רש"י על שמות י״ט:ג׳

« רש"י על שמות י״ט:ב׳ רש"י על שמות י״ט:ד׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

ביום השני כו'. דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ומדאשכחן במקום אחר שכל עליות של משה בהשכמה היו, א"א לומר שעלה ביום ביאתו, וא"א לומר נמי שהי' ביום השלישי, דהא כתיב פסוק ח' וישב משה את דברי העם, ביום המחרת שהוא ג' לחדש, וכתיב פסוק ט' ויגד משה את דברי וגו', הוא רביעי בחדש כמו שפי' רש"י לקמן שם, ואי היה עלייתו ביום ג' לביאתו, לא הוי נתינת התורה בששי בחדש לפי החשבון:

1 משכיל לדוד פתח ↗

ומשה עלה וכו׳ ביום השני וכו׳ פי׳ דק״ל דהל״ל ויעל משה ומאי ומשה עלה ומשני שפיר דאי הוה כתיב ויעל משה הוה משמע דמיד כשבאו מדבר סיני ויעל משה ולכך כתיב ומשה עלה והדר מקשה ואמאי באמת לא סליק מיד בההוא יומא והא זריזין מקדימין ומשני דא״א לפי שכל עליותיו בהשכמה:

1 דברי דוד פתח ↗

ומשה עלה, ביום השני וכל עליותיו בהשכמה שנאמר וישכם משה בבקר פירוש דסיפא הוה הוכחה לרישא מדהיו כל העליות בהשכמה ממילא היתה למחרת ביאתו. וי"ל מה מביא ראיה על זה משאר עליות שהיו בהשכמה משום דמקדימין למצות כל מה דאפשר משא"כ ביום ביאתם לא היה אפשר, ואם כן נימא אדרבה תיכף בשעה שבא עלה והקדים למצוה, ובגמ' אמרינן בפ ר"ע דף פ"ו ביומא דאתו איקבע ירחא ובאותו יום לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא וביום דבתריה אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים פירוש דהיינו ענין ומשה עלה. ופירש"י הדברים האלה נאמרו למחרת ביאתם כדאמרינן כל עליותיו בהשכמה היו, ונראה דמש"ה הוצרך תלמודא לומר טעם חולשא דאורחא כדי לתרץ למה באמת לא עשו זריזות תיכף בביאתם והרא"ם הקשה מאי משום חולשא דאורחא הא בלאו הכי אי אפשר בו ביום כיון דכל עליותיו היו בהשכמה, ותירץ דעליותיו שעלה מעצמו היו בהשכמה, אבל במה שעלה ע"פ הדבור א"א להעביר אפילו רגע אחד, א"כ היה ראוי שיאמר לו הדבור באותו יום עצמו אלא משום חולשא דאורחא ע"כ. ולא הבנתי דרכו במה שהמציא חילוק בין עליותמעצמו לע"פ הדבור, דאין כן קושיא כלל, דודאי אנו למידים פירש הפסוק של ומשה עלה מכח וישכם משה ש"מ שכל העליות היו בהשכמה והיינו מצד זריזות, דאל"כ דילמא ההשכמה היתה ביום ג' אלא מטעם זריזות ודאי היתה ביום ב' וכמ"ש הרא"ם עצמו אח"כ, אלא דאנן דרשינן טעמיה דקרא באמת למה לא היתה כאן הזהירות ביותר דהיינו תיכף בביאתם לזה הוצרכו לומר בגמרא משום חולשא דאורחא, כנ"ל פשוט ובחנם דחקו הרא"ם וג"א לתרץ קושיא דהרא"ם כי אין כאן קושיא כלל:

2 שפתי חכמים פתח ↗

וכסדר הזה. היינו שיאמר לנשים תחילה ואח"כ לאנשים:

3 שפתי חכמים פתח ↗

תאמר להן בל' רכה. עי' מה שכתב הרא"ם. ולי נראה, כיון שמצינו דדבור הוא ל' קשה, כדכתיב בראשית מב, ל דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ש"מ שאמירה הוא ל' רכה. ועוד, מדכתיב שם מה, ג ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף וגו', וכתיב נמי שם פסוק ד' ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא וגו', וכתיב נמי סוף סדר ויחי שם נ, יט ויאמר אליהם יוסף אל תיראו וגו', מכל אלה נראה דויאמר ל' רכה הוא:

3 דברי דוד פתח ↗

לבית יעקב בלשון רכה. כתב הרא"ם לא שאמירה מורה על רכות כי זה לא נמצא בשום מקום, אלא מסיפא דייק דותגד הוא לשון קשה כגידין שהוא ירק מר מכלל דגבי נשים דלא כתיב אלא לשון אמירה הוא לשון רכה ואיני יודע למה לא הביא מלשון אחרון של רש"י גבי את ה' האמרת דהיינו לשון תפארת, וכן פירש שם הרמב"ן, וגם כאן אמר בלשון רכה תגדל אותם כלומר הדברים האלו יהיה לכם לתפארת:

3 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרוש על התורה פתח ↗

9 לשון רש"י שמות יט, ג "לבית יעקב - אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל - עונשין ודקדוקין, פירש לזכרים דברים הקשין כגידין". וראה להלן הערה 804.

4 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה ותגיד לבני ישראל, ...דברים הקשים כגידין מכילתא, שבת פז ע"א. "בעל הטורים" מציין את הכתיב המלא, ביו"ד, ולכאורה היא הרמז לדרשה. וראה מה שכתבתי להלן דברים ב, טז-יז. פ' יתרו תשנ"ז, תש"ס

1 ומשה עלה. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי; וְכָל עֲלִיּוֹתָיו בְּהַשְׁכָּמָה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר" שמות ל"ד:

2 כה תאמר. בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה וְכַסֵּדֶר הַזֶּה:

3 לבית יעקב. אֵלּוּ הַנָּשִׁים, תֹּאמַר לָהֶן בְּלָשׁוֹן רַכָּה מכילתא:

4 ותגיד לבני ישראל. עֳנָשִׁין וְדִקְדּוּקִים פָּרֵשׁ לַזְּכָרִים, דְּבָרִים הַקָּשִׁין כְּגִידִין שבת פ"ז:

1 מזרחי פתח ↗

ומשה עלה ביום השני וכל עליותיו בהשכמה היו שנאמר וישכם משה בבקר. פי' אחר שכל עליותיו של משה בהשכמה היו אפי' למאן דלית ליה בהשכמה ירד דהא בהדיא כתיב קרא ועלית בבקר וישכם משה בבקר ויעל וא"א לומר שעלה ביום ביאתו עכ"ל ביום שני לביאתו היתה וכ"כ רש"י בשבת פרק רבי עקיבא ומשה עלה ויקרא אליו כל העניין עד אלה הדברים אשר תדבר נאמרו לו למחרת ביאתן כדאמרי' כל עליותיו בהשכמה היו ואי קשיא אם כן הא דאמר רבא דכ"ע בר"ח אתו למדבר סיני כי פליגי בקבועא דירחא מר סבר בחד בשבא איקבע ירחא ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא ומר סבר בתרי בשבא איקבע ירחא ובתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא מאי משום חולשא דאורחא דקאמר והא בלאו חולשא דאורחא אי אפשר בו ביום מכיון דכל עליותיו של משה בהשכמה היו י"ל דהא דאמרי' כל עליותיו של משה בהשכמה היו אינו אלא באותן עליות שעלה מעצמו אבל בעליות שעלה ע"פ הדיבור אי אפשר להעביר אפילו רגע א' וכל שכן עד הבקר ואם כן אם היה השם רוצה לומר לו למשה מצות כה תאמר לבית יעקב ביום ביאתן היה עולה באותו יום עצמו אף על פי שלא היה בהשכמה אלא שלא רצה להטריחו משום חולשא דאורחא ומה שפי' רש"י שהדברים האלה של כה תאמר לבית יעקב לא נאמרו לו עד מחרת ביאתן משום דכל עליותיו של משה בהשכמה היו דמשמע דלולא זה היו נאמרין ביום ביאתן עצמו ולא הוה חייש לחולשא דאורחא מיירי באות' עלייה שעלה מעצמו הוא וקרא דואל משה אמר עלה אל יי' בד' בסיון וקרא דעלה אלי ההרה לאחר מתן תורה כדפירש רש"י שם בכל אחד במקומו וה"ק ומשה עלה מעצמו ביום השני לביאתו ולא ביום ביאתו עצמו מפני שכל עליותיו שעלה מעצמו בהשכמה היו ואם כן הדברים שנאמרו לו למשה בעלייתו שם למחרת ביאתו היה מכיון שלא עלה שם אלא למחרת ביאתו ומה שלא קראו השם לעלות ביום ביאתו עצמו שאז היה עולה באותו יום עצמו הוא משום חולשא דאורחא וכן דעת הרמב"ן ז"ל שמשה מעצמו עלה בקצה ההר להזדמן לפניו ובבאו שם קראו השם מראש ההר כה תאמ' לבי' יעקב וא"ת אכתי מנ"ל לרש"י לומר שעלה ביו' ב' לביאתן נהי דא"א לומ' ביו' ביאתן מפני שכל עליותיו בהשכמ' היו מ"מ דילמא ביו' ג' לביאתן עלה. י"ל דא"א לו למשה להמתין עד יום ג' לביאתן משום דזריזין מקדימין למצות ולולא שהיה אפשר לו לעלות מעצמו אלא בהשכמ' אבל היה עולם ביום ביאתן עצמו:

1 לבוש האורה פתח ↗

רש"י ומשה עלה ביום השני וכל עליותיו בהשכמה היו שנאמר וישכם משה וגומר ובגמרא אמרו טעם אחר דבו ביום לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא ואין להקשות מנ"ל דמשום חולשא דאורחא לא אמר להו ולא מידי דלמא משום שבאו בערב הרבה ולא היה לו שהות להקהילם ולומר להם דמדכתיב ביום הזה באו וגו' משמע בעצם היום הזה באו כלומר בעיצומו של יום שהוא קודם חצות או בחצות ועדיין היה לו שהות לומר להם את אשר יצוה ואף על גב דצריך הזה לג"ש דביום ר"ח עצמו באו מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו וצריכות שני הטעמים כבר כתב הרא"ם ז"ל כשעלה משה מעצמו לא עלה אלא בהשכמה וכשעלה ע"י קריאת הש"י עלה מיד שקראו אפי' בערב ואין להקשות אם כן מנ"ל לרש"י לומר דקרא ומשה עלה וגו' ביום שני היה שמא ביום ראשון בערב היה ועלה ע"י קריאת הש"י אותו דכתיב מיד אחריו ויקרא אליו ה' וגו' וקריאה זו לעלות היתה כמו שאכתוב בסמוך בע"ה דאם כן היה לו להקדים הקריאה קודם העלייה אבל מדהקדים העלייה ש"מ אחר שנתעורר משה מעצמו לעלות ובעודו בתחתית ההר מיד קרא לו ה' וגו' וכן כתב הרמב"ן ז"ל והתעוררותו מעצמו לעלות לא היה אלא בבוקר ולפיכך אמרו בגמרא אחר שהיה רצון הש"י לצוות לו פרשת כה תאמר וגו' למה לא קראו מיד ותרצו משום חולשא דאורחא כו' ומעתה אין מקום לקושיות הרג"א שכתב על הרא"ם ואמר ואין דברים אלו נכונים דכל עליות של משה היו באין ספק על פי הקב"ה כו' שאין הדבר כן שא"כ בכאן שהוא הקריאה הראשונה בסיני הוה לו להקדים אותה:

1 הערות ומקורות על תפארת ישראל פתח ↗

ודע, כי כאן ביאר שישנו חילוק בין שלשה דברים אלו שהוסיף משה מדעתו לעומת שאר דברי סופרים, שלא נחשבים "הוסיפו מדעתם". אמנם בגו"א שמות פי"ט אות כ ד"ה יום כתב שהם באותו גדר ממש, וכשם שדברי סופרים נקראים על שמם, למרות שהם בנויים על דרשות, כך שלשה דברים שהוסיף משה נקראים "מדעתו", למרות שהם בנויים על דרשות. ו"דברי סופרים" ו"דעתו" הם שני צדדים של אותה מטבע. וכן כתב בחידושי הלכות שלו לשבת שם בתירוצו השני, וכלשונו: "אע"ג דהוי דרשה גמורה, מ"מ נקרא זה 'מדעתו', כמו כל דברי סופרים, אע"ג שהם דרשו אותם מן המקרא, נקרא דבר זה 'דברי סופרים'". ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים. ושם בחידושי הלכות שלו כתב בתירוצו הראשון מהלך אחר, וזה לשונו: "דודאי דרשה גמורה, ולא ניתן דרשה לדרוש עדיין, שהרי מרע"ה כתלמיד לפני רבו היה, ואין לו לדרוש אלא לשאול. ועל זה אמר כי הוסיף יום אחד מדעתו. וא"ת א"כ למה לא שאל, וזה ל"ק, כי לא נתן משה על לבו דקדוק של 'היום ומחר' עד שפירש מן השכינה, ואז לא אפשר להעלות, כי כל עליותיו היו בהשכמה רש"י שמות יט, ג, והיה צריך לעשות פרישה ביום".

2 משכיל לדוד פתח ↗

כה תאמר וכו׳ בל׳ הזה ובסדר הזה כלו׳ בל׳ הזה דוקא בל״הק דאילו בשאר לשונות לא משתמע בל׳ הגדה לרמוז דברים קשים כגידין ואי נמי קאמר בלה״ק לא סגי עד שיאמר כסדר הזה שאם יאמר לאנשים תחלה אפי׳ יאמר להם בל׳ הגדה לא משתמע ממילא שבל׳ הגדה רצה לרמוז להם קשין כגידין דכמה זימני מצינו ל׳ הגדה כפשוטו אבל אחר שיתחיל לנשים בל׳ אמירה ושוב משנה לגברי בל׳ הגדה ממילא מובן כי לא על חנם שינה את טעמו אלא לרמוז הגידין:

3 מזרחי פתח ↗

תאמר להם בלשון רכה. נראה לי דמסיפיה דקרא קא דייק לה דמכיון דגבי זכרים כתיב לשון ותגיד ודרז"ל בפ' ר' עקיבא תגד מלשון גידין שאמר להם דברים שקשין לאדם כגידין שהוא ירק מכלל דגבי נשים דלא כתיב בהו אלא לשון אמירה אינו רשאי לומר להם דברים קשים אלא דברים רכים לא שלשון אמירה מורה על רכות כי זה לא נמצא בשום מקו' כי פי' את יי' האמר' וה' האמירך איננו מלשון רכות רק מלשון הבדל גם כתב שם רש"י ז"ל שאין לו חבר במקרא ומה שדרז"ל גבי ותגד שהוא מלשון גיד אמרו בלקח טוב ראיה לדבר שלא תמצא בכל המקרא כמהו מלא יו"ד ונכון הוא:

3 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

1107 ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה המלים המורות על חטאי עמי הארצות הן "ולבית יעקב חטאתם". הרי כינה את עמי הארצות בשם "בית יעקב". ועל הפסוק שמות יט, ג "כה תאמר לבית יעקב וגו'" דרשו חכמים "אלו הנשים" רש"י שם. ומהו השויון הקיים כאן בין עמי הארצות לנשים שנשתתפו באותו שם. אלא שידוע שמדריגת האשה שהיא בעלת חומר כמבואר למעלה פ"א מ"ה רס., וזו מדריגת עמי הארצות. ולכך כאשר עמי הארצות מתייחסים לחומריותם הם נקראים בשם השוה לנשים, והוא "בית יעקב". וצרף לכאן מאמרם ברכות סא. שאמרו "מנוח עם הארץ היה, דכתיב שופטים יג, יא 'וילך מנוח אחר אשתו'". והם הם הדברים. וראה למעלה פ"א הערה 774.

