רש"י על חולין ח׳ ב:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין ח׳ ע״ב:ז׳ רש"י על חולין ח׳ ע״ב:ט׳ »

1 ישמח משה פתח ↗

ויקח את המאכלת לשחוט את בנו בראשית כב י, איתא בחולין דף ט"ז ע"א יתיב רב אחורי דר' חייא, ור' חייא קמיה דרבי, יתיב וקאמר מנין לשחיטה שהיא בתלוש, שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט, אמר ליה רב לר' חייא מאי קאמר פירש רש"י ד"ה מאי היכא יליף טעמא מהכא, אמר ליה וא"ו דכתיב אאופתא קאמר, פירש רש"י ד"ה אמר כלומר טעם שאינו נכון קאמר, כמו שכותב וא"ו על הבקעה, וכולה מנותחת לפרקים מפני שיני הבקעה שהן עשוין חריצין חריצין ואינה חלקה. ור' חייא לטעמיה דמכשיר לעיל שחיטה במחובר, והא קרא קאמר, ומשני קרא זריזותא דאברהם קמשמע לן, פירש רש"י ד"ה קרא שחש ונזהר שמא לא ימצא צור אפילו במחובר, והביא עמו מאכלת עכ"ל רש"י. תוספת בד"ה מנין לשחיטה וכו', ואם תאמר והא האי קרא בקדשים כתיב, דבפרק התודה מנחות פ"ב ע"ב נפקא לן מהכא דקדשים טעונין כלי. ואומר ר"ת דלענין תלוש גמרינן נמי בחולין מדכתיב לשחוט את בנו, ולא כתיב לשחוט את העולה, אבל כלי לא שייך למילף בחולין אלא בקדשים כשאר עבודות דבעי כלי שרת, וכדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין, ודרשינן תלוש בחולין, ומדכתיב מאכלת ולא כתיב המחתך, דרשינן כלי בקדשים, ואף על גב דהכא דחי ר' חייא דזריזותא דאברהם קמשמע לן, התם לא שייך למימר הכי, עכ"ל התוספת. ומקודם נפרש דברי התוספת, דלכאורה קשה למה להתוספת למימר דלענין תלוש גמרינן אף בחולין מדכתב לשחוט את בנו, והלא בלא זה אתי שפיר דהא דלא ילפינן לענין כלי בחולין, כתבו בתוספת הטעם משום דבחולין לא שייך כלי, אם כן בתלוש דלא שייך הך סברא, ממילא דגמרינן שפיר אף בחולין. מיהו לא קשה מידי, חדא דכיון דעל כרחך הא דבעי כלי, על כרחך מטעם קדשים היא, אם כן גם לענין תלוש אין ראיה כלל, דהא דבעי תלוש, היינו מטעם דבעי כלי ומחובר לקרקע כקרקע דמי, ועיין בחולין דף נ"ח בקישות שהתליע באיביה דמחובר לקרקע כקרקע דמי והוי כשרץ הארץ, ועד כאן לא פליגי רבי מאיר ורבנן בב"ק י"ט סנהדרין ט"ז שבועות מ"ג רק בענבים העומדות לבצור משום דעומד לתלוש, אבל במיני דלאו פירא לכולי עלמא כקרקע דמי, משום דאין עומד לתלוש, והיינו טעמא דאיתא שם בחולין פ"ז ע"ב דבאילנא כולי עלמא מודים דהוי שרץ הארץ, ולא נתפרש הטעם שיש לחלק בין פירא לאילנא, לא בגמרא ולא פירוש רש"י ותוספת וגם במפרשים, אך בשאלתות דר' אחאי סוף פרשת שמיני כתב וז"ל: דאילן גופיה דכי ארעא דמיא, ולאו אוכלא הוא, ולא למתלש קאי, עכ"ל. והיינו כמ"ש, ואם כן לא מוכח כלל דבעי תלוש בחולין. ועוד בלא זה מהיכי תיתי נילוף חולין דקל מקדשים החמורים, וקל וחומר לא ילפינן להחמיר בשום מקום. ועוד דודאי דצור וקנה אף אם הם תלושין לא הוי כלי, דהא מכח דבעי מאכלת הוכיח דבעי כלי, מדלא שחט בצור וקנה, שמע מינה דצור וקנה לא הוי כלי, ועיין