוא לפנינו יחידי, והרי לא נעשה בו התראה גמורה כדין היחי' שעבד ע"א דבהתראה שאינה גמורה רק התרא' במקצת אינו חייב מיתה כלל והרי עתה כמו שהוא עומד לפנינו ה"א דאין לו אלא דין יחיד שעבד ע"א לזה איצטרך הקרא של הכה תכה וגו' דאע"פ שברח ויצא לא מהני לי' בריחתו לפטרו ממיתה כיון שכבר נתחייב בב"ד אז בכלל שארי אנשי עיר הנדחת מיתת סייף לא פלט מיני' אף שהוא כעת יחידי, ממיתין אותו בסייף כדין מיתת אנשי עיר הנדחת. ואפשר לענ"ד בס"ד לתלות בה כיפי למה זה באמת הספרי סובר דגבי עיר הנדחת אינו צריך התראה גמורה, והוא ידוע דסתם ספרי הוא ר' שמעון, והנה בסנהדרין דף מ"א ע"א אמרינן ותרתי בנסקלים ל"ל, לר' שמעון לאתויי נשרפים פירוש דלר' שמעון דשריפה חמורה איצטרך חד קרא להורות באא"ע לנשרפים אף דחמירא העבירה דידהו אפ"ה אין ממיתין אותו בלא התראה, ומסקילה ליכא למילף דה"א הואיל דקולא הוא דאין ממיתין אותו אם לא התחצף כל כך שעבר עליה אחר ההתראה, משא"כ בעבירה חמורה שהוא בשריפה ה"א דממיתין אותו אף בלא התראה, לרבנן דסוברים דסקילה חמורה משריפה ואיכא למילף שריפה בק"ו מסקילה מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וכו' עיין ברש"י שם בד"ה אחותו וכו' והתוס' שם בד"ה ואי כתיב כי יזיד וכו' תמהו דהתראה בעיר הנדחת מנלן דמהני לא אתיא שכן ממונן פלט ולעיל משמע דבעי התראה ר"ל דקאמר התם עדים זוממין להנך תרתי לא דמיא שכן צריכין התראה וכו' הרי דאף עיר הנדחת צריך התראה. ודע דשם דף מ' ע"ב אמרינן בגמ' ג"כ לרבנן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וכו' ומהרש"ל הקשה על הסוגיא דשם ועל הסוגיא דדף מ"א היאך שייך לומר כאן טרח וכתב לה קרא כלומר שיהי' כאילו כתוב בתורה להדיא ולא נצרך שנבא למדת ק"ו וא"כ מה תועלת במה שכתבו באם אינו ענין וכו' שהוא ג"כ מן המדות של תורה ולמה לא תניחנו התורה לבא במדת ק"ו ומאי אולמא מדת אא"ע וכה"ג יש להקשות לקמן בסוגיא וכוונתו מבוארת דקשיא לי' ג"כ הך קושיא על הך סוגיא דדף מ"א ע"א שהבאתי לעיל מזה דקא משני הגמ' ג"כ לרבנן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וכו' וקשיא ג"כ מאי אולמא מדת ואם אינו ענין ממדת ק"ו. ואחרי העתרת המחילה אומר אני בס"ד דאישתמיטתי' לפי שעה דברי רבינו שמשון בספר כריתות בחלק נתיבות עולם סוף סימן ך' ששם מבואר דדרש' אם אינו ענין לא די דעדיף מק"ו אלא דעדיף אפילו מהיקש וז"ל שם, אם ימצא אם אינו ענין לכך תנוהו ענין לכך לא חשיב דרשא אלא מקרא מלא הוא כמו יתור מלה מיותרת דדרשינן מיניה, והוי יותר מהיקש דלא חשיב, ורצונו בזה דר' ישמעאל לא חשיב בהדי המדות שהתורה נדרשת בהן למדת ההיקש, ומה"ט וכמו שכתב רבינו שמשון שם, ומ"ה נמי לא קחשיב למדת אם אינו ענין ומשום דחשיב כאילו נכתב בהדיא ר"ל ואין זה בכלל המדות. ולחומר הקושיא והתמיה של התוס' נלע"ד כך, והוא דהך סוגיא דהכא פליגי עם