רשב״א על קידושין כ״ג

1 איכא דאמרו קטן הוה ודלא כאבא שאול. זו היא גירסתו של רש"י. ופירוש דאלו לאבא שאול לא היה צריך לכך, דאפילו לאחר מיתה היה יכול לזכות בו. ואינו מחוור דדילמא לא נתכוון אלא כדי שלא יקדימנו אחר בחזרה בחזקה. והגירסא הנכונה וכאבא שאול. ויש מפרשים מדלא דקדק אחריו לראות אם היה מתעסק בעבודתו בשעת מיתה, שמע מינה כאבא שאול סבירא ליה דאפילו לאחר זמן קטנים המחזיק בהן זכה בהן, ולא נתכוון אלא להוליכו לביתו כדי שלא יזכה בו אחר. ואין זה נכון בעיני, דאם כן למאן דאמר גדול הוה כמאן עבדה, דהא לכולי עלמא גדולים קנו עצמן בני חורין, ואיך לא דקדק אם היה מתעסק בעבודתו משעת מיתה אי לאו. ועוד דהא אמרינן זה פירש למיתה וזה פירש לעבדות, אלמא תקיף עליה עלמא כולי האי, דקודם שנסתלק מעבדות כבר מת הגוי הגר. ורבינו תם פירש איכא דאמר קטן הוה, שאם היה גדול לא היה מועיל לו אף על פי שזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, דאפילו בשעבדות אחרים עליו קודם הוא את הכל לזכות בעצמו, כיון שיש לו יד אבל קטן שאין לו יד, זכה כל הקודם בו כאבא שאול, אבל לרבנן בין גדול בין קטן ואפילו עבדות אחרים עליו קנה עצמו בן חורין, דזכו בו מן השמים, ואינו מחוור בעיני כל הצורך. דאם כן למאן דאמר גדול הוה כמאן ודוחק הוא לומר דלישני נמי פליגי בהאי דינא נמי דללישנא קמא אמרינן דעבדות אחרים מעכבת בזכייתו. וללישנא בתרא אמרינן דאין עבדות אחרים מעכבת על יד העבד מלזכות בעצמו, שאין משמעות לשון הגמרא סובלת כן.

2 מתניתין: וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו. ירושלמי ה"ג אמאי לא תנינן וקונה את עצמו בראשי אברים שאינן חוזרין, אמר ר' יוחנן מפני המחלוקת, אית תנאי תני צריך גט שחרור אית תנאי תני אין צריך גט שחרור.

3 גמרא: והא לא תני הכי דתניא בשטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים דברי ר' מאיר. קשיא לי ודלמא על ידי אחרים דקאמר היינו שלא מדעתו, אבל מדעתו אף על ידי אחרים, ויש לומר דברייתא זו על משנתינו נשנית ופירושא דמתניתין היא.

4 ושאני כסף הואיל וקני ליה בעל כרחיה מקני ליה בעל כרחו. ואם תאמר כיון דיכול הוא לשחררו בעל כרחו בכסף ולפסלו מן התרומה ולאוסרו בשפחה כנענית, מאי טעמא דר' מאיר דאמר דבשטר על ידי אחרים לא, דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, דהא משמע פרק קמא דגיטין יא, ב דכל שיכול רבו לפוסלו בתרומה ולאוסרו בשפחה על ידי אחרים לא חשבינן ליה חובתו כשנותן גיטו על ידי אחרים אלא זכותו, דאמרינן התם יב, א אמר להם ר' מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה. וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה, שביק ליה ועריק ליה. ואהדרו ליה רבנן אי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכא דאיתיה, כלומר, וכיון שכן כשמוציאו לחירות על ידי אחרים לאו חובתו הוא אלא זכותו, ופרכינן ור' מאיר תינח עבד כהן דאיכא הפסד, אלא עבד ישראל במה מפסידו. ואהדר להו שאוסרו בשפחה מה שאינו יכול לפסלו במכירת אחרים, אלמא אילו יכול לפוסלו בשפחה בכסף על ידי אחרים אף בשטר היה יכול להוציאו לחירות על ידי אחרים ולא חשבינן ליה חובתו, ויש לומר דשאני הכא שאינו בידו של אדון לשחררו בכסף על ידי אחרים, שלא ימצא מי שיתן לו כסף כדי לשחררו. ואם תאמר אכתי לא ניחא דהא אי בעי מפקיר ליה ואסר ליה בשפחה, דבפרק בתרא דנזיר סב, ב מסקינן דר' מאיר כשמואל סבירא ליה דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור. ויש לומר דר' מאיר לית ליה דשמואל כדמוכח הכא מהאי טעמא דאמרן. והא דקאמר התם דכולי עלמא אית להו דשמואל, הכי קאמר דמהכא לא שמעינן מידי דלית ליה לר' מאיר כשמואל, אבל מהא דהכא ודאי שמעינן לה.

5 האי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד. קשיא לי לימא הואיל ומקנה ליה לאחר בעל כרחיה מקנה ליה לעצמו בעל כרחיה, דמאי שנא. ומינה דאפילו בשטר על ידי אחרים, דהאי שטרא והאי שטרא חדא נינהו, דמאי שנא מקנה לאחר ממקנה לעצמו. ויש לומר דאביי הכי קאמר כשם שנכנס אצלו בעל כרחו בכסף כך יוצא ממנו בעל כרחו בכסף, ומשום הכי פריך נימא כשם שנכנס אצלו בעל כרחו בשטר כך יצא ממנו בעל כרחו בשטר, ופרקינן שטר כניסה לחוד ושטר יציאה לחוד.

