רש"י על בבא מציעא ע״ד

1 לאו בידו - שמא לא ימכרוהו לו:

2 דלא צר וחתים - מעות של כל איש ואיש לבד:

3 סיטומתא - חותם שרושמין החנונים על החביות של יין שלוקחין הרבה ביחד ומניחין אותו באוצר הבעלים ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות:

4 ובאתרא כו' למיקני - שרגילין לרשום על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו כאלו משך קני:

5 מחוסר שתים - שתי מלאכות:

6 פוסק עמו - ואע"פ שלא יצא השער דהא יש לו אבל מחוסר שלש. כאין לו דמי:

7 משדא בחמה - שטוח העומרין בחמה:

8 ומידרא - לזרוק המוץ לאחר הדישה ברחת ברוח:

9 כגון דשדי בחמה ויבש - דאכתי גדיש קרי ליה:

10 בידי אדם - אם מלאכות שהדבר מחוסר בידי אדם אפי' מאה הן פוסק:

11 בידי שמים אפי' אחת אינו פוסק - דמי יימר דאתיא ויהא בידו להשלים הלכך כאין לו הוא:

12 האיכא מידרא - דבידי שמים היא שצריך רוח שאינה מצויה:

13 אפשר בנפוותא - וו"ן בלע"ז:

14 על העביט - כולהו לאותבינהו לרב ושמואל נקיט לה ואזיל:

15 מכמר - הוחמם:

16 למידש - לדרוך בגת:

17 מנגד - למשוך היין אל הבור שלפני הגת:

18 כדתני ר' חייא - לקמן:

19 על הכומר של זיתים - דתנן במתניתין לעיל בבא מציעא דף עב: מעטן תנא ליה איהו במתני' בלשון כומר לומר שכבר נתחממו:

20 בי דפא - בית הבד של שמן:

21 לפופי - אמולידי"ר בלע"ז לשון מלפפין הוולד שבת דף קכט: שמגלגלו לפי מדתו אם גדולות אם קטנות ועושה להן בית קיבול:

22 ומשרף - לצרפו בכבשן:

23 כגון דמלפף ויבש - ואכתי ביצים קרי להו לשון ביצה מרשק"א שהעפר מגובלת עם המים:

24 ומידק - לאחר שנשרפו האבנים הרי הן חתיכות שרופות ומוציאין אותן מן הכבשן ונותנין בהן מעט מים וצוברין אותן ונידוכות מאליהן כקמח טחון:

25 משראוי לשקען בכבשן - משהכין והזמין את האבנים ואת העצים והכל בידו ואין חסר אלא מלאכת השריפה:

26 בד"א - שצריך שיהא מוכן בידו:

27 בעפר לבן - שאינו מצוי וכשהיו מכניסין אותו אין מכניסין אותו אלא מגובל ועשוי ביצים:

28 אבל בעפר שחור - שהוא מצוי במקומו אין צריך שיהא בידו שאם אין לזה יש לזה:

29 מכי עיילי עפרא - משהכניס המוכר וצבר עפר בביתו ועפר שחור היה:

30 עשיק עפרא - יקר ואינו מצוי:

31 סמכא דעתיה - דכל אחד והחוזר יקבל מי שפרע:

32 לא סמכא דעתיה - דלמא לא משכח עפרא וליכא מי שפרע שהוא עצמו לא נסמך עליו אלא נתן על הספק:

33 ימות הגשמים איכא בינייהו - תנא קמא כל ימות השנה קאמר ופליג עליה רבי יוסי ואומר לא שנא ימות החמה ולא שנא ימות הגשמים עד שיהא לו למוכר זבל באשפות וחכמים מתירין אף על פי שאין לו יש לאחרים אם ימות החמה הן שהכל יש להן זבל שכבר נרקב ונישוף בימות הגשמים ונעשה זבל אבל בימות הגשמים לא:

34 ופוסק עמו כשער הגבוה - אכולה מתניתין קאי שצריך לפסוק עמו שאם יוזלו ויפחתו דמי השער ויגבה שער הפירות שיתנו יותר בסלע שיתן לו כשער הזול ואם לא פסק כן. יקבל על כרחו כשער שפסק:

35 ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה - ופסק עם מוכרי נדוניא תכשיטי הבנות ונתן להם מעות להיות מוכנים ליום פלוני ועשאו חמיו שליח לפסוק:

36 זל נדוניא - ורצה לחזור שאין חמיו רצה לקבלה בדמים הללו:

37 מוכר קהדר ביה - כשאינו מקיים תנאו ליתן כשער הזול:

38 וממאי - דמתני' דמצריך ליה לפסוק כשער הגבוה אפילו לרבנן קאמר דפליגי עליה דר' שמעון בפרק הזהב לעיל בבא מציעא דף מד. ואמרי דלוקח יכול לחזור בו כמוכר ואין לו עליו אלא מי שפרע בחוזר בו אף בלא נשתנה השער ואפילו הכי אמרינן במתני' כי נשתנה השער ואיכא למימר הואיל ולא נתן המעות על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער דעתיה אתרעא זילא הוא לא אמרינן הכי אלא אם כן פסק בפירוש שער הגבוה דשקיל כהשתא ואי לא שקיל כמעיקרא או יקבל מי שפרע:

39 דלמא מתני' - דאצרכא לפרושי:

40 רבי שמעון היא דאמר מעות קונות - וגבי מוכר הוא דתקון רבנן חזרה כי לא משיך מיניה ומקבל מי שפרע אבל לוקח לא מצי הדר ביה מכי יהיב זוזי אף כי לא נשתנה השער ומשום הכי כי נשתנה השער נמי הואיל ומעות קונות לא מצי הדר ביה האי לוקח דמתני' דקנו ליה זוזי אבל לרבנן דאמרי אף לוקח יכול לחזור בו אפילו בשעה שלא נשתנה ולא קני אלא לקבולי מי שפרע היכא דנשתנה השער והוא לא נתן מעות אלא ע"מ לקבל לאחר זמן אימא לך דמי שפרע נמי ליכא ואפילו לא פירש:

41 דדעתיה דאיניש - שפוסק עד לאחר זמן:

42 אתרעא זילא הוא - אם ישתנה בתוך הזמן:

43 אימור דאמר רבי שמעון - דלוקח לא מצי הדר ביה:

44 בחד תרעא - כגון שלא נשתנה השער או הפוסק ע"מ לקבל מיד ונשתהה ובתוך כך נשתנה השער דכי פסק לאו אדעתא דתרעא זילא פסק:

45 בתרי תרעי - כי מתניתין:

46 מי אמר - מודה הוא דחוזר ואין עליו אלא מי שפרע וכי נמי אוקמת לה כרבי שמעון להנצל מקללת מי שפרע מצריך לה לפסוק כשער הגבוה ואם לא פירש וחוזר בו מקבל מי שפרע וה"ה לרבנן דבתרי תרעי לא פליגי:

47 דאי לא תימא - דמודי ר"ש בתרי תרעי דלוקח יכול לחזור בו ויקבל מי שפרע:

48 לית ליה - בתמיה:

49 והתניא מכל מקום כך הלכה כו' - ור"ש קאמר לה בפרק הזהב לעיל בבא מציעא מח.:

50 ותיפוק ליה - דאין כאן מי שפרע אצל לוקח נדוניא זו דהא שליח שויה של בית חמיו עשאוהו שליח לפסוק וחמיו חוזר בו ומה בידו של זה לעשות שב"ד מקללין אותו וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא דמצי אמר היה לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובדבר עיוות במה שהיה עליו לתקן לא נעשה שלוחו:

51 בתגרא דזבין ומזבין - לא שליח נעשה אלא הוא פסק עם חתנו וחתנו פסק עם אחרים ומשתכר א"כ לא פסק חמיו עמו וזה פסק כדי למוכרה לחמיו ולהשתכר:

52 מתני' חטין בחטין לזרע - סאה בסאה ובגמרא מפרש טעמא:

53 שהיה ר"ג - כלומר לכך הוצרך לשנות משנה זו לפי שהיה ר"ג מחמיר שאם הוזלו נוטל מהן כשער הזול ואשמועינן מתניתין לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו:

54 גמ' שלא ירד - עדיין לא ירד האריס לתוכה לעובדה בשום עבודה:

55 אבל ירד אסור - כדמפרש ואזיל:

56 רבי אידי אסברה לי - פירש והבינה לי:

57 ביזרא - הזרע:

58 מצי מסלק ליה - בעה"ב הלכך אפילו ירד וכבר חרשה הואיל וביד בעה"ב לסלקו בשביל שאין לו זרע כשלוה ממנו וזורע וכשיוקרו חטין יתן חטין אין זו הלואה אלא לבציר מהכי נחית הרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו ע"מ שיטול בעה"ב הזרע תחלה. מחלק המגיע לאריס והאריס יטול השאר בשכר טרחו ויטול פחות משאר אריסין כשיעור הזרע ועל מנת כן ירד שיטול פחות משאר אריסין כשיעור הזרע:

59 מרי ארעא יהיב ביזרא - וזה היה קרקע שלו יפה ושינה ממנהג העיר להטיל על האריס הלכך אם פסק כן עמו בתחילתו קודם שירד דמצי מסלק ליה כי נחית לבציר מהכי נחית ואין זו הלואה אבל ירד ומתחילתו לא פסק עמו שיהא הזרע שלו ואחר מיכן נתרצה מאליו ע"י קבלת דמים או מתנה אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימא לבציר מהכי נחית והלואה היא גביה ואסור: