רש"י על חולין כ״ד ב:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין כ״ד ע״ב:ו׳ רש"י על חולין כ״ד ע״ב:ח׳ »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

ולענין ביכורים אם נשים נוטלות חלק ואף דמבואר במנחות דף פ"ד ע"ב דנשים אוכלות זה לא בגדר חלק רק כמוקדשים ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דביכורים פ"ג ופ"א וחלה פ"ד ותרומות פ"א אם הם כקדשי מקדש ושייכים לאנשי משמר ואז אין נשים וקטנים חולקים בו ואם הם כקדשי הגבול יש להם ג"כ חלק ועיין מ"ש רבינו בהל' בכורים פ"א ה"י וי"א דנ"מ אם ניתן לאנשי משמר או לכל כהנים ושם נקט רבינו דראשית הגז ניתנת לנשים כתרומה וא"כ לפי"ז אם היא נשאת לישראל אין נותנין לה אף דלית בה איסור דגבי תרומה ודאי דבת כהן שאסורה לאכול בתרומה צריכה ליתנה לכהן אחר ואף דאם אכלה אינה צריכה לשלם רק את הקרן זה הוה מחמת מתנה לא מחמת גזל ובאתא ליד כהן ואף דלכאורה הא הוה כמו מזיק מתנות כהונה לקמן אבאר זה אך נ"ל דבת כהן שנתעברה מישראל בזנות שם אינה נפסלת ממש לענין דהיא צריכה לקיים מצות נתינה לכהן אחר רק דהיא אסורה לאכול ועיין בירוש' פ"ז דיבמות ה"ד עשו אותו כממש לפסול וגם נ"מ אם חוזרת לחזה ושוק וכן יהי' נ"מ לארוסה לישראל אם חוזרת לחזה ושוק עיין יבמות דף פ"ז ע"א דלרבא דיליף מהך אתך א"כ גבי ארוסה שפיר חוזרת אך התוס' שם דף ס"ח ע"א כ' שם דאינה חוזרת גבי ארוסה. ועיין תוס' יבמות דף פ"ו ע"ב דהיכא דאסורה לו א"א ליתן לו בגדר מתנה ע"ש אך רבינו בהל' בכורים ספ"י כ' להדיא דראשית הגז הוה כמתנות בהמה דנותן אותה לכהנת אפילו נשואה לישראל ע"ש ותוס' חולין דף קל"ב ע"א וכן יהי' נ"מ לבכור בעל מום וכ"כ בזה אם זה גדר מתנה בפ"ע או מחמת בכור תם. וא"כ לפי"ז גבי לויים ודאי יכולים ליתן מעשר לקטנים ולנשים והך דתוספ' דיבמות פ"ז גבי בת לוי מן הנתינה כו' אפשר לומר דקאי אאשת לוי דאז כיון שצריך להוציאה אין חולקין לה אך באמת כך דהנה עיין בירוש' תרומות פ"ח ה"ב מבואר שם כך דהוה מחלוקת דרב ור"י אם גבי קדשי הגבול אם בן גרושה ובן חלוצה קודם שנודע פסולו אם יש שם כהן עליו ונ"ל דר"ל אם קיים מצות נתינה עיין בפסחים דף ע"ב ע"ב לכך ס"ל לרבינו בהל' תרומות פ"י הי"ב וכן בירוש' שם מבואר כן ר"ל ג"כ דמצות נתינה לכהן לא קיים כיון דמ"מ הוא חלל וא"כ צריך לשלם הקרן לכהן לא בגדר כפרה רק בגדר ממון ולכאורה ע"כ מיירי בתרומה שזכה בה כהן דאל"כ הוה כמו מזיק מתנות כהונה דפטור כמבואר בחולין שם אך י"ל דכיון שנטלן מבעלים מחמת שהי' סבור שהוא כהן הוה כאילו זכו בו הכהנים ולכך צריך לשלם לשבט וזהו כונת הגמ' בחולין דף ק"ל ע"ב גבי מה דמקשה שם מהך דר"א לכשיבוא לביתו ישלם ואמר שם כו' מדר"א ליקו וליתיב ר"ל כיון דר"א הי' מותר ליקח אז דהוה עני וא"כ כשלקט כבר זכו בו עניים ולכך הדין כיון דהוא יודע שלבסוף יתעשר הוה כזכו בו עניים וצריך לשלם ולא דמי לגזל דשם נתכוון לגזול ובזה א"ש הך דב"ק דף צ"ג גבי ארנקי של צדקה דאמר שם משום לשמור ולא לחלק ע"ש ברש"י ואמאי לא הוה כמו מזיק מתנות כהונה וע"ש דף קי"ז ע"ב ובדברי רבינו פ"ה מהל' שאלה ה"א דאמר שם דגם אם פשע פטור ולא הוה כמו הקדש והטעם משום דאין לו תובעים ומשמע דאם הזיקו בידים חייב ואמאי וצ"ל ג"כ דכיון דאתא ליד גבאי שוב פקע מהם דין מתנות כהונה והוה כמו ממון עניים. עכ"פ זה הוה מחלוקת דאמוראי בירוש' אם גם גדר מתנה קיים אם נתן לבן גרושה קודם שנודע פסולו או לא ונ"מ לפדה"ב כה"ג ועיין בספרי פ' ברכה פיסקא שנ"ב מה דיליף מהך קרא דחילו ע"ש ועיין ברש"י תענית דף י"ז ע"א גבי מה דאמר שם ויודע שבתי אבותיו קבועים ע"ש דמבואר דאם לא היה קבוע במשמר לא היה יכול לעבוד וכ"כ בזה בח"א ובח"ב בהל' ערכין דזה תליא במחלוקת אם לא היה במשמר