בזבחים פרק דם חטאת זבחים דף צ"ח ע"א ברש"י ד"ה אלא סכין, ובחולין דף ג' ע"א בתוספת ד"ה כגון דבדק קרומית של קנה, עיין שם דאף לפי מה שכתבו התוספת הנ"ל דבתקנה לקרומית של קנה ועשאה כעין כלי, הוי כלי לשחיטה בזה, מכל מקום ודאי לא במחובר אף למאן דמכשיר שחיטה בחולין במחובר, מכל מקום ודאי דכלי לא הוי בקדשים דבעי כלי מהטעם שכתבתי לעיל, לכך הוכרחו התוספת לומר דמקרא מוכח דאף לחולין בעי תלוש, מדכתיב את בנו ולא את העולה. אך לפי זה קשה דאף כלי נימא דבעי לחולין, דהא גבי מאכלת דמינה מוכח דבעי כלי, לשחוט את בנו כתיב וכדאמרן. לכך הוצרכו לומר דלענין כלי אי אפשר לומר בחולין, אלא על כרחך הא דכתיב את בנו דמשמע אף לחולין היינו לענין תלוש, ואם כן לפי מ"ש כבר מיושב קושית התוספת, ולמה להתוספת עוד לומר ומדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין וכו'. יש לומר בתרי אנפין. א', דלא מסתבר לומר דאת בנו דקאמר דמשמע אף לחולין, קאי אתלוש ולא אכלי, אם נימא דתרוייהו ממאכלת קאתי דהוי תלוש וכלי, דאיך נימא בפירושא דקרא דאף לשחוט את בנו בלא עולה בעי מאכלת, אם כן ממילא שמע מינה דבעי גם כן כלי, ואיך נימא דפירושו דאף לבנו בעי תלוש, כיון דתלוש לא נזכר בקרא רק דנשמע ממאכלת דהוי תלוש, לכך פירשו דתלוש מויקח שמעת מינה, מדלא כתיב ויכין, אם כן את בנו קאי אויקח, דהיינו לבנו בלא עולה בעי ויקח כנ"ל. אבל לא אפשר דכונת התוספת כפשוטו, דאיך מוכח דבעי תלוש כיון דמטעם כלי על כרחך בעי מאכלת, זה אינו, די"ל דעל כרחך מוכח דמאכלת מורה אכלי ואתלוש, דאי אכלי לחוד, אם כן קשה את בנו את העולה הו"ל, דהא כלי ל"ל דבעי בחולין, אלא ודאי דמאכלת מורה אתרוייהו ואת בנו קאי אתלוש. אלא ודאי צריך לומר דלא מסתבר להתוספת לומר דאת בנו קאי אמקצת מילתא דמאכלת, דלא מסתבר כלל בפירושא דקרא כמ"ש. ועוד נ"ל והוא העיקר לפי ענ"ד, דהוי קשה להתוספת דאיך מוכח דבעי כלי, דהא ודאי דלא מסתבר לומר מדלקח מאכלת ולא צור וקנה, דמאי פסקא ליקח צור וקנה טפי מסכין, וכשהוי לקח צור, הוי מקשה קנה וסכין מאי טעמא לא, ואם הוי לקח קנה, הוית מקשית צור וסכין מאי טעמא לא, דבשלמא לענין תלוש מוכח שפיר דלמה לקח מביתו, הא איכא במציאות בכל מקום במחובר ולמה לו להוליך עמו, דאי בעי תלוש שפיר דחש שמא לא ימצא בתלוש במקום הקרבה, אבל במחובר ודאי איכא ברוב המקומות. ובאמת המתרץ השיב זריזותיה דאברהם וכו', כמו שפירש רש"י שחש שמא לא ימצא אף במחובר, וק"ל. ואין להקשות דאף אם נימא דבעי תלוש, מכל מקום למה לו להוליך מביתו, יתלוש. י"ל דמכל מקום היה צריך להוליך סכין עמו לתלוש, דשמא לא יוכל לתלוש בלא סכין, אבל כיון דבעינן תלוש והוי צריך להוליך עמו דבר מה, לא מוכח כלל דבעי כלי כמ"ש. אלא ודאי דעיקר הוכחה דבעי כלי דלמה אשמועינן התורה דהוי מאכלת, מאי נפקא לן בזה הוי ליה לכתוב המחתך, ויהיה איזה מחתך שיהיה מאי נפקא לן בזה שהודיענו שהיה מאכלת, וכן מבואר בלשון