רש"י על חולין ס״ח א:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין ס״ז ע״ב:ט״ו רש"י על חולין ס״ח ע״א:ב׳ »

1 דור רביעי פתח ↗

רש״י בד״ה בהמה המקשה לילד בשעת שחיטה. הוסיף רש״י ז״ל דבשעת שחיטה מיירי מתניתין בין לרב, דמותר באכילה קאי אולד ואמקום חתך, ובין לריו״ח דקאי אאבר גופי׳ דחזרה מהני, ע״כ מיירי בנשחטה אמו, ומה שחסר זאת במתניתין עיין בתיו״ט. אולם דעת הרמב״ם ז״ל אינו כן דסובר דאבר היוצא לעולם אסור, אפילו נולד אח״כ הולד ולא נשחטה אמר כי כן כתב מפורש בפ״ה מהלכ׳ מ״א ה״ט, וכן הבין הכלבו דברי הרמב״ם, אלא שכ׳ דכל הראשונים חולקים עליו וס״ל דכל שלא נשחטה אמו ונולד אח״כ אין כאן שום איסור יוצא, אבל הב״י בסימן י״ד נדחק בפירוש הרמב״ם, כדי להשוותו אם שאר הפוסקים, כי דבר זר אצלו לאמר דבהוציא ידו או רגלו יאסר אותו אבר לעולם, והוא מעשה בכל יום אצל הלידות שהולד מוציא תחילה ידו או רגלו, ואחריו נמשכו כל הפוסקים האחרונים בלי פוצה פה ומצפצף ואני בעניי רואה כי מוכרחים אנו לפרש דברי הרמב״ם כפשוטם וכמו שהבינם הכלבו. הנה הרמב״ם ז״ל השמיט להא דר׳ משרשיא דלקמן בדף הסמוך, דקאמר בן פקועה הבא על בהמה מעליתא הולד אין לו תקנה, והב״י כתב עליו דלא ידע למה השמיטו. ופלא הדבר שלא שת ליבו הטהור על שיטת רש״י ז״ל לקמן דף ע״ה ע״ב, שכתב דלפי מה דמסיק רבא, ד׳ סימנים אכשיר בה רחמנא, לית לן להא דר׳ משרשיא, ואפשר דהב״י לא רצה להעמיס שיטה זו בדעת הרמב״ם ז״ל מפני הקושיות העצומות שבתוס׳ שם על שיטה זו, ולקמן תראה מה שכתבתי בזה, והנה כלל גדול הוא אצלי אפילו אם נדחק פעם אחת בלשון לפרשו נגד המשמעות הפשוט, אבל אם נצטרך לדחוק פעמים, הדרינן לכללא דאין הלשון יוצא ממשמעותו כי עפ״י שני העדים יקום דבר. ובפרט בלשונות הרמב״ם ז״ל שמסר המחבר נפשו על ברירת הלשון, שלא יפול שום ספק, באשר לא ציין מקור הדין מאין מוצאו, וכונתו היתה שלא יצטרך אדם לשום ספר זולתו כדי שיוכל לדון בדיני תורה, כמש״כ בהקדמתו לספרו, עד שקראו משנה תורה, ואיך יעלה על הדעת שהרמב״ם לא ישגיח על לשונו ויסמוך על המעיין בסוגי׳ ולכן דרכי תמיד למסור נפשי לקיים פשטות דברי הרמב״ם ומכ״ש שלא נסבול תרי מלתא דתמיה. והרי תראה כי הני תרתי מישך שייכו בהדדי דאם ל״ל להא דר׳ משרשיא, מכח מימרא דרבא דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, א״כ הא דרק דאבר עצמו אסור, דהלכתא כוותי׳, כדמסיק הש״ס על ריו״ח בר פלוגתי׳ בתיובתא, והוא מדדרשינן בשר בשדה טריפה כטרפה שאין לו היתר, ע״כ דמיירי אף בלא נשחטה אמו, דכיון דלא מחלקינן בין שחיטת כשרה לשחיטת טרפה ולעולם אמרינן ד׳ סימנים אכשר בה וכאשר אבאר טעמא דהא מלתא במקומו אי״ה והה״נ דמהני סימני בן פקועה דנשחטה אמו לגבי הולד, ודלא כר׳ משרשיא, ה״ה דאנו מוכרחים לכאור׳ לאמר דמהני שחיטת הולד לאבר היוצא דד׳ סימנים אכשר בה, ואיך מסיק הש״ס לקמן במהו לגמוע את חלבו בתיקו, משום דאין לו היתר בשחיטה אלא ודאי