6 מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו'. והוא הדין דהוה מצי למימר אם כן בשטר על ידי אחרים אמאי, אלא דאלומי אלים לקושייה דבין בכסף בין בשטר שמעינן להו לרבנן דזכות הוא לו. ואם תאמר אמאי לא אהדר ליה דרבנן לאפוקי שאינו יוצא בכסף על ידי אחרים בעל כרחיה דעבד הוא דקאמרי, ולאפלוגי עליה דר' מאיר דאמר אפילו בעל כרחו, דהא ודאי משמע לכאורה דלרבנן דוקא שלא מדעתו הא בעל כרחו לא, דהא טעמא אמרינן לרבנן משום דזכות הוא לו ולא אשכחן דזכין לאדם בעל כרחו, וכן דעת הרב אלפסי דאין העבד יוצא בעל כרחו על ידי אחרים, וכמו שנכתוב לפנינו, ויש לומר דבשטר על ידי אחרים דקאמרי רבנן לאו בעל כרחיה דעבד קאמר, דשטר בעל כרחו על ידי אחרים לא אשכחן, אלא לשלא מדעתו הוא דאתא, וכיון שכן בכסף על ידי עצמו דקאמרי דומיא דשטר הוא ולאפוקי על ידי אחרים אפילו כהאי גוונא. ויש אומרים דכסף על ידי אחרים לרבנן אפילו בעל כרחו נמי איתיה, דלא משמע דרבנן מחמרי בהא טפי מר' מאיר, דאדרבה מקילי טפי מר' מאיר גבי עבד, ומסתמא רבנן נמי בכסף בעל כרחו מודו לר' מאיר כטעמייהו דאביי ורבא, והיא הנותנת דלא פריק ליה הכא דכסף על ידי עצמו לאפוקי על ידי אחרים בעל כרחו. ואם תאמר אם כן כי פריך מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו', דמשמע הא אילו הוה סבירא ליה דחוב הוא לעבד ניחא, הא הוה מי לאלומי קושייה ולימא דאפילו בעל כרחו נמי, משום דרבא דכסף קבלת רבו גרמה לו. איכא למימר דמשום דההוא טעמא אליבא דר' מאיר אתמר, לא פשיטא ליה מלתא דרבנן מודו ביה כי היכי דליקשו מיניה, ואקשו ממתניתין דגיטין יא, ב דתנינן בהדיא דזכות הוא לעבד. ול"נ דאפילו בשטר על ידי אחרים בעל כרחיה איתיה לרבנן, וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך, והתם על כרחך משום דזכות הוא לו, שאילו היה חוב לעבד חובתו על ידי אחרים לא אשכחן, הלכך נקט הכא טעמא דזכות כי היכי דתיסוק טעמא בין לכסף בין לשטר.

7 והא קיימא לן גיטו וידו באין כאחד. פירש רש"י שמעשים בכל יום שהעבד מקבל גיטו, ואי רבנן פליגי עליה דמלתא מי שבקינן רבנן ועבדינן כר' מאיר, ולא היה צריך לכך, דבהדיא מוכחא בפרק קמא דגיטין דסבירא להו לרבנן כן, דאמרינן התם יב, ב אמר ר' אלעזר אמרו לו לר' מאיר והלא זכות הוא לעבד כו', אמר להן ר' מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה, וכי תימרו אי בעי כתב ליה גיטא וזריק ליה שביק ליה ועריק ליה. אלמא לרבנן אי זריק ליה גיטה יצא לחירות, אם כן סבירא ליה דגיטו וידו באין כאחד. ומשמע נמי דמתניתין הוא דתנן בגיטין פרק הזורק גיטין עז, א הזורק גט לאשתו לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת כו', ופירש רבא התם טעמא משום דגיטא וחצרה באין כאחד, וגמיר לה ממאן דאמר בעבד בשטר על ידי עצמו, דאלמא דגיטו וידו באין כאחד, וליכא למימר דסתם מתניתין ר' מאיר, דהא עביד רבא עובדא הכי התם, ואי לאו דמתניתין רבנן, לא הוה שביק רבנן ועביד כר' מאיר.

8 אי הכי נערבינהו ונתנינהו. ואם תאמר ולמאי דכתבינן לעיל דרבנן נמי אית להו בכסף בעל כרחו מדרבא דקבלת רבו גרמה לו, אמאי לא פריק ליה משום דכסף על ידי אחרים אפילו בעל כרחו, ובשטר על ידי אחרים שלא מדעתו אין בעל כרחו לא, איכא למימר דעיקר פלוגתא דרבנן ליתא אלא לאפלוגי אדר' מאיר בכסף על ידי עצמו דוקא, וכיון דתרוייהו על ידי אחרים כשרין, הוה ליה לערבינהו, דהשתא נמי דקתני בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים הא לא משמע מינה בעל כרחיה אלא דומיא דשטר על ידי אחרים.

