רש"י על חולין מ״ד ב:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

רש"י על חולין מ״ד ע״ב:ז׳ » « רש"י על חולין מ״ד ע״ב:ט׳

1 שואל ומשיב מהדורא רביעאה פתח ↗

ולפענ"ד נראה שזה היה טעות ר"י נשיאה דשלח לי' לר"א למיחזי' משום דהוא היה ג"כ יודע דר"א ראה ביו"ט והיה ס"ל דר"א ס"ל דרואין מומין ביו"ט וכר' יהודא וע"כ שלח לו. ובזה מיושב מה דשדר לי' לר"א והלא אמי ורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה כדאמרו אח"כ וע"כ דאמי לא היה רואה ביו"ט רק בחול לכך הוכרח ר"י נשיאה לשלוח לר' אמי. והנה בשטה מקובצת בביצה שם הקשה על הא דאמר והא ר' אמי גופא הוה חזי דהאיך יכול לראות והא ר' אמי היה כהן כדאמרו בגיטין דף נ"ט והכהן אינו רואה בכורות דחשידי וכתב דת"ח רואה לעצמו ובחידושי להלכות בכורות תמהתי על הקושיא ועל התירוץ דהתירוץ צ"ע דת"ח ג"כ אינו רשאי להתיר לעצמו כדאמרו ביומא דף פ"א דזקן ויושב בישיבה ג"כ אסור והקושיא ג"כ צ"ע דדוקא לעצמו אינו רואה אבל לאחרים יכול לראות כמבואר סי' שי"ד. והנה רש"י כתב בהך דר"י נשיאה הו"ל בוכרא והיה לו בביתו כהנים סמוכים על שלחנו ובראשית ההשקפה תמהתי דלאיזה צורך כתב רש"י כן דהא בע"מ נאכל אף לעכו"ם וכ"ש לזרים ומצאתי בפ"י שנדחק בזה. ולפענ"ד היה נראה דק"ל לרש"י האיך שלח לר' אמי הא זה מתנות כהונה וניהו דהכהן יכול להאכיל גם לזרים אבל עיקר הבכור שייך לכהנים וא"כ שוב שייך חשדא דמש"ה מתיר כדי שיתנהו לו והרי אמרו בחולין דף מ"ד ע"ב אבא שרי בוכרא ולא זבין מיני' בשרא משום דזבין בשומא וא"כ מכ"ש דאינו רשאי להורות במקום דנותן לו הבכור כלו ולכך פירש"י דר"י נשיאה היה לו כהנים סמוכים על שלחנו וא"כ היה רשאי להורות. הן אמת דרש"י בחולין פירש שם כשהי' כהן מביא לפניו בכור בע"מ להתיר לו ומשמע דוקא כהן דנחשד על הבכור א"כ זה שמתיר יש ג"כ לחשוד דאולי מתיר לו אף דעשה הכהן מום אבל בישראל המביא בכור לא שייך חשדא. אבל זה אינו דאדרבא בישראל שייך יותר החשד דמסתמא יתנהו לאותו כהן המורה לו וע"כ דרש"י עיקר הדין נקיט דמסתמא נותן הישראל לכהן ואה"נ אם הישראל מביא ג"כ אסור ועכ"פ דברי רש"י אתי שפיר. אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דסבר דלא לחזי' וא"ל ר"ז ר"י ור"ש הלכה כר"י ומה קושיא דלמא לכך לא רצה להורות דהוא רצה לקחת ממנו בשר ולכך לא רצה להורות דא"כ יהי' שייך חשדא וא"ל דהרי לפ"ז הי' יכול לראות רק דלא יורה דזה אינו דא"כ למה יראה על חנם כיון דאסור להורות. אמנם נראה דכל הטעם דאסור משום דבשומא מזדבן ואינו במשקל ולפ"ז ביו"ט דכל שאר בשר ג"כ אסור לשקול כמבואר בטוש"ע או"ח סי' ת"ק שוב ליכא שום חשש כל שלא יתנהו לו וז"ב ודוק היטב. ועיין פ"י שנתקשה וכי לא ידע ר"י נשיאה שאסור לראות מום שנפל ביו"ט ואם הי' מום שנראה מאתמול למה לא הביאהו ולפמ"ש א"ש דהרי ר"א חזי ביו"ט והי' טועה וס"ל דחזי אפילו כשלא ראה מאתמול וגם יש לומר דבאמת הראה מאתמול לכהן אחר לאמי ורדינאה אבל לא שאל על המומין ושלח לו לר' אמי ביו"ט רק שר"א לא רצה לחזי כל שהוא לא ראה בעצמו לא רצה לסמוך על מה שראה אמי ורדינאה ור"י חשב כיון שראה אמי ורדינאה ור"א א"צ רק לשאול האיך הי' המום שרי וז"ב וז"ש רש"י דהיו כהנים סמוכים בביתו על שלחנו וא"כ הי' צריך לשאול איך נעשה המום ולכך שלח לר"א וע"כ ר"א לא רצה לראות דהא הוא לא ראה בעצמו מאתמול ודוק היטב בכל מה שכתבתי. ודרך אגב ארשום מ"ש בשבת דף מ"ו דלא הוי מוקצה דאי לא מזדקק לי' חכם סגי בג' הדיוטות ובספר בתי כהונה הובא בשעה"מ פי"ג מא"ב ה"ו שהקשה בהא דאמרו בקידושין דף ס"ב מי יימר דמזדקק לי' תלתא הרי דגם תלתא הדיוטות ל"ש מקרי ע"ש מ"ש בזה והניחו דברי הרשב"א בצ"ע ולפענ"ד לק"מ דשם כיון דבקידושין בעי עדים ואפילו שניהם מודים וכל שספק אם יזדקקו לו תלתא אף דשכיחי מ"מ בשעת מעשה היה ספק בקידושין ולא ידעו העדים אם יזדקקו לו הו"ל כמקדש בלי עדים ולא הוי קידושין כלל ועיין ב"ש סי' ל"א מ"ש בשם הג"א ובשו"ת נוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' כ"ח ובתניינא שם סי' נ"ד ודוק. ובמ"ש יתיישב מ"ש הש"ך בחו"מ סי' ל"ה ס"ק ז' דבגר בידו להתגייר והקשה אותי אברך אחד מקאזליב נכד ר' נתן אור ליום ר"ח טבת תרכ"ג דהא אמרו בקידושין דגר מי יימר דמזדקקי ליה תלתא ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא לענין קידושין אמרו כן וכמ"ש ולכל הסברות שכתב השעה"מ שם ג"כ יתיישב זאת.