הסוגיא דלעיל דף מ' ע"ב, והיינו דהך סוגיא דהכא סוברת דמה שעיר הנדחת נידונת בשתים דהיינו בסייף ובאיבוד ממון שקולים הם השתי העונשים הללו יחד עם מיתת סקילה לחוד בלא איבוד ממון, ואין עדיפות לעונש סקילה לחוד על עונש הסייף של עיר הנדחת עם איבוד ממון, ולא לעונש סייף של עיר הנדחת עם איבוד הממון עדיפות של עונש סקילה, וסברא זו לא מלבי בדיתי אלא מצאתי סעד לסברא זו מהתוס' דסנהדרין דף נ' ע"א בד"ה קסברי רבנן נשואה וכו' וכיון דשקולים הם ממילא לא איצטרך קרא מיוחד לעיר הנדחת דבעי ג"כ התראה דכבר נודע מהנך דנסקלין ונוכל למילף עיר הנדחת מהנסקלין במה מצינו ובמ"מ לא שייך למימר מילתא דאתיא במ"מ טרח וכתב לה קרא, וכמו שכתבו כן התוס' בשבת דף קל"א ע"ב בד"ה או מעומר וכו' ועוד דא"כ אי הוי משני הגמ' דלרבנן איצטרך אידך קרא דהנסקלין לעיר הנדחת דבעי התראה, עדיין הי' צריך להך שינויא דמשני מילתא דאתיא בק"ו ר"ל במה מצינו טרח וכתב לה קרא, לזה משני בקיצור דאף רבנן מוקי אידך קרא כר"ש להנשרפין, ואף דשריפה נודע בק"ו מסקילה אליבא דרבנן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, אבל הך סוגיא דלעיל דף מ' ע"ב סוברת דעיר הנדחת הואיל והיא במיתה בסייף וגם ממונם אבוד לזה חמיר טפי טובא מסקילה, לפיכך שפיר קאמר הגמ' לעיל עה"נ להנך תרתי לא דמיא שכן ממונן פלט. ומתוך האמור בס"ד הנה לפי הסוגיא דלעיל דף מ' ע"ב והיא נראית יותר עיקרית מהך סוגיא דהכא דף מ"א ע"א דסוברת דעיר הנדחת חמיר הואיל בעיר הנדחת גם ממונם אבד משא"כ בנסקלין דממונם פלט, ממילא הנך תרתי קראי דכתיבי גבי הנסקלין לר' שמעון מוקמינן חדא לנסקלין גופייהו דבעי התראה וחדא קרא מוקמינן להנשרפין דאע"פ דחמיר לדידיה מהנסקלין דאפ"ה בעי התראה, ולרבנן מוקמינן חדא קרא לנסקלין גופייהו וחדא קרא מוקמינן לעיר הנדחת דאע"פ דחמיר טפי אפילו מהנסקלין לרבנן מ"מ בעי התראה וכקושית התוס' בד"ה ואי כתיב כי יזיד וכו' דהא אנן קיימא לן כר' יהושע בפסחים דף ע"ז ע"ב דאמר כל היכא דאיכא למידרש דרשינן לי' ולא מוקמינן לי' במילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, וביותר לפי מה שאכתוב בס"ד בביאור הסוגיא דפסחים התם אף ר"א מודה הכא דאמרינן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן לי' במילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, וממילא לפי הך סוגיא דדף מ' האמורה, באמת לר' שמעון לא ידעינן גבי עיר הנדחת דבעי התראה, דמהיכי תיתי לן לומר כך דמסקילה ומשריפה ליכא למילף דהא עיר הנדחת חמיר טפי מנייהו הואיל ואין ממונם פליט וכקושית התוס' ומאידך קרא דכתיב גבי סקילה ליכא למילף אליבא דר"ש כמו דיליף לי' אליבא דרבנן דהא לר"ש דסובר שריפה חמורה מסקילה, ממילא איצטרך אידך קרא דסקילה להורות באם אינו ענין דלפחות הנשרפין בעי ג"כ התראה דמסקילה ליכא למילף הואיל ולדידיה שריפה חמיר מסקילה