רש"י על נדרים ט׳ ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על נדרים ט׳ ע״ב:א׳ רש"י על נדרים ט׳ ע״ב:ג׳ »

1 נדרים פתח ↗

מַאי שְׁנָא נוֹדֵר דְּלָא — דִּלְמָא אָתֵי בָּהּ לִידֵי תַקָּלָה? נְדָבָה נָמֵי לָא — דִּלְמָא אָתֵי בָּהּ לִידֵי תַקָּלָה!

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין פתח ↗

הערכין הם נדר כו' לפיכך כו'. עי' ר"ה דף ו' ע"א ועי' בהך דנדה דף מ"ו ע"א דמבואר שם דגם גבי הקדש יש בל יחל וכ"כ לעיל דנ"מ דדבר שלא נתקים בהחפץ או ע"י פעולתו נתבטל הדבר שייך בזה לאמר בל יחל וע' בהך דחולין דף קל"ט ע"א דגבי ערכין כ"ז שלא נתן לגזבר לא קים הנדר כלל דעדיין הוא חולין וע' בהך דבכורות דף נ"א ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה אתיא ור"ל כך דהנה ע' ערכין דף ו' ע"א במד"א שם צדקה ה"ה בבל תאחר ואינה כהקדש ור"ל כך דאף דמבואר בהך דר"ה דף ו' ומגילה דף ח' דנדבה ישנה בב"ת זה רק גבי קרבן והחיוב הוא לא משום קיום הנדר רק משום הקרבת הקרבן ועי' בחולין שם וכן ר"ל רש"י בהך דמעילה דף י"ט ע"א בד"ה עד שיוציא דחייב באחריות עד שיביאנה לעזרה ור"ל דשם קאי אחיוב וכשנקבע יש עליו ב' חיובים א' מצד הקביעות והב' מצד חיובו וכשיביאום לעזרה נפטר הקביעות שלו רק חייב מצד חיובא ונ"מ להך דמנחות דף ק"ח ע"ב דאם אמר ודמיו עלי הוקבע וזה רק בשלא הביאן לעזרה אז די בשור כ"ש וע' בתוספתא פאה פ"ד דנקט שם עד שיביאן לבית הבחירה ובספרי פ' נשא פסקא כ"ט דנקט שם שהוא חייב בטיפול הבאתם עד אהל מועד ור"ל דשוב אין עליו חיוב רק מחמת דין ונ"מ דאם קבע תורים או בני יונה והביאם לעזרה ומתו שוב יכול להביא מה שירצה וכן נ"מ לענין אם מת לענין היורשים וע' בספרי פ' ראה פסקא ע"ז דהוה מחלוקת שם אם עד שיביאן לבית הבחירה או לבאר הגולה וכעין זה מבואר בביכורים פ"א מ"ט ובתוספתא שם ולק' אבאר זה. ועיין בתוספתא פ"ב דשקלים ובירושלמי וכן נ"מ למד"א במנחות דף י"א ע"ב דלבונה הבאה בפ"ע אם נחסרה כשרה ועי' במנחות דף ק"ו ע"ב דהנודר לבונה לא יפחת מקומץ וקמ"ל דלא נימא דאף דהקרבן כשר מ"מ נדרו לא קיים רק כיון שכבר הביאן לעזרה שוב פקע ממנו הנדר ורק מחמת החיוב קרבן וכן נ"מ לגבי עולת ראיה ע' ברש"י בכורות דף נ"א ע"ב ד"ה מה דנקט שם ב' טעמים אחד משום אחריות והב' שלא יעבור בלא יראה ע"ש ונ"מ כגון אם הביא קרבנו לבית המקדש ומת הקרבן דאז י"ל דהיורשים פטורים וע' ר"ה דף ו' ע"ב ובירושלמי חגיגה פ"א ע"ש אך באמת כך דעת רש"י גיטין דף נ' ע"א בד"ה כיון דדינו מש"כ שם שהרי שעבדם לו ונעשה קרקע זו ערב ור"ל כך דאף דהנה לכא' קשה מה דאמר שם דבע"ח דינו מדאורייתא כו' ומדרבנן רק בעדית וגבי יתמי כו' הא מ"מ כיון דתקנו רבנן דיגבה מעדית הוא משעבד עצמו לשלם מעדית וא"כ מאי נ"מ בינו ליתומים וצ"ל דכוונתו ודעתו הוא רק כמו שתקנו חכמים וכמש"כ התוס' גיטין דף ט' ע"א ד"ה חוזר וע' מש"כ התוס' ב"ב דף קמ"א ע"א דכל תנאי ב"ד אינם מתקנין רק כפי כונת הנותן ובאמת כך דהך מחלוקת אי שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא ר"ל אם השעבוד הוא גדר דין ממילא דבמה שלוה נשתעבדו הנכסים או דהוא משעבד נפשו ולא ממילא וע' רש"י קדושין דף י"ג ע"ב ולכך מבואר בב"ק דף י"ב ע"א דעבדי כמקרקעי או כמטלטלי תליא בשעבודא דאורייתא ר"ל כך דע' ברשב"ם ב"ב דף ס"ח ע"א דבלשון בנ"א הוה עבדי כמטלטלי וא"כ לפ"ז אם נימא דהשעבוד הוא רק מה שהוא משעבד עצמו אז תליא בדעתו ובלשון בנ"א הוה בגדר מטלטלין ולא משתעבד ואם נימא דהתורה שעבדה אותו ממילא אז הוה כמו דין תורה ועבדי כמקרקעי וכה"ג ר"ל הך דב"מ צ"ב ע"א גבי פועל משלו