2 יש סדר למשנה על משנה ביכורים פתח ↗

הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו ואם היתה אמו מישראל וכו' ע"ש. לכאורה צ"ע דהוה מצי ליתן טעם שאינו יכול לומר אשר נתת לי כמו דתנן לקמן מ"ה האפוטרופוס והשליח והעבד והאשה מביאין ולא קורין שאינן יכולין לומר אשר נתת לי. וטפי קשה דלטעם זה שאינו יכול לומר אשר נתת לי אפילו היתה אמו מישראל נמי אינו קורא דאע"ג דמצי לומר אשר נשבע לאבותינו מ"מ אין יכול לומר אשר נתת לי מפני שהגרים לא נטלו חלק בארץ. ואמאי תנן גבי גר אם היתה אמו מישראל מביא וקורא. גם פסק הרמב"ם שהעתיק הר"ב דאין הלכה כמשנה זו אלא הגר מביא וקורא וכו' מפני שהארץ ניתנה לאברהם והוא אב לגרים וכו'. בלתי מובן שהרי אפילו כהנים ולוים אילמלא שהיו להם ערי מגרש לא היו קורין כמו שכתבתי בפ"ג מ"ג דברכות בשם הרמב"ם מכ"ש גרים. עוד קשה דלפסק הרמב"ם דהכא הוה נמי גבי ודוי מעשר לומר דגרים מתודים. והא ליתא שהרי לעיל מי"ד פ"ה דמעשר שני משנה מפורשת דגרים אינם מתודין שאינם יכולין לומר ואת האדמה אשר נתת לנו. ושם לא העיר הר"ב והרמב"ם לכתוב דאינה הלכה ובהיות כי גם דברי מד"ז התי"ט בד"ה הגר מביא ובד"ה ואם היתה אמו וכו' צריכין קצת ביאור. וגם לא ביאר כל ההכרח בהבנת פי' משנה זו ופסק הרמב"ם לכן קמתי ואתעודד להעתיק דברי הראשונים הנה הר"ש שהעתיק דברי הירושלמי וגם התוספתא ע"ש סמך על המבין המעמיק וקיצר למאד. גם קצת דברים צריכין תיקון מטעות הדפוס. אבל תוספות בב"ב פ"א כתבו ככל הצורך להבנת הענין וז"ל בד"ה למעוטי וכו' דגר עצמו בר הבאה הוא כדתנן אלו מביאין ולא קורין הגר מביא ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר אשר נשבעת צ"ל נשבע לאבותינו לתת לנו ומכח ההיא משנה לא הי' מניח ר"ת לגרים לברך ברכת הזימון לפי שאינו יכול לומר שהנחלת לאבותינו ארץ טובה וכו' ולר"י נראה דשפיר מצי אמר גר לאבותינו ולא קי"ל כההיא משנה אלא כר' יהודה דפליג עלה כדאיתא בירושלמי בכורים פ"א תני בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא מ"ט דאמר קרא כי אב המון גוים נתתיך וכו'. ר"י בן לוי אמר הלכה כר' יהודה וכו' והא דאמר במכות י"ט כיון דאיכא גר דבעי' למימר אשר נשבעת לאבותינו ולא מצי אמר אתי שפיר כר' יהודה וסמוך אלתת לנו דסיפא דקרא והא דאמר ר' יהודה בירושלמי דמביא וקורא דוקא גר מבני קיני חותן משה דמצי אמר לתת שנטלו חלק בארץ וכו' והכי נמי תניא בתוספתא דבכורים ר' יהודה אומר כל הגרים מביאים ואינם קורים ובני קיני חותן משה מביאים וקורים ור"ת אומר דההיא דירושלמי משבשתא היא דהכי מצי למימר גר קורא אפילו מבני קיני ארמי אובד אבי דהיינו יעקב וע' בפי' הרשב"ם בפי' החומש ארמי אובד אבי. אברהם ארמי הי' אובד וגולה וכו' וירד מצרימה וירעו אותנו ויוציאנו וההיא דתוספתא מוקי באמו מישראל דמצי אמר לאבותינו וכן לתת לנו אם הוא מבני קיני ופליג אמתני' דמס' בכורים דקתני באמו מישראל מביא וקורא. ולר"י נראה דמתני' נמי מיירי בבני קיני ולא פליג משום דאמו מישראל לא מהני לי' למימר לתת לנו דהא אמו עצמה אינה קוראה כדתנן במתני' האשה וכו' אינן קורין דלא נטלו חלק בארץ דממעט להו בספרי מאיש לפי פקודיו אע"פ שהי' להן חלק ע"י ירושה כ"ש הוא דלא קרי דלא עדיף מאמו ע"כ. וכן בפי' שנדפס בכתב קטן תוך פי' הר"ש והוא מחיבור הרא"ש במשנה דהכא כתב פלוגתא שבין ר"ת ור"י והאריך קצת יותר ובביאור טפי בישוב הדברים וכתב עוד שבה"ג פסק כר"ת קחנו משם. היוצא מזה דבין לר"ת ובין לר"י גר מכל האומות אינו קורא אפילו כשאמו מישראל ומתני' דהכא דתנן אם היתה אמו מישראל מביא וקורא. לפי' ר"י איירי דוקא בבני קיני חותן משה ועכ"פ מתני' דהכא הלכתא היא בין לר"ת ובין לר"י ולא פליג ר"י אר"ת אלא בהא טעמא דתנן במתני' שאינו יכול לומר לאבותינו על זה כתב ר"י דליתא אלא דיכול לומר לאבותינו כדאי' בירושלמי דאמר קרא כי אב המון גוים נתתיך וכו' ולפיכך יש לגרים לברך ברכת הזימון דיכול לומר לאבותינו אבל ודאי דאינו קורא מצד שאינו יכול לומר לתת לנו כמבואר במכות י"ט כמו שהביא ר"י בעצמו ופשיטא לר"ת דאינו קורא שמשבש הירושלמי. ותן לחכם ויחכם עוד דעלה דמתני' הגר מביא ואינו קורא שאין יכול לומר אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו וכו' איתמר עלה בגמ' ירושלמי ר' יונה ור' יוסי תרויהון בשם ר' שמואל בר' יצחק בבני קיני חותן משה היא מתני' ובני קני חותן משה מביאין וקורין דכתיב לכה אתנו והטבנו לך. ופי' הר"א פערקאן משום דקשיא לן מה בכך היתה אמו מישראל הרי אשה גופה תנן לקמן שאינה קוראת דלא נטלה חלק בארץ ואינה יכולה לומר נתת לי אלא בגר קיני מיירי שנטלו חלק בארץ ואפ"ה צריך גם כן אמו מישראל כדי לקיים ג"כ לאבותינו שלא נשבע הקב"ה ליתרו אלא לאברהם יצחק ויעקב והן לא היו אבותיו של יתרו אבל אם היתה אמו מישראל יכול לומר לאבותינו וכוונתו לאבות אמו וכן הוא בתוספתא בהדיא גר קיני מביא וקורא ומה שלא פירשו במתני' פירש בתוספתא ותרוייהו בעינן אמו מישראל וגם גר קיני וחידוש קצת שלא הערה רא"פ מכל דברי ר"ת ור"י כלום וגם מ"ש הר"ש במתני' דהכא הגר וכו' ובירושלמי קאמר וכו' בבני קיני חותן משה היא מתני' ופריך עלה ובני קיני חותן משה מביאין וקורין דכתיב לכה אתנו והטבנו לך ע"כ. צ"ע דאין זה פירכא אלא סיומא דמילת' היא כמ"ש הרא"פ וכו' והמוכרח לכאורה. ואחר כל הדברים האלה לא איתברר פסק הר"ב שכתב בשם הרמב"ם דהגר מביא וקורא ומצי לומר לאבותינו מפני שארץ ניתנה לאברהם והוא אב לגרים וכו'. מאי מהני בזה נהי דמצי לומר לאבותינו אבל מ"מ היאך מצי לומר לתת לנו ופשיטא דלא מצי לומר אשר נתת לי. ומה"ט האשה ואפוטרופוס אינו קורא מכ"ש גר. ועיינתי שוב בחיבורו פ"ד מהל' בכורים דין ג' כתב בזה"ל הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב המון לכל העולם שנכנסין תחת כנפי שכינה