וא"כ צריכין לומר דלר"ש באמת עיר הנדחת לא בעי התראה גמורה דמהיכי תיתי וכבר אמרנו לעיל דסתם ספרי הוא ר"ש ולפיכך הספרי לשיטתי' שפיר סובר דעה"נ לא בעי התראה גמורה, ולזה שפיר ה"א דתיהני לי' בריחתו לפטרו ממיתה הואיל ועתה הוא יחיד ולא הי' לו התראה גמורה ואיצטרך הקרא של הכה תכה וגו' לגלות לן דאפ"ה לא מהני לי' בריחתו וממיתין אותו בסייף כדין מיתת בני עיר הנדחת כיון שבשעת גמר הדין כבר נתחייב מיתה זו בלא התראה. ומעתה כי כן הט אזניך ושמע דברי התוס' והוא דהא ר"ע ע"כ סבירא לי' כר"ש דשריפה חמורה מסקילה, דהא ר"ע הוא דאמר בסנהדרין דף נ"א ע"ב ר"ע אומר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשריפה וכו' הרי שלך לפניך דר"ע סובר דאף ארוסה בת כהן היא בשריפה, ממילא מוכח דהוא סובר דשריפה חמורה דאל"כ גיורא בשמי שמיא ויציבא בארעא ארוסה בת ישראל היא בסקילה החמורה וארוסה בת כהן היא בשריפה הקלה וכדאמרינן שם לעיל דף נ' ריש ע"א בגמ' ר"ש אומר וכו' שריפה חמורה מסקילה שכן ניתנה לבת כהן וכו' ר"ש לטעמיה דאמר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשריפה ומדאפקה רחמנא לארוסת בת כהן מכלל ארוסת בת ישראל מסקילה לשריפה ש"מ שריפה חמורה וכו' וכיון שכן דמוכח דר"ע סובר כר"ש דשריפה חמורה מסקילה ממילא לר"ע צ"ל דסובר דעיר הנדחת לא בעי התראה גמורה דהא כבר כתבנו דהעיקר הוא כהך סוגיא דסוברת דעיר הנדחת חמורה טפי מסקילה ומשריפה דהואיל עה"נ אין ממונם פליט ומהיכי תיתי לן לדידיה לומר דגם עיר הנדחת בעי התראה גמורה, ואי מדכתיב תרתי קראי גבי הנסקלין, הא איצטרך תרווייהו, חד קרא להנסקלין גופייהו, וחד קרא איצטרך באם אינו ענין להנשרפין דחמירי מהנסקלין דבעי ג"כ התראה והא תינח אליבא דר"ע, אבל לא כן אליבא דר"א דהוא סובר כרבנן דפליגי עליה דר"ע ור"ש דסקילה חמורה משריפה וכמו דאמרינן כן שם דף נ"א ע"ב אלא אמר רבינא לעולם כרבנן ואיפוך את אביה בסקילה ואת חמיה בשריפה וכו' ממילא לר"א לשיטתיה שפיר ידעינן מתרתי קראי דכתיבי גבי נסקלין דאף עיר הנדחת בעי התראה גמורה דוקא, דהיינו דחד קרא קאי לנסקלין גופייהו וחד קרא באם אינו ענין לעיר הנדחת דבעי התראה גמורה אע"פ דעיר הנדחת חמיר טפי טובא אפילו מהנסקלין הואיל ואין ממונם פלט, אבל להנשרפין לא צריך קרא דאתיא בק"ו מנסקלין דחמיר מיני' ובעי התראה ומכ"ש שריפה ולומר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא הא לא אמרינן הכא כל היכא דאיכא למידרש ואף ר' אליעזר מודה לזה, דבכהאי גוונא לא אמרינן כל היכא דאיכא למדרש דרשינן. וביאור זה דאע"פ דר"א בפסחים דף ע"ז ע"ב אמר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וסובר מה"ט דדם אע"פ שאין בשר ולא קאמר כר' יהושע דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן לי' במילתא דאתיא בק"ו וכו' היינו משום דהתם דחיקי לי' לר"א דיוקא