9 ושלש מחלוקת בדבר. פירש רש"י דבמתניתין גופא איכא ג' מחלוקות ר' מאיר וחכמים ור' שמעון בן אלעזר, ר' מאיר סבר בכסף על ידי אחרים דוקא, ואפילו בעל כרחו, משום דכסף קבלת רבו גרמה לו, אבל על ידי עצמו לא, משום דאין קנין לעבד בלא רבו, ובשטר על ידי עצמו משום דגיטו וידו באין כאחד, ועל ידי אחרים לא, משום דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, וחכמים אומרים בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו, על ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו, ועל ידי אחרים דזכות הוא לו, והוא הדין לשטר על ידי אחרים דזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, ועל ידי עצמו דגיטו וידו באין לו כאחד. ור' שמעון סבר בשטר על ידי אחרים דוקא, והוא הדין לכסף, מדקתני בברייתא אף בשטר על ידי אחרים, על ידי אחרים אין על ידי עצמו לא בכסף, משום דסבירא ליה דאין קנין לעבד בלא רבו, והלכך בכסף על ידי עצמו לא, ושטר משום דאין גיטו וידו באין כאחד, והלכך בשטר על ידי עצמו לא, וזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות הלכך בין כסף בין בשטר על ידי אחרים הו איוצא. ואינו מחוור דהא לא משמע דחכמים דמתניתין היינו חכמים דפליגי עליה דר' שמעון, חדא דהא בתר ר' שמעון קתני במתניתין ובלבד שיהא הכסף משל אחרים, ואם איתא ליקדמיה וליתנייה גבי חכמים, ועוד דסכינא חריפא מפסקא למתניתין, ועוד דמלישנא דגמרא לא משמע הכי, דקתני אלא בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים בשטר על ידי אחרים אין על ידי עצמו לא, ומני ר' שמעון היא, דאלמא ר' שמעון בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים סבירא ליה, וחכמים דמתניתין היינו ר' שמעון, ושלש מחלוקת לא במשנתנו עצמה נשנו, והיינו ג' מחלוקת דר' מאיר סבר בכסף על ידי אחרים דוקא משום דקבלת גרמה לו ולא על ידי עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו, ואפילו בעל מנת, ובשטר על ידי עצמו דגיטו וידו באין כאחד ולא על ידי אחרים דחוב הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו, ור' שמעון דהיינו חכמים דמתניתין, סבר דכסף אף על ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו בעל מנת, דליכא מאן דפליג בהא אלא ר' מאיר לבדו, ובשטר על ידי אחרים דוקא משום דזכות הוא לעבד, ובהני תרתי אית ליה לר' שמעון כרבנן, אבל על ידי עצמו לא, דלית ליה גיטו וידו באין כאחד, ובהא פליג אדרבנן, דרבנן סבירא להו גיטו וידו באין כאחד כדמוכח בריש פרק קמא דגיטין יב, ב ובמתניתין דהזורק עז, א, ובמאי דפריש עלה רבא כדכתבינן לעיל והיינו ג' מחלוקות, והא דקתני בדר' שמעון אף, לאו אכסף דנפשיה קאי, אלא אכסף דר' מאיר, דשמעיה לר' מאיר דאמר בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, אבל שטר על ידי עצמו אי, ואמר ליה אף בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, כלומר כמו שאתה אומר בכסף אף אני אומר כן בשטר, ובמקצת נוסחאות לא גרסי אף, ובתוספתא מפורש כן, דתניא התם בפרק קמא דמכלתין פ"א הלכה ד קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו מפני שהוא נותן משמאל לימינו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא כסף של אחרים, ואומר לו על מנת שאין לך רשות ליפדות אלא לפדות בו, ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר אף בשטר על ידי אחרים אבל לא על ידי עצמו עד כאן בתוספתא. וזה מבואר שלא כדברי רש"י, וחכמים היינו ר' שמעון דידיה, דאילו חכמים דעלמא בשטר אף על ידי עצמו סבירא להו, דגיטו וידו באין לו כאחד כדאמרן. ולענין פסק הלכה. קיימא לן כחכמים דבין בכסף בין בשטר בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים אפילו בעל כרחו ומשמע נמי דבכסף שעל ידי אחרים אפילו בעל כרחו, דכיון דאשכחן לר' מאיר דאית ליה הכי משום דקבלת רבו גרמה לו, ולא אשכחן רבנן דפליגי עליה בהדיא, לכאורה אינהו נמי כר' מאיר סבירא להו בהא, כדכתבינן לעיל. ור' אלפסי כתב בכסף על ידי אחרים אף על פי שנתנו לרב שלא מדעתו של עבד דקיימא לן זכות הוא לעבד שיוצא לחירות, משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דבעל כרחו לא, אלא דוקא שלא מדעתו ושיאמר העבד כששמע רוצה אני, אבל צווח לא יצא לחירות, דכי אמרינן זכין לו לאדם שלא בפניו הני מילי בשנתרצה כששמע, אבל בצווח לא, כדאמרינן בפרק יש נוחלין בבא בתרא קלח, א, ובשטר הסכימה דעת רבותינו הצרפתים שאינו בעל כרחו עד שישמע ויאמר רוצה אני, וכן ראיתי דעת רמב"ן נר"ו דשטר על ידי אחרים משום דזכין לאדם שלא בפניו הוא, ולא אמרו זכין לאדם שלא בפניו אלא כששמע ואמר רוצה אני, אבל בצווח לא. וקישא לי דהא בשמעתא דאמר ר' אלעזר אמרו לר' מאיר כו' דבפרק קמא דגיטין יב, ב משמע לכאורה אפילו בעל כרחו נמי, דהא אמר להו ר' מאיר מה תשיבוני על התרומה שאילו עבד כהן שברח אוכל בתרומה וזה אינו אוכל, וכי תימרו כתב ליה גיטא וזריק ליה עריק ושביק ליה, דאלמא משמע דיכול הוא לפוסלו מן התרומה בעל כרחו בשטר על ידי אחרים, דאי לא אף זה שברח אוכל בתרומה, דאי בעי צווח ואמר דלא ניחא ליה דלזכי ליה האי בשטר שחרוריה, ואי לאו דמסתפינא אמינא דהכא אפילו בעל כרחו נמי, ומתנת ממון שאני, דלאו זכות גמור הוא, ואדרבה חוב הוא מצד עצמו דכתיב משלי טו, כז ושונא מתנות יחיה, אלא מיהו מצד שנפשו של אדם מחמדתן קרינן ליה זכות, ואף על פי שהוא מצד עצמה חובה זכין לו שלא בפניו, אבל גט שחרור דזכות גמור הוא, דמתירו בבית חורין ומכניסו לכל מצות כישראל זכין לו מכל מקום, ואפילו עומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם, ואף על פי שבמציאה ובנכסי הגר ובלקט שכחה ופאה דזכות גמור הוא, וגר קטן שהטבילוהו על דעת בית דין שאין זכין לו בעל כרחו כדאמרינן בפרק קמא דכתובות יח, א הגדילו יכולין למחות, הכא שאני דאלו איתיה לעבד כאן כייפינן ליה לקבוליה בעל כרחיה, כי ליתיה נמי מזכין ליה בעל כרחיה, ומה שאין כן באשה, דאף על גב דמגרשה בעל כרחה מכל מקום על ידי אחרים לא, משום דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו, אבל הכא דזכות הוא לו, ועוד דיוצא בעל כרחו, זכין לו בעל כרחו, ועוד שלא יהא רבו עובד לעבדו ויהא מפסיד רצון נפשו בעקשותו של עבד. וגדולה מזו אמרו ב"ב יג, ב טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו, כדי שלא יהא זה מפסיד בעקשותו של זה, ורשב"ג דפליג ואמר אין שומעין לו, הא מתמהינן עליה מאי טעמיה, ומהדרינן משום דאמר ליה אי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה, דאלמא אי לאו דחובה היא לו מצד זה כייפינן ליה כנ"ל.

