רש"י על שמות ל״ב:י״ט

« רש"י על שמות ל״ב:י״ח רש"י על שמות ל״ב:כ׳ »

19 שפתי חכמים פתח ↗

לרגלי ההר. דק"ל דתחת ההר משמע שהיה תוך וחלול בהר לכן פירש לרגלי ההר:

19 משכיל לדוד פתח ↗

וישלך מידיו וכו׳ ומה פסח וכו׳ כתבו התוס׳ בפר״ע שאין זה ק״ו גמור דא״כ לא הוה אמרי׳ בגמרא שעשה כן משה מדעתו דהא ק״ו דאורייתא הוא וניתן לידרש א״ו לאו ק״ו גמור הוא דאיכא למפרך שאני פסח שהוא קרבן ולא ה״ול ללמוד זה למנוע מלתת להם התורה ולהחזירם לתשובה ע״כ ומ״מ אף על גב דה״קו פריכא הוא הסכים הקב״ה על ידו כוותיה ולא מטעמיה אלא מטעמא אחרינא לפי שאם היה נותן להם אותן הלוחו׳ היו נשארים חירות ממלאך המות ולא רצה הקדוש ברוך הוא לפי שחטאו ואף על פי שמחל להם מ״מ הפגם א״א ליתקן עד לע״ל. וה״נ צריך לומר באידך מלתא דאי׳ התם בגמ׳ שעשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא דהיינו שפי׳ מאשתו דדריש ק״ו ממתן תורה שציום הקדוש ברוך הוא לפרוש מנשותיהם אף על גב דלא הוה אלא לשעה וכ״ש הוא שהיתה נבואתו תדירה וכתבו התם נמי התו׳ דצ״ל שאינו ק״ו גמור והטעם די״ל שאני התם משום עשרת הדברות ע״כל וא״כ צריכי׳ למימר דהא דהסכים הקדוש ברוך הוא היינו מטעמא אחרינא דשאני נבואת משה שהיתה באספקלריא המאירה:

19 גור אריה פתח ↗

מה פסח. התוספות שבת פז. ד"ה ומה פסח מפרשים דאין זה קל וחומר גמור, דאם משומד אסור בקרבן מפני שהוא קרבן, מפני זה אין למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם למוטב. ואני אומר כי קל וחומר גמור הוא, דכיון שהם אסורים בתורה מקל וחומר דפסח, מה שייך בזה דיש ליתן להם התורה להחזירם למוטב, דאיסורא להיכן הלך, כיון דאסורים בתורה, מה שייך בזה ליתן להם התורה להחזירם למוטב:אלא דיש להקשות על קל וחומר זה, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ב"ק כד ע"ב, דמה פסח אינו אסור למשומד הלימוד, רק האכילה, ואם כן לימוד התורה למשומד גם כן מותר, ולמה שבר את הלוחות, שהרי אינם אסורים בלימוד התורה, אף על גב שהם אסורים בפסח, ואין לומר דהכי קאמר, כיון דאסורים לעשות הפסח, ואין נתינת התורה רק למצותיה, ואם אחת מהן בטל לא שייך תורה לישראל, ובשביל כך שבר הלוחות, דבזה יקשה קושית התוספות, דלא היה למשה לשבור הלוחות, כיון דאין כאן איסור, והיה להם לו ללמדם את התורה לישראל ולהחזירם למוטב, וקודם שיגיע זמן פסח יחזרו למוטב, ויהיה מותר להם לעשות הפסח:אבל גם כן אין זה קשיא, כי יש לך לדעת דנתינת הלוחות להם הוא מעשה מחדש לקבל הלוחות, והם אסורים בו מכח קל וחומר דפסח, שהיא מצוה אחת, ואין למשומד זכות בלוחות שהם התורה, וכיון דאסורים למשומד לא שייך נתינה להחזיר אותם למוטב. ולא דמי מה שהמשומד מותר בתורה, דשם אינו עושה דבר חדש, שהרי כבר היה לו התורה, אבל ליתן הלוחות מחדש להם – הנתינה אסורה להם מקל וחומר דפסח, שאסור המשומד לעשות המצוה, ולא קשיא מידי:

20 שפתי חכמים פתח ↗

נתכוון לבדקן כסוטות כו'. והטעם שבדק אותם כסוטה הוא כי הזונה אחר הע"א הוא כאשה המזנה תחת בעלה כמו שאמרו במדרש והביאו רש"י בשיר השירים בפסוק שני שדיך מ"ה בדק אותם כסוטות וק"ל:

20 מזרחי פתח ↗

כמשפט עיר הנדח' שהן מרובין שמיתתן בסייף. כדכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההוא לפי חרב לא כמשפט היתי' שמיתתו בסקילה כדכתיב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו:

20 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה וישק את בני ישראל, ...אם יש עדים והתראה - בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובין וכו'. ולא ידעתי, מה בא לשון "שהן מרובין" להוסיף כאן. כלום היות החוטאים מרובים משנה את דרך הענשתם. וראה "שפתי חכמים" אות מ שסקילה שייכת ביחיד העובד עבודה־זרה שמיתתו בסקילה, שנאמר: "וסקלתם באבנים ומתו" דברים יז, ה, אבל אנשי עיר הנדחת, מיתתן בסייף, שנאמר: "הכה תכה את ישבי העיר ההוא לפי חרב" שם יג, טז. פ' כי תשא תשנ"ד

19 וישלך מידו וגו'. אָמַר: מַה פֶּסַח שֶׁהוּא אֶחָד מִן הַמִּצְווֹת, אָמְרָה תוֹרָה כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ שמות י"ב, הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כָּאן וְכָל יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּדִים וְאֶתְּנֶנָּה לָהֶם? שבת פ"ז:

20 תחת ההר. לְרַגְלֵי הָהָר:

19 מזרחי פתח ↗

וישלך מידיו וגו' אמר ומה פסח שהוא אחד מן המצו' אמרה תורה כל בן נכר לא' יאכל בו התורה כולה כאן וישראל מומרים ואתננה להם. בפרק רבי עקיבא ופרש"י בן נכר מומר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אבל התוספות גמגמו בזה ואמרו שאין זה ק"ו גמור דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ"מ לא ה"ל למנוע מלתת להם התורה ולהחזירם בתשובה:

19 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה וישלך מידיו וגו', ...וכל ישראל מומרין, ואתננה להם? שבת פז ע"א. ע"כ. וקשה לי, והרי להלן כח מבורר שלא היו חוטאים אלא "כשלשת אלפי איש", ולא ברור, אם אלה רק מבני ישראל היו או שמא גם מן הערב רב שהשחיתו ראה דברי רש"י למעלה ד"ה שחת עמך, ולמה אפוא ההגזמה שבהכללה - "וכל ישראל". ואף אם תאמר, כי "ויגף ה' את העם" לה התרחש אף הוא אז, והמגיפה הזאת היתה באלה שנותרו, הרי לכאורה היה זה מספר זניח ראה רש"י שם, שאם לאו, היה הכתוב מפרט, ועל כל פנים ברור שלא ב"כולם" מדובר, ולא "כל ישראל מומרין". פ' כי תשא תשמ"ז בדפוס אלקבץ ובדפוסים נוספים אכן השמיטו מלת "כל", וכך גם לשון הגמרא שבת פז ע"א: "וישראל מומרים".