התוספת שכתבו מדלא כתיב המחתך, ולא כתבו מדלקח מאכלת ולא צור וקנה, שמע מינה דמסתבר להו כמ"ש. ואם כן לפי זה קשה הא הוצרך לכתוב מאכלת, דאי הוי כתיב מחתך הוה אמינא מחובר, לכך כתבו דמויקח מוכח דהיינו תלוש, ומיהו עדיין קשה לכאורה דלפי זה למה להתוספת לומר דגמרינן לתלוש בחולין מדכתיב את בנו, הלא בלא זה אתי שפיר דכיון דעל כרחך דויקח דאתא לאורויי אתלוש, על כרחך לאורויי על חולין אתי, דאי על קדשים לא צריך דכיון דנשמע ממאכלת דבעי כלי, על כרחך דהוי בתלוש כמ"ש לעיל, אלא ודאי דלאוריי על חולין אתי ומהאי טעמא נמי לא גמרינן כלי בחולין, דאם כן הדרא קושיא לדוכתא ויקח למה ודו"ק, ואם כן אין אנו צריכין כלל למ"ש ר"ת בדבריו הראשונים. מיהו לא קשה מידי. חדא, די"ל דבאמת מאי פסקא לכתוב טפי ויכין מויקח, רק דכונת התוספת דויקח לא שייך על מחובר רק ויכין, ואם כן אף בלא מאכלת מוכח דהיינו תלוש, אבל אינו מיותר כלל האי ויקח, ואם כן לא קשה מידי ודו"ק. ועוד י"ל דשפיר מצי לומר דגם תלוש לא בעינן רק בקדשים, וויקח גם כן אתי לאורויי בקדשים לבד, והא דקשה הא ממילא מוכח דבעי כלי, י"ל דבא זה ולימד על זה דאי לא הוי כתיב ויקח, לא הוי מוכח ממאכלת דעי כלי רק דבעי תלוש, ולכך לא כתיב המחתך דהוה אמינא מחובר כמ"ש, ולכך כתיב ויקח לאורויי דבעי תלוש, אם כן ממילא הא דלא כתיב המחתך רק מאכלת, היינו לאורויי דבעי כלי, אבל בחולין לא בעינן לא תלוש ולא כלי, לכך הוצרך ר"ת גם לדבריו הראשונים, וכולא מילתא חדא הוא ותירץ אחד ואין בה שום שפת יתר. ומסקי עוד דאף על גב דהכא דחי ר' חייא וכו', וסתומין הם קצת במקום זה ומפורשים הם בפרק דם חטאת זבחים דף צ"ז ע"ב בתוספת ד"ה התם עולה הוא, וז"ל שם בסוף הדיבור: דלענין מה שהביא דבר תלוש ולא סמך על מה שימצא צור וקנה מחובר, שייך לומר דכתב קרא זריזותיה, אבל לענין מאכלת שהזכיר, למה לי למכתב אי לא לאשמועינן דעולה טעונה כלי, עכ"ל. טרחנו ובררנו דברי התוספת כשמלה מוחוורת בס"ד הנראים תמוהים מאד. ועכשיו אדון לפני רבותי מה שקשה עדיין לתירוץ התוספת, דמאי משני זריזותיה דאברהם קמ"ל, איזה זריזות נשמע מכאן, אי משום דלקח עמו סכין ולא סמך על מה שימצא במחובר, הא באמת יצחק לעולה הוי קאים ובעי כלי, ועל כרחך בעי סכין, ורבי לא דייק מגופא דעובדא, רק מלשון הכתוב את בנו ולא כתיב את העולה כמ"ש התוספות, ואם כן כיון דבאמת לא נשמע זריזותיה דאברהם, על כרחך דאתי לאורויי בויקח ובאת בנו הנאמר בקרא, דבעי תלוש אף בחולין, וזה ודאי לא מסתבר לומר דקרא אשמועינן זריזותיה דאברהם בזה דויקח משמע תלוש כמ"ש התוספת, וכתיב בתריה את בנו דמשמע אף אי הוי חולין ולא עולה, היה מביא עמו בתלוש מכח זריזותיה, אף שבאמת בעבודה הנ"ל לא מראה זריזותיה במה שהביא עמו דעל כרחך צריך להביא משום דבעי כלי, אך דהכתוב העיד דכל כך היה זריז, דאף אם הוי חולין היה מביא. אבל זה דוחק גדול, דבכל מקום אשמועינן זריזותיה היינו מה דעביד, אבל