10 מאי טעמיה דר' שמעון יליף לה לה מאשה, ואף על גב דרבנן נמי לה לה מאשה גמרי, סבירא להו דלאו לכולהו מילי דעבד גמרינן ליה. אלא לגופו של גט, שיהא גיטו של זה כגיטה של אשה. וטובא איכא בפרק השולח כהאי גוונא דמר משוה להו ומר לא משוה להו כדאמרינן התם לט, ב מאי טעמיה דרבי גמר לה לה מאשה מה אשה איסורא ולא ממונא אף עבד נמי איסורא ולא ממונא, ורבנן לא משוה להו אלא מה אשה בשטר אף עבד בשטר.

11 בעי רבה לר' שמעון בן אלעזר עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט מיד רבו מה אשה כו' איכא דאמרי אשה דמצי מקבלא משויה שליח עבד דלא מצי מקבל גיטיה לא משוי שליח. ואם תאמר וכי מגרע גרע כי יהיב ליה אדון מדעתיה דעבד על ידי אחרים, דהא לר' שמעון בשטר על ידי אחרים סבירא ליה. לא קשיא דהכי פירושו בדשוייה עבד שליח לקבל גיטו ואמר לו אדון הא לך כמו שאמר, דאי אמרת לא משוי שליח אינו גט דהא אדון לא מזכי ליה גט מדעתיה אלא כמו שאמר העבד, ושליחותו לאו כלום, אבל אי משוי שליח שפיר דמי דשליח מעליא הוי.

12 דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. כלומר ונפקא מינה למודר הנאה מכהן שמקריב קרבנותיו וקשיא לן דהא בעיה בנדרים היא פרק אין בין המודר נדרים לה, ב ולא איפשיטא, ואמאי לא פשיטא לה מהא דרב הונא. ויש מפרשים דהתם בעבודות הכשרות בזר כגון שחיטה והפשט ונתוח קבעי, והא דר"ה בקבלה וחברותיה, דאין כשרות בזר, ומשום הכי קאמר רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו, דכל דלא מצי עביד לא משוי שליח, ואי נמי התם בכהן בכהן והכא בכהן בישראל. ובתוס' הקשו דהא התם הוה בעי למיפשט מדתנן שם לו, א מקריב עליו קיני זבין, ומדתניא אם היה כהן יזרוק עליו דם חטאתו של מצורע ודם אשמו דמצורע דכל הני לא מצו עבדי. ותירצו הם ז"ל דלא חשש לפשוט אלא מברייתא או ממשנה וכיוצא בה באותו הפרק שם, ב דאיבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או אין צריך דעת, ולא איפשיטא, ולא פשטוה מדאמר רב הונא בפרק קמא דבכורות הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי, וטעמא נמי התם משום דלא בעו למיפשט אלא ממתניתין או מברייתא, וכן בגיטין פרק השולח גיטין מג, א דאיבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין מהו ולא איפשיטא . ובפרק החולץ יבמות מה, ב אמר רב יהודה מי שחציו עבד וחציו בן חורין הולד אין לו תקנה, אלמא קדושיו קדושין, ולא חששו למיפשטה בגיטין מההיא, משום דלא בעו למיפשט אלא ממתניתין או מברייתא.

