רש"י על חולין ו׳ א:י״ח

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין ו׳ ע״א:י״ז רש"י על חולין ו׳ ע״א:י״ט »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

הנותן דינר כו'. עיין בירושלמי ספ"ו דדמאי דמשמע דהאיסור הוא משום גדר זכיה דהחנוני הוה שלוחו של בעה"ב וא"כ כאן דמיירי בעכו"ם לא שייך זה. ועיין בירושלמי פ"ב דקדושין ה"א דאמר שם ג"כ כן ור"ל כך דלא דחיישינן שמא ימכור לו החנוני יי"נ רק כיון שבשעה שנותן להפועל עכו"ם נעשה בידו יי"נ נמצא אז הוה כמו שמשקה לו יי"נ ולא כפי' רבינו רק משום דאסור שיהא יין שלו ביד עכו"ם וע"י זה יפטר ממה שצריך ליתן להעכו"ם ובפרט אם נאמר דמותר מזונות של פועל שייך לבעה"ב וא"כ נמצא אף שהוא ביד פועל עדיין היין שלו ועיין בהך דנדרים דף מ"א ע"ב גבי מודר הנאה דלא יאכל עמו מן התמחוי אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר מוכח שם דיש מה שהפועלים קונים מיד מה שניתן להם אף שעדיין לא אכלו ועיין בהך דדמאי פ"ג ה"א מה דמחלק שם בירושלמי כן בין אם מאכילו מן האבוס או מן המנויין דזה קנה הפועל מיד והוה כפורע חובו מדמאי ומן האבוס לא קנה רק מה שיאכל ועיין בהך דתרומות פ"ו מ"ג בהך מחלוקת דר"מ ורבנן ע"ש בירושלמי אם החיוב הוא על בעה"ב להאכיל הפועלים או רק ליתן להם מזונות ועיין מש"כ בזה בהל' שבת פ' כ"ג ה' י"ז ע"ש ועיין ב"מ דף צ"ב גבי פועל משלו היה אוכל ע"ש ברש"י ותוס' אימתי קנה להדבר אם בשעה שנוטלה או בשעה שאוכלה דרש"י ס"ל מיד שנטלה הוה שלו ותוס' ס"ל דרק מה שאוכל ע"ש וע"ש דף צ"א ע"ב אם יכול ליטול ע"י שליח ושם דף פ"ט ע"ב גבי הבהב ועיין בהך דזבחים דף ק"ה ע"א דהיכא דנקט בידו אם הוה כמו בפיו ע"ש ותוס' ב"מ דף פ"ח ע"א ד"ה תבואת מש"כ שם דאין המקח רק בשעה שאוכל ועיין בירושלמי מעשרות פ"ג ה"א ויעשו אותה כפועל שאינו יפה ש"פ ושם במשנה א' בפהמ"ש דמוכח שם דאף קודם גמר מלאכה אסור לו ליתן לפועליו דהוה כפורע חובו מטבל. ובאמת מלשון הירושלמי בדמאי ובקדושין שם משמע דהך דנקט בגמ' ואני פורע ר"ל שאפרע להפועל מה שאני חייב לו עבור המזונות שלקח ועיין בתוספתא ב"ב פ"ו גבי יין שנפל לתוכו גשמים שאם יש לפועליו עליו מזונות אסור ליתן להם מחמת אונאה וכ"מ בזה וא"כ י"ל דמיירי בחנוני ישראל וכטעם הירושלמי משום דזכה לו וכעין מש"כ רש"י בחולין דף ו' ע"א ד"ה כיון דכ' שם דמשום דעל פיו עשתה ונעשית שלוחו וה"נ כן:

2 נשמת אדם פתח ↗

שאלה ביצה שנולדה בי"ט שחל בערב שבת ולשו עם הביצה עיסה לעשות ממנו מולייתא מה דינו:תשובה ביצה זו אפילו לאכלה בעין אינה אלא מדרבנן. כמו שכתב בסי' תקי"ג במ"א ס"ק ח' דאתי' לפי מ"ש תוספות דהלידה חשיבא הכנה אינה אלא מדרבנן ומעתה נעיין בדבר דעת התוס' בביצה ל"ט משמע דבר שבא לתקן הקדרה כתבלין הוי מב"מ לענין דבר שיש לו מתירין ולא בטיל. וז"ל תוס' כיון דהעיסה אינה נעשית אלא ע"י המים והקדרה נתקנה בשביל התבלין א"כ כשעירב זה בזה הוי כאילו מין אחד וכ"כ הש"ך בי"ד סי' ק"ב ס"ק י'. ולפ"ז ה"ה ביצה כיון שבאה לתקן המאכל הוי כמין במינו ולא בטיל. אבל ז"ל רשב"א בחידושי נדרים דשאני מים ומלח כיון דאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח כמינה חשבינן. ובהלכות מ"א פרק ט"ו הלכה י"ב כתב הכ"מ בשם הרשב"א וז"ל דמים ומלח לגבי עיסה כמין א' שאין עיסה בלא מים ומלח וכן הדין בתבלין בקדרה א"נ תבלין לטעמא עבידי. ולפ"ז משמע דר"א שם בביצה לא קאי לתרץ רק על מה שהקשה ולבטלי מים ומלח אבל בתבלין ס"ל כתירוצו של רבא שם דתבלין לטעמא עבידי. וז"ל רשב"א בעה"ק דף ל"ט ואע"פ שכ"ז מיעוט לגבי עיסה והקדרה אינן בטלין ברוב לפי שאלו עשוין לטעם וטעם אינו בטל שהרי יש לאלו מתירין ודבר שיש לו מתירין לא בטל נ"ל שחסר וצ"ל א"נ כדאיתא בגמ' דזהו תירוצו של רבא וזה של ר"א ואע"פ שלא אמרו כן במין בשא"מ המים והמלח בעיסה והתבלין בקדרה כמין אחד הוא לפי שא"א לעיסה ולקדרה בלא מלח עכ"ל. וכ"כ הר"ן בנדרים ל"ב וז"ל כיון דעיסה לא מתעבדא אלא במים ומלח כמב"מ דמי עוד שם לפי שא"א לעיסה בלא מים ומלח עכ"ל. וז"ל רי"ז נתיב י"ד חלק ד' כתבו המפרשים דדבר שאינו שום דבר בלתי חבירו כמו מים ומלח בעיסה וכיוצא בו הוי כמו מין במינו עכ"ל. וכ"כ רש"י בחולין דף ו' ע"א ד"ה וטעמא לא בטיל ולפ"ז צ"ל נמי דמיירי בקדרה שאינה נעשית אלא בתבלין או משום דתבלין לטעמא עבידא: ולפ"ז אף לדעתם אינו דומה ביצה לתבלין דלטעמא עביד כמ"ש או"ה בכלל כ"ה וז"ל דבר הנעשה לטעם כיצד כל דבר חריף ונעשה לטעם כגון תבלין ומלח כו'. וכן משמע פשטא דלישנא דגמרא תבלין לטעמא עבידי. אך צ"ע בסי' קי"ד סעיף ו' בהג"ה. וכ"כ הט"ז בסי' כ"ח ס"ק י"א ועיין בש"ך. ולפ"ז י"ל שפיר דביצה בטיל שהרי אינה נעשית לטעם. ועוד דהא מילתא דלטעמא עבידא לא בטיל אין הכוונה דאינו בטל כלל. אלא מסתמא יהיב טעמא באלף כמ"ש הש"ך והט"ז שם עי' בפ"ח סי' צ"ט. וזה ידוע ומורגש שכאשר ילוש במים אף שיתן שם ביצה א' לא ניכר כלל הטעם:והנה הכ"מ שם וכ"כ הר"ן שם דהרי"ף הוכיח מגמרא זו דביצה דמשני הוי דבר שיש לו מתירין מוכח דאפילו מבשא"מ הוי דבר שיש לו מתירין. ע"כ לס"ל כתירוץ של תוס' וכן הר"ן שם שכתב דגם הרי"ף מודה דל"ש דשיל"מ אלא במב"מ. ושאני התם דיש לו מתירין באותו יום ולזה הסכים הר"ן א"כ פליג על סברת תוספות וגם תוס' לא החליטו סברא זו אלא שמתרצין תירוץ אחר. וכ"פ הב"י דראב"י ס"ל כתירוץ א' בתוס' וכן נ"ל שזהו כוונת הראב"ד בהלכות מ"א מה שהשיג על הרמב"ם שכתב. נ"ל דדבר שיל"מ אינו אלא במב"מ וכתב הראב"ד א"א משנה שלימה הוא. והנה נושאי כליו נלאו למצוא לאיזה משנה כיון הראב"ד. ונ"ל פשוט דכוונתו על משנה בחלה פ"ג מ"י. הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתוך של אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וא"ל פטורה א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכ"ש במינו שלא במינו בנ"ט. א"כ הרי להדיא במתני' דדוקא במב"מ שהרי טבל הוא מטעם דשיל"מ. וכמ"ש הרמב"ם שם בהדיא לא יהא זה חמור מן הטבל. ואף דבסוף מסכת ע"א קאמר הש"ס שם הטעם דטבל כהתירו כך איסורו כבר כתבו תוס' שם דה"ק אפילו במקום שאינו דשיל"מ ע"ש בתוס' וזהו כונת הראב"ד על משנה זו. וא"כ הרי אין לך דבר שבא לתקן העיסה כשאור ואפ"ה איתא להדיא דאם אין בה טעם חטים פטורה מן החלה. וה"ה בשאור של חטים בעיסת שעורים כמ"ש הר"ש שם. ולפי דעת התוס' קשה דהא לעולם הוא מב"מ. וע"ז ל"ש לתרץ מ"ש מהרש"ל באו"ה שלו שכתב ראיה דלא כתוספות בתירוץ ב' מרש"י בחולין בשמעתא דסלק את מינו ושא"מ רבה עליו פירוש רש"י תבלין ורוטב עוד הביא ראיה ממתניתן דכל המחמץ והמתבל כו' מב"מ להחמיר מבשא"מ להקל הרי אף בתבלין שייך מב"מ. וכן מתני' דהתם דחשוב מב"מ שאור של חטים בעיסת חטים ול"ק סתם שאור חטי' בעיסת שעורים. י"ל דאין דרך בכך כמ"ש שם התו' י"ט בהדיא:וכתב רש"ל דדוחק לומר דדוקא בדשיל"מ אמרי' סברא זו דכל שבא לתקן משא"כ בשאר איסורים. אבל לפי מה שכתבתי ראיה מחלה דהתם הוא משום טבל והוי דשיל"מ לכ"ע. ואפ"ה תניא במתניתין מבשא"מ. ודברי הכ"מ שם תמוהים מאד שכתב שהראב"ד כיון למתני' דביצה. וא"כ צ"ל דס"ל לכ"מ דכוונה ראב"ד משנה שלימה להיפך וזה אינו במשמע כלל וכלל ועכ"פ הרי דתירוץ ב' של תוספות דכל דבר שבא לתקן הוי מב"מ אינו מוסכם מראשונים. וגם התוס' גופא מסופקים בזה. שהרי כתבו תירוץ אחר. וא"כ למה נחמיר באיסור דרבנן ובהצטרף לזה דעת ר"ת הביאו רמ"א בי"ד סי' ק"ב. והג"א סוף ע"א בשם מהרי"ח דדוקא כשיש ממשו של איסור אבל אם נימוח אפילו מב"מ ודבשיל"מ בטל ואף שהט"ז כתב שם דכוונתו שלא נשאר שם אלא טעם כגון שנטל גופו של איסור כבר כתב הש"ך שם דמדברי ת"ש לא נראה הכי ובאמת כן משמע להדיא מדברי הטור א"ח סי' תקי"ג. וכ"ה מבואר בהגהת ש"ד. וכמו שכתב הש"ך שם ובאמת הכי קיי"ל לענין טעמו ולא ממשו