דשאני אבר זה דאסור מטעם טרפה והא דקרי לקמן אבמה״ח, היינו כאבמה״ח שנתלש כי מקרא דבשר בשדה טרפה מרבינן לי׳, ואם כן הוא פשיטא שאף בלא נשחטה אמו אין האי אבר ניתר בשחיטת הולד דבאיסורי׳ קיימא דאין השחיטה מתרת איסור טרפה. ומה דקשי׳ לי׳ להב״י ז״ל איך אפשר שאבר היוצא דרך לידה יאסר לעולם והוא שכיח הרבה הנה כשתדקדק בלשון הרמב״ם תראה שלא אסר הרמב״ם אבר היוצא בלא נשחטה אמו, רק כשהחזיר ואח״כ נולד, אבל כשלא החזיר לא מקרי יצא חוץ למחיצתו, דדרך לידה יצא, וכל שנולד אח״כ אגמל״מ דיציאת אבר תחילת לידה הוה, אבל כשהחזירו הרי בטל האי תחלת לידה, וכעין שאמרו אע״ג דמנקב הושט תחלה כיון דדרך שחיטה בכך חשוב שחיטה וישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ה״נ גבי לידה מצטרף אבר אבר לרובא, עד שאמרינן לקמן דאפילו חתכו אבר אבר מצטרף לרובא, הרי דאמרינן אגמל״מ דמיד למפרע דמיד באבר ראשון שיצא מתחלת הלידה. אבל כשהחזיר באבר ראשון שיצא מתחלת הלידה. אבל כשהחזיר האבר הרי נתבטל הלידה, ותו לא מקרי שם לידה על יציאה ראשונה זו אף שנולד אח״כ כלו, ובדף ס״ט ע״ב הארכתי בדבר זה עיי״ש. ואין להקשות הא בשחיטה נמי אם שחט בושט במקום אחד ואח״כ הניחו ושחט במקום אחר כשר עיין לעיל ל׳ ע״א שאני התם דבאמת אנו מצרפין גם האי תחלת שחיטה לגוף השחיטה שנאמר כן אפילו פסק מלשחוט שם עיי״ש בחידושי, משא״כ כאן כיון שהחזיר נסתלק והלך אותו מעשה לגמרי. ואביא לשונות הרמב״ם ז״ל להראות כי כנים ואמתיים דברי, וז״ל בפ״ה מהלכ׳ מ״א ה״ט ״עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו האבר לעולם בין שחתכו קודם שתשחט אמו ובין שחתכו אחר שנשחטה, ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו ואח״כ נשחט, או נולד הולד וכו׳, הרי אותו אבר אסור משום טרפה וכו׳״, ובהלכה י״ב כתב וז״ל ״עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואח״כ נולד, והרי הוא נקבה, החלב שלה אסור לשתותו מספק וכו׳״ עכ״ל. הנך רואה דבהלכה ט׳ מדבר תחלה מאבר היוצא ולא החזירו וכתב בין חתכו קודם שחיטת אמו ובין אח״כ, ואח״כ הוסיף לאמר ואפילו החזיר אותו אבר ואח״כ נשחט או נולד הולד, ואי כדוחק של הב״י דגם כאן מיירי בנשחטה אמו למה חלקם לשנים ולא הוסיף האי ״אפילו החזיר״ לחלוקה ראשונה ולכתב בין חתכו וכו׳, ואפילו החזיר האבר קודם שתשחט אמו וכו׳, אלא ודאי דבהאי אפילו החזיר איכא חידוש דין, דנולד אח״כ אף בלא שחיטת אמו, כל שהחזיר אין כאן שם לידה על יציאה זו ודינו כאבר היוצא ונשחטה אמו, וכן תראה בהלכה י״ב כתב ״עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואח״כ נולד וכו׳״ והנה הכ״מ לשיטתו מפרש הני תיבות ״ונאסר האבר״ ״ונשחטה אמו״ כי ע״י שחיטת אמו יאסר האבר ומי לא יודה דהרמב״ם ז״ל היה מצי לכתוב תמורת ״ונאסר האבר״ ״ונשחטה אמו״ כדי שלא יצטרך הכ״מ לפרש דבריו הסתומים, אבל אם נפרש דברי הרמב״ם כפשוטן, אז בדיוק כתב ״ונאסר האבר״ כי בשני אופנים