13 אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה. יש מדקדק מכאן דאדון שנתן מתנה לעבדו קנה העבד. ואין האדון אוכל פירות כאשה, מדאמרינן בפרקי חזתן נא, א הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות שהרי השוו כאן העבד והאשה, וזה אינו, דבהדיא אמרינן בפרק השולח גיטין מב, א גבי הכותב נכסיו לשני עבדיו דאם אמר חצי חצי אף עצמו לא קנה, כלומר דהוא אינו משוחרר, וכיון שכן אינו יכול לשחרר את חברו שלא קנאו, דאין לו יד לקבל מתנה מיד רבו. ועוד דהא אמרינן לעיל דהמקבל גיטו מיד רבו משום דגיטו וידו באין כאחד, דאלמא בעודו עבד אין לו יד ואפילו לקבל מיד רבו, דאם אית ליה מה צריך לטעם זה, אפילו תמצא לומר אין גיטו וידו באין כאחד מכל מקום יד יש לו לקבל מתנה מיד רבו. ועוד דאמרינן בירושלמי פ"א שלהי הלכה ג פשיטא שהעבד מקבל מתנה לאחר מאחר לאחר מאחר לרבו, מרבו לעצמו לא, מאחר לעצמו מחלוקת ר' מאיר ורבנן, ודאמרינן הכא אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה לא להשוותן לגמרי בא, ותדע דהא כשתמצא לומר שאין קנין לעבד בלא רבו, היינו שאין לו קנין כלל לא גוף ולא פירות והכל לרבו, מה שאין כן באשה שאין לו בו אלא אכילת פירות בלבד וילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות, וכדאמרינן בגמרא דבני מערבא פרק מציאת האשה לבעלה כתובות פ"ו ה"א מה טעם מציאת האשה לבעלה אמר ר' יוסי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי, הגע עצמך שנתן לה אחר מתנה קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה, אלמא מתנה אינה כמציאה שהכל לבעל, וגרסינן נמי בירושלמי שם אף על גב דעבד ר' מאיר עבד כרבו וזכתה אשה זכה בעלה מודה שאין לבעל אלא אכילת פירות בלבד. ומה שפירש כאן רש"י דאשה כעבד הואיל ובעלה זכאי במעשה ידיה ובמציאתה, לא להשוות מתנה למציאה לגמרי פירש כן.

14 ור' אלעזר אמר כל כהאי גוונא כולי עלמא לא פליגי דקני עבד וקני רבו. לכאורה משמע דלרב ששת כל כהאי גוונא דאמר לה על מנת שתפדי בו את עצמך אפילו לר' מאיר יש קנין לעבד בלא רבו, ואם תאמר אם כן היכי כייל תנא דמתניתין בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, הא משכחת לה על ידי עצמו בכהאי גוונא. ותירצו בתוס' דכל כהאי גוונא סבירא ליה לרב ששת דלא על ידי עצמו מיקרי, אלא על ידי אחרים, דאפילו לדידיה נמי לא מקני ליה, ואף על גב דלר' אלעזר קרינן ליה על ידי עצמו. התם היא משום דר' אלעזר אית ליה דקני עבד וקני רביה, אבל רב ששת אית ליה דאפילו עבד נמי לא קני ליה אלא לצאת בו לחירות, וכאילו אמר נותן מתנה לאדון קני על מנת שיצא עבדך לחירות. ואם תאמר והא קרינן ליה על ידי עצמו אפילו לרבנן אליבא דר' אלעזר. יש לומר דרבנן לר' מאיר הוא דקאמרי בכסף על ידי עצמו שאתה אומר, אבל לדידין אין זה על ידי עצמו אלא על ידי אחרים, דאפילו לדידיה נמי לא מיקני ליה, וכהאי גוונא איכא בשבועות מב, א ובהניזקין נא, ב פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, דהיינו מה שאתם קורין טענת עצמו, אי נמי איכא למימר דמתניתין לאו כללא הוא דעל ידי עצמו כלל וכלל לא, אלא בהני אנפי קאמר, ותדע לך דהא אמרינן בברייתא דאין אשה פודה מעשר שני בלא חומש, ואף על גב דאיכא אנפי שפודה, אלא דבהני אנפי קאמר, ולאו כללא הוא מתניתין נמי לאו כללא הוא. ועוד תדע דהא מעיקרא הוה סבר לאוקמיה פלוגתייהו בנותן מתנה סתם, אבל בתנאי דעל מנת שאין לרבך רשות בהן וכל שכן בעל מנת שתצא בו לחירות יש קנין לעבד, ואף על גב דקתני במתניתין בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, אלמא לכולי עלמא מתניתין לאו כללא הוא.

