רש"י על דברים י״ב:כ׳

« רש"י על דברים י״ב:י״ט רש"י על דברים י״ב:כ״א »

1 שפתי חכמים פתח ↗

אלא מתוך רחבת ידים ועושר. וא"ת והא פשוטו דקרא משמע הרחבת גבולו ומרחקו מן הארץ, ולמה הוציאו רש"י מפשוטו. וי"ל משום דכתיב בתריה כי ירחק ממך המקום וגו' הרי מרחק גבולו אמור, הא מה אני מקיים כי ירחיב וגו' בהרחבת ידים ועושר, ופי' גבולך בשדות וכרמים הוא העושר, וזה אליבא דרבי אלעזר בן עזריה חולין פד.:

1 גור אריה פתח ↗

למדך תורה דרך ארץ. דאם לא כן, "כי ירחיב" למה לי. דאין לומר דאתא לומר בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום, דאם כן לכתוב 'כי תעברו הירדן', מאי "כי ירחיב גבולך", אלא ללמדך דרך ארץ, כדאיתא בפרק כיסוי הדם חולין פד.. וכך פירוש הכתוב; "כי ירחיב ה' את גבולך", ויהיה לך רחבת עושר, ואז דרך ארץ לומר "אוכלה בשר" מתוך רחבת ידים ועושר, "ככל אות נפשך תאכל בשר". ועוד, דאם לא בא ללמוד דרך ארץ, לכתוב 'כי ירחיב ה' אלקיך גבולך בכל אות נפשך תאכל בשר', ולמה הוצרך להאריך ולומר "ואמרת אוכלה בשר", אלא כך פירושו, כי ירחיב ה' אלקיך, ויש לך רחבת ידים ועושר, יש לך להתאות ולומר "אוכלה בשר". אבל אם אין לך רחבת ידים ועושר, אין לך להתאות בשר:ואין לומר דקרא כולו אתא לדרך ארץ, ומנא לן לומר דבמדבר נאסר להם בשר תאוה. זה לא קשיא, דאם כן לא הוי למכתב "בכל אות נפשך תאכל בשר", דהא עיקר קרא לא אתא לאשמועינן התירה, דודאי מותר, אלא לאשמועינן אתא שהוא לא יתאוה בשר אלא מחמת עושר. אלא "בכל אות נפשך תאכל בשר", אבל במדבר אסר לגמרי בשר תאוה. ועוד, דלמה תלה בהרחבת גבול, הוי לכמתב 'כי יברכך ה' אלקיך ואמרת אוכלה בשר', דהא בכל עושר מותר לו לאכול בשר. אלא דבמדבר נאסר בשר תאוה. וכך פירוש הכתוב; "וכי ירחיב ה' גבולך", ואז מותר לו לאכול בשר, וגם דרך ארץ הוא לשאול בשר מפני שיש לו עושר. אבל במדבר נאסר לגמרי בשר תאוה:ואין להקשות, "כי ירחק המקום" פסוק כא למה, הלא כבר למדנו "כי ירחיב ה' גבולך בכל אות נפשך תאכל בשר". יש לומר, כי שניהם צריכים; דאי ב"כי ירחיב" לחוד, הוה אמינא קודם שבאו לשילה, כיון שאין כאן דומה למשכן, מותר בבשר תאוה. אבל בשילה ובמקדש, שהוא דומה למשכן, אסר להם בשר תאוה, רק יביאו הכל למקדש, כמו שהביאו הכל למשכן, קא משמע לן "כי ירחק ממך המקום". ואי כתיב "כי ירחק ממך המקום", הוה אמינא דוקא כי ירחק ממך המקום, אבל כשעברו הירדן, שהותרו במות רש"י פסוק ח, זה אסר להם בשר תאוה, שהרי יכול להקריב בבמה שהוא קרוב, קא משמע לן "כי ירחיב ה' גבולך וגו'". ועוד נראה, כי מה שכתוב "כי ירחק ממך" הוא נתינת טעם למה "בכל אות נפשך תאכל בשר", כי ירחק ממך המקום, ואי אתה יכול לבוא לשם, לכך "בכל אות נפשך תאכל בשר", כיון שאי אפשר לך לבא כל שעה לשם:

1 דברי דוד פתח ↗

כי ירחיב וגו' למדה תורה דרך ארץ כו'. נביא תחילה הסוגיא דפרק קמא דחולין דף י"ו דתניא כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה כשיבואו לארץ הותרה להם בשר ע"י תאוה בלא הקרבה שבתחילה במדבר משהוקם המשכן היו נאסרים בלי הקרבה למזבח משנכנסו לארץ ישראל הותר להם בשר תאוה מפסוק זה וזבחת כו'. וא"ל כיון דכי ירחיב כו' מיירי בהיתר תאוה ל"ל אח"כ כי ירחק כו', נראה דכי ירחיק הוא טעם למה שאמר שאין איסור תאוה אפילו לקרובים למקדש ולפני אותן הרחוקים, כן נ"ל, ותו אמרינן דתניא כי ירחק ממך המקום כו' וזבחת א"ר עקיבא לא בא הכתוב אלא לאסור בשר נחירה שבתחילה הותרה בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה שנאמר וזבחת ואמרינן שם דלר"י לא הותר בשר נחירה מעולם ולר' עקיבא לא נאסר בשר תאוה מעולם ופירש"י דלר' עקיבא קרא דבכל אות נפשך תאכל בשר לא אתא להורות היתר בשר תאוה אלא כדדריש ראב"ע למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. ונראה לי דגם לר"י יש לימוד זה של ראב"ע מכח הפסוק זה דכי ירחיב דאל"כ כי ירחיב ל"ל אלא הרחבת תיאבון ועושר קאמר, אלא דמ"מ עיקר קרא דוזבחת אתא להיתר תאוה ולשון ירחיב מלמד דרך ארץ, אבל ר' עקיבא ס"ל דמעולם לא נאסר בשר תאוה ועיקר הפסוק בא ללמוד דרך ארץ לחוד. ולפ"ז שפיר פירש"י כאן כר' ישמעאל דעיקר הפסוק להתיר התאוה אלא דלשון כי ירחיב מלמד דרך ארץ. והרא"ם הקשה על רש"י דתחילה פירש הרחבה היא הרחבת עושר ואח"כ פירש הרחבת גבול. ולי אין כאן קושיא כלל וכולו כדברי ר' ישמעאל אתיא כמו שזכרתי:

2 שפתי חכמים פתח ↗

אבל במדבר נאסר להם וכו'. ופי' בכל אות נפשך בכל מין שתאוה נפשך, בין שתקריבנה שלמים בין שלא תקריבנה שלמים. והיינו אליבא דרבי ישמעאל שם יז: דדריש קרא דכי ירחיב בהרחבת גבולים, דהיינו לאחר שבאו אל הארץ. אבל לרבי אלעזר שם פד. דדריש להרחבת ידים ועושר, לא שייך למימר אבל במדבר נאסר להם וכו', דהא בכל אות נפשך סתמא קאמר, בין לאחר בואם לארץ בין קודם בואם לארץ. וזה דבר תימה לרש"י, דמתחלה פי' כי ירחיב בהרחבת ידים ועושר ואיך חזר ופי' בהרחבת גבולם. ועוד דמאחר שפי' קרא דבכל אות נפשך אליבא דרבי ישמעאל דמפרש ההרחבה בהרחבת גבולין, איך אפשר עוד שיפרש קרא דכי ירחיק בהרחקת גבולין. עכ"ל הרא"ם. ולי נראה, דרבי אלעזר לא פליג ארבי ישמעאל בזה דפי' הקרא בכל אות נפשך דלא הותר להם בשר תאוה במדבר, מדכתיב בתריה כי ירחק ממך וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך, ומפרש קרא דכי ירחק בהרחבת מקום, ולא כרבי ישמעאל דדרש קרא בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום, שאין שוחטין חולין בעזרה, וקרא דכי ירחיב דרש שלא יאכל בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר, וס"ל כרבי ישמעאל בחדא ופליג עליה בחדא. עיין שם בגמרא פרק קמא דחולין טז:, פד.:

2 גור אריה על דברים פתח ↗

אינך מוזהר לאכלו בטהרה וכו'. וקשה, מהיכי תיתי לאכלו בטהרה, שהרי למעלה אמר רש"י פסוק טו 'לפי שנאמר ויקרא ז, יט "והבשר אשר יגע וגו'"' כמו שכתוב למעלה, ומשמע אי לא היה משמעות הכתוב של "והבשר וגו'" לא היה צריך אפילו בפסולי המוקדשים קרא, אם כן למה צריך קרא כאן בבשר תאוה שמותר לאכלו בטומאה. ונראה לומר דהאי קרא נמי איירי בבשר תאוה של פסולי המוקדשין. וכן איתא בהדיא בפרק ב' דחולין כח. 'רבי אליעזר הקפר אומר "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל", וכי מה למדנו מצבי ואיל, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה פסולי המוקדשין בשחיטה, אף צבי ואיל בשחיטה', עד כאן. הרי דמפורש דמוקמינן קרא בפסולי המוקדשין. ואם תאמר, תרי קראי בפסולי המוקדשין למה לי. יש לומר, דאתא שיהא צבי ואיל בשחיטה, כמו שדורש רבי אליעזר הקפר, שבא ללמד ונמצא למד:אבל בפרק ב' דחולין שם כתב רש"י שבספרי לא גרסינן 'מה פסולי המוקדשין בשחיטה', אלא 'מה בהמה בשחיטה', דלא מוקמינן האי קרא בפסולי מוקדשין, אלא בחולין. אם כן אי אפשר לתרץ כך, והדרי קושיא לדוכתיה, מהיכי תיתי לאסור. ובפרק כל הבשר חולין ריש קטו ע"ב לפירוש רש"י והתוספות בשמעתתא ד'כעורה היא ששנה רבי "לא תאכלנו" פסוק כד לרבות בשר בחלב שאסור באכילה', משם משמע בהדיא דקרא דהכא בפסולי המוקדשין כתיב, והשתא לא קשיא מהיכי תיתי לאסור:ויש לומר לפירוש רש"י דבפרק ב' דחולין דקרא איירי בבהמות חולין, צריך קרא לגופיה, דהוה אמינא כיון שאסור היה לשחוט במדבר בשר חולין, רק היה צריך להקדישה רש"י פסוק כ, הוה אמינא כשבאו לארץ גם כן צריך להקדישה, ויקריב בבמה. ולא בא הכתוב לומר מה שאמר "בכל אות נפשך תאכל בשר" פסוק כ רק להתיר שאין צריך לשחוט במשכן, שאז משום ריחוק מקום לא היה יכול לאכול בשר כאות נפשו, ומכל מקום צריך לשחוט קדשים, ולא חולין. ומדכתיב "הטהור והטמא יאכלנו יחדיו", מוכח דלאו קדשים הוא, דאי הוי קדשים אסור לאכול אותם בטומאה, דכתיב ויקרא ז, יט "והבשר אשר יגע בכל טמא". ונכון הוא גם כן בלי קושיא:

1 כי ירחיב וגו'. לִמְּדָה תוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה אָדָם לֶאֱכֹל בָּשָׂר אֶלָּא מִתּוֹךְ רַחֲבַת יָדַיִם וְעֹשֶׁר חולין פ"ד:

2 כל אות נפשך וגו'. אֲבָל בַּמִּדְבָּר נֶאֱסַר לָהֶם בְּשַׂר חֻלִּין אֶלָּא אִם כֵּן מַקְדִּישָׁהּ וּמַקְרִיבָהּ שְׁלָמִים שם ט"ז:

1 רש"י על ויקרא פתח ↗

אשר יצוד. אֵין לִי אֶלָּא צַיִד, אֲוָזִין וְתַרְנְגוֹלִין מִנַּיִן? תַּ"ל "צֵיד" מִכָּל מָקוֹם; אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "אֲשֶׁר יָצוּד"? שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר אֶלָּא בַּהַזְמָנָה הַזֹּאת חולין פ"ד:

1 מזרחי פתח ↗

כי ירחיב וגו' למדה תור' דרך ארץ שלא יתאוה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר. בחולין פ' כסוי הדם ומיי' בה מכאן מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק עשר' מנה יקח לפסו ליטרא דגי' נ' מנה יקח ליפסו ליטר' בשר ק' מנה ישפתו לו קדרא בכל יום פירשו כי ירחיב מרחבת ידים ועושר ולא מהרחבת גבולו ומרחקו מן הארץ כמשמעו משום דכתיב בתריה כי ירחק ממך המקום הרי מרחק גבולו אמור ומה אני מקיים כי ירחיב יי' אלהיך את גבולך ברחבת ידי' ועושר ופי' גבולך שדותיך וכרמיך והוא העושר וזהו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה אבל לרבי ישמעאל דאמר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחלה נאסר להם בשר תאוה ומשנכנתי לארץ הותר להם וכן לרבי עקיבא דאמר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחלה היתר להם בשר נחיר' ומשנכנסו לארץ נאסר להם צ"ל דקר' דכי ירחיק לדרוש ברחוק מקום אתה זובח ולא בקרוב מקום שאין שוחטים חולין בעזרה כדאיתא בספרי ומייתי לה בפרק האיש מקדש:

1 אברבנאל על תורה פתח ↗

האמנם נשאר לדעת הסבה בשנוי הגדול אשר ראינו בענין הבשר והוא שנאסר אל אדם הראשון בכללו והותר לו המאכל בלבד מכל עשב זורע זרע אשר על פני הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע שנאמ' לו. ואחרי כן הותר הבשר בכללו. כמו שנאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. ואחרי כן לישראל הותר קצתו ונאסר קצתו. כמו שאמר את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. והרמב"ן כתב שלא היתה הכונה האלהית להתיר למין אחד מהב"ח שיאכל זולתו. אבל שיזונו כלם מעשבי הארץ והאדם למעלתו מפרי העץ ומפרי האדמה זורע זרע. אמנם כאשר הביא השם יתברך המבול על הארץ וימח את כל היקום. ונגזר על כל הב"ח שימחו לפי שהשחית כל בשר את דרכו ובעבור נח נצולו נתן השם יתברך רשות לנח ולבניו לאכול ולשחוט מהם למזונתם כיון שקיומם היה בעבורו. ואמנם נאסר קצת הבשר לישראל למה שבו מההזק בענין בריאתם ורפואתם גם בשווי מזגיהם ויושר נפשם זהו. זה דעת הרב אם לא שבא בדבריו מפוזר ומפורד בחלקיו אחד הנה ואחד הנה. ובעל ספר העקרים מאמר שלישי פרק ט"ו נתן בו טעם אחר והוא מלבד מה שיש באכילת הבשר אכזריות חמה ושטף אף בהריגת הב"ח. ולמוד תכונה רעה באדם לשפוך דם. עוד יוליד אכילת קצת הב"ח עובי ועכירות בנפש ועובי ואטימות בלב. ובעבור זה אע"פ שקצת בשר הב"ח מזון טוב ונאות אל האדם רצה השם יתברך להסיר ממנו הטוב המועט ההוא בעבור הרע וההזק המרובה שאפשר שימשך מזה אליו. ולזה אסר לאדם אכילת הבשר בכללו. וסדר מזונותיו בצמחים הטובים והשלמים כמו שנזכר בפרשה. וכאשר באו קין והבל בניו חשבו בעצמם בראותם אביהם עובד אדמתו ולקחו אומנות איש כפי דעתו. כי הנה קין עשה אומנתו עובד אדמה לפי שהיה בדעתו שאין יתרון לאדם על הב"ח כי אם בהיותו נזון ממבחר מהצמחים. ולכן הביא מנחתו מפרי האדמה להודות לה' על היתרון שנתן לו על הצמחים. אמנם הבל היה חושב שהיתרון אשר לו על הבעלי חיים היה בלבד בענין הממשלה עליהם אבל לא שיהיה מותר לו בהריגתם כי אם לצורך גבוה. ולכן הביא מנחה מבכורות צאנו ומחלביהן והשם יתברך שעה אל הבל. לפי שהודה על ממשלת האדם על הבעלי חיים אבל לא הצילו מן המות לפי שלא הרגיש במעלת הנפש כראוי עד שבא שת והיה בצלם ודמות כי הוא הרגיש בהשאר נפשו ומעלת' על כל שאר החיים. האמנם לא נמשכו בני האדם אחרי דעתו כי אם יחידי הדור ובזה מלאה הארץ חמס והשחית כל בשר את דרכו. כי לא היו חושבים שהיה יתרון לאדם על הב"ח אלא כל דאלים גבר. וכאשר נמחו מימי המבול וישאר אך נח ובניו. רצה השם יתברך לעקור אותו הדעת מן העולם. וכשיצא נח מן התיבה והקריב קרבן לה' מדעתו כי האדם היה לו יתרון גדול בשכלו לעבוד ולהכיר את בוראו יותר מהם. נתקבל קרבנו ברצון. כמו שאמר וירח ה' את ריח הנחוח. וכדי שבניו לא ישובו לדעת הבל הנפסד. לכן מיד אחרי הקרבן התיר להם בשר הבעלי חיים כלם. והזהירם על שפיכת דם האדם למען ידעו שאין רוחו כרוח הבעלי חיים כי בצלם אלהי' עשה את האדם שהיה לו נשמה שכלית יותר נכבדת מצורת הבעלי חיים ומפני זה היה התר הבשר כולל להודיעם הדעת הזה מיתרון נפש האדם על כל נפשות הבעלי חיים וכדי לעקור אותו הדעת הנפסד מן העול'. וכשנתנה התורה לישראל שכבר נמחה אותו הדעת. אסר להם קצת הב"ח המולידים עובי ועכירות במזגם ונפשם. וגם הבשר אשר התיר להם לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. וכמו שצוו ז"ל גם רש"י דברי' י"ב כ' בחולין פ' כסוי הדם שלא יאכל בשר אלא לתאבון זהו דעתו בדרוש ההוא:

2 מזרחי פתח ↗

בכל אות נפשך אבל במדבר נאס' להם בשר חולין אלא אם כן מקדיש' ומקריבה שלמי'. ופי' בכל אות נפשך בכל מין שתתאוה בו נפשך בין כשתקריבנה שלמים בין כשלא תקריבנ' שלמי' וכן פרש"י בחולין גבי להתיר להם בשר תאו' כשיבאו לארץ יוכלו לאכול בשר לתאותן בלא שום הקרב' והיינו אליב' דר' ישמעאל דמפרש קרא דכי ירחיב יי' אלהיך בהרחב' גבול' דהיינו לאחר בואם לארץ אבל לרבי אלעזר דמפרש קרא דכי ירחיב בהרחבת ידים ועושר לא שייך לומר אבל במדבר נאסר להם כו' דהא בכל אות נפשך סתמא קאמר בין לאחר בואם לארץ בין קודם בואם וזהו דבר תימה לרש"י ז"ל דמתחלה פי' ההרחב' בהרחבת ידי' ואיך חזר ופי' אותו בהרחב' גבולם ועוד מאחר שפירש קרא דבכל אות נפשך אליבא דרבי ישמעאל דמפרש ההרחבה בהרחב' גבולם איך אפשר עוד שיפרש קרא דכי ירחק בהרחקת גבולם:

« רש"י על דברים י״ב:י״ט רש"י על דברים י״ב:כ״א »