מצי להאסר או ע״י שחיטת אמו קודם לידה, או ע״י חזרה קודם לידה דהן ע״י שחיטת האם, והן ע״י חזרה בטלה הלידה ומאחר שכבר ביאר הרמב״ם לעיל בהלכ׳ ט׳ אותן שני האופנים שנאסר האבר ע״י, לכן כתב כאן סתם ונאסר האבר ע״י אחד מב׳ האופנים הנ״ל, ומזה מוכרח ג״כ דאין לפרש דברי הרמב״ם דלעולם נאסר היוצא אפילו לא נשחטה האם וגם לא החזיר האבר, דא״כ האי ״ונאסר האבר״ שפת יתר הוא, דכבר כתב לעיל דאבר היוצא נאסר, וגם מה זה ״ונאסר האבר ואח״כ נולד״ דמשמע דאיכא דבר בין היציאה להלידה, אלא ודאי כדאמרן דהשחיטה של האם או חזרת האבר עושהו טרפה. ולפי״ז מתניתין לא מיירי דוקא בשעת שחיטה דנימא דוקא נשחטה אמו צריך לאשמעינן דמקום חתך מותר בהחזיר כיון דאבר עצמו אסור, אבל בלא נשחטה אמו, אבר עצמו נמי מותר, אלא אמרינן מתניתין בכל גוני מיירי, אפילו לא נשחטה אמו ונולד צריך להתיר מקום חתך, דאבר עצמו אסור וכנ״ל. ורש״י ז״ל דכ׳ בשעת שחיטה, ג״כ אין הכרח לאמר דחולק על שיטת הרמב״ם אע״ג דלית לי׳ דר׳ משרשיא די״ל כיון דשיטה זו של הרמב״ם מוכרחת מכח מימרא דרבא, דמחדש לן הא דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, ועי״כ נצמח לן דבאבר היוצא איכא איסור טרפה, דאל״כ למה לא תועיל שחיטת הבן פקועה לאבר היוצא, וכיון דהסוגי׳ לא ידעה עדיין מהא דרבא ואזלה כר׳ משרשיא, דהא פריך בפשיטות אר׳ ירמי׳ מהא דר׳ משרשיא ע״כ דלא אסיק אדעתן עדיין הא דרבא, על כן מפרש רש״י מתניתן לפי הס״ד בגמרא כדרכו של רש״י בכ״מ, אבל לדינא מצי סבר כולו כרמב״ם. ודע דלפי באורנו בדעת הרמב״ם ז״ל, הא דאמרו דבלא החזירו מקום חתך אסור, דניהו דלאו יוצא מקרי ואין בו משום בשר בשדה, אבל מ״מ לא הותר בשחיטת אמו דלאו בבהמה הוא, אינו אסור אלא בשלא נשחט הולד אבל שחט אח״כ הולד, מהני שחיטת הולד למקום חתך דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, דבהא מקום חתך ליכא איסור טרפה שאין לו תקנה, רק איסור שלא נשחט, ומועיל לי׳ סימני הולד כמו בבן פקועה הבא על בהמה מעליתא, ואם בכל זאת פסק הרמב״ם שם בהלכ׳ י׳ דמקום חתך אסור בין חתכו קודם שחיטה בין חתכו לאחר שחיטה ולא הזכיר דאם חי מועיל לו שחיטת עצמו להתירו, אפשר לאמר דלא נחות הרמב״ם למלתא דלא שכיח כי האי שיחי׳ הולד אחר שחיטת אמו ואחר חתיכת אבר, ולא עוד אלא דגם בזה צריך לחלק בין נטרפה בהאי חתיכת אבר או לא, דודאי למאן דס״ל ד׳ סימנים וכו׳ ומהני גבי האי מקום חתך, ה״ה דשייך טרפות לגבי האי מקום חתך, ואם לא נחתך כלל עד שנולד אז בלא״ה נמנע במציאות, להבחין מקום היציאה בדקדוק, כדי לידע איזה הוא מקום שעמד בשפת הרחם, לכן כתב הרמב״ם סתם אסור, ויותר נראה לפע״ד דכל שאבר עצמו אסור אין להתיר מקום החתך ע״י שחיטה, משום דקרוב הדבר דאתא להתיר גם האבר, כי בהאי חילוקא קלישא בין אבר למקום חתך לגבי ולד שנולד שלם, וניתר בשחיטת אמו חוץ מאבר אחד שיצא קל למטעי ולכן ודאי דאין להתיר ע״י שחיטה את מקום חתך ועיין עוד לקמן ודוק.

