רש"י על סנהדרין ב׳ א:ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על סנהדרין ב׳ ע״א:ה׳ רש"י על סנהדרין ב׳ ע״א:ז׳ »

1 עין יוסף על ספר המצוות פתח ↗

והנראה לע"ד בזה דהמצות עשה של הבאת פר החטאת הוא על הב"ד, ואם לא הביאו עוברים הב"ד על מצות עשה, דהא קי"ל דהב"ד סומכין ידיהם על ראש הפר כדתנן במתניתין ריש סנהדרין סמיכת זקנים בשלשה, ור' יהודה אומר בחמשה, וברש"י שם סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור, ואע"פ דר"י ס"ל דצבור מביאין, מ"מ ס"ל דסמיכת הפר הוא ע"י ב"ד, דקי"ל סמיכה בבעלים בעינן עיין במנחות צ"ב וע"כ צ"ל דהמצות עשה של הבאת הקרבן הוא על הב"ד, ורק שאינם מחוייבים להביא משלהם, אלא משל הצבור, והא דאמרינן בהוריות ג. ואי ר' יהודה האמר צבור הוא דמייתי ב"ד לא, הכוונה דמצבור מביאין, והיינו משום דבברייתא דהובא שם תניא בית דין מביאין על ידיהן פר, דכל החיוב הוא רק על ב"ד ומשלהם הם מביאין, ומש"ה אמרינן אי ר' יהודה האמר צבור הוא דמייתי.

2 סנהדרין פתח ↗

סְמִיכַת זְקֵנִים וַעֲרִיפַת עֶגְלָה – בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה. הַחֲלִיצָה וְהַמֵּיאוּנִין – בִּשְׁלֹשָׁה.

2 שו"ת חתם סופר פתח ↗

ודברי רש"י ריש סנהדרין דפי' חליצה ומיאוני' בשלשה כעין דאוריי' תיקון אין ר"ל מיאון בעי ג' כמו גט דגט מאן דכר שמי' אלא דומי' דחליצה בר ביקתי' והטעם שדומה מיאון לחליצה ולא לגט כתבו תוס' ביבמות ק"א ע"ב ד"ה אי הכי וכו' וכ"כ מהר"מ שיף בסנהדרין וכבר הרגיש בזה בנו הגאון מהר"ש זצ"ל בהגהת נב"י ורצה לרפאות שבר על נקלה:

3 ערוך לנר פתח ↗

ד"ה מיאונין. כעין דאורייתא תקון: בשו"ת נודע ביהודה מת' חלק אה"ע סימן קי"ד מפרש דברי רש"י דכעין דאורייתא היינו דמיאון הוי דומיא דגט ושדעת רש"י דגט צריך ג"כ ב"ד של שלשה והקשה עליו דמגמרא לא משמע כן. אמנם לא ראה שכבר קדמו בזה המהר"ם שיף שהקשה כן ולכן מפרש דברי רש"י דכעין דאורייתא הוי דומיא דחליצה שהיא באמירה לא חפצתי לקחתה וכל מיאון הוא באמירה אי אפשי בפלוני אבל גט ל"צ ב"ד:

3 חידושי חתם סופר על גיטין פתח ↗

שאין בקיאין לשמה. פירש"י וממילא שאלינן לי' ולקמן פירש"י סתמא לשמה קמסהדי י"ל לפי מ"ש הפוסקים דלא סגי בכתיבה לשמה אא"כ מוציא בפיו הריני כותב לשמו לשמה ולשם גירושין הנה בזה לא שייך סתמא לשמה קמסהיד נהי סתמא כשנכתב ונחתם בפניו נכתב ונחתם לשם בעל הלז ואשתו זו מ"מ אין מבואר מדבריו שהוציא הסופר כן בשפתיו ע"כ צריכין לשאול לו. אך למסקנא דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ואין חששא אלא שמא אשכח מי ששמו ומשהעיד שנו"נ בפניו שוב לשמה קמסהיד שהסופר כתבו לשם זה ושוב לא מספקינן דלמא לא הוציא הסופר כן בשפתיו דהרי ספרי דדייני מגמר גמירי ע"כ פירש"י סתמא לשמה קמסהיד וא"ש. ואמנם בתוס' ומהרש"א משמע משו"ה שיילינן לי לרש"י משום דלא בקיאין בשום דבר מהל' גיטין ואיכא כמה חששות אחרים ג"כ מלבד חששא דשלא לשמה. וע"פ ד"ז ג"כ י"ל סתירת רש"י הנ"ל דהנה רש"י ד"ה רוב בקיאי' הם ואין לחושדן עכ"ל לשון זה צ"ע דמשמע דס"ל כר"ת דלאו משום שלא למדו אלא שלא קבלו דרש זה וחשודים על ככה ונ"ל דהנה קיי"ל בשו"ע יו"ד סי' קי"ח כר"מ דמס' בכורות דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וא"כ הוה קשה לרש"י להס"ד דרוב אינן בקיאין אי ס"ד די"ל רוב חשודים וכפי' ר"ת איך נאמין להשליח שהוא מאנשי חו"ל החשודים וכשם שאין עם הארץ נאמן על דמאי ועל טהרות ועל שביעית החשודין עליהן ג"כ אין להאמינו על לשמה אע"כ בהס"ד אין בקיאין ר"ל שהם עמי הארץ ולא חשודים וא"כ כיון שלא למדו הדינים ה"ה שיש לחוש למחובר ונכתב ביום ונחתם בלילה ושינה שמו ושמה וכמה חששות וע"כ שיילינן לי' וכל זה להס"ד דרוב אינן בקיאין אך להמסקנא דרוב בקיאי' י"ל חששא דמיעוט דאינם בקיאים ה"ל לא קיבלו עליהם אבל רוב אינם חשודים רק חיישינן שהבעל יהיה מהמיעוט ואשכח גט ששמו כשמו אבל השליח אינו חשוד ומאמינים לו עדותו. ולפ"ז לא שייך חששא אלא דרשה דלשמה לא קבלו אבל בשארי דינים בקיאין הם ולא צריך למשיילי' דסתמא לשמה קמסהיד וא"ש. איברא פנ"י כ' דממילא שיילינן בין לרבה בין לרבא דאפי' רוב בקיאין מ"מ היכי דאתחזק איסורא ואזלינן בתר רובא נגד החזקה צריכי' לברורי היכא דאיכא לברורי וה"נ כיון שהשליח עמד שם ויש לברר ולשאול ממילא מחויבים לשאול ולברר ע"ש. ונ"ל לפ"ז הא דבמסקנא פירש"י סתמא לשמה א"נ שיילינן לי' רש"י מסופק דבפ"ק דפסחים מוכח הא דשיילינן לי' היכי דאפשר וכ' הפוסקים הטעם כנ"ל כיון דאתחזק איסורא לא סמכי' ארובא היכי דאיכא לברורי אבל הר"ן לא חילק בכך אלא דהוה מיעוט המצוי וזה טעם בדיקת הריאה לדבריו ע"ש. והשתא להס"ד דלא הוה ידעי' דליכא אלא מיעוטא דמעוטא א"כ ממ"נ שיילינן לי' דהרי אתחזק איסורא ולכל הפחות איכא מיעוט המצוי' שאין בקיאין. אך למסקנא דליכא אלא מיעוטא דמיעוטא וא"כ לטעמא דמיעוט המצוי הכא ליכא מיעוט המצוי דליכא רק מיעוטא דמיעוטא ע"כ סתמא לשמה קמסהיד ולא שיילינן לי'. אך לטעם דאתחזק ה"נ אתחזק ע"כ שיילינן לי' אע"ג דליכא רק מיעוטא דמיעוטא. משו"ה פירש"י א"כ שיילינן לי'. אך מ"ש פנ"י ליישב בזה קו' תוס' דלימא שיילינן לי' איכא ביניהו ותי' דלרבא כיון שע"כ אומר בפ"נ משום קיום וכיון שעמד שם ואיכא לברורי שיילינן נמי לרבא כמו לרבה וליכא ביניהו. יש לי לפקפק דהתוס' הקשו לקמן לרש"י לימא ידעתי איכא ביניהו ותי' דלא חשיב אלא שאין צריך לומר ע"ש. וא"כ צ"ל הא דהקשו הכא לימא שיילינן איכא ביניהו דזה הוה כמו אין צריך לאמרו. ולפ"ז מה תי' פנ"י גם לרבא כיון שהיה שם ונכתב בפניו שואלין אותו. עכ"פ לימא ידעתי א"ב דלרבא סגי אם אומר ידעתי ולא עמד שם אלא יודע החתימות וממילא לא שיילינן לי' עכ"פ על החתימות כיון שלא היה שם ולרבה שואלים וזה הוה כאלו אין צריך לומר ושפיר הקשו תוס'. גם מ"ש ליישב קו' תוס' מבעל שהביא דאע"ג דאינו אומר בפ"נ מ"מ שיילינן לי' עכ"פ כיון שהוא הי' שם תמוהין דבריו כיון שאינו אומר בפ"נ אינו צריך לתת בפני בי"ד אלא לפני עדי מסירה אטו כל דמגרש בב"ד מגרש ומי ישאלנו על ככה. הגם אמנם שבנוב"י בתרא סי' קל"ד כ' מלשון רש"י ריש סנהדרין דסידור גט בעי ג' דיינים ותולה עוד במ"ש א"ז דאין לגרש בלילה מפני שהוא התחלת דיני ממונות לגבות כתובה. דבריו תמוהים דמבואר לכל הפוסקים דלא בעי ב"ד ובכל סדר הגט לא כ' אלא הרב המסדר והיינו דנוהגי' שהרב יסדר גטין כדאמרינן לקמן ה' ע"ב פירש"י ד"ה ממונה אגטין וכו'. אבל דלבעי ג' מבואר ממ"ש תה"ד המובא בפתיחת סדר גט שבד"מ דלא בעי ג' ע"ש. ודברי רש"י ריש סנהדרין מיאונין בג' דכל דתיקון רבנן כעין דאוריתא תקון לא כעין דאוריתא בגטין קאמר רש"י אלא כעין דאורייתא בחליצה כמ"ש תוס' במס' יבמות ק"א ע"ב ד"ה אי הכי וכו' דבין במיאון בין בחליצה יוצאת ע"י מעשה שלה משא"כ גט יוצאת ע"י מעשה שלו וכ"כ מהר"ם שי"ף ריש סנהדרין. ואי משום דאית בי' התחלת דיני ממונות לא יהא אלא דיני ממונות הא בבא מרצונם לדון לפני חד שפיר דמי אלא שלא יכול לכופם לדין לפניו וא"כ בזמנינו שאין מגרשים בע"כ א"כ מרצון שניהם באו לסדר גט ואפי' היו באים לדין על כתובה ופירותי' בעצם ובאו מרצונם לפני דיין א' היה דינו דין כיון שקבלו עליו מכ"ש שאינו אלא מסתעף ממנו דיני ממונות. האמת מה שאנו נוהגים סוף סידור הגט לשאול לעדים הראיתם שציוה הבעל וכו' כמבואר בסדר הגט א"כ ה"ל קבלת עדות וזה המעשה צריך ג' אבל לא סידור הגט. והאי גופא נ"ל דנשתרבב ממ"ש בט"ז דהפטורן שנותנים להאשה להראות שהיא מגורשת כיון שנוהגי' להטמין הגט אצל הרב וצריכא האשה כ' ראי' שנתגרשה אותו כתב פטורין צריך ג' דיינים ולא ב' עדים דמפיהם ולא מפי כתבן נאמין להתיר א"א לעלמא ונכון הוא וע' בשו"ע ססי' קנ"ב וס"ס קמ"ב בהגה'. ולפ"ז אותן ג' שיחתמו הפטורי' צריכי' שיקבלו מהעדים שנעשה הכל כדת משה וישראל דאל"ה איך יכולי' הב"ד להעיד על אותו הפטורי' משו"ה מושיבים ב"ד לקבל העדים אחר סידור הגט אבל הסידור גופא לא בעי דיינים כלל. וזה ברור בעה"י. ועיין ס' גט פשוט סי' קכ"ג ס"ק כ"א מד"ה כלל העולה וכו' עד סוף ובתשובה הארכתי:

4 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה מיאונין. דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. הנו"ב במ"ת חא"ע סי' קי"ד וכן בתור"ע הבינו דר"ל כעין גט של תורה. וקהו בזה דהיכן מצינו בגט שיהא צריך ג'. ולי אפשר לומר דכוונתו על חליצה שהיא כעין מיאון שהיבם ממאן ליבמה כדכתיב מאן יבמי וגו':

6 סמיכת זקנים - על ראש פר העלם דבר של צבור:

7 חליצה בשלשה - ביבמות יליף לה בפרק מצות חליצה יבמות דף קא.:

8 מיאונין - יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה יוצאה בלא גט במיאון כל זמן שלא גדלה תחתיו ובשלשה בעינן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומיאונין דרבנן דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא דאין קדושי קטנה כלום אלא אם כן קדשה אביה דכתיב דברים כ״ב:ט״ז את בתי נתתי לאיש הזה:

2 יבמות פתח ↗

מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה דַּיָּינִין, וַאֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת. חָלְצָה בְּמִנְעָל — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, בְּאַנְפִּילְיָא — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. בְּסַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָקֵב — כָּשֵׁר, וְשֶׁאֵין לוֹ עָקֵב — פְּסוּל.

3 רש"ש על סנהדרין פתח ↗

« רש"י על סנהדרין ב׳ ע״א:ה׳ רש"י על סנהדרין ב׳ ע״א:ז׳ »