ולאברהם היתה השבועה תחילה שירשו בניו את הארץ ע"כ וז"ל הכ"מ ומ"ש הגר מביא וקורא כו' בירושלמי איפסקא הלכתא כר' יהודה דאמר הכי ומ"ש לאברהם היתה השבועה כו' כלומר אע"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים חלק בארץ מפני שבתחילה קודם שנאמר לו כי אב המון גוים נתתיך היתה השבועה כו'. נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש ע"כ ובהעתקה זו יתבאר לך כוונת התי"ט ד"ה הגר וכו' אבל כ"ע מודו דלא נתחלק הארץ לגרים וזה ביאור בחיבורו מטעם שבועה שנשבע לאברהם היתה קודם שנקרא אברהם ע"כ ועדיין לא נתקרר' דעתי דהיאך מצי הגר קורא לתת לנו ואשר נתת לי הלא הרמב"ם בעצמו לפי הפי' שכתב הכ"מ והתי"ט כתב הכא דגרים לא נטלו חלק בארץ. והנה שני דברים דבדיבור אחד נאמרו דגרים לא נטלו כלל חלק בארץ ושיהיה הגר מביא וקורא סותר את זה. והרמב"ם לעיל בסמוך דין ב' נמי כתב להדי' אלו מביאין ולא קורין. האשה והאפוטרופוס ושליח והעבד לפי שאין יכולין לומר אשר נתת לי. ובכן ראיתי להעתיק בקוצר הצריך לענין דהכא וגם קצת לענין שכתבתי מ"ג פ"ג דברכות ז"ל הרשב"א בחדושיו למס' ב"ב' דף פ"א ד"ה ומי כתיב אדמתך וכו' ומיהו איכא וכו' בירושלמי תני בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים וכו' וכן פסק הרב ר' משה ספרדי ז"ל וכו' ותמיה הוא היאך יקרא והלא אינו יכול לומר לתת לנו ויש אומרים דהא דקאמר בירושלמי קורא בבני קיני חותן משה וכו' והי' הטוב כו' וכיון שאברהם אב לכל העולם ונטלו חלק בארץ קורים לר' יהודה והלכה כמותו ואע"ג דכתיב בפ' בכורים ארמי אובד אבי שלשה אבות העולם היו כאברהם ויש ששואלים היאך מוציאין שאר הגרים כלומר שאינם מבני קיני חותן משה את הרבים ידי חובתן בברכת המזון אעפ"י שאמו ישראל שהרי לא נטלו חלק בארץ ומדרבנן נינהו כדאמרינן במס' ברכות דנשים בברכת המזון וטעמא דמילתא משום דלאו בת נחלה היא וא"ת אין ה"נ שאין מוציאין אחרים ידי חובתן בשאכלו שיעורא דאורייתא א"כ כהנים נמי לא יוציאו דתני' בתוספתא הכהנים מביאין ולא קורין לפי שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר כשם שנטלו לוים כך נטלו כהנים ורב חסדא כהן הוה ובריך בי ריש גלותא ואין ספק שמוציאין את הרבים ידי חובתן ואפשר משום דקי"ל כר' יוסי ולר' מאיר נמי אפשר דס"ל שאין בה"מ תלוי' בחלק הארץ ובעיין דברכות אליבא דר' יוסי ולפ"ז צריך להזהר שלא יברך גר לישראל כשאכל שיעורא דאורייתא כדרך האשה. ויש מפרש פי' אחר באותה שמועה שבמסכת ברכות כוונת הרשב"א כמ"ש תוס' שם והוא נמי כ"כ שם בברכות בשם יש מי שמפרש דאיבעי' דנשים היינו משום ברית ותורה ובירושלמי לא משמע כי הך סברא אלא בכל גרים קאמר ר' יהודה קורין מפני שהן בני אברהם וראוין היו לירושה שלו אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים והרי הן כטפלים שראוין לירש ואין להם אעפ"כ הרי הם כשאר כל אדם ע"כ. וכ"כ הנמוקי יוסף בפ"ה דב"ב דפוס ז"ב דף קצ"ה כיון דאיפסק בירושלמי כר' יהודה דגר מביא וקורא קי"ל כוותיה וכן פסק הרמב"ם וכתבו המפרשים דמוציאין אחרים ידי חובתן אפילו כשאכלו אחרים שיעורא דאורייתא שהיא כדי שביעה ואע"ג דאמרינן בברכות דנשים אינם חייבין אלא מדרבנן משום דלאו בנות נחלה נינהו וא"כ גרים נמי לא נטלו חלק בארץ. י"ל דגרים שהם בני אברהם ראויים לירושה שלהן ובני נחלה נינהו אלא שלא נחלקה הארץ אלא ליוצאי מצרים ודמי לטפלים דאמרי' בש נוחלין לאלה תחלק הארץ למעוטי טפלים שהם פחותים מבן כ' ולא הי' להם שום מוריש כגון אב ודוד ואח שכולן מתו במדבר שלא נטלו חלק בה אפ"ה ודאי מוציאין לאחרים ידי חובתן בברכת המזון וטעמא דכל הני בני נחלה וירושה נינהו אבל נשי לאו בנות נחלה נינהו כלל. ע"כ. ובב"י א"ח סי' נ"ג ד"ה כתב במרדכי וכו' ופסק הר"ן בספינה כדברי ר"י וכתב שלזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א וכו' ע"ש. והנה בכל דפוסי הרי"ף לא נמצא פי' הר"ן אלא פי' נ"י וכבר העתקתי לשון הנ"י ולא זכר כלל מדעת הרמב"ן והרשב"א. ובזה צ"ע גם במ"ש הב"י לקמן בא"ח סי' קצ"ט ד"ה ומ"ש רבינו בשם ר"ת וכו' ע"ש מעתה נוכל לומר דהרמב"ם ס"ל כהרשב"א בטעמי' בסוף דבריו דמן הירושלמי משמע דר' יהודה בכל גרים אפילו אותן שאינם מבני קיני קאמר דקורין ואפסיק הלכתא בירושלמי כוותיה. והטעם דקורין משום דהוי כטפלים. ודע דמדברי הרשב"א שהעתקתי למעלה המה במקצת דברים מתנגדים למ"ש הרשב"א בברכות כ' ד"ה בעיא מיני' רבינא מרבא נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן וא"ת מאי קא מיבעיא לי' והא מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא פירש"י משום דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך ונשים לא נטלו חלק בארץ וא"ת א"כ אף בעבדים כן שאף הן לא נטלו חלק בארץ ולבעיא מיני' נשים ועבדים וי"ל דשאני עבדים שהן זכרים ושם זכרים נטלו חלק בארץ וע"פ הדברים האלו איכא למידק בתוס' דברכות כ' בד"ה נשים וכו' פי' הקונטרס וכו' משום דכתיב על הארץ הטובה ונשים לא נטלו חלק בארץ ותימה כהנים ולוים נמי תבעי וכו' ע"ש. וקשה ממ"נ אי לא ס"ל כתירוצו של הרשב"א דשם זכרים נטלו חלק בארץ. ה"ל לתוס' להקשות בקיצור דעבדים דתנן נמי במתני' נמי תבעי ואי ס"ל כתירוצו דשם זכרים וכו' א"כ מכהנים ולוים נמי לא קשיא. ואולי דתוס' לא כיוונו להקשות על בעל האיבעיא די"ל דחדא מתרתי נקט ואטו כרוכלא ליחשוב. וקרוב לומר דתוס' מקשו לשיטתו דס"ל דלפי המסקנא נשאר נשים בתיקו דלא איפשטא כמ"ש הטור בשם בסי' קפ"ו ודלא כהראב"ד שכתב דחייבים מן התורה וכן הרשב"א הביאו הב"י שכתב דקי"ל כרבא נגד רבינא וס"ל דנשים מדאורייתא וא"כ גם כהנים ולוים הם בספק זו ומעתה כהנים ולוים לא יוציאו אחרים ידי חובתן והא ליתא דהלא הלכה רווחת בישראל דכהנים מוציאין כמ"ש הרשב"א דמוכח מרב חסדא דכהן וברך בי ריש גלותא ועובדא דרב חסדא תמצא בסוגיא דברכות מ"ט ושהיה רב חסדא כהן תמצא בברכות מ"ד וכ"מ מסוגיא חולין מ"ד ומ"ש רש"י שם רב חסדא כהן הוי כדאמרינן בגיטין בהניזקין שמונים זוגות וכו' כתבתי בתכ"ש דצריך תיקון וצ"ל כדאיתא בברכותצד מברכין דף מ"ד. מיהו לפמ"ש הבאר שבע בסוטה ל"ט דתרי רב חסדא הוו. אזדא ראי' זו. וכבר נדפס משמי קצת דברים בס' זכרון יוסף דף י"ז ע"ב מזה הענין ויש מפרש דמסתפקא לי' משום דאמרינן לקמן מ"ט דכל שלא אמר ברית ותורה לא יצא ידי חובתו והלכך נשים דלא אפשר להו למימר ברית ותורה אף הן אינן חייבות דאורייתא ולית ליה הא דרב דאמר התם יצא לפי שאינו בנשים ע"כ הרשב"א. ועיינתי שוב במ"ל כתב ד"ה הגר מביא וקורא וכו' תמי' לי דאף שיכולין לומר לאבותינו מ"מ כיון שלא נטלו חלק בארץ אינם יכולין לומר אשר נתת לי דומיא דאשה וכהנים ולוים אינם קורין אלא מפני שיש להם ערי מגרש. ורבינו עצמו כ' בסוף הלכות מעשר שני דגרים אינם מתודים מפני שאין להם חלק בארץ ועוד אני תמה למה פסק כדברי הירושלמי מאחר דבפ"ג דמכות דף י"ט קאמר רב אשי כיון דאיכא בכורי הגר דבעי למימר אשר נשבעת לאבותינו ולא מצי אמר היכי שביק תלמודא דידן ופסק כהירושלמי וצ"ע וכו'. הנה קושיא אחרונה שהניח בצ"ע מיושב שפיר לפמ"ש הרא"ש בהגהות הר"ש שהעתקתי למעלה מקצת דבריו וכתב עוד שם דרב אשי במכות י"ט אליבא דר' יוסי התם קאי דאמר ר' יוסי שם שלשה דברים משום שלשה זקנים ופליג עלה ר' יהודה והלכה כר' יהודה כדפסק בירושלמי וכו' ע"ש. ולקושי' הראשונה רומיא מוידוי מעשר כתב בעל הג"ה תירוץ בשם מהר"ם נ' חביב דהחילוק הוא דגבי בכורים נקט קרא לישנא דלעתיד דכתיב אשר נשבעת צ"ל נשבע לתת לנו וכיון שכן יכול הגר לומר כן דאע"ג דלא נטלו מ"מ לעתיד לבא יטלו נחלה הגרים בתוך בני ישראל כמבואר ביחזקאל ס"ס מ"ז וכו' וטעמא דמלתא דהגרים בבבל שנתגיירו בעוד ישראל בגלות הם גירי צדק ולא דמו לאותם גרים שנתגיירו כשיצאו ישראל ממצרים דהיינו ברום המעלות ולא היתה כוונתם לשמה מש"ה אותם לא נטלו חלק בארץ אבל גבי וידוי מעשר דכתיב אשר נתת לנו ד' כאשר נשבעת לאבותינו אין הגר יכול לומר וידוי כיון שלא נטל חלק בארץ וכו' ע"כ. ואשיב' רגלי אל עדותי לידון בדבר חדש אשר לא מצאתי בכל אותן ראשונים שזכרתי אותם למעלה וגם אחר העיון בהגהות הרא"ש בפ"ה דב"ב שהזכיר ג"כ פלוגתא של ר"ת ור"י ושבה"ג פוסק כר"ת. ורבינו שמשון אומר אע"ג דאמו מישראל נהי דמצי למימר לאבותינו מ"מ אין חייב מן התורה בבהמ"ז מן התורה ואין יכול להוציא את אחרים דכתיב וברכת על הארץ הטובה אשר נתן לך ולא היה לו חלק בארץ ומהאי טעמא מספקא לי' לגמרא אם נשים חייבות בברכת המזון מן התורה. וסיים הג"א בשם מהרי"ח דלא נהירא דלגבי נשים הוי טעמא לפי שאין ברית בנשים ולאו משום דכתיב אשר נתן לך ע"כ. גם בהג"א בברכות פרק מ"ש כתב בזה"ל ותימה על הר' אלחנן נהי דגר יכול לומר בברכת המזון שהנחלת את אבותינו דפסקינן כר' שמעון צ"ל יהודה דאמר גר עצמו מביא וקורא וכו' כי אב המון גוים וכו' מ"מ איך יוצא ידי חובתו כיון שלא הי' לגרים חלק בארץ כמו לנשים דאמר הכא דאין מוציאין את אחרים דאכלו שיעורא דאורייתא ודוחק לומר ולחלק דשאני גרים שהם זכרים וזכרים נטלו חלק בארץ וכו' ומפרש דהכא מיבעיא משום דלא מצי אמרי ברית ותורה וכו' ע"ש. וגם במ"ש הב"י א"ח סי' קצ"ט אהא שכתב הטור פלוגתא שבין ר"ת ור"י ד"ה ומ"ש רבינו בשם ר"ת וכו' ור"י כתב שיכול לברך שיכול לומר לאבותינו וכו' וכבר כתבתי בסי' נ"ג שדעת הרמב"ן והרמב"ם והרשב"א והר"ן ז"ל כדעת ר"י והכי נקטינן ע"כ. הנה מה שהעיד שם הרמב"ם דהיינו בפ"ד מהל' בכורים שכתב דגר מביא וקורא לכאורה אין ראיה לברכת המזון דשאני בכורים דהוא אומר לישנא דלעתיד וכמ"ש מהר"ם ן' חביב משא"כ בברכת המזון י"ל דהרמב"ם ס"ל כר"ת דהוה כמו גבי וידוי מעשר. אולם בכל אלה לא רציתי להאריך. אכן במה שיש להקשות אמילתיה דר"ת שלא הי' מניח לגר לברך ברכת המזון. והיא פליאה שהרי באוכל כזית דגן דאינו אלא מדרבנן מוציא אחרים ולמה נגרע הגר דעכ"פ מדרבנן מיהא מחייב כמו נשים דאע"ג שאינם יכולין לומר על הארץ הטובה או ברית ותורה אפ"ה מדרבנן מחייבי ולכן שפיר קדמי להחוי' דר"ת ס"ל כרש"י בנדה י"ג דגרים אינם בכלל ערבות וכמ"ש בס"ד באריכות מ"ג פ"ג דברכות מיהו אכתי איכא למידק דלא הו"ל לר"ת להניח נמי לישראל שאכל כזית לברך ברכת המזון להוציא הגרים שאכלו כדי שביעה ומצוה ליתן עין עיון. במיטב הגיון:

2 פתח עינים על ברכות פתח ↗

שהיו בה שמנים זוגות כהנים וכו' רש"י בחולין דף מ"ד הביא זה מגיטין פ' הנזיקין וכתב סדר הדורות דף ק"ב דליתיה בגיטין אלא הכא. ובאיכה רבתי פ' בלע ה' ולא חמל אמרו פ' אחים כהנים וכו' בלילה א' תלונהו בחדא גפנא וכו' והוא ט"ס כמ"ש הרב סדר הדורות וכבר מהר"ש יפה שם כתב דה"ג כללינהו בהדא גפנא ע"ש וזהו חידוש נמי שנישאו כולם בלילה א' וכן הוא בירושלמי פ"ד דתעניות. ובשמעתין מפורש דהיה בעיר ששמה גופנית וז"ש בירושלמי ואיכה רבתי בהדא גופנא וכן מ"ש שם ע"פ היו צריה אזל אספסיינוס מסחי בהדא גופנא וכבר השיג הרמד"ל במעריך על מתנות כהונה ע"ש. ורש"י ז"ל פירש שמנים זוגות אחים שנים שנים אחים היו כולם וכן נשותיהם עכ"ל ונרא' דאתא לאפוקי דלא נימא דבכללן ימצא ג' אחים או ד' אחין נשואי' לג' אחיות או לד' אחיות לז"א דלשון הש"ס דאמר פ' זוגות משמע שנים שנים דכל ב' אחין נשואין לב' אחיות דאלת"ה הו"ל לרבותא לאפושי ולומר ק"ס אחים כהנים נשואים לק"ס אחיות כהנו' אלא דדקדק לומר שהיו שנים שנים וכן נשותיהם וק"ל:

3 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