דאין לוקין. שכתב רש"י ורמב"ם כגון חלב ונימוח וע' בפ"ח בא"ח סי' תמ"ב. ולפ"ז אפילו לתירוץ ב' של תוס' דכל שבא לתקן אינו בטל. היינו דוקא כשיש בעין שהרי התבלין הם בעין דתבלין כולל הכל כמ"ש התי"ט בשם הרמב"ם בערלה פ"ב. וכ"מ מהגהת ש"ד שכתב דמה שכתב הש"ד דאם תקנו מאכל או מלאו תרנגולת אסור. וכן מה שכתבו תוס' דמה שבא לתקן לא בטל לא פליג עם מהרי"ח דמהרי"ח מיירי שניכר בטע' ואינו ניכר במרא' דאז חשיב נימוח וכ"כ המ"א שם וכ"כ בת"ח בהדיא ובסימנים ודלא כמנ"י שם ס"ק ז' דפשוט דכוונת רמ"א ואינו ניכר במראה דאז כיון דבא לתקן הוי כמינו. וכמ"ש בת"ח בשם הגהת ש"ד דדעת התוס' כמהרי"ח וכן משמע מש"ך שם ס"ק ה' שכתב כיון דלחזותא. ולכאורה סותר מה שכתב בס"ק ז' כיון שבא לתקן וצ"ל ג"כ דכוונתו דמשום חזיתא לבד אינו אסור דהוי מבשא"מ אלא כיון שבא לתקן הוי מב"מ. אך עדיין מותר כיון שאין בו ממש. וע"ז כתב משום חזותא באופן דחזותא מועיל שיהיה כממשו וכיון שבא לתקן הוי כמב"מ. וכן נראה דעת או"ה ומש"ש הש"ך דליתא דאו"ה קאי על מבשא"מ המעיין יראה דליתא דבודאי קאי על מה דמסיים והיכא דנתקלקל המאכלים. וכ"מ עוד שם שכתב כגון פלפלין שלמים דכיון דבא לתקן המאכל הוי מב"מ ע"ש. הרי שכתב פלפלין שלימים דוקא ומה שהקשה הש"ך מגמרא נדרים נדרים נ"ח צ"ע דמשם לא מוכח מידי ואדרבה הרוקח בסי' תנ"ג כתב וז"ל. אבל יש באיסור ממש אסור. כדאמרינן בפ' הנודר מן הירק נדרים ד' נ"ט גבי טבל ומעשר שני וכוונתו דשם מחלק דדוקא בדבר שאין זרעו כלה אסור ע"ש והא דאמר בפרק הזהב במעשר שני בטל לא ידוע ממשו ובשלהי ביצה מים ומלח כמו ממשות בעיסה הרי דס"ל להדיא גם כן כמהרי"ח והגהת ש"ד. דאל"כ למה כתב כמו ממשו והרי המים הם בעין בעסה אע"כ לפי שאין כאן ממשות באמת אלא כיון שהם עיקר העיסה. ומה שהקשה מכולם שנתערבו בלא"ה לק"מ דהתם אנו דנין על הקדרה שהיא אסורה דהוי איסור בעין ומצאתי בכו"פ שתירץ הכי. ומה שהקשה מיין ביין אפשר י"ל דלח בלח הוי יותר בעין מלח ביבש ודוגמא לזה לר"י דס"ל מב"מ לא בטל כתבו התוס' דזה דוקא לח בלח אבל ביבש בטל. ועכ"פ במילתא דרבנן אם יש בזה מניעת שמחת יו"ט יש להקל ובהיותי בק"ק ליסא וקבלתי פני הגאון בעל חוות דעת אמר לי דנ"ל דדוקא שיש ס' ננד כל המולייתא דקיימא לו אפשר לסוחטו אסור. וע' בחבורי חכמת אדם כלל נ"א

18 כיון דאמר לה עשי לי משליכי - הוי כמו שלקחן הימנה קודם תערובתן ואח"כ צרפן דהא ע"פ עשתה ונעשית שלוחו:

19 וטעמא לא בטיל - לפי שהוא מתקן הכל והוא עיקר ואפילו לקח קדרה מבושלת מעם הארץ שלא נעשה שלוחו כשעירבן אסור אבל יין במורייס ויין בביצים אינו עיקר:

« רש"י על חולין ו׳ ע״א:י״ז רש"י על חולין ו׳ ע״א:י״ט »