הוא אוכל או משל שמים ר"ל אם לכתחלה שוכר אותו על אופן זה או שזהו בגדר דין תורה וממילא הוא שאם הוא פועל יכול לאכול ועי' תוס' כתובות דף נ"ו ע"ב גבי שומרים ג"כ כה"ג אם זה הוי דבר ממילא או גדר שעבוד עצמו ובאמת זה הוה מחלוקת בירושלמי כתובות פ"י ה"ב אם במלוה נשתעבדו הנכסים או בשטר ר"ל ג"כ כך ולכך כתב רש"י בגיטין שם דלגבי נזקין הערב הוא שעבוד התורה לא שהוא משעבד עצמו ולא אזלינן בתר כונתו ודעתו אך מ"מ אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא במה שהוא משעבד נכסיו הוה ג"כ דין תורה רק כפי דעתו וגם גבי נדרים משועבדים הנכסים ע"י פיו רק היכא דהתורה גרמה החיוב והוא לא חייב עצמו בזה שם אם נימא שעבודא לאו דאורייתא לא משתעבדי הנכסים ואינו גובה מן היורשים דרק עליו מוטל החיוב בשביל הדין לא בשביל הנכסים וגבי ערכין ג"כ לא הוי בגדר נדר רק בגדר גזיה"כ ולק' אבאר זה וכמבואר בירושלמי פ"ב דנזיר לכך גם שם מבואר בערכין דף כ' דאין היורשים מחויבין אם נימא שעבודא לאו דאורייתא ועיין בהך דב"ק דף ק"ב ע"ב דגבי ערכין לא אזלינן בתר דעתו דזה רק ממילא וע' בירושלמי שם דלא ס"ל כן רק דהוה בגדר קבע על עצמו ואף דהתוס' פסחים דף ס"א ובכ"מ לא ס"ל כן מ"מ העיקר כך דגבי נדר לכ"ע חייבי היורשים כיון דהוא שעבד ובזה א"ש מש"כ התוס' מנחות דף נ"א ע"ב דגבי נסכים אינו משעבד נכסי הגר לאחר מיתה ע"ש אף דגבי כתובה ובע"ח מבואר בתוספתא הובא בדברי ה"ה בהל' זכיה פ"ב הט"ו דמשעבד משום דנסכים הוא חיובא דממילא לא מחמת נדרו ואם נימא דאין התורה משעבדת נכסים לנסכים אז לא נשתעבדו הנכסים כלל לנסכים ולגבי לחמי תודה הוה זה מחלוקת דאביי ורבא במנחות דף פ"א ע"ב אם זה הוי גדר ממילא או גדר חיוב דחד אמר שמור ושמעת דשמור קאי אתודה ר"ל שמור מה שנדרת ושמעת קאי אלחמה ר"ל דזה דין ממילא לא מחמת נדר וחד אמר דג"ז בגדר נדר ובמק"א אבאר זה ונדר והקדש משום דקי"ל בעין יפה מקדיש ומצוה קעביד כמבואר בב"ק דף ק"ב שם משעבד לעולם הנכסים וגם י"ל דשיטת ר"ת בכ"מ דגם קדשי בה"ב לא נפקע מאליו עיין נדרים דף כ"ט משא"כ בהלואה ונזיקין ופה"ב הוה מאיליו. וא"כ לפ"ז גבי בדק הבית בנדבה ואפריש י"ל דאינו בב"ת כיון דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכמש"כ ברש"י נדרים דף ט' ע"ב וברא"ש שם ועי' רש"י חולין דף קל"ט דבעה"ב עצמו הוה כמו גזבר ובר"ן נדרים דף ל"ד ע"ב ובמש"כ הראב"ד ז"ל בהלכות מעילה פ"ו ה"ח ע"ש ולכך קאמר בגמ' דערכין הנ"ל דצדקה כיון דשרי לאשתמושי ביה לא שייך לומר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ושפיר עבר בב"ת וא"ש וע' מש"כ בבעל המאור בב"ק פ"ד בשם תשובות רב האי גאון ובמלחמות שם וכוונתו כך דהנה ע' בהך דקידושין דף כ"ז ע"א במה דאמר שם מאי מקומו מושכר למעשרות לכא' אינו מובן מה שייך מושכר למעשר וע' מש"כ רש"י חולין דף קל"א ע"א ד"ה כמו שפירש שם ב' לשונות אם הוה בגדר הפקר או שנתנו לזכות בו ע"ש ועי' ב"מ דף י' ע"ב אם יש קנין לעכו"ם בשדה של בעה"ב ובהך דנדרים דף מ"ב ע"ב ע"ש גבי שביעית ורש"י ר"ה דף ט"ו ע"א אך באמת כך דכ"כ די"ל דמיד לאחר שהפריש תרומה ומעשר קיים מצות נתינה דזכה בו השבט רק דהתורה נתנה לו טוה"נ שיוכל ליתנו לכל כהן שירצה ולכך חלה עליו חובת נתינה כמבואר בב"מ דף י"א ע"ב וחולין דף קל"ד ע"א וע' מש"כ התוס' בכורות דף י"א ע"א ד"ה והילכתא וע"ש בגמ' מה דמחלק בין טבלים לפטר חמור וע' רש"י פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה לא ע"ש ואם כן לפ"ז בזמן הביעור דאז ע"כ מחויב ליתנם לכהן גם תרומה עי' תוס' יבמות דף ע"ג שוב אין בו טובת הנאה ושוב שייך בו לאמר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ול"ל להקנותן לכהן והוי כמו הך דחולין דף קל"א גבי עזיבה דמע"נ המתחלק בגורן ובאמת זה ג"כ כוונת רש"י בהך דכריתות דף כ"ב ע"א ד"ה גליון שכתב שם והמעות יפלו לנדבה לקיץ המזבח ועי' בהך דמעילה דף ט' ע"ב דמבואר להיפך אך ר"ל כך דהנה הטעם דס"ל דאינו משלם המעילה גבי ספק אף דרבינו ז"ל בהלכות נזקי ממון פ"י פסק דספק ממונא להחמיר גבי כפר שלם צ"ל משום דכיון דבזה לחוד לא מתכפר לו עד שיביא אשמו ובפרט לגרסת רבינו בהל' מעילה פ"א ה"ה דגרס להיפך דאשמו קודם ע"ש וזה א"א להקריב מספק ולכך אין צריך גם להפריש המעות וע' מש"כ רבינו בהל' שגגות פי"א ה"ב אך לגירסא דילן דקי"ל להיפך ולכך כתבו התוס' שבת דף ע"א ע"ב דלכך סבירא ליה לר' עקיבא דמביא אשם תלוי ולא ודאי משום דא"כ צריך להביא הקרן קודם צ"ל כך דכיון דהקרן הולך לבדה"ב זה הוי כנתינה והוא יהיה גזבר וכעין דמבואר בבכורות דף י"ב ע"ב גבי ספק פטר חמור לר"א וע' בירושלמי פ"ו דתרומות ובדברי רבינו בהלכות תרומות פ"י הי"ד ע"ש גבי ספק אך כאן כיון דצריך שיפול לקיץ המזבח דהיינו קרבן בזה ע"כ צריך להביאו וכמש"כ והנה מבואר בחולין דף קל"א וביבמות דף ק' ובנדרים דף פ"ב דיש חילוק בין מעשר עני המתחלק בבית דשם יש גדר נתינה ויש בו טוה"נ ובין המתחלק בגורן דשם א"ל טוה"נ וזה א"צ ביעור כמבואר בתוספתא רמ"ס מעש"ש וט"ס שם וזהו כונת הגמ' בקידושין ומקומו קנוי לו למעשר דהיינו שהמקום מסלקו מרשותו וא"כ ממילא המעש"ע אינו מונח בביתו וזה גופא הוה הביעור וכלשון התוספתא בסמעש"ש כיון שהפרשתו מן הבית אין אתה זקוק לו ור"ל דשוב הוה כמו גורן ולא שייך בזה ביעור. וזהו כוונת הירושלמי שביעית פ"ט ה"ה דאמר שם ר' חזקיה כו' זכיתי בהן ר"ל כך דהיה לו פירות שביעית בתוך אוצר והגיע זמן הביעור ונתן לו ר"י מעות והשכיר לו האוצר וא"כ הוה כמו שהוציאו מרשותו ושוב יכול לזכות בהם וכן ר"ל הך דחולין דף קל"ד וב"ק דף קט"ו דאין מתנות כהונה נגזלות ר"ל ג"כ משום דכל היכא דאיתא הוה של כהן וע"ש דף ס"ו ע"ב גבי קרבן אך גבי ערכין וכן גבי ראשית הגז כיון דאין שם עליו רק עד שיתננו שוב חייב באחריות עי' תוס' ב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה עד ובתוספתא חולין שם דחייב באחריות ולכך שייך ג"כ בל יחל ובל תאחר והנה ע' בהך דנזיר דף ס"ב ע"א דמרבה שם מקרא גבי ערכין מופלא סמוך לאיש והטעם דל"ל קרא ע"ז דסד"א כיון דדמיו קצובין הוה זה בגדר דין לא בגדר נדר וכעין הך דתמורה דף ב' ע"ב גבי קטן מהו שימיר וע' במש"כ רבינו לק' פ"ג ה"ט ובהשגות שם דהוה כעין קנס וכהך דב"ק דף מ"ב ע"ב גבי עבד והנה מרש"י נזיר שם מוכח דאף היכא דלא הוה ערכין מ"מ לא גרע מנדר ע"ש בד"ה אמר ר"א ואף דגבי ערכין ממעט עכו"ם זה רק באינו יודע להפלות אבל אם יודע לא גרע מנדרים וע' בירושלמי נזיר פ"ב ה"א דאמר שם להיפך דאין בלשון ערכין לשון דמים אך י"ל דזה רק מי שהוא בגדר ערכין אבל עכו"ם שאינו בגדר ערכין שפיר הוי ג"כ נדר וזהו ג"כ כוונת הירושלמי ב"ק פ"ט דלא קבע לעצמו אלא ג' סלע כצ"ל דזהו פחות שבערכין וזה הוה גדר נדר וכ"כ בזה אך באמת זה תליא בהך מחלוקת אימתי חל החיוב עליו אם בשעת אמירת הערך או בשעת העמדה ע' במש"כ רבינו לקמן הכ"א ובהשגות שם וע' תוס' ערכין דף ז' ע"ב ד"ה בעידנא דמוכח שם דס"ל דהא דהעשיר והעני נותן ערך עשיר זה רק כשהעריכו כשהיה עשיר ע"ש וע"ש דף י"ז ע"א ד"ה השג יד מה דמקשה שם דאיך מדמה מצורע לערכין כו' ואם נימא דכ"ז שלא העריכו אין עליו חיוב כלל לא קשה מידי וע' בתוס' שם ע"ב ד"ה אבל בקרבנות מוכח ג"כ דאזלינן גם בתר הנדר ועיין ברש"י שם כ"ד ע"א ד"ה שלא דמשמע שם דאף דעדיין לא שילם להקדש והעשיר נותן רק כשעת הערכה וברש"י דף י"ז ע"ב ודף ז' ע"ב ד"ה נותן לכא' לא משמע כן אך י"ל דכונת רש"י בהך דדף ז' דכיון דעכשיו א"ל סלע לא הוה בגדר הערכה כלל דא"ל מה ליתן וכן הך דראב"ה שם דאמר דהוה גדר בע"ח מוקדם צ"ל ג"כ דר"ל אם העריך קודם וכן הך דשם דף ח' ע"א בתוס' ד"ה כיון דמיירי שמעריכן בבת אחת אך י"ל דלאחר שהעמידו חל עליו למפרע כעין דאמרינן בירוש' פ"י דכתובות ה"א דאף לראב"ע אם נשא חל עליו החיוב משעת אירוסין וע"ש דף מ"ג ע"ב ועי' כאן דף ד' ע"א בתוס' ד"ה אחד שהעריך דלמ"ל קרא לזה אך באמת ר"ל כך דכיון דאמר ערך אלו עלי חל על החיוב של כולן בב"א ונ"מ דאם היה עני נפטר לכולן בערך עני וכמבואר בתוספתא כאן פ"ב ולא הוי כהך דכאן דף ח' גבי ב' ערכי עלי דכאן הוה כמו שנשתעבד לכולן כאחד וכן הדין בהך דכתב רבינו בהל' גניבה פ"ג הט"ז דאם נימא דהוא משעבד להראשון תחלה א"כ הוה שפיר נמכר וחוזר ונמכר דהמכירה הראשונה היא בשביל הראשון ואח"כ הוה כגניבה חדשה אבל אם נימא דהוא משועבד לכולם בב"ח שוב אינו נמכר רק פעם אחת זהו שיטת רבינו שם דאמרינן דהוא משעבד עצמו לכל כדי שלא ימכרנו רק בפעם אחת וכעין דאמרינן בב"ב דף קכ"ו ע"א גבי מלוה שעמו פלגי ע"ש ברשב"ם והירושלמי ספ"ג דסוטה לא ס"ל כן רק דנמכר בשביל הראשון וזהו מה דאבעי שם גבי גנב משל שותפים אם הוי כגניבה אחת או כב' גניבות וע' בהך דכתובות דף צ"ג בהך מחלוקת דשנים שהטילו לכיס ותוס' גיטין דף נ' ע"ב ד"ה גובה וכן נ"מ להך דגיטין דף י"ח ע"א גבי פגמה דמשמע שם דגם גבי הקפת החנות אם מהני פגמה שתשמיט ואם שילם מקצת אי הוה תשלום לכל החובות כדי שיהא נפגמים כולם וע' בהך דב"ק דף קט"ו ע"א בהך דנהרשאי אך באמת נראה כך דהוי גדר ב' הערכות א' הערכת השנים וזה צריך כהן דוקא כמבואר כאן דף ד' ע"א וזה שייך אף אם העריך אחר וע' בסנהדרין דף ט"ו דשם מוכח לכא' דגבי ערכין לא בעי עשרה דאל"כ אמאי לא מוקי הך דאדם לענ"ז אך י"ל דס"ל דגבי ערכין בעינן שיהו כולן כהנים ובתר הך ערך הוה חיוב ואח"כ מעריכין את נכסיו כמה יש לו ועי' סנהדרין שם דאמר במתפיס מטלטלין לערכין ואף דכ"ז שלא נתן לגזבר אינו כלום מ"מ חל עליהם השעבוד של הקדש אז והוה בגדר פדיון ובפרט לשיטת הירושלמי דס"ל דמטלטלין אין חל עליהם מה"ת השעבוד של ערכין כמבואר שם בסנהדרין ובירושלמי ב"ק פ"ט ודלא כגמ' דילן ב"ק דף ק"ב ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה אין ועי' בירושל' סנהדרין פ"א דמוכח שם דלאחר הערך בב"ד אז חל השעבוד גם על המטלטלין מה"ת ונ"מ ג"כ דאף דמבואר בסנהדרין שם דגם אם בא לגבות בעי גבי מטלטלין ג' וגבי קרקע עשרה מ"מ זה ל"ד לפודה מיד ההקדש דגבי פדיה מן ההקדש הוה דין חוץ מהממונות וצריך העמדה ועיין בתמורה דף כ"ז ע"ב דמעכב שומא ע"ש בתוספות ועיין בערכין דף י"ט ע"ב ודף כ"ז ע"ב וכ"כ בזה בח"א דנ"מ אם הג' או הי' בעי שיהיו בקיאים בשומא או צריך רק שיהיה בפני שלשה ובפני עשרה וכמו דאמרינן בירוש' ב"ק פ"א ה"ג וגם נ"מ אם טעו באומד וכמו הך דתמורה דף כ"ז וסנהדרין דף ע"ח ע"ב ברש"י אם זה הוי כמו דין או בירור וכבר הארכתי בזה במק"א וע' בסנהדרין דף י"ד ע"ב ובמש"כ הר"ש ז"ל במעש"ש פ"ה ה"ה דגבי כרם רבעי בעי ב"ד חשוב וכן יהי' נ"מ דשתוי יין פסול לזה כמבואר בכריתות דף י"ג ע"ב ובתו"כ פ' שמיני ע"ש. ובתר הערכה הזאת אף אם אח"כ העשיר א"צ ליתן יותר וכן נ"מ לגבי חייבי דמים דאף דמבואר בערכין דף י"ח ע"א דאזלינן בתר זמן הנתינה וע"ש בתוס' ובב"ק דף ס"ו ע"א בתוס' ד"ה טלאים מה דמחלק שם בין דמים לשאר דברים מ"מ אם א"ל עכשיו דאז