3 גור אריה פתח ↗

תאמר להם בלשון רכה. אף על גב דכמה פעמים כתיב בתורה לשון "תאמר", ולא דרשינן לשון רכה, אין זה קשיא, דודאי כל אמירה לשון רכה, וזה מפני כי כל דבור יש בו שני ענינים; האחד, הוא חתוך הקול והאותיות, והוא נקרא 'דבור', וזהו קשה. והשני, הוא הענין הנאמר באותו דבור מן חבור האותיות והתיבות, והוא נקרא 'אמירה', והוא רך. כי כבר נתבאר הטעם התחלת פרשת וארא לעיל פ"ו אות ד למה הדבור קשה, לפי שחתוך האותיות והוצאת הדבור בעצמו הוא בכח וקושי, וזה לא שייך באמירה. ולפיכך בכל מקום שנאמר לשון "ויאמר" הכונה שאמר לו ענין הנאמר, ואינו נזכר בו אם בלשון רכה אם בלשון קשה. אבל מדכתיב אצל אנשים "ותגיד", ופירושו שם דברים קשים כגידים, כי "תגיד" כתיב מלא ביו"ד לדרוש דברים קשים כגידים, ואם כן פירוש "ותגיד" שבלשון זה ידבר לישראל, וכן גם כן פירוש "כה תאמר", בלשון אמירה יאמר להם, ומכיון שבלשון אמירה יאמר – זה לשון רך, כי לשון אמירה הוא רכה. אבל במקום שכתיב "ויאמר", אינו בא לומר כי מה שדבר היה בלשון אמירה שהוא רכה, רק הכתוב בא לומר שענין אחד נאמר לו, ובודאי כל ענין הנאמר הוא רך, ואפילו אם אמר לו להרגו, והדבר הוא קשה אל המקבל, אין הכתוב מדבר מן רכות המקבל או קשה, רק שאמר שענין זה נאמר לו, וכל ענין הוא רך, שאין שייך בו קושי. אבל כשאמר הכתוב שיאמר לו בלשון אמירה, פירושו שיאמר לו דברים רכים, שכאשר יאמר שהדברים רכים אל המקבל אי אפשר לומר רק שדיבר לו דברים טובים, שאם לא כן אינם רכים אל המקבל. אבל כשאינו מדבר מן המקבל, אף על גב שאין הדברים רכים אל המקבל – שייך רכות, כי לא שייך בענין הנאמר קושי כדלעיל, ומדכתיב "ותגיד לבני ישראל" מדבר הכתוב מן המקבל שהוא קשה, כך גם "כה תאמר" הוא רך אל המקבל:ומה שדקדק לומר גבי אנשים לשון קושי, ואצל נשים לשון רכה, וכן לנשים תחלה ואחר כך לאנשים, מפני שבא ליתן להם את התורה כדרך סדר ראוי, כדי שיהיה הכל כסדר ראוי כשיקבלו התורה, כי הנשים קלים להתפתות תחלה רש"י בראשית ג, טו, כמו שעשה הנחש שדיבר אל האשה קודם רש"י שם, כי היא בקל מתפתה תחילה, לכך נשים תחלה. והנשים יותר מקבלים דברי רצוי ופתוי ממה שמקבלים מכח גזום, לפי שהם נבהלים מכח גזום. אבל האנשים מקבלים יותר מכח גזום מן דברים רכים, לכך לאנשים בלשון קשה:

4 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרוש על התורה פתח ↗

804 החידוש בדבריו הוא שהתיבות "דברים הקשין כגידין" אינן עוסקות בעונשים כפי שפירש רש"י שמות יט, ג "ותגיד לבני ישראל - עונשין ודקדוקין, פירש לזכרים דברים הקשין כגידין", אלא עוסקות בקושי עמילות התורה. ואודות קושי עמילות התורה, כן אמרו במדרש תנחומא פרשת נח, אות ג: "התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמות, וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו... שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ, לפי שיש בה צער גדול, ונדוד שינה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה". וראה להלן הערה 907 במה שהוקשה שם על דבריו כאן.

« רש"י על שמות י״ט:ב׳ רש"י על שמות י״ט:ד׳ »