1 כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

א סעיף א' המקשה לילד. בשעת שחיטה. רש"י חולין ס"ח ע"א. ונקט מקשה ע"ש שהלידה בקושי. זב"ת או' א'.

2 חולין פתח ↗

מַתְנִי׳ בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירוֹ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה. הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִירוֹ – הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד.

3 חולין פתח ↗

4 חולין פתח ↗

1 מתני' בהמה המקשה לילד - בשעת שחיטה:

2 והחזירו - קודם שחיטה:

3 מותר באכילה - ובגמרא מפרש מאן מותר:

4 הרי זה כילוד - ותו לא מהניא ליה שחיטת אמו וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי ואם נמצא מת הרי הוא כנבלה:

1 מהר"ם על חולין פתח ↗

ברש"י ד"ה בהמה המקשה לילד בשעת שחיטה. נראה שכונת רש"י בזה לומר שדין זה בעובר שהוציא את ידו וכו' לא שייך אלא בענין כשניתר העובר בשחיטת האם דהנייו כשהוא נמצא בתוכה בשעת שחיטה אבל עובר הנולד אע"פ שהוציא קודם הלידה כמה אברים אינו כלום שלא נקרא זה בשר שיצא חוץ למחיצתו משומ דמחיצת האם אינו מתירו דהא צריך שחיטה בפ"ע ולכך לא נקרא מחיצתו וכן משמע בסוגיא דשמעתין לקמן דכל היכא דאין ניתר בשחיטת האם לא מקרי בשר שיצא חוץ למחיצתו גבי הא דפריך אי לר"מ איסור חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא וכן הא דקתני הוציא את ראשו וכו' הרי זה כילוד לא בא אלא לומר שאינו ניתר בשחיטת אמו ולכך פרש"י בתחילת המשנה דכל המשנה איירי בשעת שחיטה וק"ל:

1 דור רביעי על חולין פתח ↗

« רש"י על חולין ס״ז ע״ב:ט״ו רש"י על חולין ס״ח ע״א:ב׳ »