רשב״א על מגילה כ״ז

1 כיון דלא מעלי ליה אסור או דילמא כיון דליכא עילויא אחרינא שפיר דמי. מכאן נראה לי דפשיטא להו דכל היכא דאיכא לעלויי מעלינן. והיינו נמי דאמרינן בסמוך אימא סיפא אבל לא חומשין במטפחות ספר תורה חומשין הוא דלא הא תורה שפיר דמי ולא אמר במטפחות ספר הוא דלא במטפחות חומשין שפיר דמי, דאלמא דפשיטא להו דחומשין במטפחות חומשין לא כיון דאיכא לעלויינהו לספר תורה. והיינו נמי דכי מייתינן מדתנן לעיל מגילה כו, א אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים ודייקינן ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי איצטריכינן לדחויי מתניתין דיעבד כי קא מיבעיא לן לכתחילה ולא אמרינן אימא רישא לעיל שם ספרים יקחו תורה תורה הוא דלוקחין הא ספרים לא, והיינו כטעמא דאמרן דכיון דאיכא לעלויי מעלינן. ומיהו קשיא לי מדתנן בסיפא לעיל שם ספרים לא יקחו מטפחות, דמשמע מטפחות הוא דלא הא ספרים בספרים שפיר דמי. אלא דמתניתין ליכא למשמע מינה כלום, אבל מהנך דאמרן איכא למידק. ואפשר לי לומר נמי דלא איבעיא להו אלא בספר תורה בלבד ומשום חומר קדושת ספר תורה ואי נמי בתשמישי ספר תורה כמטפחות ספר תורה ודכוותייהו להשתמש בהן בספר תורה אחר אבל לא למכרן ולקנות בהן ספרים או מטפחות אחרים כמו שכתבתי במשנתינו לעיל מגילה כה, ב ד"ה מטפחות, והיינו דלא מייתינן הכא אלא מספר תורה ותשמישיו ולא דייקינן מהנך דמתניתין לא מרישא ולא מסיפא, וכן נמי בגלילת מטפחות דבברייתא לא דייקינן אלא מגלילת ספר תורה במטפחות ספר תורה ולא מחומשין ונביאים, והלכך בספרים וכן נמי במכירת תיבה ומטפחות ואפילו דספר תורה ולקנות אחרים דכוותייהו שפיר דמי אע"ג דלא מעלינן להו וכל שכן בבית הכנסת ובבית המדרש. וצריך עיון.

