רש"י על שמות ל״ב:י״ח

« רש"י על שמות ל״ב:י״ז רש"י על שמות ל״ב:י״ט »

18 שד"ל על שמות פתח ↗

ברעו: מקור קל מן ריע, וכן ויריעו ברש"י כ"י שבידי ושמחין וצועקים לא וצוחקים כמו בספרי הדפוס, וע' רש"י בפסוק י"ח.

18 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה קול ענות, קול חרופין וגדופין המענין את נפש שומען כשנאמרין לו. ע"כ. ולא ידעתי, מנין לו לרש"י תוספת־השלמה זו לתיבת "ענות", כשם שאיני יודע, מנין לו לאונקלוס לומר: קל דמחייכין. וראה תרגום יונתן בן עוזיאל המתרגם באריכות: קל פלחי פולחנא נוכראה ומגחכן קדמאה. וראה גם ראב"ע ורמב"ן. כלומר כל אחד מוסיף־משלים משלו כהבנתו לשם־הפועל "ענות" שהוא לכאורה ניטרלי, שכן יש "קול ענות גבורה" ויש "קול ענות חלושה". פ' כי תשא תשנ"ד

19 שפתי חכמים פתח ↗

לרגלי ההר. דק"ל דתחת ההר משמע שהיה תוך וחלול בהר לכן פירש לרגלי ההר:

19 משכיל לדוד פתח ↗

וישלך מידיו וכו׳ ומה פסח וכו׳ כתבו התוס׳ בפר״ע שאין זה ק״ו גמור דא״כ לא הוה אמרי׳ בגמרא שעשה כן משה מדעתו דהא ק״ו דאורייתא הוא וניתן לידרש א״ו לאו ק״ו גמור הוא דאיכא למפרך שאני פסח שהוא קרבן ולא ה״ול ללמוד זה למנוע מלתת להם התורה ולהחזירם לתשובה ע״כ ומ״מ אף על גב דה״קו פריכא הוא הסכים הקב״ה על ידו כוותיה ולא מטעמיה אלא מטעמא אחרינא לפי שאם היה נותן להם אותן הלוחו׳ היו נשארים חירות ממלאך המות ולא רצה הקדוש ברוך הוא לפי שחטאו ואף על פי שמחל להם מ״מ הפגם א״א ליתקן עד לע״ל. וה״נ צריך לומר באידך מלתא דאי׳ התם בגמ׳ שעשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא דהיינו שפי׳ מאשתו דדריש ק״ו ממתן תורה שציום הקדוש ברוך הוא לפרוש מנשותיהם אף על גב דלא הוה אלא לשעה וכ״ש הוא שהיתה נבואתו תדירה וכתבו התם נמי התו׳ דצ״ל שאינו ק״ו גמור והטעם די״ל שאני התם משום עשרת הדברות ע״כל וא״כ צריכי׳ למימר דהא דהסכים הקדוש ברוך הוא היינו מטעמא אחרינא דשאני נבואת משה שהיתה באספקלריא המאירה:

19 גור אריה פתח ↗

מה פסח. התוספות שבת פז. ד"ה ומה פסח מפרשים דאין זה קל וחומר גמור, דאם משומד אסור בקרבן מפני שהוא קרבן, מפני זה אין למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם למוטב. ואני אומר כי קל וחומר גמור הוא, דכיון שהם אסורים בתורה מקל וחומר דפסח, מה שייך בזה דיש ליתן להם התורה להחזירם למוטב, דאיסורא להיכן הלך, כיון דאסורים בתורה, מה שייך בזה ליתן להם התורה להחזירם למוטב:אלא דיש להקשות על קל וחומר זה, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ב"ק כד ע"ב, דמה פסח אינו אסור למשומד הלימוד, רק האכילה, ואם כן לימוד התורה למשומד גם כן מותר, ולמה שבר את הלוחות, שהרי אינם אסורים בלימוד התורה, אף על גב שהם אסורים בפסח, ואין לומר דהכי קאמר, כיון דאסורים לעשות הפסח, ואין נתינת התורה רק למצותיה, ואם אחת מהן בטל לא שייך תורה לישראל, ובשביל כך שבר הלוחות, דבזה יקשה קושית התוספות, דלא היה למשה לשבור הלוחות, כיון דאין כאן איסור, והיה להם לו ללמדם את התורה לישראל ולהחזירם למוטב, וקודם שיגיע זמן פסח יחזרו למוטב, ויהיה מותר להם לעשות הפסח:אבל גם כן אין זה קשיא, כי יש לך לדעת דנתינת הלוחות להם הוא מעשה מחדש לקבל הלוחות, והם אסורים בו מכח קל וחומר דפסח, שהיא מצוה אחת, ואין למשומד זכות בלוחות שהם התורה, וכיון דאסורים למשומד לא שייך נתינה להחזיר אותם למוטב. ולא דמי מה שהמשומד מותר בתורה, דשם אינו עושה דבר חדש, שהרי כבר היה לו התורה, אבל ליתן הלוחות מחדש להם – הנתינה אסורה להם מקל וחומר דפסח, שאסור המשומד לעשות המצוה, ולא קשיא מידי:

18 אין קול ענות גבורה. אֵין קוֹל הַזֶּה נִרְאֶה קוֹל עֲנִיַּת גִּבּוֹרִים הַצּוֹעֲקִים "נִצָּחוֹן" וְלֹא קוֹל חַלָּשִׁים שֶׁצּוֹעֲקִים "וַי אָנוּסָה":

19 קול ענות. קוֹל חֵרוּפִין וְגִדּוּפִין, הַמְעַנִּין אֶת נֶפֶשׁ שׁוֹמְעָן כְּשֶׁנֶּאֱמָרִין לוֹ:

18 דברי דוד פתח ↗

קול ענות כו' המענין את נפש שומען כשנאמרין לו. הך כשנאמרין לו הוא לשון מיותר ברש"י ונ"ל דקשה יתור לשון אנכי שומע אלא היה לו לומר קול ענות לחוד, אלא נ"ל דיהושע היה נראה לו שיש שינוי בהקול מצד עצמו של הקול דהיינו קול מלחמה, ויש בזה צדדים, האחד קול נצחון, והאחד קול ניסה, והיה מסופק איזהו אמת, והשיב משה ששניהם אינם, אלא מצד הקול עצמו אין שינוי אלא מי שיודע הענין ושומע אח"כ קול זה אז יש להשומע עינוי כששומע אותו קול, אבל מי שאינו יודע הענין אז אין הבחנה מצד הקול, ע"כ אמר קול ענות אנכי שומע, פירוש אנכי שמעתי גוף הענין וע"כ נתהוה לי לעינוי זה הקול, מש"ה פירש"י קול חירופין וגידופין כו', כשנאמרין לו אלו חירופין וגידופין דאז דוקא יש עינוי בקול אבל לא מצד שמיעת הקול עצמו, כנ"ל נכון:

19 מזרחי פתח ↗

וישלך מידיו וגו' אמר ומה פסח שהוא אחד מן המצו' אמרה תורה כל בן נכר לא' יאכל בו התורה כולה כאן וישראל מומרים ואתננה להם. בפרק רבי עקיבא ופרש"י בן נכר מומר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אבל התוספות גמגמו בזה ואמרו שאין זה ק"ו גמור דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ"מ לא ה"ל למנוע מלתת להם התורה ולהחזירם בתשובה:

19 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה וישלך מידיו וגו', ...וכל ישראל מומרין, ואתננה להם? שבת פז ע"א. ע"כ. וקשה לי, והרי להלן כח מבורר שלא היו חוטאים אלא "כשלשת אלפי איש", ולא ברור, אם אלה רק מבני ישראל היו או שמא גם מן הערב רב שהשחיתו ראה דברי רש"י למעלה ד"ה שחת עמך, ולמה אפוא ההגזמה שבהכללה - "וכל ישראל". ואף אם תאמר, כי "ויגף ה' את העם" לה התרחש אף הוא אז, והמגיפה הזאת היתה באלה שנותרו, הרי לכאורה היה זה מספר זניח ראה רש"י שם, שאם לאו, היה הכתוב מפרט, ועל כל פנים ברור שלא ב"כולם" מדובר, ולא "כל ישראל מומרין". פ' כי תשא תשמ"ז בדפוס אלקבץ ובדפוסים נוספים אכן השמיטו מלת "כל", וכך גם לשון הגמרא שבת פז ע"א: "וישראל מומרים".

« רש"י על שמות ל״ב:י״ז רש"י על שמות ל״ב:י״ט »