אם יכול לעבוד די"ל דרק אם נתחלק במשמרות אז זכה כל אחד בשלו ואינם יכולים לעבוד במשמר אחד וראי' לזה ממש"כ לעיל בשם תו"כ דמרבה בניו לחלוקה וממ"נ היכי מיירי אם הם מהמשמר פשיטא וע"כ כמש"כ דמיירי שהם פחותים מעשרים ואינם מניחים אותו אחיו הכהנים לעבוד ומ"מ זכה בתורת חלוקה מחמת אביו אף דאין זה משמר שלו. אך זה נראה דהא דקי"ל דעבודת בן גרושה כשר זה רק כשהיה קבוע במשמר והוחזק וכמבואר בתענית הנ"ל אבל אם לא היה מוחזק אז הוה כפסול מעיקרא וכמבואר בירוש' דתרומות פ"ז דפסול משעת לידה צריכה לשלם גם חומש רק גבי ב"ג כיון שהוחזק צריך לפוסלו בב"ד אבל אם לא הוחזק הוה כפסול מעיקרא וא"כ לפי"ז גבי אשה וקטן אם נתברר שהיו מפסולים שוב בטלה הנתינה וזהו כונת התוספ' ביבמות דגבי לויים צריך ג"כ הוחזק ועיין בבכורות דף ל' ע"ב דגם גבי לוי צריך לקבל עליו דברי לוי' ע"ש ברש"י ד"ה דברי לוי' דג' דברים צריך לקבל שירה ומשרת ומשוער ומשרת ר"ל השמירה. והנה מרש"י חולין דף כ"ד ד"ה והא דמשמע שם לכאורה דגבי לויים לא בעי גדול ובערכין דף י"ג ע"ב לפי שיטת רש"י מבואר שם דקטן פסול ועיין בדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"ג ה"ז אך רבינו באמת לא מפרש הך משנה דערכין כן אך מפרש דקאי אכהן וכמבואר שם פ"ה הט"ו ובפיהמ"ש שם רק רבינו יליף מהך דחולין ושיטת רש"י שם או די"ל דר"ל לענין בן עשרים ובאמת עיקר הטעם דבן עשרים כדי שיצא מכלל ספק סריס עיין נדה דף מ"ז ע"ב לר' דס"ל כן ובכהן הוה זה פסול כמבואר בתוספ' פ"ה דבכורות ע"ש וגבי לוי לא שייך זה אך י"ל משום קול עי' יבמות דף פ' ע"ב וזהו כונת רש"י גם מ"ש המפרש בתמיד דף כ"ז ע"א דשמירה לא בעי בן י"ג גם גבי כהנים דזה לא מיקרי עבודה אך באמת שם ר"ל בפחות מבן עשרים וזה תליא אם שמירה מיקרי עבודה ועיין תוס' יומא ד"י ועירובין דכ"ג דס"ל דשמירה לא הוה רק בלילה והמפרש ריש תמיד ס"ל דהוה בין ביום ובין בלילה ובדברי רבינו פ"ח מהל' בית הבחירה ה"א ב' ועיין ב"מ דצ"ג ע"א אם משמר כעושה מעשה דמי ועיין מנחות דפ"ז ע"א גבי שמירה ע"ש וגם אם נימא דהוה עבודה אם שייך בזה הך דערכין דף י"א אם עושה עבודה זו אסור לעשות עבודה אחרת דהרי רש"י שם כ' דמשה הי' משורר וגם הי' שומר כמבואר בתמיד ואף דבאמת לכאורה דברי רש"י שכ' בערכין שמשה הי' משורר הוא מבואר בחולין דף כ"ד דבאוה"מ מבן חמשים הי' פסול וצ"ל דרק לעבודה בכתף ועיין סוטה דף י"ב ע"ב גבי משה ועיין בס' המצות לרבינו ז"ל ובדברי הרמב"ן בשורש שלישי שם. ובאמת נ"ל דהא דמבואר בגמ' דנדרים דל"ז דפיסקי טעמים לאו דאורייתא לאו למימרא דהם אינם מסיני ועיין בחגיגה דף ו' ע"ב למאי נ"מ כו' ובזבחים דף קט"ו ע"ב ברש"י ד"ה ופסקי' ועיין תוס' ב"ב דף י"ד וברכות דף ס"ב ובכ"מ ועירובין דף כ"א ע"ב ובירוש' ספ"א דיומא אך כך דמסיני ניתנו לצורך שיר של הלויים כיון דעיקר שירה בפה והוא הטעמים וא"כ זה לא הי' נצרך אלא למשה בלבד שהוא הי' משורר אז וזהו כונת המכילתא פ' יתרו שבנעימה שהי' משה כו' וזהו ג"כ ר"ל הגמ' דברכות דף מ"ה ע"א בקולו של משה ע"ש ור"ל כמש"כ ובמ"א הארכתי בזה. או י"ל דאף אם נימא דשמירה הוה עבודה מ"מ הא מבואר בתמיד דף כ"ז דחד מקום יש דבאמת די בחד שומר רק משום צוותא בעלמא בעי שני שומרים ובזה י"ל דדי גם בקטן ועיין במס' פרה פ"ח מ"א אם שני שומרים צריכים שיהיו שניהם ראויין ובפ"ז שם מ"י בהך מחלוקת דר"א ורבנן ועיין בדברי רבינו בפ"ד מהל' סוטה דכ' שם דפ' סוטה אם כתבה כהן קטן פסול ומשמע שם מדברי רבינו דלא משום דבעי לשמה כמו גבי ס"ת רק משום כהן דאין עליו שם כהן ועיין חולין דקל"ג ע"א דחשיב לה מן העבודות המסורות לבני אהרן השקאת סוטה. ועיין בדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"ג ה"ט דגם בלויים הוה משמרות וכן