2 הנחה קאמרת הנחה שאני דלא אפשר דאי לא תימא הכי מיכרך היכי כרכינן הא קא יתיב דפא אחבריה. קשיא לי מאי קאמר, שאני כריכה משום דהכי מינטר טפי. ותדע לך, דהא קיימא לן מדביק אדם ספר תורה נביאים וכתובים בכרך אחד וכדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא יג, ב ואפילו הכי לכולי עלמא אין מניחין נביאים וכתובים על גבי ספר תורה. ויש לי לומר דהכא מתרץ כמאן דאמר התם אין מדביקין אלא תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן. אלא דקשיא לי דאם איתא הוה ליה למימר הניחא למאן דאמר אין מדביקין אלא למאן דאמר מדביקין מאי איכא למימר. ועוד דאם כן לדידן דקיימא לן כמאן דאמר מדביקין אם כן סלקא לן ראיה מהא דמניחין תורה על גבי תורה דלא בעינן עילויא. וצריך לי עיון. וכתוב בספר המאור, הרב ר' אפרים ז"ל כתב דהא מתניתין דלעיל מגילה כה, ב-כו, א קשיא רישא אסיפא דכוליה רישא שמעינן מינה דהיכא דלא מעלי ליה אסור וסיפא שמעינן מינה דלא בעינן עלויי וכיון דקשיא רישא אסיפא ליכא למשמע מינה אי מעלין דוקא אי אין מורידין דוקא, אלא מדקאמרינן לקמן בענין ספר תורה כיון דלא מעלי ליה אסור אלמא מעלין דוקא, ואיידי דתנא רישא ספרים לוקחין בדמיהן תורה דדוקא תורה ולא ספרים תנא נמי סיפא ספרים לא יקחו מטפחות ולעולם אפילו ספרים לא יקחו בדמיהן ספרים אלא תורה, עד כאן. וזה שלא כדברי הפירוש השני שפירשתי למעלה. ולפי דברי הרב ז"ל צריך ליזהר במטפחות ספר תורה ועטרותיהם שלא לגלול ושלא לעטר בהן אפילו ספר תורה אחר. ומכל מקום אלו שמתנדבין ומניחין בבית הכנסת מותר להשתמש בהן כל ספר וספר דעל דעת כולן הוקדשו ולא לספר ידוע, אבל אלו שמניחין בביתם ואחר כך מקדישין כיון דעל דעת אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר אסור להניחו בספר תורה אחר דהא בעינן עילויא. ומיהו אם עשאן להשתמש אפילו הדיוט מותר דהוה ליה כצר ביה ולא אזמניה דבברכות כג, ב, ואע"ג דאזמניה אפילו לספר תורה כיון דלא אזמניה לספר תורה בלחוד שרי. ירושלמי פ"ג ה"א עי"ש: ר' ירמיה אזל לגולנה חמתון יהבין מכושא גו ארונא אתא שאיל לר' מאיר אמר ליה אני אומר לכך התנו עליו מבתחילה, ר' יונה עבד ליה מגדל ואתני עילויה עלאי דספרין וארעאי דמנין. ומכאן ראיה לאלו שמשימין עטרות ספר תורה בראש הקורא בסיום התורה שהוא מותר, שאני אומר לכך התנו עליו מבתחילה. ורבינו האי גאון ז"ל שאסר לשים בראש חתנים, התם הוא לפי שהחתנים באין לעטר עצמן בעטרות ספרים ואין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישתמש הדיוט בהן לכבוד עצמו, אבל התם לכבוד קריאת התורה משתמשין בהן ואני אומר לכך התנו מתחילה. כך נראה לי. תוספתא פ"ב ה"ח: משאיל אדם מטפחתו לספר וחוזר ולוקחה ממנו, מטפחות ספרים משנין אותם מספרים לספרים. ומכאן משמע דלא בעינן עילויא ואין מורידין דוקא. ומה שלא הביאו בגמרא דילמא לא ידעי לה. ואי נמי דילמא משבשתא היא. אבל לפי הפירוש השני שכתבתי למעלה בדיבור הקודם דלא איבעיא להו אלא בספר תורה דוקא איכא לאוקומא להדין תוספתא במטפחות שאר ספרים, דלעולם קורין ספרים סתם לנביאים וכתובים ולא לתורה אלא או תורה או ספר תורה וכדאיתא במתניתין לעיל כו, א. ומכאן ראיה למה שכתבתי למעלה.

3 אבל גבו והותירו מותר. קשיא לי דהא תניא תוספתא שקלים פ"א ה"ח מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים, ומאי שנא הכא דאמרינן גבו והותירו מותר. ואולי שאני הכא דאין דעת בני העיר לתת המותר לבית הכנסת כיון שיש להם אחד, וכן בספר וכן בכולן דדי להם באחד, אבל שבויים ועניים כיון דאיכא טובא וכל יומא מצטריך להו אדעתא דהכי יהוב דמה שהותיר יהא לעניים ולשבויים אחרים.