ודאי לא כתב רחמנא דאי איתרמי ליה הוי עביד, דאי רוצה לאשמועינן זריזותיה דאברהם באי איתרמי ליה, אין לדבר סוף וכהנה וכהנה אלפים פעמים ככה הוי מצי למכתב, ואין דרך הכתוב בכך לשבח הצדיקים באי אתרמי הוי וכדומה. ואל תשיבני מדורותיו שנאמר בנח בראשית ו ט, לפי פירוש אחד של רש"י ד"ה בדורותיו שנאמר לשבח דאלו הוי בדור צדיקים היה צדיק יותר. לא קשה מידי, דהתם השבח שהיה צדיק בדורותיו אף שהיו רשעים לא למד ממעשיהם, וזאת נשמע ממילא אלו הוי בדור הצדיקים, וכן הפירוש לגנאי היינו גם כן עיקר הגנאי שלא היה צדיק גמור, רק לנגד הרשעים שבדורותיו נחשב צדיק, וממילא נשמע דאלו הוי בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, אבל עיקר השבח והגנאי לא בדאי. וגם לישנא דתוספת דפרק דם חטאת שהבאתי דאשמועינן זריזותיה, היינו במה שהביא עמו אז ולא סמך על מה שימצא במחובר, ולא מכח דאי כלל רק מגופא דעובדא כן משמע לשון התוספת והוא תמוה. ועוד קשה דלדברי התוספת עיקר הוכחה דבעי תלוש בחולין מדכתיב את בנו, אם כן למה השמיט רבי העיקר ואמר שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט, והשמיט את בנו ולא סיים הקרא שממנו עיקר הראיה. לכך נ"ל לתרץ קושית התוספת בדרך אחר בס"ד, ואגב יתורצו כמה וכמה קושיות שיש להקשות בגמרא, חדא דלמה נקט רבי להך קרא דויקח את המאכלת לשחוט, ולא נקט קרא דכתיב מקמי הכי בראשית כב ו ויקח בידו את האש ואת המאכלת, ובפרט דעיקר הראיה מדהוצרך להוליך עמו סכין כמ"ש לעיל, והן אמת דיש לישב זאת כפשוטו וסתום כמפורש למבין, ויתבאר הכל בס"ד בתירוצי. ועוד קשה על רב דאמר מאי קאמר, איזה סתימה יש בדברי רבי שלא היה מבין, הלא דבריו מפורשים לכל תלמוד וצורב, ומכל שכן רב גובריה כמוהו, וראיה דהגמרא אינו מפרש כלל דברי רבי וכונתו אף לבתר שאילת רב, ואם כן שמע מינה דלא נצרך לפירוש, ואם כן רב מאי שאל ולא כשאלת חכם רק כשאלת תם מה זאת. ועוד קשה דאם רב לא ידע כונת רבי יהודה ולא בוש לשאול לר' חייא, היה לו לר' חייא להשיב כהלכה על שאלתו ששאל, דהיינו לפרש לו דברי רבי, ואחר כך להודיע לו שראיית רבי אינו נכון אם היה רוצה להודיע לו, אבל כמו שהיא לפנינו הוי ר' חייא משיב שלא כהלכה, שלא השיב על שאלתו רק דבר אחר, שהוא שאל כונת רבי, והוא השיב לו שראייתו אינה נכונה, ועד לא עיילתיה אפיקתיה, שעדיין אינו יודע תוכן ראייתו שידע סתירתו. ועוד קשה שהשיב בלא טעם שאינו נכון ראיית רבי כמו גזירת הכתוב, והיה לו לומר מאיזה טעם שאינו נכון, ואם נימא דבאמת שאל לו רב והא קרא קאמר, יתבאר בסמוך דזה אינו. ועוד קשה הלא ממשל משלים הוא שמדמה לוא"ו דכתיב אאופתא, למה ולמה, ומאי משל דומה לנמשל איכא, ששם הוא"ו נפרד וכאן הראיה אינה נכונה, הלא שם יש דבר מה, וכאן לפי דבריו אינו ראיה כלל, וגם האם לא מצא דבר שאינו שלם בעולם, רק וא"ו דכתיב אאופתא. ועוד קשה מאי דמקשה בתר הכי והא קרא קאמר, מי הוא המקשה, אם הוא רב, הא מקודם