15 הא דאמרינן הכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בהן כו' וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קאמר. תימה והיאך אפשר לומר כן שאם התנה עליו שלא יקנה רבו שיקנה בעל כרחו של נותן, והרי הוא כפל תנאו, לדברי ר' מאיר, שאם יקנה רבו שלא תהיה מתנתו מתנה כלל. ואם כן היאך קנה רבו ולמה אין מתנתו בטלה. ויש מפרשים שהטעם בזה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל, לפי שכל תנאי שעוקר את המעשה אינו תנאי, לפי שמשעה שאמר לאשה הרי את מקודשת לי או לעבד הרי מתנה זו נתונה לך, חל המעשה, שהרי ראוי היא לחול ולהתקיים שלא יהא לרבו רשות בו ושלא תהא לאשה שאר כסות ועונה על בעלה, ואלו אינן מבטלין מתנאי המתנה ולא כלום, אלא דדברי תורה שאין אישות בלא שאר כסות ועונה ואין יד לעבד בלא רבו, וכיון שחל המעשה לא חל לחצאין, אבל שאר תנאים דעלמא כמי כמו שהתנו עליו מבטל וביטל תנאו מדעתו, בטל המעשה בביטולו של תנאי, לפי שהיה כח לתנאי להתקיים בקיומו של מעשה, וכיון שלא נתקיים התנאי נתבטל המעשה, ואינן דומין לזה שמשעה שחל המעשה בטל התנאי, ורבנן דמודו בהכי לדעת ר' אלעזר ופליגי בעל מנת שתצא בו לחירות, משום דסבירא להו דמתנה שתצא בו לחירות לאו מידי יהיב לעבד, כי היכי דנימא ביה מתנה על מה שכתבו בתורה, אלא מתנה הוא דקא יהיב לאדון על מנת שיוציא עבדו לחירות. וכלשון הזה כתב רב האיי גאון ז"ל בספר המקח בשער ה' כגון שאמר לו נותן המתנה הילך מתנה זו על מנת שיוציאך רבך לחירות, וכלומר כדי שיקח הוא מתנה זו ויוציאך בה לחירות ע"כ. והראב"ד פירש דטעמא דמלתא משום דיד עבד כיד רבו לזכות בו לאדון אמרינן. אבל לא לחוב לו. והלכך סבירא ליה לר' מאיר דכיון דאמר ליה קני קני עבד וקני רביה דכשנתנו לעבד כאלו נתנו לרבו ממש, וכשהתנה עם העבד כאלו התנה עם אחר, ואין זה כשאר תנאין דעלמא דמתנה עם מקבל המתנה בעצמו, ורבנן סברי דמעיקרא קני עבד, אלא דלכי זכי עבד זכי אדון מכח זכיית העבד, והלכך כשהתנה עם העבד הוה ליה כשאר תנאין דעלמא דמתנה עם מקבל המתנה בעצמו, וכיון שכן, תנאו קיים, דאי אמת מכל מקום ליזכי אדון מיד עבד, כבר קדמו תנאי נותן שלא יהא לרבו רשות בו, ואתא ר' אליעזר למימר דאין יד לעבד כלל ואין לו קנין בלא רבו ואפילו לרבנן אבל בשאמר לו על מנת שתצא בו לחירות אפילו הכי לעבד לא יהיב מידי, אלא דאמר לו על מנת שנצא בו לחירות. והא דאמר ר' אלעזר כי פליגי כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחירות, ואפילו הכי פליג ר' מאיר דאין קנין לעבד כלל בלא רבו, ואף על גב דייחד לו דבר. קשיא להו לרבוותא הא דתנן בפרק בתרא דנדרים המודר הנאה מחתנו ורוצה לתת מעות לבתו אומר לה הרי המעות הללו נתונין לך ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן, אלא מה שאת נותנת בפיך, ואמרינן עלה בגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר לה אלא מה שאת נותנת בפיך, אבל אמר לה מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל, ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, ואמרינן כמאן אזלא האי שמעתא דרב, כר' מאיר דאמר יד אשה כיד בעלה, דאלמא אפילו לר' מאיר כי ייחד לה דבר יש קנין לאשה בלא בעלה ויש קנין לעבד בלא רבו. ויש לומר דר' אליעזר מוקי שמעתיה דרב כרבנן, אבל לר' מאיר אפילו מה שאת נותנת בפיך אינו מועיל. ועדיין קשה חדא דסתם מתניתין ר' מאיר, ועוד דשמואל דאמר כמאן, דהא לר' אלעזר מה שתרצי עשי בין לרבנן בין לר' מאיר לא אמר כלום, אלא על כרחין משמע דפלוגתא דרב ושמואל דלא כר' אלעזר. ורבינו תם מדקדק משם דלית הלכתא כר' אלעזר אלא כאוקמתא דרב ששת, דפלוגתייהו דרב ושמואל כותיה שייכא, ופסק כר' מאיר כשמעתיה דרב, כוותיה דקיימא לן כרב באיסורי, ואף על גב דפלוגתייהו נמי בממון שייכא כי הכי, וקיימא לן כשמואל בדיני, מכל מקום לענין איסורא איתשיל קמייהו, ולדברי ר"ת בין בעבד בין באשה אין להם קנין כלל אלא במיחד להן דבר, בעבד שתצא בו חירות ובאשה מה שאת נותנת לפיך. ובתוס' דוחין דפלוגתא דרב ושמואל דהתם בדר' אלעזר שייכא, דלא דמיא מתנה דהתם לדהכא, דהכא לא בשאמר לו נותן על מנת שלא יהא לרבך רשות בו אלא שתצא בו לחירות, ואי נמי שלא יהא לך רשות בו אלא שתצא בו לחירות מה שאת נותנת בפיך, דכל כהאי גוונא לכולי עלמא לא קנה יתהון בעל כי התם, ולא קנה יתהון אדון, דהא מסלק ליה לאדון ולבעל, ולא יהיב ליה לעבד דמי אלא להא מלתא בלחוד, והכא בדאמר ליה הא לך מנה על מנת שתצא בו לחירות, דר' מאיר סבר כיון דאמר ליה סתם הא לך מנה ולא אמר ליה שלא יהא לך בו אלא שתצא בו לחירות דהויא מתנה גמורה, ואף על גב דאמר ליה על מנת שתצא בו לחירות, לאו כלום הוא, ורבנן סברי כיון דייחד לו דבר לאו מתנה גמורה יהיב, ליה ואין לו בו אלא פדיונו בלבד, אבל לכולי עלמא אי אמר ליה לא יהיה לך אלא שתצא בו לחירות או לא יהא לך בו אלא מה שאת נותנת בפיך, לא קנה אדון, ולא קנה יתהון בעל, והשתא אתי שפיר שמעתיה דרב, דהתם אף כר' אלעזר ואליבא דר' מאיר, והא דקאמר התם אבל מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל, הוא הדין דהוה מצי למימר אבל אמר לה על מנת שתתני לפיך קנה יתהון בעל, כיון דלא אמר שלא יהא לבעלך רשות בהן, דמתנה גמורה קא יהיב לה לכל דבר, אלא שמתנה עמה שתאכל מהן, אלא משום דשמואל פליג נמי אפילו במה שתרצי עשי נקט לה וסבירא ליה לרב דלר' מאיר לא שני ליה בין אשה לעבד, ושמואל נמי מתוקמא שפיר כר' אלעזר, ויחלק שמואל בין קניית עבד לקניית אשה, דטפי אלימא יד אשה מיד עבד, דאף על גב דבעבד קנה יתהון אדון בעל מנת באשה לא קנה יתהון בעל, והיינו דקאמר הכא ר' אלעזר כל כהאי גוונא לא פליגי דקני עבד וקני רבו, ולא מסיק וקניא אשה וקני בעל, דלגבי אשה לא קני בעל כדאמרן, והתם באשה בלבד הוא דאמר שמואל דאפילו מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, משום דאלימא ידה לקנות בלא בעלה בין לר' מאיר בין לרבנן, ומתניתין דהתם כולי עלמא היא, אבל בעבד מודה דלא קנה, אלא אם כן אמר ליה שלא יהא לרבך רשות בהן אלא שתצא בו לחירות כר' מאיר, אי נמי בעל מנת שתצא בו לחירות כרבנן דהכא, וכדאמרינן לעיל דעדיף טפי יד אשה מיד עבד, ואמרינן נמי בריש פרק הזורק גיטין עח, א אטו יד אשה מקניא לבעל אלא רבא יד דעבד קא קשיא ליה, כלומר דנקנה לאדון נמי, וגרסינן נמי בירושלמי בשמעתין דהכא לפרוקי מתניתין דעירובין עט, ב דקתני אינו מזכה על ידי עבדו ושפחתו הכנענית אבל מזכה על ידי אשתו, וסתם מתניתין ר' מאיר, ואם כן היכי מזכה על ידי אשתו, והא אית ליה יד אשה כיד בעלה, ופריק ר' חנניא בשם ר' פנחס תפתר כהדין תנייא דתני אשתו אינה פודה לו מעשר שני, רשב"א אומר משום ר"מ אשתו פודה לו מעשר שני והדין תניא ר"מ עבד יד העבד כיד רבו ולא עבד יד האשה כיד בעלה, ואתיא ההיא דירושלמי כסבריה דשמואל וכדאמרן. והשתא נמי אתי שפיר מאי דאקשינן התם בנדרים פח, ב דר' מאיר אדר' מאיר אליבא דרב מההיא דעירובין, ולא אקשי דר' מאיר אדר' מאיר אליבא דשמואל דההיא דעירובין, דאלמא דהתם משמע דלשמואל דלא עבד ר' מאיר יד אשה כיד בעלה, דסתם מתניתין דהתם ר' מאיר, והכא בשמעתין אמר דאין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה, דהשתא לא תיקשי מידי, דהא אית ליה לשמואל דשאני ליה לר' מאיר בין אשה לעבד. והשתא נמי אתי שפיר הא דסתים תלמודא בכמה דוכתא שעל מנת שאין לבעלך רשות בהן לא קנה יתהון בעל, כההיא דאמרינן בפרק בן סורר סנהדרין עא, א גבי אינו חייב עד שיאכל משל אביו ומשל אמו, ואמרינן עלה בגמרא אמו. מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ופריק דאקני לה אחר על מנת שאין לבעליך רשות בהן. וכן בנזיר פרק מי שאמר נזיר כד, ב הריני נזיר ושמע חברו גבי אם משלה היתה הבהמה. ופריך בגמרא מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומשני שקמצה מעיסתה, איבעית אימא דאקני לה אחר על מנת שאין לבעליך רשות בהן, וכלהו מוקי לה שמואל אפילו כר' מאיר, דמודה ר' מאיר באשה כל כהאי גוונא דאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן לא קנה יתהון בעל, וקיימא לן כאוקמתא דר' אלעזר, וכן מפורשת בתוספתא דתניא התם פ"א ה"ד ובלבד שיהא כסף