מבואר בתוספ' דתענית ועי' במ"ש רבינו בהל' ביכורים פ"א דהא דמבואר בגמ' דכל שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה לאו דוקא בקדשי המקדש אלא אף בקדשי הגבול ובאמת זה הוה מחלוקת בתוספ' פ"ב דדמאי דר"ש ורבנן אם גם בקדשי הגבול כן ולכך שינה רבינו הלשון ועיין סנהדרין ד"צ ע"ב וברש"י פסחים ד"ג ע"ב ד"ה שחץ ע"ש ויהי' נ"מ ג"כ ללוי במעשר אם שייך בו ג"כ זה דאינו מודה ועיין בבכורות דף ל' ע"ב ובהך דחולין דף קל"ב ע"ב גבי הך דר"ח דמשמע שם דגם במתנות גבולין כן וזהו המחלוקת דר"י ור"י בספרי הנ"ל וכן יהי' נ"מ אם גבי מעשר צריך ג"כ לעשר מן היפה דכל היכא דבעי גדר נתינה בעי זה וכ"כ בזה לעיל בפ"א מהל' כלאים. והנה עיין במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בפ"ו מהל' מעשרות הט"ו גבי כהן ולוי שלקחו פירות מישראל לאחר מירוח דמוציאין התרומות ומעשרות מידם דס"ל להראב"ד ז"ל הטעם משום דמנתא דכהן לא זבני לך וכ' שם הראב"ד ז"ל דלכך שם בהל' ט"ז גבי כהן ולוי כו' דאם מכרו לאחר גמר מלאכה התרומה ומעשר ללוקח משום דכבר זכה בו המוכר וא"כ לפי"ז הי' הלוקח יכול למכור התרומה והמעשר לאחר דהוה כמו ירש טבלים ממורחים מכהן ובאמת בתוספ' שם פ"ז דדמאי נראה שמחלק בין מעשרות ובין תרומה ות"מ דמעשרות הם שלו ותרומה ות"מ נותנם לכהן וצ"ל כמש"כ דגבי תרומה לא זכה רק לאחר הפרשה ואף דבקדושין דף נ"ח מבואר דגם גבי תרומה כן וכמש"כ י"ל כך דכ"כ במה דרבינו בפ"ו מהל' מעשר נקט דוקא לשון הגמ' דבכורות דף י"א דהכהן ירש הטבלים ממורחים מישראל וע"ש ברש"י דלאו דוקא אך י"ל כך דהנה לפי המבואר בירוש' ספ"ה דמעש"ש דגם טבל איקרי קודש ובתוס' פסחים דף ל"ח ע"א דהכהן יש לו חלק בו ע"ש ועיין רש"י גיטין דף ל' ע"א ד"ה אבל דהכהן מצי למימר דלא משך ממנו הפירות אך כך דמה שממרחו וע"י זה נטבל זה גופה הוה כמו קריאת שם לענין זה שיזכה בו אם נימא מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין ובפרט היכא דיש נ"מ לעצמו כמו גבי כהן בטבלים שיש לו וכעין דמבואר בהך דב"ב דף קכ"ו ע"א גבי מלוה שעמו פלגי ע"ש ברשב"ם ועיין ב"ב דף פ"ה ע"ב בבעה"ב מוכר קלתות ובדברי רבינו בהל' מכירה פ"ד ה"א במש"כ וכן אם קנה וכ"מ בזה. ובמה דמבואר בנדרים דפ"ד ע"ב דמעשר עני יש לו טובת הנאה תליא בהך מחלוקת אם טובל ע"ש ור"ל כיון שע"י מעשה שלו נתחייבה יש לו בה זכות ועיין חולין דף קל"א ע"ב ע"ש וה"נ כן משא"כ גבי הך דבכורות די"א דשם הוא לא מרחן רק אבי אמו ישראל מרחן לכך גבי תרומה לא זכה בו הכהן ולכך נקט רק מעשרות ועיין בהך מחלוקת דירוש' דמעשרות פ"ד ופ"ה גבי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו אם נטבלו ומשום דזה הוה כמו מקדיש ואין אדם אוסר כו'. ובאמת גבי הך דבכורות בהלוקח טבלים ממורחים מן הגוי רבינו מפרש כפי' התוס' שם דמיירי שהישראל מרחן לאחר שלקחן מן הגוי ולכך גבי ת"ג לא אמר שם אתינא מכח גברא כו' משום דעדיין לא מטא זמן חיובו אבל אם נימא כשיטת רש"י שם דלא דצריך ישראל למרח רק משום דמירוח העכו"ם פוטר ולכך אם הישראל ממרח ברשות העכו"ם חייב ועיין בירוש' מעשרות פ"ה ה"ו דהיכא דנמרח ע"י נמלים תליא במחלוקת דר"י ור"ל הנ"ל אם צריך מעשה לחייב או מאליו ג"כ הוה חיוב ע"ש. ואז כה"ג י"ל דגם בת"ג יכול לומר אתינא כו' ולפי המבואר בבכורות דף מ"ז ע"ב דמחלק שם בין מת בתוך ל' או מת לאחר ל' והנה לפי מה דמוכח שם מדברי התוס' דעל האב אינו מוטל חיוב הפדיון כיון שהוא כהן ועל הבן ג"כ כל זמן שהוא קטן לא חל עליו שום חיוב פדיון עצמו כמ"ש התוס' בכורות דף מ"ט ע"ב ד"ה ודידי' דזה הוה שני חיובים פדיון עצמו ופדיון אביו רק דהדין דכשאביו פדאו נפטר דבאב המצוה הפדי' ובעצמו המצוה שיהא פדוי ונ"מ לענין שהחינו דבעצמו י"ל דא"צ לברך ואף