רש"י על מעילה י״ג א:י״ב

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על מעילה י״ג ע״א:י״א רש"י על מעילה י״ג ע״א:י״ג »

12 הפועלין כו' מ"ט - לא תאכל מכרשיני הקדש. גבי פועלין דלא יאכלו מגרוגרות של הקדש לא צריך למיבעי דהא מיעט קרא בפירוש רעך ולא הקדש אבל פרה דלא כתיב בה הכי קבעי:

13 דישו - כלומר כי דש בשלך לא תחסום אבל כי דש בשל הקדש אתה חוסם דענינא כולה בחולין קמיירי:

1 אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

הפועלים שהם עושים בהקדש אף על פי שפסקו עמהן מזונות לא יאכלו מגרוגרות של הקדש ואם אכלו מעלו, אלא ההקדש נותן להם דמי מזונות. הדש כרשיני הקדש הרי זה חוסם את הפרה שנאמר לא תחסום שור בדישו דיש הראוי לו. הפועלים שהן עושין בהקדש, הוא משנה במעילה דף י"ג ופירש"י ואע"ג דכתיב כי תבוא בכרם רעך וכו' בשל הקדש לא יאכלו דכרם רעך אמר רחמנא ולא של הקדש, ובגמ' שם הפועלים לא יאכלו וכו' מאי טעמא אמר ראב"א דאמר קרא לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא דישו של הקדש, ופירש"י בד"ה הפועלין כו' מאי טעמא, לא תאכל מכרשיני הקדש, גבי פועלין דלא יאכלו מגרוגרות של הקדש לא צריך למיבעי דהא מיעט קרא בפירוש רעך ולא הקדש, אבל פרה דלא כתיב בה הכי קבעי, עכ"ל, והתוס' בד"ה מ"ט חלקו על רש"י וכתבו אפועלים דלא יאכלו קאי דישו שלך ולא של הקדש, ואיתקש פועל לשור כדאמר בב"מ דף פ"ט איתקש חוסם לנחסם ונחסם לחוסם עכ"ל, ובב"מ דף פ"ז דריש הגמ' מעיקרא רעך ולא של עכו"ם, ופירש"י כרם רעך ואל כליך לא תתן, אבל כרם עכו"ם תתן, ופריך הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור היינו דאיצטריך קרא למישרי פועל, אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר השתא גזילה מותר פועל מיבעי, מוקים לה בכרם רעך ולא של הקדש, והתוס' הקשו דלמה לי קרא בכרם רעך ולא של הקדש תיפוק ליה מבדישו, והביאו הגמ' דמעילה דיליף מבדישו בין אפועלים בין אפרה, וה"נ לענין גמר מלאכה דמעשר ילפינן מדיש ונשארו בקושיא, ומה דפשיטא להתוס' לפרש הגמ' דמעילה דלא כפירש"י שם, יש לומר דבב"מ הא דריש מקרא דרעך ולא של הקדש, רק למ"ד גזל עכו"ם מותר, אבל למ"ד גזל עכו"ם אסור הא דריש רעך ולא של עכו"ם, והתוס' בפסחים דף ה' ע"ב מביאים מקומות סותרים אם ממעטינן עכו"ם והקדש מחד קרא, אבל זהו אם ממעטינן עכו"ם והקדש בחד גוונא דמשניהם אסור לפועל לאכול, אבל לפירש"י דבעכו"ם הוא להתיר ליתן לכליו ובשל הקדש לאסור באכילה, ולכן לא מסתבר ללמוד מחד קרא, ולכן למ"ד גזל עכו"ם אסור ע"כ דילפינן גם על פועלים מדישו. והנה הרמב"ם בפי"ב מהל' שכירות כתב דאסור לפועל לאכול בשל הקדש ולמד זה