רש"י על ויקרא כ״ה:ה׳

« רש"י על ויקרא כ״ה:ד׳ רש"י על ויקרא כ״ה:ו׳ »

5 שפתי חכמים פתח ↗

להיות מחזיק בו. דק"ל קצירך למה לי לא הל"ל אלא את ספיח לא תקצור. ועל זה פירש להיות מחזיק וכו'. א"נ דק"ל איך כתב לא תקצור והא כתיב והיתה לכם לאכלה לך וגו' ש"מ דמותר לאכול ואין סברא שיאכל מן השדה כבהמה בלא קצירה ועל זה פירוש להיות מחזיק כו':

5 גור אריה פתח ↗

אפילו לא זרעתם כו'. פירוש, דהאי "את ספיח" ליכא לפרש דוקא ספיח אסור לקצור, אבל מה שצמח על ידי זריעה מותר, דהא ודאי כל שכן הוא דאסור לקצור, כיון דנעשה על ידי זריעה. גם אין לפרש "את ספיח קצירך" דספיח אין אתה קוצר כשאר קציר אלא על ידי הפקר, אבל מה שצמח על ידי חרישה וזריעה אפילו מן המופקר אין אתה קוצר, דהא כתיב "ואת ענבי נזירך לא תבצור" אף על גב דלא שייך כאן ספיח, אלא צריך לומר דאתיא לגופיה, דאפילו לא זרעתה, וצמחה מעצמה, לא תקצור כדרך שאר קציר:

5 משכיל לדוד פתח ↗

לא תקצור להיות מחזיק וכו׳. דאל״כ את ספיחך לא תקצור הול״ל ומאי קצירך אלא ה״ק קצירך המיוחד לך שלא הפקרת ההוא דוקא לא תקצור והמפרשים כתבו דהוכחתו מדכתיב בתר הכי ואת ענבי נזירך. א״נ מדכתיב והיתה שבת וכו׳ לאכלה. ולעד״נ דאי מהתם י״ל דמיירי דוקא בפירות האילן אבל בתבואת השדה אימא הכל אסור מן התורה וכמו שהוא לפי האמת דעת ר״ע כדאיתא בת״כ ורש״י מפרש כחכמים דספיחים מותרים דבר תורה והוכחתם נראה כדאמרן:

6 שפתי חכמים פתח ↗

הכל יהיו שוים. וא"ת הרי גם לעיל פירש רש"י לא תבצור להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל דמשמע מותר בהנאה ובאכילה. וי"ל דגם לעיל הוכחתו מכאן שאם לא כתיב קרא זה והיתה לכם לאכלה הייתי אומר לא תקצור אפילו באכילה ובהנאה אסור:

6 מזרחי פתח ↗

והיתה שבת הארץ אע"פ שאסרתים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתי אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית כו'. ומה שפי' לעיל לא תקצור להיות מחזיק בו כשאר קציר מהכא נפקא ואי לאו האי קרא ה"א לא תקצור אפילו כדרך הפקר כרבי עקיבא:

7 שפתי חכמים פתח ↗

שמזונותיה עליך. נח"י וה"פ מאחר שכוונת הפסוק להתיר הפירות אפילו לגוים ולבהמות ולחיות אע"פ שהן קודש א"כ יותר יש סברא להתיר לבהמה שבמצוה באכילה שהיא ברשותך ומזונותיה עליך משא"כ חיה לכן מת"ל ולבהמתך. ולאפוקי ממה שהקשה הרא"ם ע"ש:

7 מזרחי פתח ↗

בהמה שמזונותיה עליך לא כל שכן. אף על גב דלכאורה משמע דאדרבה היא הנותנת דדוקא חיה שאין מזונותיה עליך ואין לה מזונות אלא מן השדה דומה בזה לעניים ואביונים שאין להם מזונות התיר לה הכתוב אבל בהמה שמזונותיה עליך ודומה בזה לעשירים אימא לא ת"ל ולבהמתך להתיר אף לבהמה מכל מקום מאחר שלא גזרה התירה המצוה הזאת אלא לחמלת בני אדם שאין להם שדות וכרמים שיהיו שמחים בשנת השמטה כמו שהעשירים שמחים בשאר השנים ראוי להתיר גם לבהמה מאחר שמזונותיה על בעליה והחמלה שלה של בעליה היא אבל חיה שאין מזונותיה מוטלת על בני אדם והחמלה שלה אינה חמלה של בני אדם לא היה ראוי להתיר לה ומאחר שהתיר לה כל שכן בהמה שאם לא יתיר לה יהיו הבעלים מאכילין אותה משלהם:

7 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אִם חַיָּה אוֹכֶלֶת, בְּהֵמָה לֹא כָל שֶׁכֵּן שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ עָלֶיךָ, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְלִבְהֶמְתְּךָ", הִקִּישׁ בְּהֵמָה לְחַיָּה, כָּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת מִן הַשָּׂדֶה אַתָּה מַאֲכִיל לִבְהֶמְתֶּךָ מִן הַבַּיִת, כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה כַּלֵּה לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא כ"ה:ז' מִתּוֹרַת כֹּהֲנִים פרק א ח. וְהַכִּלּוּי הַזֶּה לֹא פֵּרֵשׁ הָרַב מַהוּ, וְעִנְיָנוֹ שֶׁיְּכַלֶּה הַפֵּרוֹת אַחַר זְמַן מִבֵּיתוֹ לְהַפְקִירָן, וְהוּא בִּעוּר שְׁבִיעִית שֶׁהִזְכִּירוּ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם. וְאֵין הָעִנְיָן שֶׁיִּהְיוּ הַפֵּרוֹת אַחַר זְמַן הַבִּעוּר אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה וּבַאֲכִילָה וִיהֵא מְחֻיָּב לְאַבְּדָם. וְלֹא מָנוּ חֲכָמִים בַּמִּשְׁנָה סוף תמורה פֵּרוֹת שְׁבִיעִית לֹא מִן הַנִּשְׂרָפִים וְלֹא מִן הַנִּקְבָּרִים, וְאֵינוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא צָרִיךְ לְבַעֲרָם מֵרְשׁוּתוֹ וּלְהַפְקִירָם לָעֲנִיִּים וּלְכָל אָדָם, כְּעִנְיַן "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת" דברים כו יג. וְכֵן שָׁנִינוּ שביעית פ"ט מ"ח, הָעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר אֲבָל לֹא הָעֲשִׁירִים, דִּבְרֵי ר' יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר. וּפֵרוּשׁ עֲנִיִּים, כָּל שֶׁלָּקְטוּ הַפֵּרוֹת מִשָּׂדוֹת שֶׁל אֲחֵרִים מִן הַהֶפְקֵר, וַעֲשִׁירִים - בַּעֲלֵי הַשָּׂדוֹת עַצְמָן שֶׁלָּקְטוּ אוֹתָן מִן הַשָּׂדוֹת שֶׁלָּהֶם בְּהֶפְקֵרָם, וְרַבִּי יְהוּדָה אֲסָרָן לָהֶם מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי חֲשָׁד, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. וְשָׁנוּ בַּתּוֹסֶפְתָּא שביעית פ"ח ה"א-ה"ד, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין מְחַזְּרִין עַל פִּתְחֵי עֲיָרוֹת, כָּל מִי שֶׁמֵּבִיא פֵּרוֹת לְתוֹךְ יָדוֹ הָיוּ נוֹטְלִין אוֹתָן מִמֶּנּוּ, וְנוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת וְהַשְּׁאָר מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְאוֹצָר שֶׁבָּעִיר. הִגִּיעַ זְמַן תְּאֵנִים, שְׁלוּחֵי ב"ד שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִים וְעוֹדְרִים אוֹתָן וְעוֹשִׂים אוֹתָם דְּבֵלָה וְכוּ'. הִגִּיעַ זְמַן זֵיתִים, שְׁלוּחֵי ב"ד שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִים וּמוֹסְקִין אוֹתָן וְעוֹטְנִין אוֹתָן בְּבֵית הַבַּד וְכוֹנְסִין אוֹתָן בְּחָבִיּוֹת וּמַכְנִיסִין אוֹתָם בָּאוֹצָר שֶׁבָּעִיר. הִגִּיעַ זְמַן עֲנָבִים, שְׁלוּחֵי ב"ד שׂוֹכְרִים פּוֹעֲלִים וּבוֹצְרִים אוֹתָם וְדוֹרְכִים אוֹתָם בַּגַּת וְכוֹנְסִים אוֹתָם בְּחָבִיּוֹת וּמַכְנִיסִין אוֹתָם בָּאוֹצָר שֶׁבָּעִיר, וּמְחַלֵּק לָהֶן מֵהֶן בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בֵּיתוֹ. הִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר, עֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים, דִּבְרֵי ר' יְהוּדָה. ר' יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר. ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עֲשִׁירִים אוֹכְלִין מִן הָאוֹצָר אַחַר הַבִּעוּר. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר, מְחַלֵּק מֵהֶן לִשְׁכֵנָיו וְלִקְרוֹבָיו וְלִמְיֻדָּעָיו, וּמוֹצִיא וּמַנִּיחַ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ וְאוֹמֵר, אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל יָבֹא וְיִטֹּל, וְחוֹזֵר וּמַכְנִיס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שָׁעָה שֶׁיִּכְלוּ. כָּל זֶה שָׁנוּי בַּתּוֹסֶפְתָּא. וְלָמַדְנוּ מְפֹרָשׁ שֶׁאֵין בִּעוּר אֶלָּא לְבַעֵר הַפֵּרוֹת מֵרְשׁוּתוֹ וּלְהַפְקִירָם. וְעָשׂוּ לָהֶם תַּקָּנוֹת מִדִּבְרֵיהֶם, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ בֵּית דִּין עוֹשִׂין אוֹצָר בְּכָל עִיר וְעִיר, מִתְּחִלַּת יְצִיאַת הַפֵּרוֹת הָיוּ נוֹטְלִין אוֹתָם מִיַּד מְבִיאֵיהֶן וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לְאוֹצָר, וּכְשֶׁיָּבֹא זְמַן לְקִיטַת כָּל אוֹתוֹ הַמִּין, כְּגוֹן שֶׁבָּא זְמַן קָצִיר וְעֵת הַבָּצִיר הִגִּיעַ, ב"ד שׂוֹכְרִים פּוֹעֲלִים וּבוֹצְרִין וּמוֹסְקִין וְלוֹקְטִים כָּל אוֹתוֹ הַמִּין, וְדוֹרְכִים וּמוֹסְקִין בַּגַּת וּבְבֵית הַבַּד כְּדֶרֶךְ שְׁאָר הַשָּׁנִים, וְנוֹתְנִים לָאוֹצָר שֶׁלָּהֶן. וְאֵלּוּ הַפֵּרוֹת הַמְכֻנָּסִים לְאוֹצַר בֵּית דִּין אֵינָן צְרִיכִין בִּעוּר אַחַר שֶׁכְּבָר מְבֹעָרִין הֵם מִן הַבַּיִת. וְאֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים מֻתָּרִין לְאַחַר הַבִּעוּר לְקַבֵּל מֵהֶם מִיַּד ב"ד וּלְאָכְלָן. וְכָל זוֹ הַתַּקָּנָה וְהַטֹּרַח שֶׁל ב"ד מִפְּנֵי חֲשָׁד, שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְעַכְּבָם אוֹ לַעֲשׂוֹת מֵהֶם סְחוֹרָה. וּכְשֶׁאֵין אוֹצָר בָּעִיר וְלֹא בֵּית דִּין, וְהַפֵּרוֹת בְּיַד הַמְלַקֵּט אוֹתָם מִן הַהֶפְקֵר, הוּא צָרִיךְ לְבַעֲרָם מִן הַבַּיִת בִּשְׁעַת הַבִּעוּר, וּמַפְקִירָם עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ, וְאוֹכְלִין וְהוֹלְכִין לְעוֹלָם. וְזוֹ הִיא שְׁבִיעִית שֶׁאוֹסֶרֶת בְּמִינָהּ בְּמַשֶּׁהוּ שביעית ז ז לְבִעוּר, כְּמוֹ שֶׁמֻּזְכָּר בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים נדרים נ"ח, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶתֵּר בְּבִעוּר מִבֵּיתוֹ. וּמָצָאתִי לְשׁוֹן רַשִׁ"י שֶׁכָּתַב בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים נב ד"ה משום, וְזֶהוּ בִּעוּרָם, שֶׁמַּפְקִירָם בִּמְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי אָדָם וּבְהֵמָה. אוּלַי חָשַׁב הָרַב שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּהֵא מַפְקִירָם גַּם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה, לְקַיֵּם בָּהֶם "וְאָכְלוּ אֶבְיוֹנֵי עַמֶּךָ" שמות כג יא "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ" כאן, וְהִפְלִיג. וּמִכָּל מָקוֹם אֵינָן נֶאֱסָרִין בַּאֲכִילָה כְּלָל. וּכְבָר שָׁנוּ בַּתּוֹסֶפְתָּא שביעית פ"ז ה"ג שֶׁבִּעוּר שְׁבִיעִית כְּבִעוּר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֹא שֶׁיְּהֵא בָּהֶם חִלּוּק בְּאִסּוּר אֲכִילָה. וְהָרַב רַבִּי מֹשֶׁה הל' שמיטה ויובל פ"ז ה"ג וְהַרְבֵּה מִן הַחֲכָמִים סְבוּרִין שֶׁהַבִּעוּר אוֹסֵר לְגַמְרֵי, וּטְעוּנִין שְׂרֵפָה אוֹ מְפַזֵּר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מֵטִיל לַיָּם, וְאֵינוֹ כֵּן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. אֲבָל אִם עִכְּבָם בְּבֵיתוֹ אַחַר הַבִּעוּר כְּדֵי לְאָכְלָן, אֲסוּרִין הֵם בַּאֲכִילָה לְגַמְרֵי. וְזוֹ הִיא שְׁבִיעִית שֶׁאוֹסֶרֶת בְּנוֹתֵן טַעַם לְאַחַר הַבִּעוּר שביעית ז ז, שֶׁאֵין לָהּ מַתִּירִין. וְאֶפְשָׁר שֶׁהָאִסּוּר הַזֶּה מִדִּבְרֵיהֶם הוּא. וְאוּלַי אֲפִלּוּ הַבִּעוּר כֻּלּוֹ חֹמֶר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְהַבָּרָיְתוֹת הַשְּׁנוּיוֹת בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים בְּעִנְיַן הַבִּעוּר אַסְמַכְתָּא מִדְּרַבָּנָן. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ תִּתְפָּרֵשׁ יָפֶה מִשְׁנַת הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְּבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת וְכוּ' שביעית פ"ט מ"ה, וְכֵן מִשְׁנַת שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית שם פ"ו מ"א, דְּקָתָנֵי כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד כְּזִיב לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד; כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה נֶאֱכָל אֲבָל לֹא נֶעֱבָד. הֵקֵלּוּ בַּאֲכִילָה לְאַחַר הַבִּעוּר יוֹתֵר מִן הָעֲבוֹדָה. וְהֻזְכַּר בַּיְּרוּשַׁלְמִי שביעית סוף פ"ט, חַד בַּר נַשׁ הֲוָה חֲשִׁיד עַל שְׁמִטְּתָא, אֲמַר לְאִתְּתֵהּ, אַפְּקִין חַלְּתָא. אָמְרָה לֵיהּ, הַהוּא גַּבְרָא חֲשִׁיד עַל שְׁמִטְּתָא וְאָמַרְתָּ אַפְּקִין חַלְּתָא. אֲמַר לַהּ, חַלָּה דְּבַר תּוֹרָה, שְׁבִיעִית מִדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וַחֲבֵרָיו. אוֹתוֹ רֵיקָה הָיָה חָשׁוּד לְעַכֵּב פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וּלְאָכְלָן אַחַר הַבִּעוּר, וְאָמַר שֶׁאִסּוּר אֲכִילַת הַטֶּבֶל מִן הַתּוֹרָה, וְהַבִּעוּר וְאִסּוּר אֲכִילַת פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אַחַר הַבִּעוּר מִן ר"ג וַחֲבֵרָיו, אוֹ שֶׁהַבִּעוּר מִן הַתּוֹרָה וְאִסּוּר הָאֲכִילָה מִדִּבְרֵיהֶם, וְלֹא הָיָה חוֹשֵׁשׁ אֶלָּא שֶׁלֹּא יֹאכַל אִסּוּרֵי תּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁהִזְכִּירוּ חֲכָמִים דְּבָרָיו נִרְאֶה שֶׁהֵם אֱמֶת. אוֹ שֶׁמָּא אוֹתוֹ רָשָׁע סָבַר כְּדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן דַּאֲמַר מו"ק ב, בִּשְׁתֵּי שְׁמִיטוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וּשְׁבִיעִית בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנָן אע"פ שֶׁחַלָּה דְּאוֹרָיְתָא:

8 שפתי חכמים פתח ↗

שמטות שנים. פירוש דשמיטה נקראת שבת כדכתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה וכן תרגם אונקלוס שבע שמיטין דשנין והוכתבו הוא מדכתיב שבע שנים שבע פעמים דמשמע דקאי אשנים ולא אשבועות שנים דומיא דשבע שבתות תמימות תהינה שתרגם אונקלוס שבע שבוען שלמין:

8 ברטנורא על התורה פתח ↗

שבתות שנים שמיטות שנים יכול יעשה ז' שנים רצופים וכו' ת"ל שבע שנים שבע פעמים. וקשה לפי שיטה זו לכתוב שבע שנים שבע פעמים ולשתוק משבתות שנים. וי"ל דבא להשמיענו שמצוה למנות השמיטות ג"כ וכדאמר אביי בספירת העומר מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי להכי כת' שבתות שנים:

8 לבוש האורה פתח ↗

רש"י והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה כתב רש"י פשוטו של מקרא יעלו לך חשבון שנות השמטות למספר מ"ט ע"כ הכל מתמיהין ומאי קמל"ן וכי לא ידעינן דשבע פעמים שבע הם מ"ט ואני שמעתי דה"ק יעלו לך כו' רצה לומר מגיד לך הכתוב שיעלו לך שבע שמיטות למ"ט שנים ולא תאמר שאמר הכתוב שיעשו שבע שני שמטות כדכתיב וספרת לך שבע וגו' ותספור לכל שמטה שבע שנים עם שנת השמיטה שעברה כלומר בשנה השביעית הראשון תהיה שמטה ואח"כ כשתמנה שבע שנים השניים תתחיל למנות שנת השמיטה עצמה במספר השבע שני' השניים ותעשה שמיטה בשנה הששית שאחר השמטה הראשונה שהיא השביעי' עם השמטה הראשונה וכן לעולם ולא יהיו א"כ בין שמטה לשמטה רק חמשה שנים של עבודת קרקע חוץ מן השמטה הראשונה שיהיו שש שנים בין היובל והשמטה הראשונה ועליהם אמר הכתוב בתחלת הפרשה שש שנים תזרע שדך וגו' וא"כ לא יהיו שבע שמטות שנים רק ארבעים ושלש שנים ואח"כ ימנו ששה שנים כולן של חרישה וזריעה כמו השמטה הראשונה בלא שמטה ובשנה השביעית שהיא שנת החמשים שנה תעשה יובל לכך הוצרך לומר שיעלו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה שיהיו לכל שמיטה בפני עצמה שבע שנים חוץ משנת השמטה שלפניה ויהיו בין כל שמטה ושמטה שש שנים של עבודת קרקע ויבאו בשנת המ"ט וה"נ שתי שנים קדושת זו אחר זו המ"ט שמטה והחמשים יובל וזה נראה נכון לפשוטו של מקרא לדעת רש"י ז"ל א"נ אם טעית לסוף מ"ט שנה ולא עשית יובל אחר שמטה שביעית שלא תעשה יובל אחר שמיטה שמינית אלא דוקא לסוף מ"ט שנה:

5 את ספיח קצירך. אֲפִלּוּ לֹא זְרַעְתָּהּ וְהִיא צָמְחָה מִן הַזֶּרַע שֶׁנָּפַל בָּהּ בְּעֵת הַקָּצִיר וְהוּא קָרוּי סָפִיחַ:

6 לא תקצור. לִהְיוֹת מַחֲזִיק בּוֹ כִּשְׁאָר קָצִיר, אֶלָּא הֶפְקֵר יִהְיֶה לַכֹּל:

7 נזירך. שֶׁהִנְזַרְתָּ וְהִפְרַשְׁתָּ בְנֵי אָדָם מֵהֶם וְלֹא הִפְקַרְתָּם:

8 לא תבצר. אוֹתָם אֵינְךָ בוֹצֵר, אֶלָּא מִן הַמֻּפְקָר:

5 מזרחי פתח ↗

ה"ג ספיח קצירך אפילו לא זרעת' והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר והוא קרוי ספיח. והוא עם וי"ו וכך הביאו גם הרמב"ן ז"ל בספרו והכונה בו לומר דהא דכתיב ספיח רבותא בעלמא הוא שאפילו הספיח שהוא מה שצמח מאליו מן הזרע שנפל בעת הקציר לא תקצור כדרך הקוצרים להיותך מחזיק בו כ"ש הצומח ע"י חרישה וזריעה אבל אתה קוצר שניהם יחד כדרך ההפקר ולא שנפרש ספיח דוקא לא תקצור כדרך הקוצרים להיות מחזיק בו אבל אתה קוצרו כדרך ההפקר ואלו הצומח ע"י חרישה וזריעה אי אתה קוצרו אפילו כדרך ההפקר דהא מקרא דואת ענבי נזירך לא תבצור שפירושו שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם לא תבציר אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר כדלקמן משמע שאף על פי שעבר והפריש בני אדם מהם ולא הפקירם כמו שגזרה התורה אפי' הכי אין הפירות נאסרין אלא מפקירן ואחר כך בוצר כדרך ההפקר שאי אפשר לומר שפירוש אלא מן ההפקר מן המופקר מתחלה שלא הפרשת בני אדם מהם מתחלה ועד סוף מפני שפירוש לא תבצור ולא תקצור היא כדרך הקציר והבציר אליבא דחכמים ויחוייב מזה באמרו אלא מן המופקר שאז בוצר וקוצר כדרך הבציר והקציר והכתוב אומר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לכולכם יחד ולא לך לבדך ואם כן מ"ל עברה דהפרשת בני אדם מהם מ"ל עברה דחרישה וזריעה והא דקתני בתורת כהנים את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו על הספיחי' שיהיו אסורים בשביעית אתיא אליבא דר' עקיבא דס"ל לא תקצור בכל אופן משמע בין בדרך הקציר בין בדרך ההפקר אבל חכמים אומרים לא תקצור לא תעשה אותה קציר לעצמך אלא נהוג בהם מנהג הפקר ורש"י ז"ל פי' אליבא דחכמים:

5 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ אֲפִלּוּ לֹא זָרַעְתָּ וְהִיא צָמְחָה מִן הַזֶּרַע שֶׁנָּפַל בִּשְׁעַת הַקָּצִיר, וְהוּא קָרוּי סָפִיחַ, לֹא תִקְצֹר לִהְיוֹת מַחֲזִיק בּוֹ כִּשְׁאָר קָצִיר אֶלָּא הֶפְקֵר יִהְיֶה לַכֹּל. נְזִירֶךָ, שֶׁהִנְזַרְתָּ וְהִפְרַשְׁתָּ אוֹתָם מִבְּנֵי אָדָם וְלֹא הִפְקַרְתָּם, לֹא תִבְצֹר אוֹתָם, אֵינְךָ בּוֹצֵר אֶלָּא מִן הַהֶפְקֵר, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא כ"ה:ה'. וְהַכַּוָּנָה לָרַב בָּזֶה שֶׁהוּא סוֹבֵר שֶׁהַשּׁוֹמֵר שָׂדֵהוּ וּפֵרוֹתָיו בַּשְּׁבִיעִית אֵין הַפֵּרוֹת נֶאֱסָרִין. וְכֵן כָּתַב בְּפֵרוּשָׁיו בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת קכב ד"ה של עזיקה וּבְמַסֶּכֶת סֻכָּה לט ד"ה אבל, וְכֵן הַדָּבָר הַזֶּה בְּדִין הַתּוֹרָה בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת. וְזוֹ שֶׁשְּׁנוּיָה בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים פרק א ג, "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" מִן הַשָּׁמוּר בָּאָרֶץ אֵין אַתָּה בּוֹצֵר אֲבָל בּוֹצֵר אַתָּה מִן הַמֻּפְקָר, יְפָרֵשׁ הָרַב לוֹמַר עִנְבֵי נְזִירוּת לֹא תִּבְצֹר אוֹתָם בִּנְזִירוּתָם, אֲבָל תַּפְקִיר הַכֹּל וְתִבְצֹר עִם הָעֲנִיִּים. וְהַנָּכוֹן בְּפֵרוּשׁ הַכָּתוּב, שֶׁ"עִנְּבֵי נְזִירֶךָ" כְּמוֹ "סְפִיחַ קְצִירְךָ", וְ"לֹא תִבְצֹר" כְּמוֹ "לֹא תִקְצֹר", כִּי הָעִנְיָן בְּכָל הַפָּרָשָׁה יִכְפֹּל הַדִּין בִּשְׁנֵיהֶם, יַזְהִיר בַּשָּׂדֶה וְיַזְהִיר בַּכֶּרֶם, "תִּזְרַע שָׂדֶךָ" וְ"תִזְמֹר כַּרְמֶךָ" ויקרא כ"ה:ג', "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" ויקרא כ"ה:ד', וְכֵן "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ" שמות כג יא. וּפֵרוּשׁ הַכָּתוּב כִּי הַצּוֹמֵחַ מֵאֵלָיו בַּשָּׂדֶה מִבְּלִי חֲרִישָׁה וּזְרִיעָה לְדַעַת, יִקָּרֵא סְפִיחַ קָצִיר, שֶׁהוּא נִסְפָּח אֶל קְצִיר הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה, מִגִּזְרַת "וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב" ישעיהו יד א, וְהַגֶּפֶן שֶׁלֹּא עֲבָדוֹ וְלֹא חָפַר וְלֹא זָמַר אוֹתוֹ, יִקָּרֵא "נָזִיר", כִּי הִזִּירוֹ וְהִפְרִישׁוֹ מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ אֵינוֹ שֶׁלּוֹ, מִגִּזְרַת "אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם" יחזקאל יד ה - פֵּרְשׁוּ מִמֶּנִּי, וְכֵן "וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ויקרא כ"ב:ב'. וְאָמַר אוּנְקְלוֹס תרגום אונקלוס על ויקרא כ"ה:ה' "שִׁבְקָךְ", שֶׁהִנַּחְתָּ אוֹתָם לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת. וְיִתָּכֵן כִּי הַמִּנְהָג בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהַכֶּרֶם אֲשֶׁר הוּא בָּתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָבֵד וְעוֹלֶה שָׁמִיר וָשַׁיִת, יִקְרְאוּ לוֹ "נָזִיר", כְּלוֹמַר שֶׁהוּא כֶּרֶם הַנָּזִיר, מִפְּנֵי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּיַיִן וּבַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים וְאֵינוֹ עוֹבֵד כַּרְמוֹ, כִּי כֵן יִקְרְאוּ הַשֵּׂעָר הָאָרֹךְ עַל שֵׁם הַנָּזִיר, "גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי" ירמיהו ז כט, וְזֶה טַעַם "עִנְּבֵי נְזִירֶךָ". וְהַכְּלָל שֶׁהֵם הַצּוֹמְחִים מִבְּלִי עֲבוֹדַת הַכֶּרֶם. וְהִנֵּה אָמַר הַכָּתוּב כִּי הַסָּפִיחַ הַנּוֹלָד מֵאֵלָיו בַּשָּׂדֶה לֹא יִקְצֹר אוֹתָם, וְהָעֲנָבִים הַצּוֹמְחִים בַּכֶּרֶם מִבְּלִי עֲבוֹדָה לֹא יִבְצֹר אוֹתָן. וּפֵרוּשׁ הַלָּאוִים שֶׁלֹּא תִּקְצֹר אוֹתָן אַתָּה לְבַדְּךָ לְצֹרֶךְ עַצְמְךָ וְלֹא תִּבְצֹר אוֹתָן לְעַצְמְךָ, אֲבָל תִּהְיֶה שְׁנַת שַׁבָּתוֹן לָאָרֶץ מִן הַזְּרִיעָה וְהַזְּמִירָה, וְתִהְיֶה "שַׁבַּת הָאָרֶץ" כָּל אֲשֶׁר תּוֹצִיא בִּשְׁבִיתָתָהּ מִן הַסָּפִיחַ וְהַנָּזִיר, לְכֻלְּכֶם יַחַד לְאָכְלָה, לְךָ וְלַעֲנִיֶּיךָ וְלַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה. וְעַכְשָׁו אָשׁוּב לְפָרֵשׁ הַבָּרָיְתוֹת הַשְּׁנוּיוֹת בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים בָּעִנְיָן הַזֶּה, לְפִי שֶׁהֵן מַטְעוֹת. שָׁנוּ שָׁם פרק ד ה בַּפָּסוּק "הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ" ויקרא כ"ה:כ', אִם אֵין זוֹרְעִין מַה אוֹסְפִין, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִכָּאן סָמְכוּ לַסְּפִיחִין שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית. וְיֶשְׁנָהּ לְזוֹ בַּגְּמָרָא בְּפֶרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ פסחים נא, וְקָתָנֵי בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין סְפִיחִים אֲסוּרִין מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף", אָמַרְתָּ לָנוּ אַל תִּזְרְעוּ, וּמַה שֶׁאָנוּ אוֹסְפִין וְאֵין מַכְנִיסִין לְקִיּוּם אָמַרְתָּ לָנוּ בַּעֲרוּהוּ, מָה אָנוּ אוֹכְלִין מִן הַבִּעוּר וְאֵילָךְ, עַד כָּאן. הֲרֵי לְדִבְרֵי חֲכָמִים אֵין אִסּוּר הַסְּפִיחִים אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם, כְּלוֹמַר שֶׁגָּזְרוּ בָּהֶן לְאָסְרָן לְגַמְרֵי מִשּׁוּם חֲשָׁד, שֶׁלֹּא יִזְרְעוּ וְיֹאמְרוּ סְפִיחִים הֵם. וּלְכָךְ אָמְרוּ בַּיְּרוּשַׁלְמִי ב"ב פ"ה ה"א, אָמַר רַבִּי יַנַּאי, כָּל הַסְּפִיחִים אֲסוּרִין חוּץ מִן הָעוֹלִים בִּשְׂדֵה בּוּר בִּשְׂדֵה נִיר בִּשְׂדֵה כֶּרֶם בִּשְׂדֵה זֶרַע; שְׂדֵה בּוּר - דְּלָא מַשְׁגַּח עָלֶיהָ, שְׂדֵה נִיר - דְּהוּא בָּעֵי מְתַקְּנָה חַקְלֵהּ, שְׂדֵה כֶּרֶם - שֶׁלֹּא לֶאֱסֹר כַּרְמוֹ. שְׂדֵה זֶרַע - שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ. וּמִן הַמַּחְלֹקֶת הַזֶּה שָׁנוּ שָׁם בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים פרק א ג, "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר", מִכָּאן סָמְכוּ לַסְּפִיחִין שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית. שָׁנוּ מִשְׁנָתָם כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, דְּ"לֹא תִקְצֹר" כְּלָל, אֲבָל כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה אוֹתָם קָצִיר לְעַצְמְךָ וְלֹא תַּעֲשֶׂה אוֹתָם בָּצִיר לְעַצְמְךָ, אֶלָּא נְהוֹג בָּהֶם מִנְהַג הֶפְקֵר. וְכֵן "לֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ" ויקרא כ"ה:כ', שֶׁלֹּא נֶאֱסֹף אֶל בָּתֵּינוּ פֵּרוֹת הָאִילָן וְהַסְּפִיחִים, כִּי בְּהַפְקִירָם לָעֲנִיִּים וְלַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה וּבְבִעוּר לֹא נוּכַל לִחְיוֹת בָּהֶן. וְהַסְּפִיחִין הָאֵלּוּ הָאֲסוּרִים הֵם הַגְּדֵלִים בִּזְמַן הָאִסּוּר, בַּתְּבוּאָה כָּל שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ בַּשְּׁבִיעִית, וְכֵן הַיְּרָקוֹת כָּל שֶׁצָּמְחוּ בַּשְּׁבִיעִית אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וּלְדִבְרֵי חֲכָמִים אֲסוּרִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, חוּץ מִן הָעוֹלִים בְּאוֹתָן שָׂדוֹת שֶׁהִזְכִּירוּ בַּיְּרוּשַׁלְמִי שֶׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה. אֲבָל הַיְּרָקוֹת שֶׁצָּמְחוּ בַּשִּׁשִּׁית וְנִלְקְטוּ בַּשְּׁבִיעִית יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית לְכָל דִּינֶיהָ, לְהֶפְסֵד וּלְקָרְבָּנוֹת וְלִסְחוֹרָה וּלְבִעוּר, וְאע"פ שֶׁגָּדְלוּ לְגַמְרֵי בַּשִּׁשִּׁית, מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ הוֹלְכִים אַחַר לְקִיטָה