דרבינו בהל' בכורים פי"א ה"ה לא פסק כן י"ל דזה רק היכא דגם אביו נתחייב וזה תליא במה שכ' התוס' בכורות דף מ"ט והרא"ש שם גבי אם מת הבן לאחר ל' אם צריך האב לברך שהחינו ולקמן אבאר זה. עכ"פ ליכא חיוב אז לפדות ומ"מ אמרינן כיון דיכול לפדות אתינא מכח כו' וה"נ אמאי מבואר דרק בלוקח טבלים ממורחים מן הכהן וכן בקדושין דף נ"ח דרק בממורחים אז זכה במעשרות אבל בל"ז לא זכה אף דיכול לקרות עליהם שם וצ"ל דהא דיכול לקרות שם וכעין דאמרינן בב"מ דף ע"ד ע"א במחלוקת דרב ושמואל גבי מחוסר שתים פוסק כו' וחד מחלק בין בידי שמים לידי אדם ע"ש ולכך בקדושין דף ס"ב ע"ב מחלק שם בין שחת לאגם ע"ש ובית שקיא דזה הוה כמו מחוסר שתים וזה הוה כמו מחוסר שלש וכן גבי זיתים וענבים על יין ושמן הוה כמו מחוסר שלש עיין בב"מ שם ודף צ"ב ע"ב ובע"ז דף נ"ו אימתי הוה גמר ליין וא"כ לפי"ז יהי' נ"מ דאם רוצה שהזיתים יהיו לאכילה אז שפיר תורמין מזיתים על שמן די"ל דזה הוה מין במינו עיין בירוש' תרומות פ"ו ה"ו אם אכל ענבים יכול לשלם יין והך דתרומות פ"א מ"ד שם מיירי בזיתים העומדים לידרך וע"ש בירוש' בה"ט ובפיהמ"ש שם ובעדיות פ"ה מ"ב ע"ש בפי' הראב"ד ומ"מ לכתחילה לא יתרום מזיתים על שמן אף מזיתים העומדים לאכילה משום דהוה כמו מרע על היפה וע"ש בפ"ב מ"ו בפיהמ"ש ושם ר"ל אם רוצה שהזיתי כבש יהי' לשמן אבל אם עומדים לאכילה אדרבא הם טובים עיין ביכורים פ"א מ"ג. וא"כ לפי"ז גבי תרומה הא דקי"ל דאם קרא שם עד שלא נגמרה מלאכתו הוה תרומה זה רק משום שבידו לגומרם לא משום שיש בו עכשיו זיקת תרומות ומעשרות עיין מ"ש התוס' קדושין דף ס"ב ע"א וא"כ לפי"ז אם הכניס תבואה במוץ שלה בבית אף דזה לא הוה פטור לגמרי כמ"ש התוס' מנחות דף ס"ז ע"ב וע"ז דף נ"ו ע"א מ"מ כיון דשוב לא יבוא לכלל חיוב לעולם אם נימא דלא כהך דב"מ דף פ"ח ע"ב אז לא חל שם תרומה עליהם וזהו כונת רבינו בפיהמ"ש פ"א מ"ה גבי מן החיוב על הפטור ע"ש שכ' דמיירי שלא נגמרה מלאכתן וע"כ כה"ג משא"כ גבי מעשרות דהנה עיין בתוס' ר"ה דף י"ב ובכורות דף נ"ד מביא שם בשם ירוש' דמרבינן למעשרות אף שאר פירות ועיין בפי' הראב"ד בתו"כ פ' בחוקותי דרק במעשרות נתרבה ולא בתרומה והטעם כך דיש נ"מ בין תרומה למעשרות דגבי תרומה כ"ז שלא נגמר פטור וגבי מעשר משום דמחוסר גמר ונ"מ להך דעירובין דף כ"ח ע"ב גבי אהינא דטוביינא דחייבים במעשרות כיון שאינם עומדות ליגמר ואינו מחוסר גמר משא"כ לענין תרומה כיון דעכ"פ לא נגמרו ועיין ב"מ דף פ"ט ע"א בתוחלני ע"ש ברש"י. והנה לגבי שאר פירות אין בהם מה"ת גדר קבע ואינם מחוסרים קבע ולכך במעשרות חייבים משא"כ בתרומה וזהו כונת הגמ' ביצה דף י"ג ע"ב מה ת"ג ניטלת מן הגמור ע"ש ולכך מבואר בתוספ' תרומות פ"ג דאין בו קודש לד' בדבר שלא נגמרה מלאכתו גבי תרומה ר"ל דעיקר הקדושה של תרומה הוא משום דנטבל וקודם גמר מלאכה אין עליו שם קדושה והנה בירוש' פ"א דמעשרות במה דפליגי ר"י ור"ח אם הקדישן קודם גמר מלאכה ופדאן אם הוה תרומה וכ"כ לעיל דזה ודאי גם ר"ח מודה דלאחר שמירחן חייבים בתרומה ומעשר רק דפליגי אם קודם מירוח אם מהני אם קרא עליהם תרומה וזה ר"ל ג"כ התוס' ב"מ דף כ"א ע"ב ד"ה ופטורות שכ' בסה"ד משמע קצת ור"ל כה"ג וכה"ג מחלק בירוש' חלה פ"א ה"ד גבי מעשר שהקדימו בשבלים דאם הפרשת ת"מ הי' קודם מירוח ואח"כ מירח צריך להפריש ת"ג דזה הוה חיוב חדש וה"נ גבי פדיון של הקדש כן ס"ל לר"ח ור"י פליג עלי' שם וס"ל דיכול לקרות שם תרומה אף קודם מירוח לאחר פדיון משום דס"ל דהא דיכול לקרות שם תרומה קודם גמר משום שבידו לא משום שיש קצת חיוב ולכך לא פקע ע"י ההקדש משא"כ במעשרות לפי מש"כ דיש עליהם זיקת מעשרות שפיר י"ל דאם פדאן עד שלא מירחן אינו יכול לקרות שם מעשר עד שימרח דהתם שפיר אם הפרישן הוה מעשר מצד