שאל מאי קאמר שלא ידע איזה מקום הוכחה מקרא, ועכשיו קאמר הא קרא קאמר, הא עדיין לא פירש לו. ועוד אמר ליה הוה ליה למימר, ואי נימא דהיא קושית הגמרא באמת, קשה למה שתיק רב במה הרוה צמאונו כיון דלא פירש לו שום דבר. ועוד קשה בין שיהיה קושית רב ובין שיהיה קושית הגמרא, מאי מקשה והא קרא קאמר, כזה הוי שייך להקשות אי ר' חייא הוי פליג בסתמא ארבי והכשיר במחובר ולא נזכר בדבריו מקרא כלל, שייך להקשות והא קרא קאמר, מה שאין כן על הא דאמר ר' חייא ואו דכתיב אאופתא קאמר, דהיינו דהוכחה דאמר מקרא אינה נכונה כמו שפירש רש"י, אם כן איך שייך להקשות והא קרא קאמר, הא איהו אמר בהדיא דאינו מוכח כלל מקרא, רק דשייך להקשות מאי טעמא דר' חייא, והוי פירושו מאי טעמא דר' חייא דאמר דראיה זו אינה נכונה. ועוד דאין זה מדרך המוסר לומר על דברי חבירו, ומכל שכן על דברי רבינו הקדוש דרך גנאי כמשחק בו וכמתלוצץ ח"ו וא"ו דכתיב אאופתא קאמר, ואף אם רוצה לדחותו, דרך כבוד הוי ליה לומר, ואף שמצינו כמה פעמים בש"ס שדברו לחבריהם דרך גנאי, כבר התעורר על זה הרב בעל חוות יאיר בתשובה קנ"ב עיין שם, וגם החסיד הגאון בעל של"ה התעורר על זה אחר סדר א"ב שעל הש"ס עיין שם, ואף אני אלך בעקבותיהם לישב כאן בזה. והנראה לענ"ד לישב קושית התוספת וכל הקושיות הנ"ל בחדא מחתא בעזרת ה', ויהיה שאלת רב שאלת חכם, ור' חייא השיב לו כהלכה בהשכל והכל יבא על מכונו בשלום, דהא דהקשו התוספת דהאיך מוכח מכאן דשחיטה בתלוש אף בחולין, הא האי קרא בקדשים כתיב ומינה ילפינן דבעי כלי, והיינו ודאי מדכתיב מאכלת ולא כתיב מחתך כמ"ש לעיל, ואם כן בחולין מנא לן. והנ"ל בזה דהא דכתיב בקרא ויקח בידו את האש ואת המאכלת, ושמעינן בזה דבעי תלוש מגופא דעובדא שהוליך עמו סכין, וגם דבעי כלי מדנקט בקרא לישנא דמאכלת, דמגופא דעובדא לא מוכח דבעי כלי כמ"ש לעיל דמאי פסקיה דצור וקנה טפי ממאכלת כמ"ש, רק מלישנא דמאכלת ותלוש מגופא דעובדא, אף די"ל דהא דהביא עמו סכין היינו מטעם דבעי כלי, נהי דהוי הכי, אם כן ממילא דבעי תלוש והיא היא כמ"ש לעיל, וכאן בלאו הכי ממה נפשך אתי שפיר, דאם נימא דמשכחת כלי במחובר, אם כן על כרחך מוכח דבעי תלוש, דאם לא כן למה הוליך עמו וממה נפשך מוכח דבעי תלוש, ודו"ק. אך עדיין לא מוכח רק בקדשים, אבל בחולין מנ"ל דחולין מקדשים לא ילפינן כמו דלא ילפינן לענין כלי. אך דיש להוכיח דגם בחולין בעי על כל פנים תלוש, דכתיב שם בתריה דהאי קרא ויקח את האש ואת המאכלת ויאמר יצחק וגו' הנה האש והעצים ואיה השה לעולה בראשית כב ז. וקשה למה לא שאל על המאכלת רק על האש והעצים. ועוד קשה תיבת לעולה מיותר, דהקושיא לא תליא בזה. וי"ל דהנה ידוע עובדיה דר' חייא דהוי צויד טבי ומאכיל בשרא ליתמי, ואקלף הוי כותב חמשה חומשי תורה כתובות ק"ג ע"ב. וידוע יומא כ"ח ע"ב דאברהם למד תורה ושמר כל התורה כולה. וגם ידוע דצבי דרכו להיות ניצד מן ההפקר, אבל צאן אין דרכו להיות הפקר. ואם כן ניחא