ואין בעה"ב חייב לבצור כו'. הוא מהך דמבואר בירושלמי פ"ד ה"א כאן ובתו"כ פרשת קדושים דכיון דכתיב תעזוב הנך לפניהם כמו שהוא ולכאורה גבי עוללות זה תליא במחלוקת דירושלמי כאן פרק ז' הלכה ה' אם הוה כמוכר או כשותף ואנן פסקינן לקמן בהכ"ד כמ"ד כשותף וכן נ"מ להך דמבואר לקמן בהכ"ג דפסקינן כר"י דמקדיש את כרמו אחר שנודעו העוללות דצריכין ליתן שכר גידולין להקדש ולמה כיון דהשדה משועבדת לעניים וכמו בהך דב"מ דף ע"ג גבי ארעא לאריסא משתעבד ועי' בירושלמי פסחים פרק ד' ובערכין דף כ"א ע"א ובתוס' שם מה דמחלק בין אם הקדים לו שכרו דאז אין המשכיר יכול להקדיש ובנדרים דף מ"ו בר"ן ובתוס' שם ובדברי רבינו לעיל פרק ו' מהלכות ערכין ה"ל ובאמת מדברי התוספתא דב"מ נראה דמחלק בין בית לשדה דגבי שדה מבואר בתוספתא ספ"ט שם דאין המשכיר יכול להקדישה וגבי בית ס"ל בפ"ח דיכול המשכיר להקדישו והטעם י"ל דכיון דהפירות יש כחשא דארעא הוה כמו שיש לו חלק בגוף הקרקע ועי' ב"מ דף ק"ד ע"ב ותוס' שם דף ס"ד ע"א וכעין זה כ' התוס' גיטין דף ע"ז ע"ב ד"ה ידה דפירות שבחצר הוה כמו גוף החצר ובזה י"ל מ"ש התוס' כתובות דף נ"ט ע"ב דשם גרסינן שדה שמשכנתי לך והתוס' ב"מ דף ע"ג ע"ב גרסי בית ע"ש ועי' בירושלמי פרק ו' דדמאי ה"ב דהוה כמו אחד מעשרה בקרקע וב"ב דף ע"א גבי המקדיש את השדה ושם דף ל"ח ע"א בתוס' ד"ה קני לו. וגם מהך דתמורה דף ח' ע"א מוכח דלעשות פעולה שיתבטל ע"י זה זכות שזכתה התורה א"א ולכך מקשה שם גבי כהנת שנתערב ולדה דאם נימא דלית לו לכהן זכי' דליתי גזבר ולישקלי ואמאי הא יש להבעלים טובת הנאה ליתן לכל כהן שירצה ואף דמתוס' תמורה דף י"ח ע"א בשם הספרי פרשת ראה פסקא ע"ז נראה דרק בבכור בחו"ל אין מוטל עליו החיוב להוליכו לירושלים וע"ש דף כ"א ותוספות ב"ק דף י"ב ע"ב אך באמת מדברי הספרי פרשת קרח פסקא קי"ח וכן במכילתא פרשת בא פרק ט"ז מבואר דאינו מוטל על הבעלים אף בא"י רק נותן לכהן בכל מקום שהוא ואז יכול ליתן אף לכהן שאינו מאנשי משמר וכמש"כ רש"י זבחים דף ק"ב ע"ב רק כשהבעלים עולים לרגל ועדיין לא נתן הבכור לכהן דאז עוברים בעשה בכל רגל או בלאו דבל תאחר בג' רגלים וזה רק הישראל אז צריך ליתנו לכהן שבמשמר וכמבואר בירושלמי פ"ד דחלה ובתוספתא סוף סוכה והך של שנה בשנה דר"ה דף ו' ע"ב זה קאי רק אכהן וע"ש בבעה"מ ובזה א"ש דברי רש"י ר"ה דף ה' ע"ב ד"ה ויפסל דנקט משום רגלים ולא משום שנה ודוחק לומר דס"ל כשיטת בעהמא"ו דהא רש"י לא פי' כן וכן הוא בירושלמי רק דשם קאי אכהן דעובר משום שנה והך דב"ת קאי אישראל ומשום נתינה ועי' מ"ש רבינו בהל' מעילה פ"א ה"י ובהל' בכורות פ"ג הי"א דהטעם דבכור ומעשר הוא מחמת מצות אכילה בתוך שנתו וזה ר"ל הך דבכורות דף כ"א ע"ב אכילה כמותה ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל לענין תוך שנתו אף בבע"מ. עכ"פ כל שלא עלה לרגל יכול ליתן הבכור לכל מי שירצה וא"כ מה שייך מה דמקשה בתמורה דף ח' ליתי גיזבר ולישקלי מה שייך גיזבר לזה ועי' חולין דף ק"ל ע"ב ברש"י ד"ה אלא דרק בדבר שהוא לכפרה לא שייך להוציאו בדיינים כמו הך דבכורות דף כ"ו דלא משהי לו וכ"מ אך באמת שם הטעם דחזה ושוק משולחן גבוה קזכו ולא שייך בזה גדר דין וא"כ לפי"ז גבי בכור למ"ד יש לכהן זכי' בגוויה שפיר שייך בזה גדר דין לכופו ומ"ד דלית לכהן זכי' בגווי' לא שייך כאן גדר דין ועי' בירושלמי פ"ב דקדושין דבבשר בכור אף תם יכול הכהן לקדש בו את האשה וכבר הארכתי בזה לעיל עכ"פ היכי קאמרינן בגמרא דהגיזבר מוציאו וצ"ל דכיון דע"י זה יהי' פקע לגמרי הנתינה יכולין לכופו ואף דיש לו טובת הנאה כעין הך דנדרים דף פ"ה ע"א ע"ש ברא"ש וירושלמי וכאן לא דמי לספק בכור דכיון דאף אם הוא כהן אין לו זכי' בבכור לא שייך בזה המע"ה וכ"כ בזה ועי' זבחים דף ע"ה ע"ב גבי הפדו לי בכור שהתפיסו כו' ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל כך דאף דמבואר שם ובכ"מ דהא דבכור אינו נשקל בלטרא זה מה"ת מ"מ נראה דאם מכר הכהן לישראל בכור בע"מ הישראל יכול מן התורה לשוקלו בלטרא וכעין דמבואר בבכורות דף כ"ז ע"א דאז אין בו הך דין דלמשחה ועי' רש"י חולין דף מ"ד ע"ב דנקט שם ור"ח כהן הי' משמע דזרים שיש להם בשר בכור למכור מותרים לשוקלו בליטרא והך דשם דף קל"ג ע"ב משמע דאף בישראל כן דאל"כ לא שייך מתנות י"ל דשם קאי אמעשר בהמה או דקבע מסחתא. ואף דלכאורה מדברי הירושלמי ביצה פ"ג גבי הך דר"ח ורשב"ר שקלו מנה כנגד מנה בבכור והם לא היו כהנים הנה באמת רבינו צ"ל דלא גרס כן משום דהוא מפרש בפ"א דבכורות הי"ח דזה קאי אבכור תם ור"ל כהך דשבת דף קמ"ט ע"ב בתוס' ד"ה מטילין חלשים ותוס' קדושין דף נ"ג וכ"מ דבקרבן זה גופה מותר ליטול בגדר חלק וכונת הגמרא שם כך דהנה קי"ל דאנשי בית אב הם זכו במצות האכילת קדשים ובפרט כהן המקריב כמ"ש התוספות יבמות דף מ' ואם נימא דלאו משולחן גבוה קזכו שפיר הוה שזה יטול מזה וזה יטול מזה וע"י שזה נטל בזה זכה זה בשני משא"כ אם נימא משולחן גבוה קזכו שוב אף דזה נטל בזה וזה לא נטל מ"מ גם בשני יש לזה חלק כמו לזה ועי' במ"ש רבינו בהלכות ק"פ פ"ד ה"ג דאף אם התחילו מקצתן לאכול לא זכו בחלקם כדי שעי"ז יזכו אותן שלא התחילו לאכול ג"כ בחלקם לא והנה מה דמביא שם מלחה"פ נראה כך דכבר הארכתי בזה אם הזכי' הוא מחמת הקרבה או זה דבר בפ"ע שכשם שיש חילוק משמרות לענין הקרבה כך לענין אכילה ועי' ביומא דף י"ז ע"ב דמשמע שם דכה"ג דאינו שייך בגדר משמרות אף אם כהן אחר הקריב הקרבן יכול הוא ליטלו לאכילה אף דיש מצוה בכהן המקריב לאכול ובאמת מהך דתענית דף י"ז נראה שהוא נחשב מכל משמר ומשמר והוה כאילו עבד ועי' בירושלמי יומא פ"א ותוס' חגיגה דף י"ז ע"א. והנה גבי לחה"פ המקריבים הבזיכים הוא המשמר הנכנס כמבואר סוף סוכה וע"ש בתוס' דף נ"ה ע"ב ונראה דהלחה"פ שהיו חולקין אותו לשתי משמרות הצנועין לא היו מושכין רק משמר היוצא שלא היו מקריבין אבל משמר הנכנס לא היו מושכין דכיון שהקריבו צריכים הם לאכול וא"כ יהי' נ"מ כך דאם נימא דזה הוה בגדר חלוקה ממש אז במה שלא נטלו הצנועין מחלק היוצא חלקם שייך רק לזה המשמר אבל אם נימא דלא שייך בו דין חלוקה אז גם משמר