מקרא דרעך ולא של הקדש, וקשה דבגמ' אמרו כן למ"ד גזל עכו"ם מותר, אבל הרמב"ם הא פוסק דגזל עכו"ם אסור, א"כ מנ"ל לדרוש ולא של הקדש, אלא דהריטב"א בש"מ כתב דגם למ"ד גזל עכו"ם אסור תרווייהו שמעינן מינה, וכבר כתבתי דלפירש"י דבשל עכו"ם להתיר, ובשל הקדש לאסור אין ללמוד מחד קרא, וטעמא דרש"י הוא משום דבסנהדרין דף נ"ז מפורש דפועל בכרם מותר לישראל בשל כותי וכותי בשל ישראל, ונראה דהריטב"א שכתב דלמ"ד גזל עכו"ם אסור תרתי שמעת מינה הוא לשיטתו דמפרש שם דלא כפירש"י, וכתב בהא דאמר הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור, פי' איכא למימר דהכא נמי לא יאכל דאחשביה רחמנא כגזל, כיון דאיהו לאו בר מצוה, עכ"ל, ואף דלגירסתנו פי' רש"י מוכרח ממה דאמר למ"ד גזל עכו"ם אסור היינו דאצטריך קרא למשרי פועל, וכן אח"כ בהא דאמר אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר השתא גזלה מותר פועל מיבעי, דמפורש כפירש"י דהמיעוט הוא להתיר מה שאסור בישראל, והיינו ליתן לכליו, אבל בדקדוקי סופרים מבואר שיש כת"י שנשמט שם כל זה, וכן בילקוט ליתא, ואיתא שם רק מאי איכא למימר, והיינו דאי אפשר לאסור, ואף דבסנהדרין שהבאנו מפורש דמותר לפועל לאכול בכרם גם בשל עכו"ם וגם לעכו"ם מותר סובר הריטב"א דהוא מחלוקת הסוגיות והסוגיא דב"מ לא סברה כן, ומבואר דמה שכתב הריטב"א דלמ"ד גזל עכו"ם אסור תרתי שמעת מינה הוא לשיטתו, דבין בעכו"ם בין בהקדש הוא לאסור. ועכשיו מבואר דעת הרמב"ם דמפרש הגמ' דב"מ כפשוטו וכפי' הריטב"א דלמ"ד גזל עכו"ם אסור לא יאכל פועל בשל עכו"ם, והוא דלא כהסוגיא דסנהדרין, ולהלכה סובר כהסוגיא דסנהדרין, וכן פסק בפ"ט מהל' מלכים הל' ט' שכתב אפי' פועל שאכל שלא בשעת מלאכה על הכל הוא חייב והרי הוא בכלל גזלן, ומוכח דבשעת מלאכה לא הוי גזלן, וא"כ לא נוכל למעט מכרם רעך ולא של עכו"ם, וע"כ דממעטינן ולא של הקדש. והנה אדמו"ר גאון ישראל בספרו חדושי רבנו חיים הלוי הביא בהלכה זו דברי הרמב"ם פי"ב מהל' שכירות שכתב אין הפועלים אוכלין בשל הקדש שנאמר בכרם רעך, והביא קושיית התוס' דלמה לי בכרם רעך דנילף מבדישו, דהא מקשינן חוסם לנחסם, וביאר שם בדבריו העמוקים דגבי פועל הוא זכות לאכול, ואיסור מעילה הוא גדר גזל בשל הקדש, וכמש"כ התוס' דלכן צריך מיעוט דס"ד דשרי כמו איסור גזל, אבל איסור לא תחסום אינו משום גדר זכות דהא גם בבהמתו שלו עובר בלא תחסום, ולכן גבי פועל לא ילפינן מדישו דהו"א דלא נתמעט מדישו הראוי לו כיון דיש לו זכות, ולזה צריך למעט מכרם רעך, והרחיב שם בעומק גדול כדרכו, אבל ראיתי שצריך להוסיף על דבריו, דבאמת מה שהביא כאן בהלכה שלפנינו דברי הרמב"ם בהל' שכירות שלמד למעט אכילת