4 מתני': אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירו. קא דייקי רבוותא ז"ל בהא, כיון דסבירא ליה לרבי מאיר לעיל בעמוד זה דאין מוכרין אפילו מרבים ליחיד וכל שכן להוציאה לחולין אם כן למה צריך תנאי הא בקדושתה קיימא. ורש"י ז"ל נשמר מזה ופירש כדי שלא יראו המוכרין כמזלזלין בקדושתה וכאילו אינן חפצין בה. והרב ר' אפרים ז"ל פירשה לזו בבית הכנסת דיחיד, דכיון שהיא נמכרת ליחיד צריכה תנאי. ואינו מחוור בעיני, דמכל מקום עדיין בקדושתה הראשונה עומדת ולמה לי תנאי. ושמא של יחיד כיון שאין אומרים בה דברים שבקדושה נמכרת היא אפילו לרבי מאיר לשם חצר, ולכך צריך תנאי. והרב בעל המאור ז"ל כתב דמתניתין מילי מילי קתני, אם מכרו לעלות בדמים מותר לחלל קדושתו ואפילו לרבי מאיר כדקתני רישא לעיל מגילה כה, ב לוקחין בדמיו תיבה, ואם מכרו להעמידו בקדושתו עושין בדמיו כל צרכן, ובזו אסר רבי מאיר למכור משל רבים ליחיד אבל משל רבים לרבים מותר ועושין בדמיו כל צרכן ואע"פ שלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, שאלמלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לשתות שכר בדמיו מותר, ובתר הכי קתני אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי כשמוכרין אותו לעלות בדמיו ולחלל קדושתו בקדושת הדמים, והיינו דקא הוינן בגמרא היכי דיירי בה הויא ליה רבית אלמא כשמוכרין לבית דירה עסקינן, והא לאו דוקא אלא או לפירושא דידן או לפירוש הרב ר' אפרים ז"ל אבל לפירוש רש"י ז"ל הוה ליה למימר היכי מצלו בה, עד כאן. ואינו מחוור בעיני כלל, דהא ספרים ומטפחות ותיבה בקדושתן הן עומדין ואפילו הכי קתני לעיל מגילה כו, א ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת. ועוד דעלה אתא רבי מאיר והוסיף דאף היא עצמה למכור מרבים ליחיד לא ימכור ואף על פי שמעלין בדמים. ופירוש רש"י ז"ל נראה עיקר, ומה שהקשה מדקאמר היכי דיירי בה לאו קושיא היא, דהיכי מצלו בה משום דדיירי בה הוא דעיקר איסורא משום עמידתה למוכר הוא והא והא חדא מילתא היא, ועוד כתיב תהלים סא, ה אגורה באהלך עולמים.