עצמן לא משום שבידו ולכך פסקינן בביצה שם דשמו טובל לת"מ וע"ש בפירש"י דהוה טבל גמור לחייב עליו מיתה דלא כמבואר בירוש' ספ"א דתרומות ואף דת"ג אינה טובלת אם הפרישה בשיבלים לדידן דלא ס"ל כר"א כמבואר ביצה דף ל"ה וה"ה מעשר ראשון אינו טובל לתרומה אם הפרישה בשיבלים כמבואר בירוש' פ"ב ה"ד ע"ש מ"מ מעשר ראשון שאני דשוב לא הוה מחוסר גמר כיון דכבר הפרישן ולא גרע משאר פירות דלא בני גמר נינהו וכמש"כ אך התוס' ב"מ הנ"ל לא ס"ל כך רק דאף במעשרות חייב אם פדאן. גם נ"מ אם בתחילה בשעה שהקדישן הי' בדעתו לגמור מלאכתן דהיינו תאנים לעשותן גרוגרות ולאחר פדי' חשב עליהן להניח כך אם שוב חייבין בתרומות ומעשרות או לא ועיין בירושלמי פ"ב דמעשרות ה"ד ע"ש וא"כ לפי מש"כ דעיקר התרומה נעשה ע"י שנקדש הטבל וכבר הארכתי בזה בח"ב בהל' ערכין דהקדש וכל דבר שבא בגדר דין לא בגדר חיוב כל היכא שיש לאחרים בו זכות אין יכולים להקדישו ולא חל עליו ההקדש וכמו הך דב"ק דף ק"ב ע"א ור"ן נדרים דף מ"ו אם חלקו אם אסורים ועיין בהך דתמורה דף כ"ה ע"ב גבי הך דהשוחט את החטאת למ"ד דנאכלת לכל אדם ע"ש בתוס' אך כך דהא מבואר בחולין דף ע"ה ע"א דעובר במעי אמו הוה בגדר מחוסר זמן ואף דהתוס' כ' בתמורה דף י' ע"ב דבמעי אמו לא הוה מחוסר זמן ע"ש וזה ג"כ כונת הגמ' ביומא דף ס"ד דיליף שם דבע"ח אינם נידחים ממחוסר זמן ואם נימא כהך שיטה דלא חל כלל ההקדש עיין תוס' זבחים דף קי"ד ע"ב ומעילה דף י"ב ע"א ותמורה דף י"ט ע"ב וא"כ מה שייך זה לגדר דיחוי כיון דלא חל ההקדש כלל ודוחק לומר דזהו כונת הגמ' שם התם לא איתחזי וגם מה שייך גדר זה הא כל הקרבנות הוא כן. אך י"ל דר"ל אם הקדיש עובר במעי אמו דחל עליו קדושת הגוף ומ"מ להקריבו אסור עד בן ח' או י"ל דר"ל לענין בכור דקדוש משנולד או לגבי ליל ח' דאף דקדוש קדושת הגוף מ"מ להקריבו אסור משום מחוסר זמן כמ"ש התוס' בזבחים דף י"ב וחולין דף פ"א דלא כשיטת רש"י שבת דקל"ו ע"א. וגבי תורים שלא הגיע זמנם היכי משכחת לה י"ל כמש"כ בח"א בשם הראב"ד דאם הקדיש תורים לקרבן וילדו ביצים ומהביצים נולדו אפרוחים חל עליהם קדושת הגוף אף דעדיין הוה תורים שלא הגיע זמנם וזהו כונת הגמ' במעילה דף י"ב וא"ש מ"ש התוס' זבחים דף קי"ד ע"ב ע"ש. וי"ל דהגמ' דחולין דף ע"ה ע"א ר"ל במה דאמר מידי דהוה אמחוסר זמן היינו ליל ח'. וי"ל דזה רק היכא דמקדיש לו אבל מאליו לא חל על עובר וכן יהי' נ"מ גבי הך דחולין דף כ"ג גבי פילגס דמספקא שם לב"פ אם הוה ברי' ומ"מ מצי מקריב לי' והטעם דלא דמי להך דתחילת הציהוב דכאן הוה מין אחד וא"א שיעשה איל עד שיהי' מתחילה פילגס וזה ודאי אם הקדישו כשהוא כבש ואח"כ נעשה איל לא נדחה כיון דכך הוא גידולו ולא שייך בזה בע"ח נידחים ולא דמי להך דכריתות דף כ"ז ע"א גבי בשעת הפרשה יפה סלע ע"ש ובדברי רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ד הכ"ד דכאן א"א בלא כך ועיין במ"ש הראב"ד בהל' פ"א פ"א ה"א גבי עגלה ותוס' ב"מ דף ל' גבי פרה מעוברת ע"ש ואף דעובר יכול להקדיש זה רק בקרבן שמיד כשיהי' בן ח' כשר משא"כ גבי פרה ועיין מ"ש התוס' זבחים דף קי"ד ע"א ד"ה וקסבר דאין הקדישת האם חלה גם על אתנן ומחיר ואף דהא מבואר בתמורה דף כ"ח ע"ב דאם הקדיש אתנן ומחיר חל עליהם קדושת הגוף ומה ראי' מטומטום ואנדרוגנס וע"כ צ"ל דקדושה שמאליו לא תפסי דבר שאינו ראוי. והנה במש"כ דדבר שהדבר הוא כן לא שייך בו גדר דיחוי לכ"ע והנה בתמורה דף כ"ח ע"ב מבואר לחד שיטה דמוקצה לאחר ז' שנים מותר להקריב ואמאי לא נימא כאן בע"ח נידחים ועיין בהשגות הל' איסורי מזבח פ"ד ה"ד גבי הך משיעשה בהם מעשה דס"ל כפי' שני שברש"י דמשעבד בה בטל ההקצאה ומותרת לגבוה ואמאי לא נימא בע"ח נידחים ובאמת פליגי רבינו והראב"ד ז"ל אם מוקצה ר"ל שיקצהו שיהי' ע"ז