כותבין עליו לאחר השומא כמבואר בתוספתא כאן רפ"א הובא בתוס' אז אזלינן בתר זמן הכתיבה וע' בירוש' סנהדרין פ"א דאמר שם דגבי דמי עלי ג"כ נידון בהשג יד והוא תמוה דהרי מבואר כאן בגמ' דף כ' להיפך אך הירוש' שם נקט זה על האומר הרי עלי מנה לבדה"ב וי"ל דרצה לאמר כהך דב"מ דף קי"ד ע"א גבי סידור ע"ש ברש"י גם י"ל דלגבי דמים ג"כ נ"מ דאזלינן בתר השומא לא בתר הנתינה וכמש"כ. אך יהיה נ"מ למה דמבואר בערכין דף כ' ע"ב דהאומר דמי פלוני עלי ומת הנודר אף דעדין לא שמו את הנידר מ"מ היורשין חייבין ליתן דאז י"ל דרק בתר הנדר ולא בתר השומא דע"מ דנתוסף אח"כ לא נשתעבדו הנכסים וזה נ"ל כונת הגמ' בבכורות דף י"ב ע"ב דאמר שם אין בערכין ופדיון כו' ומוסיפין עד עולם ונ"ל דר"ל דגבי פטר חמור צריך ליתן כפי ששוה עכשיו אם פודה אותו בשלקי לא כמו שהיה שוה בל' יום דהוא לא בגדר תשלומין רק חיוב חדש וכמו חייבי דמים הנ"ל ע' תוס' בכורות דף מ"ט ע"א ד"ה ודידיה וגבי פדיון הבן ר"ל כך דהנה מבואר שם דף נ' ע"א דאם הוסיפו על המטבע צריך ליתן כמטבע של עכשיו וקמ"ל דאם פודה אותו שלא בזמנו צריך ליתן כפי המטבע שבאותו הזמן אך כ"ז אם הבן הוא חי אבל אם מת לאחר ל' אף שצריך לפדות אותו זה הוה רק בגדר חיוב תשלומין דאז ודי במטבע שהיה עומד בשעה שמת ולכך א"צ לברך שהחינו אז ע' תוס' בכורות דף מ"ט ע"א ד"ה לאחר משום דאז הוא רק בגדר פריעת חוב. אך באמת נ"ל כך לחלק בין דמי פלוני לדָמַי עלי דהא דאמרינן דאזלינן בתר נתינה זה רק בדמי עצמו דיש עליו ב' חיובים א' החיוב והב' שיניח לשום את עצמו ובזה א"ש מה דמבואר כאן בתוספתא פ"ג דתחילה אמר שם דחייבי דמים אין ממשכנים אותם ואח"כ אמר דממשכנים וי"ל דנ"מ בין קודם שומא לאחר שומא וע' לק' בדברי רבינו פ"ג הי"ד אך אם אינו רוצה להיות נישם אז ממשכנין אותו שיהי נישום וכעין מש"כ התוס' ר"ה דף ו' ע"א ד"ה יקריב דנ"מ בין למשכן בתורת גביה למשכן בתורת כפיה וע' בירוש' שם ועשית מכאן למשכן ומש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ד דב"ק משא"כ גבי דמי פלוני דלא שייך זה ואז אזלינן רק בתר הנדר וע' לק' דף כ' ע"ב בפהמ"ש לרבינו שם דפירש דאף דאמרינן אין דמים למתים זה רק גבי אדם אבל גבי בהמה אם אמר דמי בהמה עלי ומתה עד שלא שמה שמין אותה לאחר מיתה ומבואר שם דצריך ליתן כפי השומא שלאחר מיתה וע' בתוספתא כאן פ"ג דמבואר ג"כ כן וכן מבואר בפסקי תוס' כאן פ"ג ע"ש. ומ"מ ס"ל דל"צ ליתן רק כפי השומא של עכשיו וע' מש"כ רבינו לק' פ"ה הי"ב אך שם שאני דלא חלה הקדושה על גוף הבהמה משא"כ כאן דלא הוי רק חיוב עליו וכמבואר בערכין דף כ' ע"ב וא"כ מוכח דס"ל דהחיוב לחלל רק אחר האומד ובגמ' כאן דף כ' ע"ב אמרינן דאומדנא הוא רק גילוי מילתא וצ"ל כעין מש"כ רבינו בהל' מכירה פכ"ב הט"ז דהואיל ויש חיוב גבי יורשין זכו העניים ומשעבדים הנכסים שיתקיים הדבר שצוה וזה ר"ל ג"כ הך דמעילה דף כ"א ע"ב גבי פרוטה בכיס זה הקדש ע"ש בגמ' ור"ל ג"כ דכל המעות שבכיס משועבדים שיהיה אחד מהם הקדש וע"ש דף י"ג ע"ב בתוס' ד"ה אבל ובירוש' פ"ז דדמאי דאמר שם כן. וע' במש"כ רבינו בהל' מעילה פ"ז ה"ז. ובהל' מעה"ק פ"ו ה"ח דמבואר שם דאם נפל מום בבינוני נתקדש הגדול בודאי דהוי כמו אחריות וע' במש"כ רבינו לק' פ"ו ה"ט דאם שחטו תוך ל' מותר בהנאה אבל באכילה אסור והוא מהך טעמא דמוטל החיוב על הגוף ומשעבדת להיות קודש וה"נ גבי דמי בהמה זו ג"כ כן ומ"מ החיוב הוא רק לאחר מיתתו וע' מש"כ רש"י ז"ל כאן דף כ' ע"א ד"ה שאין ותוס' שם ד"ה דמי דנודר הוא רק מה שישומוהו ב"ד ורש"י ס"ל שם דגבי כופר החיוב הוא מכבר רק התשלומין הן לאחר מיתה וע' בב"ק דף