רשב״א על נדרים ל״ו

1 מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן כו'. והא דלא מותיב לה ממתניתן דקתני נמי מקריב עליו חטאות ואשמות, משום דההיא לא מוכחא בחטאת חלב, דדלמא בחטאת ואשם של מצותו דומיא דקיני זבין וזבות, מדלא קתני מקריב עליו קרבנותיו וכדאמרינן לעיל.

2 ואי אמרת שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול, לימא ליה לתקוני שותיך שויתיך – לפי הש"מ ולא לעוותי. קשיא לי והא אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה רבה מיהו וכדאמרינן בעבודה זרה נד, א. ויש לומר דהני מילי בשאר איסרים, אבל הכא אי בעי שליחות כשהוא משנה שליחותו לעוות נמצא שאינו שליח לכך, ולא הוי כשוחט קרבן אלא כנותר, ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי, ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר, אלא פיגול הוא דקשיא ליה כן נראה לי.

3 גופא אמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת כו'. וכאילו אמר כו' דהא הוה ליה למיתני שכן אדם מביא על אשתו שוטה, ובתר הכי אלא מעתה. כן נראה לי.

4 האי שוטה היכי דמי כו' אלא הא דאמר רב יהודה מביא אדם קרבן על אשתו שוטה. לא בחטאת חלב קאמר אלא ביולדות, ואי נמי בכל הקרבנות ובפקחת.

5 שה לבית לאו דאורייתא. כלומר וקטנים אינן צריכין להמנות ואם מאכילים מפסחו לא הוי מאכיל פסח שלא למנויו, דלא אסר רחמנא פסח שלא למנוייו אלא להני דאיתנהו במצות תכוסו, אבל הני דלא שייך בהן הנאה לא מתסרי כדין שלא למנוייו, מידי דהוי אנשים דרשות. תוספות כאן ד"ה יביאו אדם.

6 הא דאיבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או לא, מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך. קשיא לי והא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה, אלא גזירת הכתוב היא בבא מציעא כב, א דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ותדע לך שהרי האומר לחברו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום למאן דאמר חזקה אין שליח עושה שליחותו – לפי השי"מ, אמרינן בריש פרק קמא דחולין יב, א שאינו תרום, דדלמא איניש אחרינא שמע והלך ותרם ורחמנא אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ואף על גב דהתם ניחא ליה שתקנו את כריו. ויש לומר דתורם משלו על חברו שאני, דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי, אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש, ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לו לאדם שלא בפניו, או לאו זכות לו דמצוה דנפשיה עדיף ליה. כן נראה לי.

7 אלא לדעתא דנפשיה ואי אמרת צריך דעת הא קא מהנה ליה. נראה לי דלישנא יתירה הוא, והוה ליה למימר הכי אלא לדעתא דנפשיה אלמא אין צריך דעת.

8 תא שמע המקדיש מוסיף חומש, ומתכפר עושה תמורה, והתורם משלו ע"מ על שאינו שלו טובת הנאה שלו. דכתיב עשר תעשר ונתת אמעשר קאי, כלומר שתהא נתינה ממי שהמעשר ולא קאי אתבואת זרעך כדאמרינן לעיל, ובפרק קמא דתמורה י, א מפרש ליה לקרא הכין, שהמעשר תקינו ביה ונתת שתהא טובת הנאה שלו.

9 במקום שנוטלים על המקרא ואין נוטלין על המדרש. קשיא לי אם כן ליתני מלמדו ובמקום שנוטלים עליו שכר תפול הנאה להקדש, וכדתניא גבי מחזיר לו אבדתו. ויש לומר דאגב אורחיה קא משמע לן, דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למישקל, על המדרש לא בעי למישקל.