דאמר לעולה, דבשלמא חולין הא י"ל דיקח מן ההפקר, אבל מאש ועצים מוכח דהוי לעולה ואם כן ודאי שה, אם כן איה. והכי פירושא דקרא איה השה, ושמא תאמר צבי, הא לעולה היא, ממילא על המאכלת לא קשיא ליה, דהוי חישב שיצוד צבי וישחטנו כדי להיות לו קלף מן צבי שנשחט בכשרות לכתוב עליו ספר תורה תפילין ומזוזות, דידוע דקלף כזה מצוה מן המובחר. אבל מאש ועצים הבין שיעשה עולה לה', על זה שאל איה השה לעולה, כי צבי אינו קרב על גבי המזבח ובמקום קדוש, ובישוב לא הלכו שיקנו שמה. ועכשיו מוכח דאף בחולין בעי תלוש, דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתיה דלמה לא שאל יצחק על המאכלת, דאין לומר שרוצה לשחוט חולין וכמ"ש, דאם כן למה הוליך עמו מאכלת, שמע מינה דרוצה לשחוט קדשים וצבי לאו בר קדשים הוא, ואם כן גם ממאכלת קשיא איה השה העולה. אלא ודאי מדלא שאל יצחק, שמע מינה דאף בחולין בעי תלוש, לכך לא הוי קשיא ליה ממאכלת כמ"ש, ואם כן מוכח שפיר דאף בחולין בעי תלוש, אבל לא מוכח כלל מדהוליך עמו רק מלשון הנאמר בתורה כמ"ש, לכך לא הוי קשיא ליצחק כלל ממאכלת אף דחולין לא בעי כלי, ומהאי טעמא לא אמרינן בחולין דבעי כלי, דחולין מקדשים לא ילפינן, ומשאלת יצחק אין הוכחה דבעי כלי בחולין רק דבעי תלוש כמ"ש. ואם כן בצירוף הני תרי קראי, קרא קמא דכתיב דאברהם לקח מאכל, וקרא בתרא דשאל יצחק על האש והעצים ולא שאל על המאכלת, מוכח לכאורה דבעי תלוש בחולין, ואם כן קשה לפי זה דרבי הניח הני תרי קראי דכתיבי ברישא ומוכח מיניהו, ונקט קרא דכתיב בסוף ויקח את המאכלת לשחוט דלא מוכח מיניה כמ"ש. מיהו גם זה לא קשה מידי, דבאמת לא נגמר הראיה מהני תרי קראי, רק אם תצרף גם קרא הנ"ל ויקח את המאכלת לשחוט, ואז נגמר הראיה כמו שאבאר, לכך נקט רבי הך קרא, דהכל הולך אחר החתום והגמר, דהנה עדיין יש לדחות דלעולם דאף תלוש לא בעינן בחולין, והא דלא שאל יצחק על המאכלת, יכול להיות דהיה סובר דאף שיכול להיות נשחט במחובר שהוא דבר קל, ולכך אף דלשחיטה לא הוצרך להוליך עמו סכין, מכל מקום הוליך עמו סכין להפשטת עור ולגרר השער והבשר שישאר קלף, ולזה צריך בודאי סכין, דאין לומר שיוליך עמו לביתו ושם יעשהו, דודאי טורח גדול יותר להו הולכת עור מהולכת סכין, גם דבר מאוס הוא שיוליך עמו העור בנוולותו, כן י"ל סברת יצחק. וגם לפי האמת י"ל דהוליך עמו סכין לנתח אברי עולה, אך מדכתיב ויקח את המאכלת לשחוט מוכח שפיר, דאיתא בחולין דף ח' ע"ב אמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהיו לו שלשה סכינים, אחד ששוחט בה, ואחד שמחתך בה בשר וכו', פירש רש"י ד"ה אחת ובזה ששוחט לא ישתמש בדבר אחר, שמא יפגמנה ולאו אדעתא וישחוט בו, עד כאן. וידוע דאברהם אבינו קיים כל התורה כולה אפילו מילי דרבנן, ואם כן מדכתיב ויקח את המאכלת לשחוט, שמע מינה דהיינו סכין שחיטה שלו, ואם כן ודאי לא השתמש בו דבר אחר, אם כן הדרא קושיא לדוכתא למה לא שאל יצחק גם על המאכלת, דאין