דקרא כדאמרינן שם בגמ' אמר לך א"כ נכתוב רחמנא הבשר תאכל והדר ודם זבחיך ישפך כדכתיב ברישא ועשית עולותיך הבשר והדם, מ"ש דאקדמיה לדם זבחיך ש"מ דם אע"פ שאין בשר וכו' והך דיוקא דחקיה לר"א להיות מוקי לקר' במילת' דאתי' בק"ו וכו' דאי אפשר לו למידרשיה כדדרשו ר' יהושע, דר"א הוכיח מכח הך דיוקא היפוך דרשת ר"י ובדבר זה הוא דפליגי ר"א ור"י התם אבל בכ"מ דליכא שום דיוק בקרא לא לכאן ולא לכאן מסתברא דאף ר"א מודה שאין ראוי לנו ליכנס בפרצה דחוקה כזאת לומר מילתא דאתיא בק"ו וכו' היכא דאיכא למידרש, אלא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן לי' ויש להביא ראיות לזה מכמה מקומות בש"ס. ונחזור לענינינו כיון דמוכח דר"א סובר דעה"נ בעי התראה גמורה כשאר כל חייבי מיתות ב"ד ממילא לדידיה שוב לא צריך קרא של הכה תכה וגו' להורות דאם ברח אחד מאנשי עיר הנדחת דבריחתו לא מהני לי' מידי להצילו מדין מיתה, דהא כבר הוא נודע כן מכח הסברא החיצונה דמאי עדיפתי' של זה שברח מאנשי עיר הנדחת מכל חייבי מיתות ב"ד דלא מהני להו בריחתן לפטרן ממיתה ומ"ש לעיל על הספרי ליתא אלא דוקא הספרי לשיטתי' דהוא סובר דעה"נ לא בעי התראה גמורה משא"כ ר"א לשיטתי' דסובר דאף עה"נ צריך התראה גמורה ממילא ליתא לתירוץ ההוא, וא"צ לר"א קרא של הכה תכה אלא לכדדרשינן לי' בב"מ דף ל"א ע"ב דאם אי אתה יכול להמיתו באותו מיתה וכו' ועיין בתוס' דסנהדרין דף מ"ה ע"ב בד"ה משום דהוי רוצח וכו' והמורם מזה דר"ע לשיטתיה דסובר דעה"נ לא בעי התראה גמורה ואיצטרך לדידיה קרא דהכה תכה וכו' להורות דאין בריחתו מצילתו מדין חיוב מיתה שנתחייב בעירו ור"א לשיטתו דסובר דעה"נ בעי התראה גמורה, לא איצטרך לדידיה קרא לאם ברח שאינו ניצל מן המיתה דכבר נודע מכח הסברא החיצונה דלא עדיף מכל חייבי מיתות ב"ד, והוא הדבר אשר דברה הך תוספתא היא אומרת קטנים בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין ר"א אומר נהרגין, אמר לי' ר"ע מה אני מקיים ונתן לך רחמים וכו' אם לרחם על הגדולים וכו' והכוונה בו לרחם על הגדולים שברחו שיהיו פטורים דנאמר דהך קרא של ונתן לך רחמים ורחמך וכו' גלי לן דבדבר זה יהי' מותר לרחם עליהם דהיינו לפטרם מהמיתה וכסברת הספרי בתחלה והיינו דר"ע לשיטתיה דסבירא ליה דאנשי עיר הנדחת אין להם רק התראה במקצת לפיכך שפיר מקום יש בראש לטעות ולומר שאם ברחו שפטורין ממית' לגמרי הואיל ולא היה להם התראה גמורה לזה סיים ר"ע ואמר שדבר זה א"א לאמרו והוא דהרי כבר נאמר הכה תכה וכו' דהיינו דכפל המלה המקור עם הפעולה, שהוא מורה ובא דאפי' אם ברח דאינו מועיל להציל אותו וא"כ א"א לומר דהקרא של ונתן לך רחמים וגו' קאי לענין לרחם על הגדולים א"ו צ"ל דהקרא לרחם על הקטנים שבתוכה אתי שלא יהרגו אותם, זה הוא ראיתו של ר"ע לדינו, ור"א כששמע דברי ר"ע מפיו לפי דעתו הי' ר"ע טעה בב' דברים הא' במה שר"ע סובר דקרא של