5 רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. ראיתי בתוספות במסכת ערכין דלכולי עלמא אי אתני בהדיה דאי מהדר ליה זוזי מנכי ליה דמי פירי דאכל שרי דהא לאו רבותא קא אכיל אלא מן קרנא קאכיל, אלא הכא בדאמר ליה את קא יהבת לי כולהו דמי כשיעור קרנא והדר אנא מהדרנא לך דמי פירי. וא"ת ומה איכפת ליה דאתני הכי והפוכי מטרתא למה לי. י"ל דניחא ליה כי היכי דלא להוו ליה זוזי דליפרקה, דאי הוי מנכי ליה מעיקרא כשיעור מאי דאכל זימנין דמלו פירי לדמי קרנא ואי נמי פשו עליה זעיר ופרע ליה ומסלק ליה. ואינו מחוור. ולענין שמעתין הקשו בתוספות לרבא דאמר דלכולי עלמא צד אחד ברבית אסור אם כן כמאן מיתוקמא מתניתין דפרקא בתרא דערכין לא, א דקתני המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש הרי זה כמין רבית ואינה רבית, ואמאי אינה רבית והלא איכא צד אחד ברבית דשמא יגאלנה. ותירצו הם ז"ל דמודה רבא דלתנא דההיא מתניתין דערכין ודאי צד אחד ברבית מותר, ורבי מאיר דמתניתין דהכא הכי נמי סבירא ליה וכדאמר רבי יוחנן הכא, דליכא למימר דהכא נמי לרבא פליגי רבי מאיר ורבנן ברבית על מנת להחזיר דרבי מאיר סבר שאם יחזירו בית הכנסת יתנו שכר מה שהתפללו בו דהא לא אפשר דאם כן יוכלו הלוקחין להפסיד הרבה כשדרו בה כפי הדמים שלקחוה והם לקחוה לחלוטין, אלא שמע מינה דסבר רבי מאיר צד אחד ברבית מותר אפילו לרבא. ואין שיטתם מחוורת בזה כלל לפי דעתי. וההיא דערכין ודאי כרבי יהודה אתיא ואפילו לרבא, ומשום רבית על מנת להחזיר הוא דקתני כמין רבית ואינה רבית. ותדע לך, דסוגיין דהתם בערכין שם ועמוד ב הכין הרי זו כמין רבית ואינה רבית והתניא רבית גמורה אלא שהתורה התירתה אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה והא רבנן דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר וכו' מאי בינייהו אמר אביי צד אחד ברבית איכא בינייהו רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא ברבית על מנת להחזיר קא מיפלגי וכו', אלמא כיון דרמינן מתניתין אברייתא ומשני רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה הא רבנן ועלה קאמרינן מאי בינייהו משמע דלאביי מתניתין וברייתא דמוקמינן כרבי יהודה ורבנן בצד אחד ברבית פליגן, ולרבא נמי מתניתין וברייתא ברבית על מנת להחזיר פליגן דהא אוקימנא להו בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן, דאי לא תימא הכי אלא דרבא אפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בלחוד קאי ולא אמתניתין הוה ליה לפרושי ולתרוצי מתניתין וברייתא. ועוד דאם איתא דתנא דמתניתין דהתם ודהכא על כרחיה דרבא שרי צד אחד ברבית מאי דוחקיה דאוקי לפלוגתייהו דרבי יהודה ורבנן במילתא חדתא דלא שמעינן ליה לחד מן תנאי בהדיא ושבק מאי דאשכחן לתנא דמתניתין דערכין ולרבי מאיר דהכא ומאי שמע ליה לרבי יהודה דלחמיר טפי בצד אחד ברבית מרבי מאיר ותנא דערכין ופליג אדרבי יוחנן ואביי ורב הונא בריה דרב יהושע בב"מ סה, ב דמוקמי ליה בהכין. ומיהו מדקאמר רבא צד אחד ברבית לכולי עלמא אסור לא קשיא לי דאפשר לפרש דמאי כולי עלמא כולי עלמא בהאי ברייתא, ודכוותה אשכחן ביבמות פרק רבן גמליאל יבמות נג, א דכולי עלמא יש תנאי בחליצה ודכולי עלמא דההיא ברייתא קאמר וטובא בתלמודא דכוותה, אבל הנך קושיאתא קא קשיאן לי. ובודאי דאף תנא דמתניתין דערכין משום היתר רבית על מנת להחזיר קאמר ולרבא בית בבתי ערי חומה בתנאי על מנת להחזיר הוא ובלא תנאי דכולי עלמא אסירי ואם יגאל תוך שנים עשר חדש מחזיר לו דמי פירי, ומתניתין הכי פירושה הרי זה כמין רבית בעוד שהוא אוכלו ואינה רבית דכיון דלבסוף הוא מחזיר ובתנאי הוא נמצאת אכילתו בהיתר דמדיליה קא אכיל, ותנא דברייתא סבר הרי זו רבית גמורה בשעת אכילתו אלא שהתורה התירתה עד זמן שיגאל. ואי נמי בשלא גאלו קאמר והכי קאמר, אם לא גאלו ונחלט ביד לוקח הרי זו כמין רבית כיון דבשעת אכילתו היה אפשר שיגאלנה מוכר ואפילו הכי אינה רבית, ותנא דברייתא סבר הרי זו רבית גמורה כיון שאכלה בשעה שאפשר שיגאלנה ונמצא שאין המכר מכר גמור עד סוף שנים עשר חודש אלא שהתורה התירתה. כך נראה לי. וקיימא לן כרבא דרבית על מנת להחזיר אסור כרבנן, וכההיא דאמרינן בפרק איזהו נשך בבא מציעא סה, ב עי"ש פעמים ששניהם אסורין כגון דאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו כיצד יעשו ישלשו את הפירות, דמשמע משלשין אין אבל כשאחד מהם אוכל את הפירות ואפילו בתנאי שיחזיר לבסוף אסור דהוה ליה רבית על מנת להחזיר. ואע"ג דבכוליה תלמודא נסיב לה לדברי רבי יהודה בצד אחד ברבית מותר כאוקימתא דאביי, מכל מקום אנן לא אשכחן לרבי יוחנן ולאביי ולרב הונא בריה דרב יהושע הכא והתם בערכין ובפרק איזהו נשך דפליגי עליה דרבא בהאי דינא דרבית על מנת להחזיר, אלא באוקימתא דברייתא ודמתניתין פליגי עלייה, ורבא הוא דפליג עליהו באוקימתא ודינא, אבל אינהו לא אשכחן להו דפליגי עליה בההוא דינא אלא באוקימתא, ומשום דסבירא להו דבית בבתי ערי חומה לא מיירי בתנאי ושיהא צריך להחזיר הפירות דלא אמרינן ליה לקרא על כרחיך בתנאי חזרת הפירות כתיבא דקרא סתמא כתיב ומשמע בלא תנאי ובלא חיוב חזרת הפירות, והא הוא דמייתי להו למימר דתנא דמתניתין סבירא ליה דאפילו צד אחד ברבית שרי ולא מטעם צד רבית על מנת להחזיר, דאי לאו הכין כיון דמשמע מדרבא דצד אחד ברבית חמור טפי מרבית על מנת להחזיר מאי דוחקייהו דאמרי דתנא דמתניתין ורבי יהודה דברייתא מקילין כולי האי אלא לאו כדאמרן, ורבא סבר דאי אפשר שיהא צד אחד ברבית מותר כלל ואי משום קרא דבית בבתי ערי חומה הנח ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקי נפשיה. כך נראה לי. ועוד נראה לי, דמהכא שמעינן דמאן דמזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל דאמרינן התם בקידושין נ, א דאי לא סליק ואי נמי סליק ולא מיתדר ליה חוזר המקח ללישנא קמא דרבא אין הלוקח רשאי לאכול פירות השדה עד שיעלה ויתדר ליה, דאע"ג דכשחוזר המקח מחזיר לו הפירות מכל מקום לא עדיף מרבית על מנת להחזיר דאסור, וכיצד הוא עושה ישלש את הפירות.

