רש"י על דברים י״ב:י״ט

« רש"י על דברים י״ב:י״ח רש"י על דברים י״ב:כ׳ »

19 שפתי חכמים פתח ↗

ליתן לא תעשה על הדבר. כמו שפירשתי למעלה פסוק יג. דכל מקום שנא' השמר וכו'. דקשה לרש"י למה לי השמר לך, והרי למעלה פסוק יב כתיב והלוי אשר בשעריך, ואם כן למה לו למיכתב בו שני פעמים. ומתרץ ליתן לא תעשה על הדבר, ר"ל על הדבר האמור לעיל והלוי אשר וגו', וזהו שנקט על הדבר:

19 מזרחי פתח ↗

השמר לך ליתן לא תעשה על הדבר. פי' אף על פי שכתוב למעלה והלוי אשר בשעריך שאתה מחוייב לתת לו מחלקו ואם אין לך חלקו שתתן לו ממעשר עני או להזמינו על שלמיך חזר ואמר עוד השמר לך פן תעזבנו כדי ליתן לא תעשה על הדבר:

19 משכיל לדוד פתח ↗

על אדמתך אבל בגולה וכו׳. הכי תניא בספרי ולכאורה משמע הטעם לפי שבא״י שאר ישראל יש להם נחלה בארץ משא״כ הלוים אבל בגולה כלם שוים וכן ראיתי בש״ח ולפי״ז בא״י מיהא אפי׳ שלא בזמן הבית מצוה להקדים הלוים לשאר עניי ישראל אבל כי דייקי׳ הך מלתא ליתא מתרי טעמי חדא דא״כ נמצא דכל מאי דקפיד קרא להקדים הלוי הוא לצד רוב עניותו דלית ליה מגרמיה כלום ואם כן תיקשי הא למה לי קרא תיפוק ליה מדכתיב בהך פרשתא גופה כי יהיה בך אביון וכו׳ ופרש״י התם התאב תאב קודם וממילא אתי דלוי דלית ליה מידי הוא התאב מכל ישראל ופשיטא שהוא קודם ועוד דהא ודאי דמי שיש לו נחלת שדה וכרם אינו בכלל עני ואם כן מאי נ״מ דישראל יש להם חלק בארץ מ״מ זה שהוא עני פשיטא שאין לו שדות שמכרם ואם כן הרי הוא גרוע מלוי דלוי ס״ס יש לו קצת נחלה בערי הלוים ויש׳ זה שהעני משכחת לה דגרע מניה שמכר הכל ונשאר ריקם. ומה גם שהלוי יש לו המעשר וזה העני שבישראל לית ליה ואמאי יקדים הלוי אלא צריך לומר דטעמא דקרא לפי שעובדי׳ במקדש בדוכן ובנעילת שערים ומצד חשיבותם ועבודתם לשמים אזהר קרא להקדימם לכל עניי ישראל והשתא דוקא בזמן הבית מיירי. ולפי דברי רש״י דהכא צריך לומר דהא דתנינן בשלהי הוריות לוי קודם לישראל מיירי נמי בארץ ובפני הבית וכן מפורש שם בירושלמי וז״ל לא הוא לוי לא הוא ישראל א״ר אבין בשעת הדוכן שנינו ע״כ ומדקאמר בשעת הדוכן מוכח בהדיא כדאמרן דבזמן הבית דוקא ומטעמא דאמרן. אמנם הרמב״ם ז״ל בהל׳ מתנות עניים פ׳ לההיא מתני׳ דהוריות ולא חילק שם כלום דמשמע דבין בארץ בין בח״ל בפני הבית ושלא בפני הבית הדין שוה להקדים הלוי וכ״פ מרן הרב״י בי״ד סי׳ רנ״א ובאמת שהדבר קשה לדחות ירושלמי מפורש וברייתא דספרי כל זמן שבגמרא דידן לא אשכחן איפכא וכבר הק׳ כן הרב מגן אברהם בא״ח סי׳ ר״א והניח בצ״ע. ואפשר לומר דטעם הפוס׳ ז״ל משום דבתלמודא דידן אמרי׳ כהן קודם ללוי שנאמר ויבדל אהרן וכו׳ לוי לישראל שנאמר בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי ומדלא מייתי הך קרא דהשמר וכו׳ וכמ״ש בספרי ש״מ דלא ס״ל כוותיה אלא לעולם קדימת לוי הוי כמו קדימה דכהן בכל שאר מילי נמי שנוהגים בו קדושה להקדימו לדורות עולם אפי׳ שלא בזמן עבודה וה״נ הלוי אף שלא בזמן דוכן. ועי״ל דמדלא מפ׳ בתלמודא דידן התם דבשעת הדוכן שנינו ש״מ דפליג ומתני׳ אפילו בזמן הזה ומ״מ לא פליג הש״ס דידן עם הברייתא דספרי דאה״נ שאף בזמן הזה. מצוה להקדים כהן ללוי ולוי לישראל אבל אם לא הקדים אין בו אזהרה אבל בזמן הבית היה שם אזהרה נוספת מהך קרא דהשמר וכו׳ דכל השמר הוא ל״ת. והשתא דאתאן להכי אפי׳ דברי רבינו דהכא שפיר מתפרשי הכי דהא לא קאמר אבל בגולה כלם שוין אלא אינך מוזהר וכו׳ אזהרה הוא דליכא אבל מצות קדימה ודאי איכא אפי׳ בגולה וכדאמרן:

20 שפתי חכמים פתח ↗

אלא מתוך רחבת ידים ועושר. וא"ת והא פשוטו דקרא משמע הרחבת גבולו ומרחקו מן הארץ, ולמה הוציאו רש"י מפשוטו. וי"ל משום דכתיב בתריה כי ירחק ממך המקום וגו' הרי מרחק גבולו אמור, הא מה אני מקיים כי ירחיב וגו' בהרחבת ידים ועושר, ופי' גבולך בשדות וכרמים הוא העושר, וזה אליבא דרבי אלעזר בן עזריה חולין פד.:

20 גור אריה פתח ↗

למדך תורה דרך ארץ. דאם לא כן, "כי ירחיב" למה לי. דאין לומר דאתא לומר בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום, דאם כן לכתוב 'כי תעברו הירדן', מאי "כי ירחיב גבולך", אלא ללמדך דרך ארץ, כדאיתא בפרק כיסוי הדם חולין פד.. וכך פירוש הכתוב; "כי ירחיב ה' את גבולך", ויהיה לך רחבת עושר, ואז דרך ארץ לומר "אוכלה בשר" מתוך רחבת ידים ועושר, "ככל אות נפשך תאכל בשר". ועוד, דאם לא בא ללמוד דרך ארץ, לכתוב 'כי ירחיב ה' אלקיך גבולך בכל אות נפשך תאכל בשר', ולמה הוצרך להאריך ולומר "ואמרת אוכלה בשר", אלא כך פירושו, כי ירחיב ה' אלקיך, ויש לך רחבת ידים ועושר, יש לך להתאות ולומר "אוכלה בשר". אבל אם אין לך רחבת ידים ועושר, אין לך להתאות בשר:ואין לומר דקרא כולו אתא לדרך ארץ, ומנא לן לומר דבמדבר נאסר להם בשר תאוה. זה לא קשיא, דאם כן לא הוי למכתב "בכל אות נפשך תאכל בשר", דהא עיקר קרא לא אתא לאשמועינן התירה, דודאי מותר, אלא לאשמועינן אתא שהוא לא יתאוה בשר אלא מחמת עושר. אלא "בכל אות נפשך תאכל בשר", אבל במדבר אסר לגמרי בשר תאוה. ועוד, דלמה תלה בהרחבת גבול, הוי לכמתב 'כי יברכך ה' אלקיך ואמרת אוכלה בשר', דהא בכל עושר מותר לו לאכול בשר. אלא דבמדבר נאסר בשר תאוה. וכך פירוש הכתוב; "וכי ירחיב ה' גבולך", ואז מותר לו לאכול בשר, וגם דרך ארץ הוא לשאול בשר מפני שיש לו עושר. אבל במדבר נאסר לגמרי בשר תאוה:ואין להקשות, "כי ירחק המקום" פסוק כא למה, הלא כבר למדנו "כי ירחיב ה' גבולך בכל אות נפשך תאכל בשר". יש לומר, כי שניהם צריכים; דאי ב"כי ירחיב" לחוד, הוה אמינא קודם שבאו לשילה, כיון שאין כאן דומה למשכן, מותר בבשר תאוה. אבל בשילה ובמקדש, שהוא דומה למשכן, אסר להם בשר תאוה, רק