רש"י על משלי י״ט:ב׳

« רש"י על משלי י״ח:כ״ד רש"י על משלי י״ט:ג׳ »

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

867 מצינו זיקה מיוחדת בין תלמיד חכם לאמת, שאמרו חכמים ב"מ כד. שתלמיד חכם אינו משנה בדיבורו אלא בשלשה דברים בלבד. ובבאר הגולה באר הרביעי שכא. כתב: "גדר התלמיד חכם מי שאינו משנה בדבריו, כמו שאמרו בפרק שני דבבא מציעא כד.. וזה כי החכמה אין בה שקר, כי לכך הוא חכמה. ואם שקר בחכמתו, אין זה חכמה, והוא דמיון. ולפיכך אין בחכם שקר. וראוי שיהיה כל עסקיו, אף דבר שאינו מגיע לחכמתו, רק הוא דבר זולת זה, מכל מקום כיון שהוא חכם, ואין מצד שהוא חכם שקר, לכך אין ראוי שימצא אצלו שקר כלל". ובח"א לב"מ פו: ג, מט. כתב: "לית הימנותא בעבדי. דבר זה כי העבד נמשל לחמור, דכתיב בראשית כב, ה 'שבו לכם פה עם החמור', עם הדומה לחמור יבמות סב.. הנה העבד הוא חמרי, והאמת הוא שכלי, שכן גוזר השכל המשיג הדבר כפי מה שהוא. ומפני כן אמרו ז"ל גדר ת"ח שיש לו מדת השכל, שאינו משנה, כדאיתא בפרק אלו מציאות ב"מ כד., והפך זה מה שהוא דומה לחמור אין האמת אתו". וראה תפארת ישראל פנ"ד הערה 37. ובסוף ההקדמה לבאר הגולה יח: כתב: "חכמים, אשר אוהבים האמת" הובא למעלה הערה 792. ולמעלה פ"ה מ"ז אמרו שאחד מהדברים שיש בחכם הוא "מודה על האמת". ולכך תלמידי חכמים מרבים אמת בעולם. נמצא שמבאר שהצד השוה בין שלום דעת ואמת הוא שהם "טוב". ואודות שהשלום הוא טוב, כך נאמר ירמיה ח, טו "קוה לשלום ואין טוב". ואודות שהדעת היא טוב, כך נאמר משלי יט, ב "גם בלא דעת נפש לא טוב", ופירש רש"י שם "גם בלא דעת נפש לא טוב - אין טוב לאדם שהוא בלא תורה" הובא למעלה פ"ג הערה 462. ואודות שהאמת היא טוב, כך נאמר תהלים נב, ה "אהבת רע מטוב שקר מדבר צדק". ובגו"א בראשית פכ"ד אות ל"א כתב: "זה נקרא דבר 'טוב' כל דבור שהוא כהוגן". הרי דבר שהוא כהוגן הוא נקרא "טוב".

2 עירובין פתח ↗

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב״ — זֶה הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה. ״וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא״ — זֶה הַבּוֹעֵל וְשׁוֹנֶה.