כן ס"ל להראב"ד ז"ל ולכך לא בעי מעשה ולא שייך בה אין הקדש לע"ז ומ"מ לא הוה כמו נעבד דאף למ"ד דע"ז של עכו"ם אסורה מיד זה רק לדבר שנאסר אף להדיוט ועיין בתוס' ע"ז דף מ"ח דאף ע"י מעשה בקרקע דנאסר גם להדיוט מ"מ אינו אסור עד שיעבוד ע"ש וכן מבואר בירוש' ע"ז פ"ד ה"ד דאין קרקע נאסר ע"ש אך משם אין ראי' דשם קאי על ישראל. עכ"פ התוס' ס"ל דרק בדבר תלוש נאסר מיד וא"כ גבי בע"ח לכך לא הוה נעבד וא"ש. ורבינו ז"ל ס"ל כרש"י דמוקצה היינו לתקרובת ולכך בעי דוקא מעשה ועיין תוס' ב"ב דף קכ"ט ע"ב ד"ה חוץ ע"ש ובאמת לפי מ"ש רבינו בהל' איסורי מזבח שם וכן הוא בירוש' פ"א דביכורים דגם לאחר ביטול אסור לגבוה משום דמאיס ואמאי לא נימא כן גם גבי מוקצה זה וזה דוחק לומר דרק היכא דנאסר לכתחילה אף להדיוט אז אף לאחר ביטול אסור לגבוה אבל בבע"ח כיון דמתחילה אינם אסורים רק לגבוה מהני הביטול שלהם להתירם אף לגבוה אך מתוס' סוכה דף ל"ב לא משמע כן ועיין בע"ז דף כ"ב ע"ב אי פלחי' או אקצי' לא הוה מזבין לו משמע דאי פלחי' הוה אסור ולא אמרינן שיהא המכירה ביטול ע"ש דף נ"ג וע"כ דאף בבע"ח אם ביטל אח"כ אסור לגבוה. אך י"ל כשיטת הירוש' פ"ד דע"ז ה"ב דהמשתחוה לע"ז של אוכלין לא מהני ביטול דהוה תקרובת לעצמן וה"נ י"ל גבי בע"ח אך אם נימא דמוקצה הוה רק שיחדו לתקרובת י"ל דדבר שאין ע"ז עצמו לא מאיס ודלא כשיטת רש"י בסוכה דף ל"א ע"ב ועיין במ"ש הראב"ד ז"ל בפי' לתו"כ פ' בהר פ"ו פ"ט דבימוס דאף דאינו רק מקום שמעמידין עליו ע"ז מ"מ נאסרה מיד מטעם קרא דאיתקש לע"ז עצמה ודלא כשיטת רש"י ותוס' ע"ז דף מ"ז ע"ב ודף נ"ג ע"ב וכן מוכח שם בירוש' והטעם דהוה כמו יד לע"ז ונידן כמו ע"ז עצמה וכעין מ"ש רבינו בהל' ע"ז פ"ח ה"ג גבי דלעת ופ"ז הי"ב גבי ביצים ע"ש ומ"מ דלא מאיסי כיון דהם עצמן אינם ע"ז עיין תוס' מגילה דף ו' ע"א ועיין ע"ז דף נ"ב ע"ב גבי מזבח ע"ש בריטב"א וא"כ לפי"ז י"ל דגבי ישראל ליכא כלל דין מוקצה כיון דהוה בגדר בימוס ולא עדיף מע"ז עצמה דאינה אסורה עד שתעבד לדידן דקי"ל כר"ע וא"כ מאי מייתי בגמ' דתמורה דף כ"ח ע"ב בהך עובדא דגידעון דשם הוה של ישראל ולשיטת הראב"ד ז"ל דמיירי בלא מעשה ועיין רש"י סנהדרין דף מ"ז ע"ב ובדף מ"ח ע"א ד"ה מידי ואף מעשה ג"כ לא מהני רק אם עבד עיין תוס' ע"ז דף מ"ז ע"ב וכ"מ ובירוש' שם גם מתיך כוס דלא ס"ל כן. אך י"ל דעיקר הטעם לדידן דקי"ל דע"ז של גוי אסורה מיד הוא כעין דאמרינן בסנהדרין דף נ"ו ע"ב דגבי גוי חייב מיתה משעת עשי' ולא בעי עד שיעבוד וה"נ לכך נאסרה מיד ג"כ וא"כ לפי"ז כיון דמבואר בסנהדרין דף ס"א ע"ב דגבי ישראל מומר ג"כ חייב מיד י"ל ג"כ דנאסרה מיד ועיין ע"ז דף ט"ו ע"ב ובאמת י"ל דלפ"ז גבי גוי לא שייך למימר מה דאמרינן בגיטין דף נ"ב ע"ב מדאגבה קניא גבי מנסך דגבי ב"נ תכף בשעה שמגביה את היין לנסך מתחייב תכף משום ע"ז וא"כ שייך ק"ל בדר"מ ועיין מש"כ בהשמטה להל' מאכלות אסורות פי"ג וא"כ לפי"ז גבי מומר ג"כ כן ועיין תוס' חולין דף מ' ע"א ד"ה לפני וע"ז דף ל"ג ע"א דאם מומר בין בהליכה בין בחזרה אסור ע"ש אך מלשון רבינו בהל' חובל ומזיק פ"ז ה"ו מוכח להיפך ע"ש ועיין בע"ז דף נ"ד ע"א דמבואר שם ברש"י דבע"ח לא נאסרו משום בימוס אך הריטב"א ז"ל לא ס"ל כן ע"ש. עכ"פ מוכח מדברי התוס' דזבחים דף קי"א הנ"ל דקדושה שמאליה לא חלה על דבר שאינו ראוי אך מהך דתמורה דף כ"א ע"א דמוקי שם מתניתין דתמורת אשם דמיירי שילדה נקבה ומ"מ חל עלי' קדושת הגוף דירעו אף דזה הוה ממילא ועיין בדברי רבינו פ"ד דתמורה ה"ז גבי הפריש נקבה לפסחו וילדה או שהפריש מעוברת כו' וע"כ שם מיירי דילדה נקבה דאל"כ בסיפא אמאי ירעו הא רבינו פסק כר"י דשיירי משוייר ואם הקדיש ולד תמים במעי בע"מ חל קדושת הגוף וא"כ יהי' קרב וכמבואר תמורה דף י"ט