6 אמר רב יוסף מאי קא משמע לן רבי יהודה תנינא רבי יהודה אומר מוכרין אותו לשום חצר וכו'. קשיא לי שפיר קאמר רב יוסף מאי קא משמע לן רבי יהודה. ונראה לי דרב יהודה דיוקא דמתניתין קא משמע לן, דלא תימא דלרבנן אפילו בארבע אמות דלא קביעא קדושתייהו קאמרי. ודכוותה אמרינן בריש פרק האשה שנתאלמנה כתובות יז, ב ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן רב הונא דיוקא דמתניתין קא משמע לן. ובהכי מיתרצא לי קושיא אחריתי, דתני תנא קמיה דרב נחמן המשתין צריך שירחיק ארבע אמות ומתפלל והמתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין ואקשי ליה רב נחמן המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין אי הכי קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא, וקשיא לי ואמאי לא אותביה ממתניתין דאמר רבי יהודה והלוקח כל מה שירצה יעשה ואפילו רבנן לא קאמרי וכו' כדאמר רב יוסף הכא, וניחא לי דאמר לך האי תנא דלרבנן לא תימא הא ארבע אמות דלא קביעא קדושתייהו לא אלא הוא הדין דאסרי בארבע אמות. כך נראה לי. ועוד קשיא לי היכי פשיטא ליה כולי האי לרב יוסף דלא איצטריכא לאשמועינן ואמר דרבנן נמי מודו בארבע אמות משום דלא קביעא קדושתייהו, והא אנן תנן לעיל מגילה כה, ב בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת דאלמא רחוב קדושה יש בו וכדאמרינן בריש פירקין לעיל מגילה כו, א ואע"ג דלא מצלו ביה אלא באקראי בעלמא וכדאיתא לעיל שם, אלמא אע"ג דלא קביעא קדושתיה קדוש. ויש לומר דשאני רחוב דמזומן לכך אלא דלא מצלו ביה תדיר אלא לעתים ובאקראי. ומסתבר לי דהוא הדין דהוה מצי רב יוסף למימר ועד כאן לא קאמרי רבנן ואפילו בבית הכנסת אלא לעשותו בית המים קבוע אבל להשתין באקראי שרו, דאי לא תימא הכין רבינא דזבן ההוא תילא וזרעיה לעיל מגילה כו, ב נזהר היה בכל עת שלא ישתינו שם ואטו בחצר נמי לרבנן מי מצי מזדהרי כולי עלמא דלא ישתינו שם אלא ודאי שרי, אלא דחד מן תרי טעמי קאמר. אלא דאכתי קשיא לי טובא מאי דקאמר רב יוסף ואפילו רבנן לא קאמרי אלא בית הכנסת קבוע וכו' דמשמע מדרבנן איכא למשמע איסורא ואדרבא מדרבנן שמעינן היתר גמור ואפילו בבית הכנסת, דאם איתא דאסור למה לי תנאי לוקח יחוש לעצמו דהוא אסור. ויש לומר דמדקא מצרכי רבנן להתנות אלמא אסור דאי לא למה מתני הלוקח מה שירצה יעשה, אלא דמכל מקום צריך המוכר להתנות אף על פי שהלוקח יזהר בה ממילא כדי שלא יראה הוא כמזלזל בקדושתו ומוכרו לכל דבר. ואי נמי איכא למימר דלרבנן אין המוכר צריך להתנות בפירוש שלא לעשות בו אותן ארבעה דברים אלא שאסרו למכור לאותן הדברים, וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן מגילה כח, א ד"ה מתני' גבי מתניתין דועוד אמר רבי יהודה בסייעתא דשמיא. ומיהו אינו מחוור.