לומר כמ"ש, דודאי יצחק בנו יחידו נאמן ביתו מכיר שזה סכין שחיטה של אברהם אביו, ואם כן ודאי דלא ישתמש בו דבר אחר, אלא ודאי דבעינן תלוש בחולין, ואתי שפיר הכל ודו"ק. וזה היה כונת רבי, אבל רב הבין כפשוטו דראייתו מהאי קרא, ועל זה שאל לר' חייא מאי קאמר רבי, דהאיך יליף חולין מקדשים כקושית התוספת. והשיב לו ר' חייא וא"ו דכתיב אאופתא קאמר, לא שר' חייא התלוצץ ח"ו על דברי רבי, רק השיב לו כתירוצי הנ"ל, והיינו פירושא וא"ו דכתיב אאופתא, ר"ל לא כמו שעלתה על דעתך דראיית רבי מהאי קרא לחוד, רק כמו וא"ו דכתיב אאופתא שהוא נפרד כפירוש רש"י, ולא הוי וא"ו רק על ידי צירוף עליון ותחתון, הכי נמי ראיית רבי איננו במקום אחד ומקרא אחד, רק על ידי צירוף כל הכתובים הנ"ל ומביניהם נצמח הראיה, ודי לחכימא ברמיזא דמזה הבין רב כונת רבי, והוא פירוש נאה בעזרת ה'. ואם כן בדברים אלו לא דחה ר' חייא כלל ראיית רבי, לכך הקשה סתמא דגמרא והא קרא קאמר רבי, והאיך פליג ר' חייא עליה דרבי ומכשיר שחיטה במחובר, דעדיין עסוק הגמרא בהך דינא דמחובר ובפלוגתא הנ"ל עיין שם, ואף אם מגוף המעשה לא קשה כל כך, דיש לדחות ולומר דמאי טריחותא כל כך להוליך עמו סכין, ודאי טוב לו להוליך עמו סכין בדוק משיבקש צור וקנה שלא יהיו פגומין. אך דעיקר הקושיא קרא מאי אשמועינן, אף דקרא הוצרך לאשמועינן דבעי כלי, מכל מקום שאלת יצחק למה והוא באמת דבר חכמה לכאורה, כי לא נפקא לן בשאלה ותשובה זו כלל לא יראה ולא מוסר לא הלכה ולא חכמה, וגם לא נצרך לגוף המעשה, ומאי ספרה לנו התורה, אלא ודאי דאשמועינן בזה הך דינא דרבי. ומשני קרא זריזותיה דאברהם קמשמע לן, דלעולם לא בעינן תלוש בחולין, והא דלא שאל יצחק על המאכלת, היינו שהיה סובר כמ"ש דלחולין בעי לה, והא דהוצרך להוליך עמו מאכלת, זה לא הוי קשה ליה דידע זריזותיה דאברהם אביו, והיינו דאשמועינן קרא, ואם כן מיושב קושית התוספת וכל הקושיות דלכך לא נקט רבי רק ויקח את המאכלת לשחוט ולא סיים את בנו, כי לא נצרך לו, וגם שאלת רב ותשובת ר' חייא אתי שפיר, וגם קושיות הנ"ל, והלשון והא קרא קאמר, וכל הקושיות הנ"ל ודו"ק היטב. ויש לפרש באופן אחר תירץ הנ"ל זריזויה דאברהם קמשמע לן דלא כפירוש רש"י, דמאי הזריזות הגדול יש בזה שיהיה רבותא דאברהם. אך על פי האמור אתי שפיר, דקרא דקשיא ליה היינו שאלת יצחק מיותר, על זה משני זריזותיה דאברהם קמשמע לן, כי כתיב מקודם וילכו שניהם יחדיו, כי הלך גם כן בזריזות אף שידע שהולך לשחוט את בנו כמו יצחק שלא ידע, ומהיכן ידעינן שיצחק לא ידע אם לא משאלתו שנאמר אחר כך, ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד כל מה שכתבנו בסוגיא הנ"ל.

2 חולין פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.

1 אחת ששוחט בה - ולא יחתוך בה דבר אחר שלא תפגם ותתקלקל ופעמים שיבא לידי איסור שישחט בלא בדיקה:

2 חלבים - למכור בשוק:

« רש"י על חולין ח׳ ע״ב:ז׳ רש"י על חולין ח׳ ע״ב:ט׳ »