ע"א וכן מבואר להדיא בירוש' פסחים פ"ט ה"ה דאמר שם גבי נשיא שהפריש שעירה לא קדשה וולדה קרב ור"ל כגון שהיתה מעוברת זכר הרי חזינן דקרב וע"כ מיירי רבינו שילדה נקבה ומ"מ ס"ל ברישא דתרעה. אך י"ל דשיטת רבינו דהא דקי"ל דהקדיש נקבה חל עלי' קדושת הגוף זה רק אם הקדישה סתם אבל אם הקדישה לדמים אז י"ל דלא חל עלי' קדושת הגוף ולא הוה כמו הקדיש זכר לדמיו ועיין תוס' בכורות דף י"ד ע"ב ע"ש וזהו כונת רבינו בהל' מעה"ק פט"ו ה"ה וכן נראה דאם הקדיש בע"מ עובר או מחוסר זמן לדמים אף דחל עלי' קדושת הגוף לענין רעי' מ"מ אח"כ כשנעשה ראוי לא קרב וא"כ לפי"ז למ"ד אין אדם חולק את הקדשו עיין תמורה דף ל"א ע"ב במקדיש בהמה נקבה מעוברת אז גם על הולד לא חל רק קדושת הגוף לרעי' אבל לא ליקרב אף דלאח"כ חזי ועיין תוס' תמורה דף י' ע"ב ד"ה כי דכ' שם דכשנולד חל ממילא אך שם מיירי רק בקדושת דמים לא בקדושת הגוף לרעות ועי' מעילה די"ב ע"א בתוס' ד"ה וכי גבי תורים שלא הגיע זמנם ע"ש וא"כ שפיר י"ל דרבינו שם מיירי כשילדה זכר ולכך ירעה אך באמת זה רק למאן דס"ל בהויתן הם קדושים אבל לדידן דס"ל במעי אמם הם קדושים חל על הכל לבד מטומטום ואנדרוגנוס וטריפה דהני פקעי אף קדושת הגוף כמבואר תמורה דף י"ז והא דאמרינן בגמ' בתמורה דכ"ה דרשב"ג ס"ל בהויתן זה רק אם ס"ל כהך דשמואל בתמורה די"ז ע"א גבי מקדיש טריפה או כת"ק דר"א בתוספ' דתמורה שם וכ"כ בזה במ"א. ועיין בתוספ' ספ"ד דנזיר דמבואר שם דאף למ"ד דתגלחת בנזיר אינו מעכבת מ"מ אם קיבל עליו שתי נזירות כ"ז שלא גילח על הראשונה לא חל עליו השני' והטעם דאי תחול עליו שוב יתבטל התגלחת הראשונה וא"א זה ועי' נזיר די"ג ע"ב ודט"ו ובירוש' ספ"ב דנזיר ע"ש דאין עולה תגלחת אחת לשני נזירות ולא דמי להריני נזיר לכשיהי' לי בן ונזיר מאה יום דשם ע"כ חל מחמת דיבורו אבל כאן הנזירות הראשונה מעכבת את השני' שלא תחול. נמצא דכל שיש זכות לא חל הדבר ממילא להפקיע וזה ר"ל הגמ' במנחות דף ס"ו ע"ב שלא ניתנו מעות אלא לצורך להם ועיין סנהדרין דף מ"ח דחזי תפיס ולכך ס"ל להירוש' פ"א דפיאה הנ"ל דאף לאחר מירוח אם קרא שם פיאה פטור מת"ג משא"כ במעשר וכן נ"מ להיפך דהנה מבואר במעשרות פ"א מ"ה דאם אין דעתו להוליכו לביתו נקבע הוא מיד ועיין תוס' ע"ז דף מ"א ע"ב ע"ש וס"ל דגבי תרומה לא מהני מה שמחשב להוליכו לביתו כיון שהוא בגדר הקדש והוה כמו דאמרינן בב"ק דף כ"א הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ולכך גבי תרומה מפריש מן הגורן רק היכא במקום שרוב מכניסין לבית אז גם בתרומה כן ועיין בירוש' מעשרות פ"ג ה"ג גבי מצא כלכלה דאמר שם דאם רוב מכניסין לשוק א"צ להפריש רק דמאי ואם מחצה על מחצה כ"ז שלא נכנס לבית מתקנן דמאי דממ"נ אם הוא מאותן שמכניסין לשוק כבר נפרש ת"ג ובמעשר רק דמאי ואם מאותן שמכניסין לבית עדיין לא נקבע ומותר לאוכלן עראי בלא תרומה ואח"כ אמר שם דזה דוקא בדבר שאין לו גורן אבל בדבר שיש לו גורן אפילו רוב מכניסין לבתים מ"מ תרומה כבר הפרישן בגורן ע"ש ומהירוש' דשם מבואר דמעשר הוה ג"כ קבע כמו תרומה דאם עישר פירות שנגמרה מלאכתן עד שלא תרם אסור לאכול מהפירות עראי מחמת הת"ג ולכך קאמר שם דכיון דאינו מפריש רק מחמת ספק שוב לא קבע דאל"כ הוה כמו מקדים מעשר לת"ג כיון דע"י זה נקבע ולקמן בהל' תרומות אבאר זה. עכ"פ מבואר דתרומה צריך להפריש מגורן לכ"ע ועי' ברש"י נדה דף מ"ז ע"ב גבי הך דהל' כדברי כולם להחמיר דמבואר שם דאם הפריש מדבר שהכניס לבית על דבר שלא הכניס לא מהני או להיפך וכן מוכח מדברי התוס' יומא דף י' ע"ב והוא תמוה ע"ש בתו"י והרי מבואר בכ"מ להיפך אך לפי מש"כ י"ל דרש"י ר"ל במעשרות דאז לא מהני עד שלא נטבלו לגמרי להפריש על פירות שנטבלו לגמרי ובתרומות קאי אתרומה ושפיר חל מחמת גדר קדושה