ונתן לך רחמים ורחמך וכו' קאי לפטור קטנים בני אנשי עיר הנדחת דלפי דעתו קרא של ונתן לך רחמים קאי לענין אחר שיאמר בסמוך, השנית ר"א הבין דר"ע סובר דאנשי עיר הנדחת אפי' הגדולים א"צ התראה גמורה, וע"י זה הצריך ר"ע הקרא של הכה תכה להורות שאחד מאנשי עיר הנדחת שברח אינו ניצול מהמיתה, ולולי דגלי קרא הי' הסברא החיצונה לומר דמי שברח פטור מן המיתה, לזה קאמר ר"א שלדעתו גם שניהם אינן, ואיפוא זאת אמר ר"א אף גדולים אינן נהרגין אלא ע"פ עדים והתראה וכו' דהיינו דר"א לשיטתו ס"ל דאף אנשי עיר הנדחת צריכין התראה גמורה ככל חייבי מיתות ב"ד שבתורה ומה שאמר ר"א עדים אגב שהוצרך למינקט התראה נקט נמי עדים וכמו שכתב כן רש"י בסנהדרין דף פ' ממילא מצד הסברא אף אם ברח אחד מאנשי עיר הנדחת ג"כ ידעינן דהוא חייב מיתה וא"צ לזה הקרא אלא לענין אם אי אתה יכול להמיתן באותה מיתה וכו', וגם בזה השיבו ר"א לר"ע מה שאתה רוצה להכריח מן הקרא של ונתן לך רחמים וכו' דקטני בני אנשי עיר הנדחת פטורים ממיתה ליתא דהך קרא לא קאי לענין לפטור הקטנים ממיתה אלא שמא יאמרו ב"ד הרי אנו עושין עיר הנדחת ולמחר יהיו אחיהן וקרוביהן וכו', והמבואר מזה בס"ד דיש פלוגתא דתנאי ר"א ור"ע אם אנשי העיר הנדחת צריכים התראה דר"א סובר דצריכים התראה גמורה ככל שאר חייבי מיתות ב"ד ור"ע ס"ל א"צ התראה גמורה, ופלוגתתן של ר"א ור"ע היא תלויה בהך פלוגתא דתנאי אם סקילה חמורה משריפה או אם שריפה חמורה מסקילה דר"א לשיטתיה דסובר דסקילה חמורה משריפה לדידיה צריכים אנשי עה"נ התראה גמורה ור"ע לשיטתיה דס"ל דשריפה חמורה מסקילה אין אנשי עה"נ צריכים התראה גמורה, ולפ"ז ראוי לפסוק בזה כר"א נגד ר"ע דאנשי עיר הנדחת צריכים התראה גמורה דהא קיי"ל דסקילה חמורה משריפה הואיל ור"י בסנהדרין דף נ' ס"ל נערה מאורסה בת כהן שזינתה בסקילה וכמו שפסק כן רבינו לקמ' בהל' איסורי ביאה פרק א' הלכה ו', ועיין בה"ה שם ולקמן בהל' סנהדרין פרק ט"ו הלכה י"א וכן דעת כל הפוסקים מלבד הטעם שנכתוב בס"ד בסמוך לפסוק כר"א נגד ר"ע. ד ובהיותינו בדברי התוס' דסנהדרין דף מ"א בד"ה ואי כתיב כי יזיד וכו' אמרתי אציגה נא עמך מה שנראה לענ"ד עוד בישוב תמיהתם דלמה לא קאמר הגמ' דאיצטרך תרתי קראי בנסקלין חדא לגופא וחדא באם אינו ענין לעיר הנדחת דחמור טפי מהנסקלין דממונם אבד והוא דלכאורה הי' קשי' לענ"ד לפי מאי דאמרינן בגמ' התם התיר עצמו למיתה, מנ"ל, אמר רבא ואיתימא חזקיה אמר קרא יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה ופרש"י שם המת, משמע כבר הוא כמת קודם שבא לב"ד שחייב עצמו מיתה בפיו וא"כ ק' מאי פריך הגמ' לעיל מנין להתראה מן התורה וכו' וכן למאי איצטרך לאתויי כל הנך ראיות דאייתי הגמ' שם תיפוק לי' דבל"ה ידעינן דבעינן התראה מדכתיב יומת המת דבעינן דוקא שיתיר עצמו למיתה וזה א"א שיתיר עצמו למיתה אם לא שיתרו בו וא"ל שאפשר שהעדים