פועל בשל הקדש מכרם רעך אינו מדוייק, דאף דרש"י בפירושו במעילה על הך מתני' דהפועלים לא יאכלו מגרוגרות הקדש כתב הך ילפותא דכרם רעך כמו שהבאתי למעלה, אבל הרמב"ם כאן מוכח דאינו מפרש כן, דאם הי' דעתו לפרש מתני' בעיקר דין אכילת פועל, א"כ מה כתב אע"פ שפסקו עמהן מזונות, וכן בפיהמ"ש במעילה על מתני' דהפועלים לא יאכלו מן גרוגרות הקדש כתב אפי' התנו הפועלים על ההקדש במזונותיהם, והוא תימה דלמה הוצרך הרמב"ם לפרש בין בפירושו בין בהלכה אם פסק להם ההקדש מזונות, דהא אכילת פועל במה שהוא עושה לא תלוי בפסקו להם מזונות, וכמו דאח"כ גבי פרה מביא בין בפירושו בין בהלכה קרא דלא תחסום ולמד מבדישו הראוי לו, ומוכח דסובר הרמב"ם דבפרה מכרשיני הקדש מבואר שהיא דשה כרשינים, אבל בפועלים דתנן סתמא הפועלים לא יאכלו מן גרוגרות הקדש הו"ל למתני' לפרש שעושים בגרוגרות, לכן מפרש דהפועלים לא מיירי שעושים במלאכת גרוגרות, ובאמת בגרוגרות יש חלוקים דהבודל בגרוגרות אין פועל אוכל, כדתניא בב"מ דף פ"ט, ולכן מפרש דזה לא קאי על אכילת פועל במלאכתו אלא אשמעינן דאפי' אם פסק להם ההקדש מזונות לא יאכלו בשל הקדש, והך דינא דאין פועל אוכל בשל הקדש פסק זה בהל' שכירות. אלא דלכאורה יש מזה סתירה ליסודו של אדמו"ר שכתב דמשום זה צריך גבי פועלים דרשא דבכרם רעך ולא של הקדש משום דמקרא דדישו הראוי לו כיון דפועל שהוא אוכל במה שהוא עושה יש לו זכות בזה, ולא דמי לבהמה שאינה אוכלת מדין זכות דהא אוכלת גם בשל הבעלים, ולכן הי' אפשר לומר כמש"כ התוס' דהו"א דכמו שהותר לו לאכול של הבעלים כן הותר לו לאכול של הקדש ואינו מועל כיון דיש לו זכות בזה, אבל לפי ההלכה דכאן דאפי' קצבו להם הקדש מזונותיהם לא יאכלו, ומוכח דמה דיש להם זכות על ההקדש אינו אלא שיתן להם ההקדש דמי מזונות אבל לא שיאכלו משל הקדש, וא"כ למה לא נוכל למעט גם פועל מדישו הראוי לו, אך באמת לא דמי כלל דגבי פסקו עמהן מזונות הא אין להפועלים זכות לאכול מפירות של הקדש ואפי' אם הגזבר יפסוק עמהן כשישכור אותם שיאכלו גרוגרות הקדש במזונותיהם אינו מועיל, דהא אין הקדש מתחלל על המלאכה כמבואר בהל' ג', אבל בפועל בכרם כיון שהוא דין התורה וזכות הפועל לאכול משל בעלים, וכיון שכתבו התוס' דהוי ס"ד דכמו דמותר גזל כן מותר מעילה, שפיר הו"א דלא נתמעט פועל מבדישו הראוי לו, כיון דיש לו זכות לאכול עיקר הפירות של הקדש במה שהוא עושה מדין וזכות פועל, ולא דמי לקצבו לו מזונות דאין לו זכות בעיקר הפירות, אלא דהרמב"ם לא מיירי בדין פועל שעושה ממלאכתו כמו פועל בכרם, אלא בהל' שכירות כנ"ל, ורק אח"כ על פרה בדישה מביא קרא דבדישו.

« רש"י על מעילה י״ג ע״א:י״א רש"י על מעילה י״ג ע״א:י״ג »