7 בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות משום ניצוצות. קשיא לי למה לי משום ניצוצות, תיפוק לי משום דתנן ברכות כב, ב כמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות. וניחא לי דצריכא אפילו עומד ומשתין במקום עמוק עשרה טפחים דאינו צריך להרחיק מהן, וכדתניא בפרק מי שמתו שם כה, א לא יקרא אדם את שמע לא כנגד צואת אדם וכו' היה שם מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה ישב בצדו ויקרא קריאת שמע.

8 לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה. פירוש: אע"פ שהוא מותר והיינו רבותיה. ומיהו מסתברא בארבע אמות ידועות של תפלה, דאי לא קדשינהו לכולהו שבילי דנהרדעא.

9 ולא כניתי שם לחבירי. פירוש: אע"פ שאינו כנוי של פגם משפחה, דבההוא מאי רבותיה הא אמרינן ראה ב"מ נח, ב כל המכנה שם לחבירו נופל בגיהנם, ולא יש לו מחילה אלא כל ימיו הוא שורף בגיהנם.

10 ולא ביטלתי קידוש היום. פירוש: ביין, אע"פ שהוא מותר בפת.

11 לא עשיתי קפנדריא. פירוש אע"פ שהיה שביל מעיקרו דשרי כדאמרינן לקמן מגילה כט, א.