הנכנס יש לו חלק בזה שלא נטלו הצנועין וכעין שכ' רבינו בהל' ק"פ ועי' בירוש' כתובות פ"י ה"ב גבי כתובות בנין דיכרין כה"ג ע"ש וזהו מה דס"ד בקדושין דף נ"ג ע"א גבי הגרגרנין חולקין דר"ל דהיינו שיש להם בחלוקה בהחלק שהצנועין לא אכלו דכיון דהמשמר שלהם זכה בזה וזכתה הם לבדם דאל"כ הא גם הצנועין שבמשמר הנכנס שהם היו אוכלין יש להם ג"כ חלק ותירץ דחוטפין ובאמת לא זכו רק דזה שייך לב' המשמרות. ועי' בתוספ' פיאה פ"ד דבקדשי המקדש אין חולקין מנה כנגד מנה והנה רבינו ג"כ פסק דרך בבכור חולקין מנה כנגד מנה ולא במעשר בהמה כמבואר שם פ"ו ה"ו וי"ל דעיקר ההיתר משום מריבה וזה רק גבי כהן כמבואר בשבת שם משא"כ במעשר בהמה דלא שייך לכהנים ובאמת בירוש' הוה זה בעיא דלא איפשטא פ"א דמעש"ש אם מותר לשקול מנה כנגד מנה במע"ב ע"ש ובמש"כ י"ל מ"ש התוס' בקדושין דף נ"ג גבי הך דבן חמצן הא כולם היו חוטפין אך דר"ל דהני היו חוטפין שלא יטלו ממנו גם משמר הנכנס וזה חטף גם ממשמרו. עכ"פ י"ל דגבי ישראל לא שייך הך דין גבי בכור דאינו נשקל בליטרא וכמש"כ וזה ר"ל גמ' דזבחים הנ"ל דאף דקי"ל דבכור אינו נפדה לענין זה כמש"כ רש"י תמורה דף ח' ד"ה אבל ותוס' שם ד"ה בבכור מ"מ אם הקדיש כהן את הבכור בע"מ לב"ה אח"כ כשיפדנו הכהן א"כ שוב בא לידו לא בתורת מתנות כהונה רק בתורת שפדאו מיד ההקדש א"כ נימא דשוב יהי' הכהן יכול לשוקלו בליטרא קמ"ל דלא מצי משום דכיון דלענין זה לא הוה כשלו לגמרי ולכך אין עליו שם בהמתך לענין עיר הנדחת כמבואר בתמורה שם לא חל עליו ההתפסה לההקדש שיהי' אצלו כמו קנין חדש וכעין דאמרינן בגיטין דף ל"ח ע"ב שהוא כמוכרו לו רק בגדר הפקעה וזהו ג"כ כונת רבינו בספ"א דהל' איסורי מזבח שאינו יכול כו' הקנוי קנין גמור ע"ש וא"כ לפי"ז ה"נ איך חל ההקדש איניקה שמשועבד להעוללות אך באמת כיון דקי"ל דאין לעניים ליטלם עד שיתחיל לבצור וגבי הקדש לא שייך זה אך צ"ל דזה הוה כמו כרם שכולו עוללות דקי"ל דכולו לעניים ואף לר"א דס"ל דצריך שיהי' מקצת לבעה"ב מ"מ הא מבואר שם בירוש' דאם אכלתו חיה להאשכול אף שעדיין לא התחיל בעה"ב לבצור מ"מ שוב זכו בו העניים וזהו כונת הירוש' שם דלכך צריך לר"א הך דוכרמך לא תעולל ע"ש והקדש הוה כשרוף כמבואר בירוש' רפ"א דכאן וכבר הארכתי בזה לעיל. ועי' רשב"ם ב"ב דף קמ"ח ע"א גבי מקום פרי אם שייר ובסנהדרין דף קי"ב ע"א גבי בהמה חצי' של עיר הנדחת וביצה דף ל"ז ע"ב גבי הך דינקי תחומין מהדדי וכבר הארכתי בזה ובירוש' כאן פ"ז ופסחים פ"ד במה דבעי שם אם הקדיש את האילן אם יכול לשייר את הגידולין ובחולין דף קל"ה ע"א מבואר דגבי קדשי ב"ה יכול לשייר גיזה וכחישה ע"ש ובירוש' קדושין פ"ג ה"א מוכח דס"ל דגם בקדשי מזבח כן וע"כ צ"ל דגבי אילן דכיון דעיקר הדבר עומדת לזה גרע טפי וא"א לשייר וכעין מ"ש הרשב"ם ב"ב דף נ' ע"א גבי עבד לפירות כה"ג וזהו כונת הגמ' דנדרים דף ל"ח ע"ב ועי' כתובות דף ע"ט ע"ב דבהני יש שיור ובעבד לא משום דעיקר הדבר הוא מעשה ידיו ובירוש' ב"ק רפ"ז יצא עבד כו' ושבועות פרק ו'. והנה עיין בהך דתמורה דף י"א ע"ב גבי הך דבעי שם הקדיש חד אבר אם אסור בגיזה ועיין בדברי רבינו ספ"א מהל' מעילה ובאמת יש לומר דהבעיא הוא לענין לאו דלא תגוז דאף אם הגיזה לא נתקדשה מ"מ עובר על לאו זה כמבואר בחולין דף קל"ה ע"א ברש"י ד"ה א"ה דכ' שם ובעבר וגזז רצה לומר דלאו דלא תגוז דעבר כמש"כ. ויהי' נפקא מיניה אף אם הקדיש אבר אחד חוץ מגיזתה דבזה יכול לשייר ומ"מ עובר על לאו דלא תגוז וגם נפקא מיניה אם אחד משני שותפים הקדיש חצי' וחצי' נשארה חול על לאו דלא תגוז ולפי שיטת רבינו דסבירא ליה דלא כשיטת התוס' תמורה דף כ"ו רק דאינו עושה תמורה כמש"כ בפ"א מהל' תמורה הי"ט איך הדין לענין לאו דלא תגוז וזה תליא בהך דחולין דף ס"ט אם נימא הטעם דאין ממירין משום דאין עליהם שם בהמה וא"כ גם הך לאו דלא תגוז ליכא אך מלשון רבינו ספ"א דהל' מעילה משמע דמפרש אם מעל בגיזת כולה וכמו הך דחולין דף ס"ט מהו לחוש לחלבו. ומשמע דאף אם שאר הבהמה אינה שלו והנה לכאורה כאן גבי עוללות הוה כמו דאמר בתמורה שם גבי בכור של שותפות עכו"ם דלכך מותר בגיזה משום דאין בידו להקדישו וה"נ כן דאף העניים אינם יכולים להקדישו דעדיין אינו שלהם וא"כ אמאי צריכים ליתן שכר גידוליו להקדש אף לשיטת רבינו ור"ת דס"ל דגם קדשי ב"ה מפקיעין מידי שיעבוד ועי' בירוש' פ"ה דכתובות ה"ה דהמקדיש את העבד הוא קודש ומעשה ידיו חולין ולא אמרינן שיהיו כמו גידולי הקדש וצ"ל כמש"כ התוס' גיטין דף ע"ז ע"ב ד"ה ידה מה שחלקו שם בין מעשה ידיה לפירות וע"ש בתוס' דף י"ב ע"א וכעין זה כ' התוס' כתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה זימנין דמעשה ידיה אין לו קנין בגוף היד ובמה דבעי בירוש' כתובות פ"ד ה"ה אם מציאה הבאה מחמת חצר אם יש עליה שם פירות או שם מציאה כיון דלא הוה מגופה רק אתא מעלמא וכעין הך דאמרינן בב"ק דף פ"ז ע"ב. ע"כ צ"ל דלגבי הזכות שיש להעוללות ביניקה זה עדיין אין שם עוללות עליהם והקדש פטור מעוללות ולענין זה הוה כמי שהקדיש עד שלא נודעו ולכך צריך לשלם שכר גידוליו להקדש ועי' במ"ש רבינו בהל' תרומות פ"א הי"ב דאף דלכל מילי אזלינן בתר שליש כמבואר בחולין דף קל"ו ובירוש' פ"ה דמעשרות זה רק לענין איסור אבל היכא דנ"מ לענין ממון בלבד כמו לדידן דס"ל אין קנין לעכו"ם בא"י כו' רק דנ"מ לענין דצריך לשלם לו הדמים של ת"מ כמבואר שם בזה לא אזלינן בתר שליש ובמה שגדל אח"כ לא יטול דמים וה"נ כן להיפך ועי' בירוש' ערלה פ"א ה"ד גבי גידולי איסור כה"ג והנה רבינו בהל' בכורים פ"י ה"ב במה דאמר שם כיצד הרי שהקדיש כו' או חוץ מגיזתה כו' ע"ש בכ"מ מה שתמה עליו אך רבינו ר"ל כגון שהקדיש הבהמה עם הגיזה שעלי' וס"ל דאז לא בעי העמדה והערכה דזה הוה כמו שהקדיש שני דברים בפ"ע ע"ש בתוס' ד"ה והא ובכורות דף כ"ו ומעילה דף ט"ו וכ"מ וכ"כ בזה בהל' ערכין ובהל' שחיטה ולכך לא נקט רבינו שם הך דאקדשה חוץ מכחשה כמו בגמ' משום דכיון דכבר גדלה הגיזה קודם ההקדש אף דעדיין משביח כמבואר בגיטין דף ל"ט ע"א וכ"מ מ"מ לא אלים ההקדש לבטל המצוה של ראשית הגז דרבינו ס"ל דהמצוה הוא על הגיזה לא על הצאן כמבואר שם בה"ט וכבר הארכתי בזה לעיל ולכך לא איכפת לן בכחשה ולא דמי להך דכאן גבי עוללות משום דכאן הוה רק שיעבוד ושותפות שישאר זה והקדש מפקיע ואין בה מצות נתינה כמבואר בחולין דף קל"ד ע"ב משא"כ גבי גיזה דהוה בגדר נתינה ולא מצי לאפקועי והשה משועבד לגיזותיו וכעין מ"ש התוס' ב"ק דף ע"ו ע"א גבי פדיון פסוהמו"ק לאחר שחיטה וכ"כ בזה ולכך לא בעי לשייר כחשא רק המיעוט משום קרא דצאנך ועי' ב"מ דף ס"ד ע"א גבי הך דקרי ע"ש. ועי' בירוש' תרומות פ"ט ה"ה גבי גידולי הקדש בדבר שזרעו כלה פודה אותם במה שזרע וערלה ספ"א גבי ביצת הקדש שנעשית אפרוח דאף למ"ד מותרת זה רק האיסור אבל ממון הקדש לא בטל וצריך לשלם כמו שהיה שוה הביצה אך זה לא הוה גדר פדיון רק גדר ממון הקדש ולא שייך בזה לומר העמדה והערכה וזה ר"ל ג"כ הך דיתנו שכר גידולין דכאן ועי' בדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"א הי"ג דאם התיך כלי שרת שנשברה ועשה כלי אחר לא נסתלק הקדושה וזה ג"כ בכלל מה דאמר בתמורה דף ל"א ע"ב דגידולים דחזיא למזבח שפיר קדוש וכשיטת הראב"ד ז"ל גבי ביצת של קרבן תורים שנעשית אפרוח וכ"כ בזה ועי' מנחות דף צ"ט גבי מחתות דקרח דאף דאלעזר הפכם ועשה מהם כלי אחר דהוא נצטוה לעשות פחים ואף דהא נטמאו עי' סנהדרין דף נ"ב לחד מ"ד דהוה שרפת נשמה וגוף קיים ועי' בהך דחגיגה דף כ"ו ע"ב גבי מזבח הנחושת אם יש עליו שם מחובר לקרקע ע"ש ועי' תוס' זבחים דף צ"ה דאם הפכם לגמרי אף מדרבנן אין עלי' טומאה ישנה ולכך אלעזר הפכם לגמרי ולא עשאם פחים. ומ"מ הקדושה נשתייר עליהם ועי' בדברי רבינו בהל' כלים פי"א הכ"ד ע"ש ובמ"א אבאר זה. וכן נ"ל בהך דע"ז דף נ"ב ע"ב גבי הך דבאו פריצים וחללוהו דלא נקט זה רק על עכו"ם ולא על אחז ע"ש בבעהמא"ו ובמלחמות אך באמת כך כמש"כ כאן דנהי דההקדש פקע גדר האיסור מ"מ הממון של הקדש לא פקע וכמו דבר של רבים דאינם נאסרים והנה לכך אנשי אחז לא היו יכולים לאסור את הכ"ש אף אם נימא דגם בהם שייך הך ובאו פריצים כו' מ"מ הא הממון אינו שלהם אך הנכרים אף דבהקדש כל היכא דאיתא בבי גזא כו' כמבואר חולין דף קל"ט וכ"מ מ"מ ע"י ובאו פריצים נסתלק מהם ההקדש וקי"ל בגיטין דף ל"ח וסנהדרין דף צ"ד ע"ב דממון של ישראל כיון כו' נטהר וה"נ כן ושפיר מצי אסרי וכן בהך דקדושין דף נ"ה ע"א לר"מ דס"ל דגם במזיד וגם בקדוה"ג פקע הקדש ע"ש זה רק איסור שבו אבל ממון אינו שלו וא"ש מ"ש שם התוס' דף נ"ד ע"א דגבי כתנות כהונה אם נתחנכו לעבודה לא יצאו גם במזיד ע"ש ולכאורה קשה הא כאן מבואר להיפך אך לפי מש"כ דהממון לא פקע וא"כ אינו יכול לקדש בו את האשה והמשנה ר"ל כגון בהקדש שלו וכבר הארכתי בזה בהל' מאאס"ו ובהל' ערכין גם יש לחלק בין כ"ש דהקדושה שלהם פקע רק דחוזר וקדוש אז גם במזיד כן מה שאין כן בקדושה"ג דכיון דפקע במה הדר רכבא כעין דאמרינן במנחות דף ק"ב ע"א ע"ש ועי' בתו"י נדרים דף כ"ח ע"ב דלמ"ד פדאן חוזרות וקודשות הוה ככלים ע"ש ומ"ש התוס' מנחות דף מ"ו ע"א ודף מ"ז דדבר הנקדש בכ"ש תופס דמיו ואינו יוצא לחולין וכ"כ בזה. ובאמת הך מחלוקת דמעילה דף י"ג וכ"מ אם מועלין בגידולים לא פליגי רק בשדה ואילן אבל אהך דשם דף י"ב ע"ב גבי חלב מוקדשין וביצי תורים גם ת"ק מודה דבקדשי ב"ה מועלין וזהו הך דתמורה דף ל"א ע"ב משום די"ל דת"ק דר"י ס"ל דכיון דבהקרקע עצמה ליכא מעילה א"א למעול בהגידולין שבה ולכך מבואר בפסחים דף נ"ו ע"ב וב"ב דף כ"ו ע"ב דאיסורא יש לכ"ע ואף דמבואר במעילה דף י"ג דבעצם הקרקע אם תלש יש בה מעילה ועי' תוס' ב"ב דף ע"ט וכ"מ זה רק בעצם הקרקע משום דאקדשה משא"כ בגידולין דהוה רק שבח הקדש לא עדיף מעצם הדבר שבא ממנו ועי' בירוש' ספ"א דערלה שם גבי ביצת ע"ז שנעשית אפרוח וע"ז פ"א ה"ג גבי אם קנה בהמה ביום אידיהן ופ"ה שם גבי אם נתן לו בהמה בשכרו ובירוש' ערלה פ"ג גבי אם צבע בע"ח בקליפי ערלה לא נאסר משום דא"א שיהי' חמור מעצם הדבר דאין בע"ח נאסרין וה"נ י"ל גבי קרקע כה"ג ועי' זבחים דף מ"ט ע"א שלא יהא טפל חמור מן העיקר ותוס' ב"ק דף ק"א ע"א גבי משקין דקליפי ערלה ע"ש ונראה דנ"מ ג"כ דאף דמבואר בתמורה דף י"ג ודף י"ד דר"י ס"ל דולד קדשים עושה תמורה ותמורה אינה עושה תמורה מ"מ ולד תמורה גם ר"י מודה דאינה עושה תמורה כיון דבא מחמת תמורה וזה כונת התוס' תמורה פ"א ולא הזבח הבא מחמת תמורה עושה תמורה ור"ל כה"ג או דר"ל כגון בי"א של מעשר דאינו עושה תמורה כמבואר בבכורות דף ס' ע"א ע"ש וכן י"ל למה דס"ל לרש"י בתמורה דף כ"ז ע"א דאם המיר בע"מ בבע"מ לא עבדי תמורה ע"ש בתוס' והטעם י"ל דהא בזבחים דף מ"ט ע"א אמר שם משום דתמורה מהקדש קאתי ועי' בכורות דף ט"ז ע"א דתמורת בע"מ לא חל עלי' קדושה זהו שיטת רש"י ובזה יש ליישב כונת רש"י תמורה דף י"ג ע"ב בד"ה תמורת גופו כו' דהטעם משום דמעשר בהמה נוהג גם בבע"מ והוא תמוה לכאורה דהא בכל הקדשים תמורה חלה גם על בע"מ קבוע אך לפי"ז א"ש די"ל כגון דגם המעשר בהמה הי' בע"מ אך י"ל דנ"מ לענין טומטום ואנדרוגנוס וכה"ג דבשאר קדשים לא עבדי תמורה כמבואר שם דף י"ז וכ"מ משא"כ גבי מע"ב דחל גם על טומטום ואנדרוגנוס כמבואר בכורות דף נ"ז ע"ש גם י"ל דנ"מ לט' של מעשר דהנה מבואר דף ס' ע"ב דהוא ג"כ שם תמורה עליו והוא נאכל במומו ועי' תמורה דף כ"א ע"א דממעט לו מהקרבה מקרא דעשירי ובתו"כ פ' ויקרא פ' י"ג פ' י"ו ממעט לה מקרא דמן הבקר. והנה גבי ט' אם חל על בע"מ אם יש עליו דין מע"ב או דין שלמים רק שאינו קרב וי"ל דזה תליא בהני טעמי אם המיעוט הוא בגדר שלמים או המיעוט הוא בגדר מע"ב וגם תליא בהך מחלוקת דבכורות דף נ"ט