20 רש"י על שמות פתח ↗

ויגף ה' את העם. מִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם לְעֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה:

20 משכיל לדוד פתח ↗

וישק וכו׳ עיר הנדחת וכו׳ קשיא לי דבפ״ה דיומא דף ע״ו פיר״שי שנדונו בסייף לפי שעדיין לא נתפרשו להן ארבע מיתות בית דין ונדונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף ע״כ ואמאי לא פי׳ כדפי׳ הכא שנדונו כדין עיר הנדחת ותו קשיא לי דאם איתא דאכתי הוה להו דין בני נח היכי קאמר הכא רש״י עדים בלא התראה במגפה והלא כיון שדינם כב״נ הרי ב״נ א״צ התראה והיו יכולים לדונם בסייף ונ״ל דחדא מתרצה בחברתה דהתם פליגי רב ולוי באלו הג׳ מיתות חד אמר כדפי״רשי הכא ואידך אמר זובח וקיטר בסייף גפף ונשק במגפה שמח בלבו בהדרוקן ולאידך מ״ד הוא דפיר״שי שנדונו בדין ב״נ משום דלדידיה צ״ל שכל מי שזיבה וקיטר נהרג בסייף אפי׳ בלא התראה דאל״כ להך סברא נמצא שלא פורש מה נעשה בדינו של מי שזובח וקיטר בלא התראה. נמצא דצ״ל להך סברא שנדונו כדין בני נח. ורש״י הכא פי׳ כאידך מ״ד. ונר׳ דקמיפלגי להיות דאף על גב שכבר ניתנו להם העשרת הדברות מ״מ עדיין לא ניתנה להם כל התורה ולכך איכא מ״ד דאכתי לא יצאו מכלל ב״נ ואיכא מ״ד יצאו. ומ״מ לפיר״שי דהכא צריך לומר דלא נמצאו שם בין החוטאים בעדים והתראה רובו של שום שבט דא״כ לא היה דינם בסייף אלא בסקילה כדאיתא בפ״ק דסנהדרין וכ״פ הרמ״בם בה׳ ע״א שדין עיר הנדחת אינו אלא ממאה עד רובו של שבט אבל הודח רובו של שבט נדונים כיחידים כסקילה וע״מש בס״ד בפר׳ בלק גבי והוקע אותם:

20 גור אריה על שמות פתח ↗

מיתה בידי שמים וכו'. כמו שפירש למעלה רש"י פסוק כ 'עדים בלא התראה במגיפה', והוא אליבא דחד תנא בפרק שני שעירים יומא סו ע"ב. והקשה הרא"ם, מה צריך עדים למיתה בידי שמים, והיה ראוי להיות במגיפה אף אותו שעשה בלא עדים, ואין דבר זה קשיא, כי אף על גב שאפשר שיהיה מיתת החוטאים בלא עדים על ידי דבר, לא מתו על ידי דבר, כיון שלא היו יודעים החטא יאמרו מי מגיד לנו שחטאו, שמא לא חטאו, וכאשר יראה שימותו על ידי דבר יאמרו במקרה מתו, אף אותם שלא חטאו, אבל כאשר לא מתו רק אותם שחטאו, והם ידעו זה, אז ידעו שעל ידי חטאם מתו. וכן לא מתו בבדיקה אותם שחטאו בעדים, חדא, דלא שייך בדיקת המים אלא כשאין ידוע, כמו גבי סוטה שאין החטא ידוע, אבל כשידוע חטא שלהם לא שייך בזה בדיקה, ולכך מתו על ידי מגיפה. ועוד, דכיון דאפשר להמית אותם מיד על ידי מגיפה, יותר עדיף, דלא צריך להמתין לבדיקה. ואל יקשה לך אותן שמתו בהדרוקן מי יאמר לי שחטא, וזה לא קשיא, כי שתית המים לצבות בטנם אין זה כמנהגו של עולם, בודאי יאמרו על ידי חטא היה, דאם לא כן למה מתו. ועוד, כי הרבה שתו ולא מתו, אם כן בודאי אלו שמתו – על חטא מתו, ולא קשיא מידי:

« רש"י על שמות ל״ב:י״ח רש"י על שמות ל״ב:כ׳ »