בְּיָרָק בֵּין לַמַּעֲשֵׂר בֵּין לַשְּׁבִיעִית. אֲבָל אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם סְפִיחִים, שֶׁאֵינָם סְפִיחֵי שְׁבִיעִית שֶׁהֲרֵי בַּשִּׁשִּׁית צָמְחוּ. וַאֲפִלּוּ הוֹסִיפוּ בַּשְּׁבִיעִית אֵין בָּהֶם דִּין סְפִיחִים. וּבָהֶם שָׁנִינוּ שביעית פ"ח מ"ד, הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל הֵילָךְ אִסָּר זֶה וּלְקֹט לִי יָרָק הַיּוֹם וְכוּ'. וְכֵן שָׁנִינוּ שם פ"ז מ"ג, לֹא יְהֵא לוֹקֵט יְרָקוֹת שֶׁבָּהּ וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק אֲבָל לוֹקֵט הוּא וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. וּתְנַן נָמֵי שם פ"ט מ"א, הַפֵּיגָם וְהַיַּרְבּוּזִין וְכֻלָּהּ מַתְנִיתִין עַד וְנִקָּחִים מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִשְׁמָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵלּוּ הַנִּזְכָּרִים וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְזָרְעָן, אֲבָל הֵם מֵאֲלֵיהֶן יוֹצְאִים בֶּהָרִים וּבַנְּהָרוֹת - אֵין בָּהֶן אִסּוּר סְפִיחִים כְּלָל אע"פ שֶׁצָּמְחוּ בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא בַּנִּזְרָעִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְזָרְעָם, וְכֵן נִרְאֶה זֶה מִן הַגְּמָרָא מִיְּרוּשַׁלְמִי, וְזֶהוּ עִנְיַן הַסְּפִיחִים שֶׁהִזְכִּירוּ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם שׁוֹמֵר שָׂדֵהוּ וְנוֹעֵל בִּפְנֵי עֲנִיִּים בִּשְׁבִיעִית, וַאֲפִלּוּ רוֹצֶה לְהַפְקִיר אוֹתָן בִּשְׁעַת לְקִיטָה, אֶלָּא יְהֵא הַשָּׂדֶה כָּל הַשָּׁנָה מְזֻמָּן וּמֻפְקָר לָעֲנִיִּים. כָּךְ שָׁנוּ בַּמְּכִילְתָּא משפטים כ יא, "וְאָכְלוּ אֶבְיוֹנֵי עַמֶּךָ" שמות כג יא, וְכִי מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה, לֹא שֶׁיֹּאכְלוּ אוֹתָהּ עֲנִיִּים, הֲרֵי אֲנִי מַכְנִיסָהּ וּמְחַלְּקָהּ לָעֲנִיִּים, תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ", מַגִּיד שֶׁהוּא פּוֹרֵץ בָּהּ פְּרָצוֹת, אֶלָּא שֶׁגָּדְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי תִּקּוּן עוֹלָם. וְהַגָּדֵר שֶׁגָּדְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִפְרְצוּ פְּרָצוֹת בַּשָּׂדֶה וּבַכֶּרֶם, אֲבָל לֹא שֶׁיְּהֵא הוּא מְשַׁמֵּר שָׂדֵהוּ וּמַכְנִיס הַפֵּרוֹת לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא לִקַּח פֵּרוֹת מִן הַמְשֻׁמָּר וְלֹא מִן הֶחָשׁוּד בְּכָךְ, זֶהוּ שֶׁשָּׁנִינוּ שביעית פ"ט מ"א, וְנִלְקָחִין מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָּהֶן נִשְׁמָר. וְאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה סוכה ל"ט, שֶׁאֵין מוֹסְרִים דְּמֵי פֵּרוֹת שְׁבִיעִית לְעַם הָאָרֶץ יוֹתֵר מִמְּזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּלוֹקֵחַ מִן הַמֻּפְקָר, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִן הַמְשֻׁמָּר אֲפִלּוּ כַּחֲצִי אִסָּר אָסוּר. וְהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁהַלּוֹקֵחַ מִן הַמֻּפְקָר, כְּלוֹמַר דְּבָרִים שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לַהֲבִיאָם מִן הַהֶפְקֵר אוֹ שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֱבִיאָם מִן הַמָּקוֹם הַמֻּפְקָר, בְּהֶתֵּר הוּא לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ, אֶלָּא שֶׁאִם יַרְבֶּה לוֹ בְּדָמִים יוֹתֵר מִסְּעֻדָּתוֹ לְבוֹ בַּיּוֹם חוֹשְׁשִׁין בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה בָּהֶן סְחוֹרָה, אֲבָל לוֹקֵחַ דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהִשָּׁמֵר - אֲפִלּוּ בְּכַחֲצִי אִסָּר חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא שְׁמָרָן וְאָסוּר לִקַּח מִמֶּנּוּ, הָא בְּלוֹקֵחַ בִּפְרוּטָה וּפָחוֹת מִכַּחֲצִי אִסָּר לֹא גָּזְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְלַקְּטָן בְּכָל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ יבמות קכב, גּוֹי שֶׁהָיָה מוֹכֵר פֵּרוֹת בַּשּׁוּק וְאָמַר פֵּרוֹת הַלָּלוּ שֶׁל עָרְלָה הֵם שֶׁל עֲזֵקָה הֵם, לֹא אָמַר כְּלוּם, לֹא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְהַשְׁבִּיחַ מִקָּחוֹ. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י בְּשֵׁם הָרִאשׁוֹנִים, מִפַּרְדֵּס מְעֻזָּק וְגָדֵר לוֹ סָבִיב, וְהִיא שָׁנָה שְׁבִיעִית, וְאִם הָיוּ מַאֲמִינִים לוֹ הָיָה אָסוּר לִקַּח מִמֶּנּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּא הוּא אָרִיס לְיִשְׂרָאֵל וּמְשַׁמֵּר לוֹ שָׂדֵהוּ, אוֹ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל לִקֵּט וּמוֹכֵר, אוֹ שֶׁהַפֵּרוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמוֹכֵר עַל יָדוֹ, אוֹ שֶׁמָּא אֵין קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ דִּינֵי הַשְּׁבִיעִית, וְגָזְרוּ עָלָיו כְּיִשְׂרָאֵל. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא אָסְרוּ חֲכָמִים פֵּרוֹת הַשָּׂדֶה הַמְשֻׁמָּר לְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִקְחוּ אוֹתָם מִן הַמְּשַׁמֵּר. וּלְכָךְ שָׁנוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים פרק א ג, "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר", מִן הַשָּׁמוּר בָּאָרֶץ אִי אַתָּה בּוֹצֵר אֲבָל אַתָּה בּוֹצֵר מִן הַמֻּפְקָר. "לֹא תִבְצֹר" - כְּדֶרֶךְ הַבּוֹצְרִים, מִכָּאן אָמְרוּ תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית אֵין קוֹצְצִין אוֹתָן בַּמֻּקְצֶה וְאֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דּוֹרֵךְ בַּעֲרֵבָה. וּפֵרוּשׁוֹ מִדְּלָא כְּתִיב עִנְבֵי הַנָּזִיר לֹא תִּבְצֹר, וּכְתִיב "נְזִירֶךָ" - לִדְרֹשׁ לֹא תִבְצוֹר אוֹתָם כְּדֶרֶךְ נָזִיר שֶׁלְּךָ, אֲבָל תִּבְצוֹר אוֹתָם עִם הָעֲנִיִּים כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵם בּוֹצְרִים, לוֹמַר שֶׁלֹּא יִשְׁמְרֵם לְעַצְמוֹ אֲבָל יִלְקֹט אוֹתָם עִם הָעֲנִיִּים כְּהֶפְקֵר, וְיִנְהֹג בָּהֶם גַּם כֵּן כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעֲנִיִּים נוֹהֲגִין לְדָרְכָן בַּעֲרֵבָה. וְקָתָנֵי הָתָם שם ה, "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" - מִן הַשָּׁבוּת בָּאָרֶץ אַתָּה אוֹכֵל אֲבָל אִי אַתָּה אוֹכֵל מִן הַשָּׁמוּר; מִכָּאן אָמְרוּ שביעית ד ב, שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיְּבָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִין אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִין אוֹכְלִין. כְּלוֹמַר, כֵּיוָן שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה שֶׁיְּהֵא הַשָּׁבוּת לָנוּ לְאָכְלָה וְלֹא הַשָּׁמוּר, אָמְרוּ ב"ש שֶׁהַפֵּרוֹת עַצְמָן נֶאֱסָרִין, וּב"ה סוֹבְרִין שֶׁאֵין הַפֵּרוֹת נֶאֱסָרִין, שֶׁלֹּא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לֶאֱסֹר לָנוּ שֶׁלֹּא נִשְׁמֹר וְיִהְיוּ לָנוּ הַפֵּרוֹת מִן הַשָּׁבוּת. וְכֵן הָעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵין קוֹצְצִין הַתְּאֵנִים בַּמֻּקְצֶה וְלֹא דּוֹרְכִין הָעֲנָבִים בַּגַּת, גָּדֵר וְאַסְמַכְתָּא מִדִּבְרֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי שִׁמּוּר וַאֲסִיפַת הַפֵּרוֹת וְיִגְזְלוּ אוֹתָם מִן הָעֲנִיִּים. וְזֶה הָעִנְיָן הַשָּׁנוּי כָּאן בַּבָּרָיְתוֹת הַלָּלוּ, וְהוּא דֶּרֶךְ טוֹב וּמְחֻוָּר בַּסֻּגְיוֹת שֶׁבִּגְמָרָא בַּבְלִית וִירוּשַׁלְמִית. וְהֶחָכָם הַבָּקִי יַשְׂכִּיל וְיִמְצָא:

6 גור אריה פתח ↗

והיתה שבת הארץ וכו'. פירוש, מה שהוצרך לכתוב "והיתה וגומר", אלא הכתוב רוצה לומר 'לא באכילה ולא בהנאה אסרתי עליך וכו":

6 משכיל לדוד פתח ↗

לך וכו׳ לפי שנאמר וכו׳. דק״ל שהרי כבר כתיב לכם ואמאי הדר וכתב לך וכו׳. והק׳ בש״ח דסוף סוף אמאי כתיב הכא ולעבדך ולאמתך לא לכתוב רק לך דהא עניים כבר שמעינן מואכלו אביוני עמך. ונלע״ד דעיקר הלימוד שידענו דשרו אף לעשירים היינו מדכתיב לך ולעבדך דממלת ולעבדך שמעינן דלך מיירי בעשירים דהיינו בעלים ואי לא הוה כתיב ולעבדך מנא הוה ידעינן. והק׳ עוד בשם הג״א דא״כ ואכלו אביוני עמך ל״ל. ותירץ דאביון קודם לעשיר ע״ש. ואחר המחילה נראה דאשתמיטת׳ ברייתא דת״כ דקרא דואכלו אביוני עמך אצטריך אי לר׳ יהודה לומר דעניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים ואי לר׳ יוסי לומר הראוי לאדם לאדם וכו׳ א״נ ללמד שפטורין מן המעשר וכמ״ש רש״י גופיה בפ׳ משפטים:

7 גור אריה פתח ↗

אם חיה אוכל בהמה לא כל שכן. ואין לומר דאדרבה, איפכא, בהמה עשירה, שהרי יש לה מזונות אצל האדם, והוי כמו עשירה, אבל חיה אין לה מזונות, לכך מן הדין יש לה לאכול, דזה אינו, דכיון דילפינן אף הבעלים אוכלים רש"י פסוק ו, אין לך עשיר יותר מזה, והשתא אם חיה אוכלת, שהרי החיה אינה בכלל "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" פסוק ו, דמשמע לבני אדם, דמצוה שביעית לאדם נתנה, וחיה אין לה שייכות אל האדם, ואם חיה אוכלת, כל שכן בהמה, דהרי יש לה בעלים, ובעלים חייבים במזונותה, והרי כאילו הבעל אוכל, ושייך בזה "והיתה שבת הארץ לאכלה", מכל שכן דהיא אוכלת:

7 ברטנורא על התורה פתח ↗

ולבהמתך ולחיה אם חיה אוכלת בהמה לא כ"ש וכו' ד"א בהמה אוכלת בלא מעשר וכו'. קשה דמעיקרא קשה ליה מבהמה וקא מתרץ בחיה. וי"ל דהכי קאמר דאצטריך לבהמתך לייתורי חיה למילף מינה הקישא דאי לא הוה כתיב בהמה הייתי אומר דאצטריך חיה דלא תימא דוקא בני אדם אוכלין אבל לא בהמות וחיות אבל השתא דכתיב בהמה אייתר ליה חיה לאשמועינן היקשא דכל זמן שחיה אוכלת האכל גם לבהמה אבל אם כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. וקשה מאי ד"א. וי"ל דלפי פי' הראשון דאתא להקיש בהמה לחיה קשה דהוה ליה לאקדומי חיה שהרי בהמה אוכלת דומייא דחיה. וקשה עוד הא כבר שמעינן דאוכל בלא מעשר מקרא דיתרם תאכל חית השדה בפ' המשפטים. וי"ל דאי מהתם הוה אמינא דוקא אביונים בלא מעשר אבל לא הבעלים ובהמתם קמ"ל. מהר"ר:

7 משכיל לדוד פתח ↗

ולבהמתך ולחיה אם חיה אוכלת וכו׳. דק״ל אמאי כתיב ולבהמתך הול״ל ולבהמה ולחיה וכו׳ אלא מוכרח דה״ק בהמה דידך שבביתך שמזונותיה עליך. ומעתה ק׳ אם חיה אוכלת בהמתך שבביתך שמזונותיה עליך לא כ״ש. דהא בנכרי חזינן דהכתוב שרי לתת לשכיר שמזונותיו עליך ואסר לנכרי דעלמא שאין מזונותיו עליך כדלעיל מדכתיב לכם א״כ גבי בהמה הואיל דמדכתיב חיה חזינן דשרי אפילו אין מזונותיה עליך כ״ש בבהמתך וכו׳ ואמאי כתיב ולבהמתך א״ו להקיש וכו׳ ובזה מתורץ מה שהקשה הרא״ם ע״ע:

8 מזרחי פתח ↗

שבתות שנים שמטות שנים. שהשמטה נקראת שבת כדכתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה וכן תרגם אונקלוס שבע שבתות שנים שבע שמיטין דשנין והסבה שהכריחתם לפרש שבתות שנים שמטות שנים ולא שבועות שנים דומיא דשבע שבתות תמימות תהיינה שתרגם אותה אנקלוס שבע שבוען שלימן הוא מפני שכתוב אחר זה שבע שנים שבע פעמים ואם היה פירוש שבע שבתות שנים שבע שבועות שנים לא היה צריך לכתוב אחריו שבע שנים שבע פעמים אבל מפני שפירוש שבע שבתות שנים שבע שמטות שנים הוצרך לכתוב אחריו שבע שנים שבע פעמים לומר לך שבמ"ט שנים יהיו השבע שמטות בכל שבע שנים פעם אחת ולא שבע שמטות רצופות וכן שנינו בתורת כהנים:

8 משכיל לדוד פתח ↗

שבתות שנים שמיטות וכו׳ יכול וכו׳. פירוש דכי היכי דבימים מלת שבת מורה על יום השביעי בפרטות. וכן מורה על כללות הז׳ ימים כדלעיל גבי עומר שבע שבתות וכו׳ ה״נ גבי שנים שם שבת נוכל לפרש ג״כ בתרי אנפי בין על שנת השמיטה בפרטות ובין על כללות ההיקף של השבע שנים וכמו שמצינו ג״כ בלשון רבותינו שבוע א׳ שהמכוון בו כוללות הז׳ שנים ומעתה הוכרח רש״י לפרש דהכא ע״כ לא על הכוללות קאמר דא״כ לא הוה צריך תו למכתב שבע שנים שבע פעמים א״ו הכא גבי שנים הוי פירושא שבע שמיטות דוקא דהשתא היה סד״א יעשה ז׳ שמיטות רציפות וכו׳ לכך אצטריך תו שבע שנים ז׳ פעמים. וכמו שכתבתי כך היא כוונת הרא״ם ז״ל והרב הנח״י אחר המחילה השיג עליו בכדי ע״ש. ואין להקשות דסוף סוף תיקשי דא״כ לישתוק קרא משבע שבתות שנים ולא לכתוב אלא ז׳ שנים ז׳ פעמים הא ל״ק דאצטרכו ז׳ שבתות ללמד דמצוה על ב״ד לספור הז׳ שמיטות כסדרן:

8 גור אריה פתח ↗

ופשוטו של מקרא כו'. ואם תאמר, ולפי פשוטו יקשה לך דלמה לי לומר שיעלה חשבון שבע שבתות שנים מ"ט שנים, דזה דבר פשוט הוא, ויש לומר, כיון דצריך למכתב פסוק י "וקדשתם את שנת החמישים וגו'", צריך למכתב "והיו לך שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה", דאם לא כן, לא היינו יודעים על איזה שנה קאי "וקדשתם את החמשים", דהייתי אומר "וקדשתם את שנת החמישים" שיתחיל למנות אחר שבע שבתות שנים, ולכך צריך למכתב "והיו לך שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה וקדשתם את שנת החמשים שנה", דהשתא "וקדשתם שנת החמשים" הוא מיד אחר שנת תשע וארבעים, שכן הוא דרך המספר למנות חמשים אחר תשע וארבעים. אבל אם לא היה המנין רק שבע שבתות, היה פירוש "וקדשתם שנת החמשים" שיתחיל למנות אחר שבע שבתות:

« רש"י על ויקרא כ״ה:ד׳ רש"י על ויקרא כ״ה:ו׳ »