אם גם בט' של מעשר צריך שיעקר שם עשירי ע"ש ובאמת נ"ל דהך תליא בהך מחלוקת דסוף בכורות אם קרא לתשיעי עשירי אם שייך בו לומר לתקוני ולא לעותי וגבי י"א הכל מודים דשייך הך לתקוני ובטל השליחות וע"ש בתוס' הטעם אך באמת כך דמה שחל בגדר מעשר ס"ל דהוא בכלל השליחות של מע"ב משא"כ בי"א דזה קדוש בקדושת שלמים על זה לא עשאו שליח כלל ובאמת זה תליא בהך דנזיר דף ל"ב אם דוקא בטעות נתקדש או אף גם כונתו ועיין בהך דנדרים דף ל"ו גבי פיגול אם שייך לומר על זה לתקוני כו' ע"ש ברא"ש ור"ן דזה בגדר דין גזיה"כ וזה כונת הגמ' שם שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב כו' דזה הוה בגדר דין דמחשב נפסל וה"נ גבי מע"ב כך אך אם נימא דגם ט' של מעשר הוא רק בגדר שלמים רק דאינו קרב אז גם על זה שייך הך דלתקוני כו' ונראה דזה ר"ל הגמ' כאן תמורת גופו ר"ל כמו ט' של מעשר והוא חל על בע"מ כמו מעשר עצמו וגם אינו נגאל כמו מעשר עצמו ואף דתמורה של מעשר ג"כ אינו נגאל כמבואר בהך דזבחים דף ע"ה ותמורה דף כ"א מ"מ הך דכאן דף י"ג ע"ב ר"ל על זה ובזה יש לפרש הך דזבחים דף ט' ע"א ואימא שחטי' לשם תמורה כו' למאי נ"מ כו' בלא יגאל והוא תמוה דהיכא כתי' לא יגאל גבי תמורה דכל הקדשים אך ר"ל כך דבלא תמורה בקודש אחר שיהי' דין תמורה לא משכחת לה רק בט' של מעשר וכמש"כ ושם יש דין דלא יגאל וכמש"כ אך באמת נ"ל דרש"י ס"ל דלענין שיחול על בע"מ מעיקרא דין של מעשר ויהי' עליו קדושת הגוף חל כיון דהכתוב תליא בהדי' מעשר וכמבואר בנזיר דף ל"ב שם ובאמת רבינו לא הביא כלל דין זה די"א של מעשר לא יחול על בע"מ מעיקרא אך ר"ל דנ"מ רק לענין שיהא שם מעשר עליו רק לענין זה שלא ישקל בליטרא ולכך דייק רש"י זה כאן ולא כ' דנ"מ לענין לאו דלא תגוז ולא תעבוד כמבואר בכורות דף י"ד ע"א במשנה רק דזה גם בי"א של מעשר כן ולכך נקט זה והטעם משום דגם מע"ב גופה חל על בע"מ קבוע וכן ר"ל הך דזבחים דף ע"ה ע"ב הנ"ל דר"ל אם המיר בבכור לאחר שנפל בו המום ומ"מ אינו נשקל בליטרא וא"ש מ"ש התוס' שם מה דלא הביא שם מהמשנה דתמורה ע"ש. אך זה נ"ל דאף לדידן דקי"ל מועלין בגידולין מ"מ די בש"פ להפקיע האיסור אף לכתחילה כיון דהוא לא הקדישם ולא הוה בו גדר דין ממון הקדש וכעין מש"כ הראב"ד ז"ל בהל' מעה"ק פ' ט"ו ה"ז דדי בפדיון כל דהוא ולכך כתב רבינו בפיהמ"ש בהך דמעילה דף י"ג ע"ב גבי ערבה של הקדש דכיון דאין בהם שוה ממון לא חל עליו איסור כלל וכבר הארכתי בזה בהל' ערכין דאף דמבואר בירוש' דתרומות פ"ה ה"א דהא דאמרינן אין לו להקדש אלא מקומו ושעתו זה רק כשיש בו שוי' קצת במקומו אבל אם אינו שוה כלום צריך להוליכו למקום היוקר וא"כ גם כאן גבי ערבה יעשה ממנו איזה דבר שיהי' בו שוי' וכמו בהך דגיטין דף כ' ע"א גבי עלה של זית דחזי לאיצטרופי ר"ל דאז אם יצטרף ויעשה ממנו איזה דבר אז יהי' גם העלה אחת ש"פ אך זה רק גבי הקדש עצמו אבל היכא דהוא לא הקדיש אותם רק בגדר גידולין אז כיון דאינו שוה כלום לא חל עליו דין הקדש אותם רק בגדר גידולין אז כיון דאינו שוה כלום לא חל עליו דין הקדש ולכך קי"ל בכריתות דף כ"ז וכ"מ דאדם מתכפר בשבח הקדש ולא הוה כאן כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ועי' תוס' מנחות דף פ' ע"א ד"ה מאי קמ"ל מה דרוצים לחלק שם בין חטאת לשאר קרבנות וי"ל משום דחטאת כיון דהוא כפרה בעי שיהא מחסר ממנו וכמבואר בשבועות ספ"א ובתמורה דף י' ע"א גבי נזיר ובתוספ' סוף חולין גבי כאן לטהר את המצורע וכ"כ בזה במ"א משא"כ גבי שאר קרבנות והטעם משום דלא מיקרי ממון הקדש ומשמע בכריתות שם דאף בגדר תשלומין להקדש לא בעי ע"ש אך שם שאני משום דהוה קדשי מזבח ולא שייך בזה הך דין דממון הקדש וכ"כ בזה בח"א בהל' מאכלות אסורות פ"ט. ועי' במעילה דף ט' ע"ב במה דקאמר שם דכל קרבנות המזבח למזבח ור"ל דיפול ללשכה ומהם יבנה המזבח החיצון וכמו דמבואר בתוספ' במעילה ועי' בדברי רבינו בהל' מעילה פ"ג ה"י ובמש"כ רבינו שקלים פ"ד ה"ח ותוס' קדושין דף נ"ד ע"א. ובאמת הנה רבינו בהל' תמורה פ"ד הי"א ס"ל דהקדש לב"ה והקדש לבדק מזבח הם שני דברים ולא ישנו מזה לזה ע"ש ולכאורה קשה מה הביא ראי' מכתובות דף ק"ו ע"ב בהך קרא דלא יעשה ספות כסף דכלי שרת העשויין לצורך מזבח אסור לעשות מב"ה ומשום דזה מיקרי צורך קרבן דילמא משום דבדק המזבח אסור לעשות מב"ה כמש"כ רבינו וזה בעצם כונת הירוש' שקלים ספ"ו מן ספות כסף לא יעשה ור"ל כך דלא מבעי כלי שרת דלא יעשה מב"ה אלא אף מן ספות כסף דהיינו הני ספלים של כסף שהיו קבועים במזבח החיצון כמבואר בסוכה דף מ"ח ע"א אסור לעשות מב"ה משום דאין משנין מב"ה לבדק המזבח וי"ל דבאמת הטעם משום דמזבח הוה צורך קרבן ועי' בירוש' שקלים פ"ד ה"ג אם מעכב את הקרבן וכבר הארכתי בזה בהל' ערכין ובהל' שקלים ולכך ס"ל לרש"י במעילה דף ט' ע"ב הנ"ל דמי שנהנה מקרבנות הזבח יפול למזבח דהיינו שיעשה ממנו מזבח אך שם רק מחמת קרן וחומש אבל מחמת ממון הקדש ליכא בקדשי מזבח ולכך מבואר בתמורה דף ל"א ע"ב דאין מעילה בגידולין של קדשי מזבח ע"ש משא"כ בקדשי ב"ה שייך שפיר ממון הקדש ולכך צריכים שיתנו שכר גידולים להקדש אך כל זה אם נימא דהוא בגדר שותפות והקדש מוציא השיעבוד משא"כ אם נימא דהוא בגדר מוכר אז א"צ לשלם ולכך פסק רבינו כר"י דצריך לשלם וס"ל דת"ק דידי' היינו ר"מ דה"ה גבי המדל ולא קי"ל כן:

1 שרי בוכרא - כשהיה כהן מביא לפניו בכור לראות מומו והיה מתירו לא היה לוקח ממנו מבשר אותו בכור. בכור נוהג בזמן הזה וכשהוא תם אינו ראוי לכלום דשוחט קדשים בחוץ:

2 רב חסדא כהן הוה כדאמרינן בגיטין בהניזקין גיטין דף נז שמונים זוגים אחים כהנים נשואין שמונים זוגות אחיות כהנות:

3 בכור נמכר באומד ולא במשקל כדאמרינן בבכורות דף לא. כל פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר:

רש"י על חולין מ״ד ע״ב:ז׳ » « רש"י על חולין מ״ד ע״ב:ט׳