רש"י על שמות כ״ג:י״ז

« רש"י על שמות כ״ג:ט״ז רש"י על שמות כ״ג:י״ח »

17 שפתי חכמים פתח ↗

הוצרך ללמד כו'. דקשה לרש"י הרי לעיל כתיב שלש רגלים. נח"י ונ"ל דה"פ הואיל והרגלים תלוין במלאכת התבואה חג האביב חג הקציר חג האסיף ובשביעית אסורים קצירה ואסיפה סד"א דהרגלים ג"כ לא ינהגו קמ"ל:

17 גור אריה פתח ↗

שלא יסתרסו רגלים. דכיון דכולה שבת לא יהיו נוהגים רגלים. אף על גב דכבר הזהיר על השבת שלא יסתרס רש"י פסוק יב, היינו שבת דקדושתו חמור, אבל שלש רגלים, דאין קדושתן חמורה כשבת, צריך לאשמועינן. ופירש זה על "שלש פעמים בשנה", כדי שלא יקשה לך שהכתוב אומר "שלש פעמים בשנה וגו'", ולא פירש איזה שלש פעמים בשנה, ואין לומר דלא הוצרך לפרש, דקרא אדלעיל קאי פסוקים טו-טז, דזה אינו, דאי אדלעיל קאי לא הוי למכתב כלל "שלש פעמים בשנה יראה", והוי למכתב 'ובהן יראה כל זכורך', דעכשיו משמע מילתא באפי נפשיה, ולא פירש איזה שלש פעמים, על כרחך צריך לומר דקרא סמך שמפורשים אלו שלש פעמים במקום אחר בפרשת ראה דברים טז, א-יז, והשתא קשיא אם כן למה כתב כאן, כיון דסמך אפרשת ראה, ותירץ דצריך למכתב לומר 'שלא יסתרסו הרגלים':

17 משכיל לדוד פתח ↗

שלש פעמים לפי שהענין וכו׳ שלא יסתרסו וכו׳ לכאורה משמע שמרגיש רש״י הכפל דהא כבר כתיב לעיל שלש רגלים תחוג לי ואמאי הדר וכתב שלש פעמים וכו׳ אלא לומר שגם בשביעית נוהגים המועדות וכך הבין הרא״ם ז״ל. וק״ט דאי להא לא אצט׳ למכפל אלא במה שכתוב בפ׳ שביעית סגי דומיא דשבת שכתב רש״י לעיל בסמוך. וה״נ בבכורים לק׳ בפסוק ראשית בכורי וכו׳ והדרא קושייא אמאי אצטריך הכא למכתבינהו למועדות תרתי זימני. וע״ק ל׳ דשלא יסתרסו דהול״ל שלא יעקרו כמ״ש לעיל גבי שבת. ונראה דחדא מתרצא לחברתה דאה״נ דמקרא דלעיל למדנו כבר שלא יעקרו הרגלים אף בשנה השביעית. ומ״מ אצט׳ למכפל ללימוד אחר. והיינו דקראי כתיבי בחג המצות בחדש האביב שהתבואה באביה. ועצרת חג הקציר וסוכות חג האסיף וסד״א דדוקא בשאר שנים קפיד קרא שיהיו כל א׳ בזמנו זה הקצוב אבל בשביעית דאסור בעבודת קרקע וליכא אלא קצירה ולא אסיפה כלל נימא דליכא קפידא בזמן המועדות שיהיו בזמנן קמ״ל שלא יסתרסו ממקומן מזמנן המיות׳ להם:

18 שפתי חכמים פתח ↗

לא תזבח וגו' לא תשחט את הפסח כו'. אמר את הפסח במקום דם זבחי להורות שאין זבחי האמור כאן אלא הפסח בלבד לאפוקי חגיגה ואמר בי"ד בניסן להורות שאין זה הלאו אלא בי"ד בניסן בלבד ולא בשאר ימות השנה ואמר עד שתבער החמץ במקום על חמץ מפני שעל חמץ משמע על החמץ ממש לכן אמר עד שתבער החמץ:

18 רמב"ן על שמות פתח ↗

לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי לֹא תִּשְׁחַט אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן עַד שֶׁתְּבַעֵר אֶת הֶחָמֵץ. לְשׁוֹן רַשִׁ"י. וְלֹא תָּבִין מִמֶּנּוּ שֶׁיִּרְצֶה לְדָרְשׁוֹ אַזְהָרָה עַל בִּעוּר הֶחָמֵץ שֶׁיִּהְיֶה קֹדֶם זְמַן הַשְּׁחִיטָה, כְּמוֹ שֶׁהֻזְכַּר זֶה בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן בִּפְסָחִים ה. זְמַן שְׁחִיטָה אֲמַר רַחֲמָנָא, שֶׁאֵין זֶה עִקַּר מִדְרַשׁ הַכָּתוּב כְּפִי פְּסַק הַהֲלָכָה שָׁם, כִּי בִּעוּר חָמֵץ בְּעֶרֶב פֶּסַח אֵין בּוֹ לָאו מִן הַתּוֹרָה, וְלֹא אֲפִלּוּ לָאוֹכֵל אוֹתוֹ. אֲבָל לְפִי הָעִנְיָן שֶׁהוּא כַּהֲלָכָה הוּא אַזְהָרָה לְשׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ. וְעִנְיָנוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא חָמֵץ לְאֶחָד מִבְּנֵי הַחֲבוּרָה הַנִּמְנִין עַל הַפֶּסַח בִּשְׁעַת הַשְּׁחִיטָה. וְכָךְ כָּתַב רַשִׁ"י רש"י על שמות כ"ג:י"ח בְּפָרָשַׁת כִּי תִשָּׂא רש"י על שמות ל"ד:כ"ה. וְרָאוּי לַמִּקְרָא שֶׁיֹּאמַר לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ זִבְחִי, כִּי הַדָּם אֵינֶנּוּ נִזְבָּח, אֲבָל עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ במכילתא כאן הוּא לְרַבּוֹת אֶת הַזְּרִיקָה, שֶׁלֹּא יִזְרֹק עַל חָמֵץ, יֹאמַר לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ, וְלֹא דַּם זִבְחִי, כְּלוֹמַר וְלֹא דַּם זִבְחִי יִהְיֶה עַל הֶחָמֵץ, וּמִקְרָא קָצָר הוּא:

18 גור אריה פתח ↗

לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח בי"ד בניסן עד שתבער החמץ. החליף מלת "תזבח" במלת 'תשחט', כי בכל מקום הזביחה אינה משמע השחיטה בלבד, רק תקון הבהמה, כדכתיב בראשית מו, א "ויזבח זבחים", וכן בכל מקום, והווה אמינא דהך קרא הכי קאמר, לא תזבח הפסח, דהיינו תקון עשייתו, ולפיכך כתב רש"י דהך זביחה דכתיב בקרא הוא כמו 'לא תשחוט'. ומזה הטעם לא כתב רש"י כאן 'אזהרה לשחיטה ולזריקה' כמו שכתב בפרשת כי תשא להלן לד, כה אזהרה לשוחט ולזורק, דהווה אמינא דיליף ליה מדכתיב לשון זביחה, דמשמע כל תקון הזבח. ואם תאמר, ומאי נפקא מיניה, דהא זריקה נמי אסור, ואין זה קשיא, דאם כן לא היה משמע מזה כלל איסור שחיטה, כי "דם זבחי" משמע זריקה, ורק אסור לתקן עיקר הקרבן, דהיינו זריקה שהיא תקון הקרבן, לכך החליף מלת "תזבח" במלת 'תשחט'. ואם תאמר, דלמא הכי נמי, זה אינו, דהא כתיב בפרשת כי תשאשם "לא תשחט דם זבחי". ואם תאמר, בלאו הכי מוזהר שלא יהיה לו חמץ אחר חצות היום, ויש לומר שאם יש לאחד מבני החבורה חמץ – כולם עוברים בלאו פסחים סג ע"ב, ומשום איסור חמץ לא היה עובר רק מי שלא ביער. ועוד, דמשום חמץ אין כאן רק איסור לבד, והשוחט או הזורק על החמץ הוא עובר בלאו:

17 שלש פעמים וגו'. לְפִי שֶׁהָעִנְיָן מְדַבֵּר בַּשְּׁבִיעִית, הֻצְרַךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יִסְתָּרְסוּ רְגָלִים מִמְּקוֹמָן:

18 כל זכורך. הַזְּכָרִים שֶׁבְּךָ:

17 רש"י על שמות פתח ↗

כל זכורך. כָּל הַזְּכָרִים שֶׁבְּךָ; הַרְבֵּה מִצְוֹת בַּתּוֹרָה נֶאֶמְרוּ וְנִכְפְּלוּ – וְיֵשׁ מֵהֶם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְאַרְבַּע – לְחַיֵּב וְלַעֲנֹשׁ עַל מִנְיַן לָאוִין שֶׁבָּהֶם וְעַל מִנְיַן עֲשֵׂה שֶׁבָּהֶם:

17 מזרחי פתח ↗

שלש פעמים לפי שהעניין מדבר בשביעית הוצרך לומ' שנא יסתרסו ג' רגלים ממקומן. ובמכילתא אמרו ג' רגלים לעניין שביעית שלא יסתרסו ג' רגלים ממקומן דאל"כ למה נאמ' הרי כבר אמור והרב ז"ל הביאו בקר' דג' פעמים כדי לפרש אותם בסוף העניין אבל לא ידעתי למה לא פירש ג"כ מלת זכורך ואח"כ נפרש זה:

17 דברי דוד פתח ↗

שלש פעמים כו'. בזה מתרץ למה לי שנית ציווי זה שהרי נאמר קודם לזה שלש רגלים כו', אלא דזה מדבר אפילו בשביעית, מש"ה כתבו רש"י כאן ולא קודם דמייתורא נפקא ליה אלא דכדי שנדע על מה קאי הייתור, על כן כתב רש"י לפי שהענין מדבר בשביעית כו' נוקי זה היתור על דסמיך ליה:

18 מזרחי פתח ↗

לא תשחט את הפסח בי"ד בניסן עד שתבער החמץ. חפשתי בספרים רבים ובכלן כתוב לא תשחט על חמץ במקום לא תזבח ונראה לי שהוצרך לעשות כן להורות שאף על פי שלא נעשה בו שום פועל הזבח אלא ששחט אותו בלבד שאין הכהונה נוהגת בזבח אלא משחיטה ואילך וכששחט אותו עדיין היה חמצו קיים שלא בערו להוציאו מרשותו הוא עובר בלאו ואמר את הפסח במקום זבחי להורות שאין זבחי האמור פה אלא הפסח בלבד ואמר בי"ד בניסן להורות שאין זה הלאו אלא בי"ד בניסן בלבד ולא בשאר ימות השנה כמובן מלא תשחט על חמץ סתם גם אמר לא תשחט את הפסח והשמיט מלת דם להורות שלא תשחט דבק עם זבחי לא עם הדם כאילו אמר לא תשחט זבחי על חמץ גם אמר עד שתבער החמץ במקום על חמץ מפני שעל חמץ מורה על החמץ ממש אבל במלת דם לא דבר פה כלו' ובפרשת כי תשא פירש אזהרה לשוחט או לזורק כאילו אמר לא תשחט זבחי ולא תזרוק דמי בי"ד בניסן בעוד החמץ קיים וכן שנינו במכילתא לא תזבח על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח והחמץ קיים אין לי אלא זביחה זריקה מניין ת"ל דם זבחי ומה שאמר אזהרה לשוחט או לזורק ולא אמר אזהרה למניח חמצו קיים בי"ד בעת שחיטת הפסח הוא להורות שאין האזהרה הזאת על מי שלא בער החמץ בי"ד מזמן שחיט' הפסח שהוא בין הערבים כי בעור החמץ בערב הפסח אינו באזהרה אלא בעשה בלבד אפילו אליבא דר' יהודה דמחייב לאו באכילתו מו' שעות ולמעלה אבל האזהרה הזאת היא לשוחט הפסח בי"ד בעוד שהחמץ ברשותו:

18 דברי דוד פתח ↗

לא תזבח על חמץ, לא תשחט את הפסח כו'. כתב לא תשחט במקום תזבח והוסיף בי"ד בניסן כו'. ונראה דקשה לו דבקרא לא נזכר רק דם זבחי, ממילא קאי הציווי על הדם והייתי טועה לפרש דלא תזבח היינו לא תזבח דבפ' השוחט דף כ"ז ילפינן שחיטה מן הצואר בכל הבהמות מדכתיב וזבחת ממקום שזב חטיהו, ואם כן היה הציווי כאן שלא יזוב מדם השחיטה של פסח על החמץ היינו חמץ ממש שמונח לפנינו, ולפ"ז אין זמן קצוב על איסור זה אלא בשום פעם לא יהיה כן דהא לא ידענו גבול לזה, לזה כתב לא תשחט כלומר כאילו לא נכתב תזבח אלא שחיטה ואין הציווי על הדם אלא על הפסח והאי חמץ לא חמץ ממש אמר אלא דנתן גבול וזמן אימתי ישחט הפסח דהיינו כל זמן שמותר לך חמץ בי"ד בניסן אז לא תשחט הפסח ומלת חמץ היינו זמן היתר חמץ, וע"כ כתב עד שתבער החמץ. זה נ"ל נכון מאד בס"ד ולא כהרא"ם שכתב בענין אחר:

18 משכיל לדוד פתח ↗

ולא ילין וכו׳ יכול אף על המערכה וכו׳ תלמוד לומר וכו׳ פי׳ דרבינו רצה לפרש דמאי דכתיב ולא ילין היא דוקא חוץ למזבח כלו׳ חוץ למערכה אבל אם נותנם על המערכה אפי׳ רגע א׳ קודם אור היום באופן שכשהגיע ע״ה עדיין הם בעין שלא שלט האור אפי׳ במעוטן כ״ש ברוב אפ״ה לית לן בה והביא ראיה לזה מקרא דעל מוקדה וכו׳ כל הלילה ש״מ דאפי׳ רגע קטן קודם הבקר יכול להעלותן מהרצפה למערכה דסגי שיהא ע״ג האש בעת עלות השחר. והדר מקשה רש״י לנפשיה וכי תימא מנ״ל דההוא קרא דעל מוקדה אתא לשרויי הולכת האיברים כל הלילה דילמא לא היא אלא ה״ק קרא דמאחר שנתנם קודם שקיעת החמה על המערכה. אפילו עבר כל הלילה ולא נתעכלו עד סוף הלילה בהא הוא דלא איכפת לן אבל לא דאשתרי לכתחלה להעלותם כל הלילה. ומתרץ ר״שי באמרו ולא ילין אין לינה אלא בע״ה כלומ׳ דאילו לא אתא קרא אלא ללמד דבר זה אבל לעולם בעי׳ להעלותן קודם שקיעת החמה אלא דכל הלילה יש להן זמן להתעכל עד בקר וכשיגיע הבקר צריך שיהיו כבר דשן א״כ לא אצט׳ דמקרא דהכא נפקא דהא ע״כ אין לינה אלא בע״ה שנ׳ עד בקר ובהדי׳ קאמר לא ילין עד בקר שלא ימצאו עוד בעולם כשיבא בקר אלא מדאצטריכא תרי קראי ש״מ דקרא דהתם בא ללמוד היתר ההולכה מן הרצפה למזבח קודם הבקר וקרא דהכא אתא למימר שאם הניחן חוץ למזבח עד שהגיע ע״ה דעדיין לא העלן עובר בלאו. ודוק דבזה נל״עד שיתורץ כל מה שהרגיש מוהרא״ם ז״ל ע״ע. וגם בזה יתורץ למה היפך ושינה רבינו סדר הכתובים דברישא פי׳ עד בקר והדר ולא ילין דהא מ״ש על ולא ילין בא להכריח פירושו וליישב מה שהיינו יכולים להק׳ על דבריו:

« רש"י על שמות כ״ג:ט״ז רש"י על שמות כ״ג:י״ח »