לא התרו בו כלל וכלל רק שהוא מעצמו אמר ע"מ כן אני עושה אף שאני יודע שאתחייב מיתה על עשיית העבירה ההיא, ולכך איצטרך הנהו קראי דהעדים צריכין שיתרו בו והוא יתיר עצמו למיתה, זה ליתא דבאמת אפי' הוא עצמו אם התרה בעצמו ג"כ נקראת התראה וחייב מיתה ע"י כך ואינו צריך התראה דוקא מפי אחרים וכמבואר להדיא כן בכ"מ לקמן בהל' סנהדרין פרק י"ב הלכה ב' בד"ה ובין שהתרה בו וכו' והנראה לענ"ד בס"ד דחדא מתיישב באידך והוא דהך קרא דיומת המת הוא כתיב ג"כ גבי נסקלים וא"כ אפשר לומר דהך תרצין דקמשני לרבנן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתיב לה קרא וכו' ידע ג"כ מהך שנוי' דרבא דמהך קרא דיומת המת ידעינן ממילא דבעי התראה דוקא וכקושיתו של ספר ת"ח הנ"ל, והמקשה הוא דלא ידע ליה להך ילפותא אבל התרצין שפיר ידע לי', מעתה איכא גבי נסקלין תלתא קראי המלמדים דבעינן התראה דוקא, ולר"ש ל"ק דל"ל תלתא קראי גבי נסקלין, דזה אינו דאיצטרך לכולהו, חד קרא איצטרך לגופא לנסקלין עצמן, וחד קרא איצטרך באם אינו ענין לנשרפין דבעי התראה אף דלדידיה שריפה חמורה מסקילה, וחד קרא איצטרך באם אינו ענין לעיר הנדחת דבעי התראה, דהא עה"נ הוא החמור מכולן הואיל ואין ממונם פלט ולרבנן איצטרך הנהו תלתא קראי, חדא להנסקלין גופא, וחדא באם אינו ענין לעיר הנדחת דבעי התראה אף דחמיר טפי, ועדיין הקרא השלישי מיותר וצ"ל דקאי אליבא דרבנן ג"כ לנשרפין ואע"פ דנשרפים אתיין בק"ו מהנסקלים, אבל מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, וא"כ התרצין דקא משני אליבא דרבנן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא לא סגי בלא"ה דאף אם הי' משני דאיצטרך הקרא הב' לעיר הנדחת עדיין הי' קשה מהקרא הג' לפיכך משני ליה התרצין מיד דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכו', אמנם התוס' שהקשו קושיתם קאי אליבא דתירוצם השני של התוס' דף מ' בד"ה דכל הנהו קראי דאייתי הגמר' התם בענין התראה, היינו לענין מה דבעינן שתהיה ההתראה דוקא תוך כדי דבור לעשיית המעשה לאחריו ודבר זה לא מוכח מהך קרא דיומת המת, דעדיין ליכא למשמע שיעשה דוקא תוך כ"ד של ההתראה, משא"כ אידך קראי דמייתי הגמ' שפיר מוכח דבעינן התראה תוך כ"ד דוקא, ושפיר הקשו התוס' מנ"ל לומר דגם בעיר הנדחת דבעינן שתהיה עשיית העבירה דוקא תוך כ"ד של ההתראה, וכן כתב בספר ת"ח שם דלפי תירוץ השני של התוס' לק"מ.

4 סנהדרין פתח ↗

4 א"ר ירמיה - מהכא ליכא למילף הכא בהתרו בהם מיתה סתם ולפיכך קלה וחמורה במשמע:

5 והאי תנא הוא - דקאמר לא בעינן להזכיר שם אותה מיתה:

6 ושאר חייבי מיתות - חוץ ממסית שאינו צריך התראה דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו:

7 עדה ועדים - לאו דוקא דמסית נמי עדים ועדה קא בעי והא דנקט ושאר משום התראה נקט לה:

« רש"י על סנהדרין פ׳ ע״ב:ג׳ רש"י על סנהדרין פ׳ ע״ב:ה׳ »