מ"ב ע"ב דלכך אין כופר משתלם רק לאחר מיתה משום דאיתקש למיתת הבעלים ע"ש ברש"י וע' בהך דגיטין דף מ"ג ע"א וגבי מיתה החיוב הוא תיכף רק דאין הורגים אותו עד שימות וזה תליא במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' רוצח פ"ה ה"ב אם גבי מיתה שייך לומר הרוח בלבלתו ע"ש ובתוס' סנהדרין דף ע"ח ע"א ד"ה בגוסס דמשמע שם דזה רק לא שלא נתחייב עדין מיתה כשעשאו טריפה רק דהתורה הקילה עליו שלא להורגו כ"ז שהוא חי ובאמת נראה דגבי מיתת השור י"ל דאם עשאו טריפה שפיר נערך השור ולכך נקט בב"ק דף מ"א רק סיכן ע"ש ואף דכופר עדין לא משלם וע' סנהדרין דף ל"ו ע"ב דעל שור לא חסה התורה ע"ש וע' בירוש' ב"ק פ"ד ה"ז דלכא' לא משמע שם כן אך י"ל דשם רק הכאת מיתה ולא טריפה ונ"מ ג"כ אם לאחר שעשאו הראשון טריפה הרגו אחר אם הראשון חייב ע' תוס' חולין דף מ"ב ע"ב ד"ה ואמר דמשמע שם דכה"ג חייב הראשון דכתבו שם נ"מ לענין אם עשה את חבירו טריפה וע"כ מיירי דמת ע"י אחר דאל"כ מאי נ"מ הרי מת על ידו וע' בירוש' הנ"ל וע' בב"ק דף כ"ז ע"א גבי בא שור וקבלו בקרניו וע"כ צ"ל דשם קאי למ"ד אחרון חייב וע' תוס' שם דף מ' ע"א ד"ה שור ודף נ"ג ע"ב ד"ה לענין. והנה ע' בסנהדרין דף ע"ח ע"ב מבואר דגבי חבלה אם אמדוהו למיתה ואח"כ אמדוהו אומד ב' לחיים ואח"כ מת דצריך לשלם שמין אותו כבתחילה ולא אחר אומד השני וצ"ל דס"ל דאומד הראשון של טעות היה וע"ש בתוס' מאי דמקשה דהוה כחייבי מיתה שוגגים ע"ש ובאמת בירוש' הוה זה מחלוקת אם הוה זה כמו גזיה"כ מה דצריך לשלם רק משעה שיקל ע"ש וט"ס שם וע' כאן דף י"ט ע"ב גבי מחלוקת דאביי ורבא ע"ש ברש"י ובתוס' אם השומא הוה בחסרון בלא יד או המעלה עם יד וע' רש"י ב"ק דף מ"ז ע"א ד"ה בקוטע ותוס' ב"מ דף קי"ד ע"א ד"ה מה ומכות דף ג' ע"א ד"ה כיצד ע"ש ובאמת קשה למה אין שמין כאן כמה אדם רוצה ליתן שתהיה היד שלו וע' כאן דף ד' ע"ב ומש"כ רבינו לק' פ"ה הט"ז ובהל' מכירה פכ"ז ה"ח ע"ש ולק' אבאר זה ולכא' יש לחלק בין אמר דמי ידי עלי לדמי יד חברי עלי דשם לא קדיש רק דמי היד אך בדברי רבינו לק' מבואר להיפך ולק' אבאר זה. וע' בתוס' כאן דף ו' ע"ב בד"ה כי מה דמחלקי דנודר ומעריך יחל מיד והוא תמוה דמבואר לק' דף כ' להיפך אך לפמש"כ דהחיוב חל בשעת אמירה שיהא נכסיו משועבדין אך לגבי זה צריך שיעמוד בדין קודם ובפרט לשיטת רבינו לק' בה' כ"א אך מ"מ ס"ל דזה הוה ג"כ גדר נדר ולכך ביוצא ליהרג דהוי כעין מצוה מחמת מיתה כמבואר בגיטין דף ס"ה ובירוש' שם על הך דכא דף ז' גבי האשה שמתה כו' וכע' מש"כ רבינו בפכ"ב מהל' מכירה הנ"ל ולכך חל מיד זהו כונת התוס'. וע' כאן דף ה' ע"א הובא בדברי רבינו לק' בספ"ה דמבעי גבי ערכי עלי למזבח אם נידון בהשג יד ואמאי לא מבעי אם נידון בשויו כמו דמבעי שם גבי שדה אחוזה וע"כ צ"ל כעין דאמרינן בירוש' פ"ב דנזיר דאין דמים בלשון ערך וגבי השג יד י"ל דהוה כעין ערך מפורש דאינו נידון בהשג יד אך באמת י"ל כך דיש נ"מ בין מה ששמתו התורה דמי ערך אדם לדמי שדה אחוזה דשדה אחוזה הוא רק שהתורה אמרה שבזה פקע האיסור מן השדה וכמו הך דב"מ דף ס"ח ע"א ונ"מ ג"כ די"ל דמה דפסקינן כאן דף כ"ה ע"א דגבי שדה אחוזה צריכים הבעלים להוסיף חומש דהחומש לא לפי השיעור שקצבה התורה רק לפי שויו דהוי כמו אין מוסיפין חומש על עילויו של זה וזה באמת כונת התוס' כאן דף כ"ז ע"א ד"ה המקדיש דלכא' הן תמוהים אך ר"ל דהחומש הוא לא על הקצבה של נ' שקל אך רבינו לא ס"ל כן לק' פ"ד ה"ה וע' מש"כ הכ"מ לק' פ"ד הי"ט גבי כהנים ע"ש אך ערכי אדם כן שמה התורה שויו של אדם ולכך אף אם אמר למזבח צריך ליתן כך וא"ש:

2 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן וכו' הר"ז עובר בל"ת. הנה רבינו לא כתב בנדבה אחר שהפריש ולא הביא אי חייב בבל תאחר ואמנם בגמרא דר"ה איתא באפריש ולא אקריב חייב בב"ת וכן במגילה אמרינן הא לענין ב"ת זה וזה שווין משמע אף באפריש עיי' אור חדש פ' ויצא ובפמ"א ח"ר סי' צ"ו וח"ב סי' קי"ט וכן הקשה בצ"ק ריש זבחים מכאן ארשי' נדרים דף ט' בנדבה ליכא תקלה דב"ת רק תקלה דגיזה ועבודה ותי' דהכונה כאן שכבר הפריש ל"ש תקלה ברשיעי עסקינן אלא תקלה שייך אם תאבוד ובנדבה אם אבד פטור ל"ש אטו תקלה דב"ת אבל כל זמן שבביתו בעין חייב להביא אם לאו עובר בב"ת וכ"כ בח"ס לנדרים ולי נראה דהנה בעירוכין דף כ"ו אמרינן בנדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן להקריב קרבן שאין חייב זה יתן המקדיש ורבינו פ"ו מעירוכין כתב דאפי' אחר יכול לפדות וכתב במל"מ שנראה דעת רבינו דבנדבה אין כופין לפדות ויכול אחר לפדותו ואף שרש"י כתב שהוא יפדנה הכונה רק כשרוצה ואין כופין ולדעתי יש לומר דרש"י ורבינו פליגי דלרבינו כשהוא בעין ג"כ ליכא ב"ת ואין כופין לפדותו ולרש"י איכא ב"ת וכן מוכח מרש"י תמורה דף ל"ב שפי' אומד בנדבה כמה יתן שימתין עד שיקריב בן בתו כהן ולא רצה לפרש כרבינו בפ"ו מעירוכין משום דסבירא לי' דחייב להקריב וא"כ עכ"ח כונת רש"י בנדרים ג"כ רק אם נאבד פטור ול"ש ב"ת ליכא תקלה אמנם לדינא הנה דעת רבינו גם בעין ליכא בל תאחר אך לפי"ז קשה קו' הפמ"א על רבינו דבאפריש ולא אקריב מבואר בר"ה שייך ג"כ ב"ת ועוד קשה לי לרבינו דהא איתא בפסחים המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום והעלה במקנה בקידושין דף נ"ד דבנדבה באמת יכול למכור ולכאו' א"כ לדבריו יקשה מר"ה דאפריש ולא אקריב ג"כ שייך ב"ת ולכן נראה ליישב דוקא כשמעכב ולא מקריב שייך ב"ת אבל כשמכר ומקריבו אחר או כשהקדישו ופדאו אחר להקריבו עולה א"כ עכ"פ קרב הקרבן ל"ש ב"ת ובזה ניחא הכל דרבינו סובר דאין כופין לפדות דגם אחר המקריבו סגי ומכאן ראי' למקנה דבנדבה יכול למכור: ובזה יש ליישב גם פירש"י דנדרים די"ל דגם באפריש שייך תקלה ואף דלאו ברשיעי עסקינן שאין אדם חוטא בלא הנאה הא עכ"פ אם רוצה יכול למכור ושייך תקלה אבל כיון דבארנו דבאמת כשמכר לאחר אין עובר בב"ת א"כ שוב בנדבה ל"ש תקלה דכ"ז שבביתו בודאי לא ישהנו במזיד ואטו ברשיעי עסקינן ואי דשמא ימכרנו הא אף לכשימכור ליכא ב"ת כנ"ל כמוש"כ למקנה וכן מוכח מרבינו דסובר דאין כופין לפדותו ודו"ק היטב: ואולם חזיתי לרש"י ריש חולין שכתב לכן בנדבה ליכא תקלה חדא דבי גזא דרחמנא ועוד דלא מיהדר הנה מבואר כדברי הפמ"א דבאמת אי לא אבד שייך בנדבה ב"ת ולכן פי' דעכ"פ ליכא תקלה דלא מיהדר שכבר הפריש ואולם יקשה ממש"כ בפ"א ממעילה להוכיח מבכורות ותמורה דלרש"י ל"ש באמת ב"ת בנדבה לכן נראה דרש"י סובר באמת בנדבה דהרי זו עלי שבלשון נדר שייך ב"ת אבל בנדבה הרי זו באמת ליכא ב"ת ובר"ה מיירא בנדבה דהרי זו עלי ודו"ק: ובזה ניחא לי קו' תוס' חולין מ"ט דר"מ דאפי' בנדבה אוסר קרא לא איירא רק בנדר ולהיפוך לר"י למה מפרש הקרא בנדבה ולא מפרש הקרא כר"מ רק בנדבה להנ"ל ניחא דבאמת יש נדבה בלשון נדר וזה ע"כ בכלל הקרא וסברי תוס' דלא כפירש"י שאין לחלק בין נדבה לנדבה א"כ גם נדבה דהרי זו ג"כ אסור לר"מ וקרא איירא עכ"ח מנדבה דהיינו מנדבה בלשון נדר ושוב לדינא אף שאר נדבה ע"כ לאסור ור"י סובר ג"כ כיון דעכ"ח קרא איירא מנדבה בלשון נדר ולר"י אף בלשון נדר מתיר כיון דקרא עכ"ח מיירא בלשון נדר ג"כ א"כ ע"כ לפרש קרא דלא כר"מ דאף בלשון נדר שרי ודו"ק היטב: אולם קשה לי מתמורה דף ז' האומר רגלה של זו עולה ימכור לצורכי עולה ופריך אטו יכול להקריב עולה חסירה והיינו משום דאין יכול למכור עולתו ושלמיו וכן פירש"י עירוכין דף ו' ולהנ"ל יקשה הא בהרי זו יכול למכור ואין עובר בב"ת וצע"ג: ועוד קשה מגיטין דף נ"ה כהנים שפיגלו חייבין פירש"י אף בנדבה חייב שקשה בעיניו שלא הקריב דורן והרי כאן מבואר זה שלא הקריב דורן רק דבר מיעוט וצ"ל באמת האי דצריכין לשלם רק כפי ט"ה זו דכמה רוצה אדם ליתן להקריב קרבן שאין חייב:

2 דלמא אתי בה לידי תקלה - דכי אמר בל' נדר הרי עלי קרבן אתי בה לידי תקלה דעבר משום בל תאחר:

3 נדבה נמי - כי אמר הרי זו קרבן אתי בהו לידי תקלה לידי גיזה ועבודה א אבל בבל תאחר לא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא:

2 ערוך לנר על ראש השנה פתח ↗

נדבה כמשמעו: וכן אמרינן לעיל נדבה מנין ת"ל אם נדר או נדבה ובשו"ת פנים מאירות ח"א סי' צ"ט. הקשה מזה על מה שכתב רש"י בנדרים דף ט' דבל תאחר אין שייך בנדבה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוא מפורש נגד סוגיא דהכא דרק לס"ד אמר בגמרא סברא זו. אבל אחר דכתיב נדבה בפירוש יש בנדבה ב"ת והיא קושיא עצומה לא לבד על רש"י אלא גם על הרא"ש שכתב ג"כ בפירושו דהתקלה היא משום מעילה ולא כ' משום ב"ת כמו שכ' הר"ן שם ומשמע מזה דגם דעתו כדעת רש"י דליכא בנדבה משום ב"ת והוא תמוה. ומה שכתב בפנים מאירות שם לתרץ קושיא זו דודאי אין חשש שלא יקריב הקרבן שלפניו אל אהחשש הוא שמא יאבד ולא ירצה להביא אחר תחתיו וזה לא שייך רק גבי נדר אבל לא בנדבה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואין חייב באחריותו עכ"ד לענ"ד דחוק מאד דהאיך תלי בבי גזא דרחמנא איתא שהיא סברא שדחה הגמרא כאן ולא כתב בפשטות דאין חייב באחריותו כיון שלא קיבל עליו להביא דאי הטעם משום דבי גזא דרחמנא איתא גם בנדר והפריש ואבד לא יהיה חייב באחריותו ועוד הרי גבי נדבה אין חייב באחריותו ואפילו היכא שמת הקרבן דלא שייך הך טעמא דבי גזא דרחמנא איתא. והנלע"ד דבריש זבחים אמרינן ואיבעית אימא כתיב קרא מוצא שפתיך כו' ע"ש. וכבר העירו התוס' שהרי דרשינן מפסוק זה דעל נדבה עובר בב"ת וכתבו דהתם דריש מפשטא דקרא ולענ"ד כיון דצריך לדרשה דשם לפשטא דקרא האיך דריש דרשה דהכא מיתור דנדבה ועוד דשם בזבחים דף ד' עביד צריכותא למה צריך קרא דמוצא שפתיך אחר דכתיב וזאת התורה ע"ש והאיך שייך צריכותא כיון דבלא"ה צרך לדרשה דהכא ולכן היה נלע"ד דסתם גמרא דזבחים סובר דברייתא קמייתא חולק על ברייתא שניה לענין דרשה דנדבה שכן משמע מדקאמרה נדבה מנין נאמר כאן נדר ונאמר להלן אם נדר או נדבה כו' וכבר העירו התוס' דהוי מצי להביא מהאי ענינא גופא דכתיב בי' כאשר נדרת נדבה והרשב"א ישב דהא מצריך תרי קראי חד ללא אפריש וחד ללא אקריב אכן זה ודאי לא נעלם גם מהתוס' אלא שהם הקשו דלמה צריך למילף מתודה דמה להלן נדבה עמו דודאי לא נאמר לענין ב"ת אלא גילוי מילתא הוא ביותר הו"ל למילף מנדרת נדבה שהוא מענינא דב"ת לגלות מה להלן לענין אפריש ולא אקריב נדבה כנדר אף הכא לענין אמר ולא אפריש ולכן משמע מזה דהברייתא לא דורש הך דכאשר נדרת נדבה לענין ב"ת אלא לדרשה דזבחים להורות דשלא לשמה כשר וכיון דגם זה לא לענין ב"ת איירי לכן מייתי הפסוק הקדום דאם נדר ולפ"ז באמת לית לן קרא דנדבה באפריש ולא אקריב דמסתמא קרא קמא באמר ולא אפריש איירי וכמו שכ' גם הרשב"א ועל כן שפיר כתבו רש"י והרא"ש דבנדבה ליכא משום ב"ת דכיון דלית לן קרא קיימא הסברא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכתב רש"י כן עפ"י סוגיא דזבחים כן נלע"ד בישוב תימה זו:

« רש"י על נדרים ט׳ ע״ב:א׳ רש"י על נדרים ט׳ ע״ב:ג׳ »