יביאו הכל למקדש, כמו שהביאו הכל למשכן, קא משמע לן "כי ירחק ממך המקום". ואי כתיב "כי ירחק ממך המקום", הוה אמינא דוקא כי ירחק ממך המקום, אבל כשעברו הירדן, שהותרו במות רש"י פסוק ח, זה אסר להם בשר תאוה, שהרי יכול להקריב בבמה שהוא קרוב, קא משמע לן "כי ירחיב ה' גבולך וגו'". ועוד נראה, כי מה שכתוב "כי ירחק ממך" הוא נתינת טעם למה "בכל אות נפשך תאכל בשר", כי ירחק ממך המקום, ואי אתה יכול לבוא לשם, לכך "בכל אות נפשך תאכל בשר", כיון שאי אפשר לך לבא כל שעה לשם:

20 דברי דוד פתח ↗

כי ירחיב וגו' למדה תורה דרך ארץ כו'. נביא תחילה הסוגיא דפרק קמא דחולין דף י"ו דתניא כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה כשיבואו לארץ הותרה להם בשר ע"י תאוה בלא הקרבה שבתחילה במדבר משהוקם המשכן היו נאסרים בלי הקרבה למזבח משנכנסו לארץ ישראל הותר להם בשר תאוה מפסוק זה וזבחת כו'. וא"ל כיון דכי ירחיב כו' מיירי בהיתר תאוה ל"ל אח"כ כי ירחק כו', נראה דכי ירחיק הוא טעם למה שאמר שאין איסור תאוה אפילו לקרובים למקדש ולפני אותן הרחוקים, כן נ"ל, ותו אמרינן דתניא כי ירחק ממך המקום כו' וזבחת א"ר עקיבא לא בא הכתוב אלא לאסור בשר נחירה שבתחילה הותרה בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה שנאמר וזבחת ואמרינן שם דלר"י לא הותר בשר נחירה מעולם ולר' עקיבא לא נאסר בשר תאוה מעולם ופירש"י דלר' עקיבא קרא דבכל אות נפשך תאכל בשר לא אתא להורות היתר בשר תאוה אלא כדדריש ראב"ע למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. ונראה לי דגם לר"י יש לימוד זה של ראב"ע מכח הפסוק זה דכי ירחיב דאל"כ כי ירחיב ל"ל אלא הרחבת תיאבון ועושר קאמר, אלא דמ"מ עיקר קרא דוזבחת אתא להיתר תאוה ולשון ירחיב מלמד דרך ארץ, אבל ר' עקיבא ס"ל דמעולם לא נאסר בשר תאוה ועיקר הפסוק בא ללמוד דרך ארץ לחוד. ולפ"ז שפיר פירש"י כאן כר' ישמעאל דעיקר הפסוק להתיר התאוה אלא דלשון כי ירחיב מלמד דרך ארץ. והרא"ם הקשה על רש"י דתחילה פירש הרחבה היא הרחבת עושר ואח"כ פירש הרחבת גבול. ולי אין כאן קושיא כלל וכולו כדברי ר' ישמעאל אתיא כמו שזכרתי:

19 השמר לך. לִתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל הַדָּבָר ספרי:

20 על אדמתך. אֲבָל בַּגּוֹלָה אֵינְךָ מֻזְהָר עָלָיו יוֹתֵר מֵעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל שם:

19 גור אריה פתח ↗

ליתן לא תעשה על הדבר. לפי שכבר כתב העשה "והלוי אשר בשעריך" פסוק יח, והוא עשה, אלא שבא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר כ"ה ברא"ם:

19 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה השמר לך, ליתן לא תעשה על הדבר. ע"כ. ו"הדבר" הזה הוא מה שנאמר בפסוק הקודם "והלוי אשר בשעריך" - לשתף את הלוי באכילת מעשר עני אם אין בידו כעת לתת מעשר ראשון. כך משתמע מלשון רש"י וכך גם ב"שפתי חכמים" אות ז. אך אם כן הוא, הרי יש כאן משום צמצום רב ביותר של הלאו המקיף שבפסוקנו. פ' ראה תש"ן

20 רש"י על ויקרא פתח ↗

אשר יצוד. אֵין לִי אֶלָּא צַיִד, אֲוָזִין וְתַרְנְגוֹלִין מִנַּיִן? תַּ"ל "צֵיד" מִכָּל מָקוֹם; אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "אֲשֶׁר יָצוּד"? שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר אֶלָּא בַּהַזְמָנָה הַזֹּאת חולין פ"ד:

20 מזרחי פתח ↗

כי ירחיב וגו' למדה תור' דרך ארץ שלא יתאוה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר. בחולין פ' כסוי הדם ומיי' בה מכאן מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק עשר' מנה יקח לפסו ליטרא דגי' נ' מנה יקח ליפסו ליטר' בשר ק' מנה ישפתו לו קדרא בכל יום פירשו כי ירחיב מרחבת ידים ועושר ולא מהרחבת גבולו ומרחקו מן הארץ כמשמעו משום דכתיב בתריה כי ירחק ממך המקום הרי מרחק גבולו אמור ומה אני מקיים כי ירחיב יי' אלהיך את גבולך ברחבת ידי' ועושר ופי' גבולך שדותיך וכרמיך והוא העושר וזהו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה אבל לרבי ישמעאל דאמר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחלה נאסר להם בשר תאוה ומשנכנתי לארץ הותר להם וכן לרבי עקיבא דאמר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחלה היתר להם בשר נחיר' ומשנכנסו לארץ נאסר להם צ"ל דקר' דכי ירחיק לדרוש ברחוק מקום אתה זובח ולא בקרוב מקום שאין שוחטים חולין בעזרה כדאיתא בספרי ומייתי לה בפרק האיש מקדש:

20 אברבנאל על תורה פתח ↗

האמנם נשאר לדעת הסבה בשנוי הגדול אשר ראינו בענין הבשר והוא שנאסר אל אדם הראשון בכללו והותר לו המאכל בלבד מכל עשב זורע זרע אשר על פני הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע שנאמ' לו. ואחרי כן הותר הבשר בכללו. כמו שנאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. ואחרי כן לישראל הותר קצתו ונאסר קצתו. כמו שאמר את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. והרמב"ן כתב שלא היתה הכונה האלהית להתיר למין אחד מהב"ח שיאכל זולתו. אבל שיזונו כלם מעשבי הארץ והאדם למעלתו מפרי העץ ומפרי האדמה זורע זרע. אמנם כאשר הביא השם יתברך המבול על הארץ וימח את כל היקום. ונגזר על כל הב"ח שימחו לפי שהשחית כל בשר את דרכו ובעבור נח נצולו נתן השם יתברך רשות לנח ולבניו לאכול ולשחוט מהם למזונתם כיון שקיומם היה בעבורו. ואמנם נאסר קצת הבשר לישראל למה שבו מההזק בענין בריאתם ורפואתם גם בשווי מזגיהם ויושר נפשם זהו. זה דעת הרב אם לא שבא בדבריו מפוזר ומפורד בחלקיו אחד הנה ואחד הנה. ובעל ספר העקרים מאמר שלישי פרק ט"ו נתן בו טעם אחר והוא מלבד מה שיש באכילת הבשר אכזריות חמה ושטף אף בהריגת הב"ח. ולמוד תכונה רעה באדם לשפוך דם. עוד יוליד אכילת קצת הב"ח עובי ועכירות בנפש ועובי ואטימות בלב. ובעבור זה אע"פ שקצת בשר הב"ח מזון טוב ונאות אל האדם רצה השם יתברך להסיר ממנו הטוב המועט ההוא בעבור הרע וההזק המרובה שאפשר שימשך מזה אליו. ולזה אסר לאדם אכילת הבשר בכללו. וסדר מזונותיו בצמחים הטובים והשלמים כמו שנזכר בפרשה. וכאשר באו קין והבל בניו חשבו בעצמם בראותם אביהם עובד אדמתו ולקחו אומנות איש כפי דעתו. כי הנה קין עשה אומנתו עובד אדמה לפי שהיה בדעתו שאין יתרון לאדם על הב"ח כי אם בהיותו נזון ממבחר מהצמחים. ולכן הביא מנחתו מפרי האדמה להודות לה' על היתרון שנתן לו על הצמחים. אמנם הבל היה חושב שהיתרון אשר לו על הבעלי חיים היה בלבד בענין הממשלה עליהם אבל לא שיהיה מותר לו בהריגתם כי אם לצורך גבוה. ולכן הביא מנחה מבכורות צאנו ומחלביהן והשם יתברך שעה אל הבל. לפי שהודה על ממשלת האדם על הבעלי חיים אבל לא הצילו מן המות לפי שלא הרגיש במעלת הנפש כראוי עד שבא שת והיה בצלם ודמות כי הוא הרגיש בהשאר נפשו ומעלת' על כל שאר החיים. האמנם לא נמשכו בני האדם אחרי דעתו כי אם יחידי הדור ובזה מלאה הארץ חמס והשחית כל בשר את דרכו. כי לא היו חושבים שהיה יתרון לאדם על הב"ח אלא כל דאלים גבר. וכאשר נמחו מימי המבול וישאר אך נח ובניו. רצה השם יתברך לעקור אותו הדעת מן העולם. וכשיצא נח מן התיבה והקריב קרבן לה' מדעתו כי האדם היה לו יתרון גדול בשכלו לעבוד ולהכיר את בוראו יותר מהם. נתקבל קרבנו ברצון. כמו שאמר וירח ה' את ריח הנחוח. וכדי שבניו לא ישובו לדעת הבל הנפסד. לכן מיד אחרי הקרבן התיר להם בשר הבעלי חיים כלם. והזהירם על שפיכת דם האדם למען ידעו שאין רוחו כרוח הבעלי חיים כי בצלם אלהי' עשה את האדם שהיה לו נשמה שכלית יותר נכבדת מצורת הבעלי חיים ומפני זה היה התר הבשר כולל להודיעם הדעת הזה מיתרון נפש האדם על כל נפשות הבעלי חיים וכדי לעקור אותו הדעת הנפסד מן העול'. וכשנתנה התורה לישראל שכבר נמחה אותו הדעת. אסר להם קצת הב"ח המולידים עובי ועכירות במזגם ונפשם. וגם הבשר אשר התיר להם לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. וכמו שצוו ז"ל גם רש"י דברי' י"ב כ' בחולין פ' כסוי הדם שלא יאכל בשר אלא לתאבון זהו דעתו בדרוש ההוא:

« רש"י על דברים י״ב:י״ח רש"י על דברים י״ב:כ׳ »