3 שבת פתח ↗

כּוֹחֶלֶת — מִשּׁוּם צוֹבַעַת, גּוֹדֶלֶת וּפוֹקֶסֶת — מִשּׁוּם בּוֹנָה. וְכִי דֶרֶךְ בִּנְיָן בְּכָךְ? אִין, כִּדְדָרֵשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא: ״וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע״, מְלַמֵּד שֶׁקִּילְּעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל אָדָם — שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְקַלָּעִיתָא ״בַּנָּיְתָא״. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: גּוֹדֶלֶת כּוֹחֶלֶת וּפוֹקֶסֶת, לְעַצְמָהּ — פְּטוּרָה, לַחֲבֶרְתָּהּ — חַיֶּיבֶת. וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִשָּׁה לֹא תַּעֲבִיר סְרָק עַל פָּנֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁצּוֹבַעַת. תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹלֵב וְהַמְחַבֵּץ וְהַמְגַבֵּן — כִּגְרוֹגֶרֶת. הַמְכַבֵּד, וְהַמְרַבֵּץ, וְהָרוֹדֶה חַלּוֹת דְּבַשׁ, שָׁגַג בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת, הֵזִיד בְּיוֹם טוֹב — לוֹקֶה אַרְבָּעִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵינוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת. רַב נַחְמָן בַּר גּוּרְיָא אִיקְּלַע לִנְהַרְדָּעָא. בְּעוֹ מִינֵּיהּ: חוֹלֵב, מִשּׁוּם מַאי מִיחַיַּיב? אֲמַר לְהוּ: מִשּׁוּם חוֹלֵב. מְחַבֵּץ, מִשּׁוּם מַאי מִיחַיַּיב? אֲמַר לְהוּ: מִשּׁוּם מְחַבֵּץ. מְגַבֵּן, מִשּׁוּם מַאי חַיָּיב? אֲמַר לְהוּ: מִשּׁוּם מְגַבֵּן. אֲמַרוּ לֵיהּ: רַבָּךְ קָטֵיל קְנֵי בְּאַגְמָא הֲוָה. אֲתָא שְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲמַרוּ לֵיהּ: חוֹלֵב חַיָּיב — מִשּׁוּם מְפָרֵק. מְחַבֵּץ חַיָּיב — מִשּׁוּם בּוֹרֵר, מְגַבֵּן חַיָּיב — מִשּׁוּם בּוֹנֶה. הַמְכַבֵּד, הַמְרַבֵּץ, וְהָרוֹדֶה חַלּוֹת דְּבַשׁ, שָׁגַג בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת, הֵזִיד בְּיוֹם טוֹב — לוֹקֶה אַרְבָּעִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר — דִּכְתִיב: ״וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ״, וְכִי מָה עִנְיַן יַעַר אֵצֶל דְּבַשׁ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: מָה יַעַר, הַתּוֹלֵשׁ מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת, אַף חַלּוֹת דְּבַשׁ, הָרוֹדֶה מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת. אַמֵּימָר שְׁרָא זִילְחָא בְּמָחוֹזָא. אָמַר: טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן — דִּילְמָא אָתֵי לְאַשְׁוֹיֵי גּוּמּוֹת, הָכָא לֵיכָּא גּוּמּוֹת. רָבָא תּוֹסְפָאָה אַשְׁכְּחֵיהּ לְרָבִינָא דְּקָא מִצְטַעַר מֵהַבְלָא, וְאָמְרִי לַהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרָבָא אַשְׁכְּחֵיהּ לָרַב אָשֵׁי דְּקָא מִצְטַעַר מֵהַבְלָא, אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּתַנְיָא: הָרוֹצֶה לְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת, מֵבִיא עֲרֵיבָה מְלֵאָה מַיִם וְרוֹחֵץ פָּנָיו בְּזָוִית זוֹ, יָדָיו בְּזָוִית זוֹ, רַגְלָיו בְּזָוִית זוֹ, וְנִמְצָא הַבַּיִת מִתְרַבֵּץ מֵאֵלָיו? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתַּאי. תָּנָא: אִשָּׁה חֲכָמָה מְרַבֶּצֶת בֵּיתָהּ בְּשַׁבָּת. וְהָאִידָּנָא דִּסְבִירָא לַן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, שְׁרֵי אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה. מַתְנִי׳ הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב — חַיָּיב, וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב — פָּטוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה. גְּמָ׳ רָמֵי לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר רַב לְרַב: תְּנַן רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה. אַלְמָא נָקוּב לְרַבִּי שִׁמְעוֹן — כְּשֶׁאֵינוֹ נָקוּב מְשַׁוֵּי לֵיהּ. וּרְמִינְהוּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין בֵּין נָקוּב לְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב

1 גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב. אֵין טוֹב לָאָדָם שֶׁהוּא בְּלֹא תּוֹרָה:

2 וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא. הַחוֹטֵא רוֹפֵס וְדָשׁ הָעֲווֹנוֹת בַּעֲקֵבָיו, וְאוֹמֵר: קַל הוּא זֶה, אֶעֱבוֹר עָלָיו. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ עירובין ק:: גַּם בְּלֹא דַעַת, בְּכוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ לְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה בְּעַל כָּרְחָהּ:

3 וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא. זֶה הַבּוֹעֵל וְשׁוֹנֶה. דָּבָר אַחֵר: זֶה הַמְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת שבת צה.:

« רש"י על משלי י״ח:כ״ד רש"י על משלי י״ט:ג׳ »