וכמש"כ. ובאמת זה תליא במה שכבר הארכתי בח"א אם התרומה הוה תיקון הטבל או תרומה מיקרי אוסר הטבל דיש בזה מחלוקת בכ"מ ועיין סנהדרין דף פ"ג ע"א דאמר שם דטבל יש לו תקנה ונותר אין לו תקנה וקשה דהא נותר ג"כ יש לו תקנה כמבואר בזבחים דף מ"ג ע"ב וגבי טבל גם כן נחסר מה שצריך להפריש התרומה ודוחק לומר משום דגבי נותר בעי דוקא משלה האור ברובו כמש"כ בזה לעיל אך לפי מש"כ א"ש דכאן התרומה הוא האוסר ואם כן לא זה חסרון מה שנוטל האוסר. וא"כ נמצא כך דהקדש אינו פוטר רק אם יש עליו חיוב תכף אבל אם אין עליו חיוב אף דיכול לחול עליו שם תרומה ומעשרות אין ההקדש פוטרן וה"נ גבי פיאה אף דמבואר בחולין דף קל"ח דמעידנא דאתחיל לקצור מחייבה כולה שדה ע"ש ר"ל דאז ראוי לקרות שם פיאה על כל השדה וכמבואר כאן בירושלמי רפ"א אבל לא שנתחייב כל השדה בפיאה. גם י"ל דנ"מ לפי מה דמבואר בירושלמי פ"ג דפיאה והובא בדברי רבינו לקמן בפ"ב ה"ו דאם קוטף מלילות מעט מעט אפילו כל השדה פטור מפיאה וע"ש בירושלמי ולקמן בסוף פ"ד דאם בצרן לעשותן יין צריך לשייר מקצת וכן הדין לגבי מעשרות לשיטת רבינו בהל' מעשרות פ"ג ה"ו דאם מכניסו במוץ להאכיל לבהמה אז מותר אפילו לא ישייר ולאדם רק מעט מעט ר"ל שצריך לשייר מקצת כמו גבי פיאה גבי שבלים לעיסתו ואם נגמר אז לבהמתו מותר להאכיל עראי אפילו בתוך הבית כמבואר שם בהלכה כ' וה"ה גבי פיאה אם התחיל לקצור אז אף אם רוצה לקטוף מלילות מכל מקום צריך לשייר וכן הדין גבי חלה עיין פ"ג דמסכת חלה מ"א דקודם גילגול אף לאחר עירוס מותר לאכול עראי אבל קבע אסור וכן הך עראי יהי' צריך שישייר מקצת. אך זה נ"ל דגבי תרומה מפירות חו"ל שנכנסו לארץ אף דחייבים במעשרות אם נקבעו בארץ עיין בדברי רבינו בפ"א מהל' תרומות הכ"ב מ"מ יכול להאכילם לבהמה אף קבע ויכול לאוכלם עראי אף שלא שישייר דשם ליכא מצוה רק תיקון האיסור ויוכל לבטלו וגם י"ל דשם ליכא מצות נתינה לכהן ויוכל למוכרן וכבר הארכתי בזה בהלכות כלאים:

2 חולין פתח ↗

וְהָא הַאי קְרָא בִּלְוִיִּם כְּתִיב? כִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נִקְרְאוּ כֹּהֲנִים ״לְוִיִּם״, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן: ״וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק״.

7 והא האי קרא בלוים כתיב - ואמרן בהו דאין נפסלים אלא בקול:

8 וזה אחד מהם והכהנים הלוים בני צדוק - דע"כ צדוק כהן הוה וקרי להו לבניו לוים על שם שמשבט לוי הם. ואני שמעתי לשון לוים שמשים כמו במדבר יח וילוו עליך וגו':

1 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה והא האי קרא בלוים כתיב. ואמרן בהו דא"נ אלא בקול. מוכח להדיא דמפרש דהא דמעטינן שילה וב"ע מפסול דשנים הוא אפי' מפסול דקודם שלשים. אולם מהרמב"ם פ"ג מהל' כה"מ הל' ז' וח' משמע דלא ממעטינן אלא מפסול דאחר חמשים וע"ש בכ"מ. וכ"מ מלשון הברייתא דלעיל דפסול שנים היינו מבן נ' ומעלה דקאמר לפי שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב כו'. ולא מייתי קרא דמבן חמש ועשרים כו' דריש הפרשה. וכ"ה במ"ר נשא אצל פקודי בני גרשון וז"ל "מבן שלשים שנה וגו' באהל מועד היו פסולים מנ' שנה ולהלן אבל משנכנסו לא הי' נפסלין אלא בקול". ועמש"כ בס"ד בסוטה מו. אבל אנכי תמה על מאורי עינינו דבד"ה א' רפכ"ג כתיב ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה כו' ושם בפסוק כ"ד כתיב מבן עשרים שנה כו' כי בדברי דויד האחרונים כו' מבן עשרים כו' כי מעמדם כו' וע"ש ברד"ק. ושם מיירי בלוים ממש לא בכהנים ע"ש: ודע דהמציין הקרא דויעמדו כו'. לדה"י טעה כי הוא בעזרא ג' ח' וצריך להגיה ויעמידו את הלוים. ועי' בהשגות הרמב"ן לספר המצות בשורש ג':

« רש"י על חולין כ״ד ע״ב:ו׳ רש"י על חולין כ״ד ע״ב:ח׳ »