משל אחרים ואומר לו על מנת שאין לך רשות אלא ליפדות ע"כ. אלמא פלוגתייהו בהכין ואוקמתיה דר' אליעזר. ונמצא עכשיו דלר' מאיר אליבא דרב לא שנא עבד ולא שנא אשה בעינן תרתי סלוק בעל ואדון ויחוד דבר, כלומר שלא יהא לבעליך ולרבך רשות בהן אלא מה שאת נותן לפיך או שתצא בו לחירות, ולרבנן לא בעי אלא יחוד דבר בלבד, באומר על מנת שתפדה בו או על מנת שתאכל מהן וכיוצא בו בין בעבד בין באשה, ועבד ואה לדידהו חד דיאנ אית להו, אי נמי באומר לא יהא לך בו אלא שתצא לחירות או לא יהא לך בו אלא מה שאתה נותן לתוך פיך, דכל שאומר לא יהא לך בו אלא כך וכך הרי סילק את האדון ואת הבעל מהן לגמרי כשאר כל אדם, שאפילו לעבד ולאשה לא נתן אלא לדבר המיוחד בלבד, והלכך האומר לאשה על מנת שתפדי בו את המעשר, לר' מאיר אינו פודה, שהרי לא התנה עמה שלא יקנה הבעל ושלא יהיה לה בם אלא שתפדה בו את המעשר, ולרבנן פודה, דהא איכא יחוד דבר, דלדידיה נמי הוה ליה כאלו לא הקנתו אלא לפדות בו את המעשר, ועבד נמי דאין קנין לעבד בלא רבו עד שיהא בו ייחוד דבר. כלומר שתצא בו לחירות או שאתה נותן לתוך פיך, אבל על מנת שאין לרבך רשות בו בלבד קני עבד וקני רביה כאוקמתא דר' אלעזר, ולשמואל בין לר' מאיר בין לרבנן באשה כל שאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי, וכל שכן בשאמר לה שאין לך בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך, לא קנה יתהון בעל. אלא דקשיא לן למה לי דקתני במתניתין דהתם מה שאת נותנת לתוך פיך, דאפילו בסתם לא קנה יתהון בעל. ואם היינו אומרים דשמואל כרבנן אבל לר' מאיר עד שיאמר מה שאת נותנת לתוך פיך אתי שפיר, וכל הנך דמייתינן לעיל כההוא דנזיר כד, ב ודפרק בן סורר סנהדרין עא, א אתיין כרבנן. אבל לר' מאיר ליכא חילוק בין אשה לעבד, דבתרוייהו צריך לומר שאין לבעליך או לרבך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך, ואף על גב דבירושלמי פליג אליבא דר' מאיר בין אשה לעבד כדכתבינן לעיל, אתיא דלא כגמרא דילן, דהא פרכינן לה בגמרא ולא משני לר' מאיר דשאני עבד מאשה, אלא דאכתי תיקשי לן אמאי לא פריך התם דר' מאיר אליבא דשמואל מהא דערובין אהא דהכא, כדפריך מההיא דעירובין אהאי דנדרים התם אליבא דרב, וצ"ע. ולענין פסק הלכה. איכא מאן דפסק כשמואל, דהא פלוגתייהו בדינא תליא אי קנה יתהון בעל או לא, והלכתא כשמואל בדיני. ועוד דבין לרב בין לשמואל אליבא דרבנן הכי דינא, וקיימא לן כרבנן, דרבים נינהו, והנגיד רב שמואל פסק כן בשם רב עמרם אבל רבינו תם והראב"ד פסקו רב, משום דכי איתשיל קמייהו לגבי נדרים איתשיל קמייהו, ואיסורי נינהו, וקיימא לן כרב באיסורי, ועוד דהתם בנדרים פח, ב אקשינן ופרקינן אליבא דרב, וכיון דרבא ורב אשי מקשו ומפרקי התם אליבא דרב, שמע מינה דכותיה, קיימא להו. ועוד דסתם מתניתין דהתם כותיה דרב. והרמב"ם פ"ג מהל' זכיה ומתנה הי"ד פסק שם כשמואל, ואפילו הכי קאמר דעל מנת שאין לבעליך רשות בהן לבד קנה יתהון בעל עד שיאמר לה ומה שתרצי עשי. וסוגית הגמרא מתישבת שם לפירושו, ושם במקומו הארכתי יותר בס"ד. ולגבי עבד קיימא לן כרבנן אליבא דר' אלעזר, והלכך באשה אם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך או מה שתלבשי וכיוצא בזה, שיחד לה דבר, לא קנתה יתהון בעל, ואפילו אכילת פירות אין לו בו, הא אם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן לבד, קנה יתהון בעל וכל שכן בעבד, עד שיאמר לו שאין לך רשות בו אלא שתצא לחירות, אי נמי על מנת שאין לרבך רשות בו אלא שתצא בו לחירות, או שאת נותן לתוך פיך, אבל בעל מנת שאין לרבך רשות בהן בלחוד קנה יתהון אדון, וכן פסק רבינו אלפסי, וכן פסק רב האי גאון בספר המקח בשער ה'. וכתב שם ר' האיי ז"ל ואם קנה העבד כלום, כל זמן שהוא עבד, יהיה יד רבו ידו על העליונה, אם רצה יתרצה באותו המקח ולא יחזירנו ויהיה אותו מקח לרבו, ואם לא רצה יחזיר את המקח והמוכר יחזיר את הדמים לרבו, כיון שאין לו קנין בלא רבו ע"כ. וזה כשלקח במעות שלו או שנתנו לו סתם, אבל בעל מנת שאין לרבך רשות בו אלא שתקח חפץ פלוני קנה בלא דעת רבו כמ"ש.