רשב״א על ביצה י״א

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

מפרשים:
1 בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין. תוספתא פ"א ה"ז זימן בתוך הקן ומצא לפניה אסורין על פתחה מותרין.
2 רבא אמר בשני קינין זו למעלה מזו עסקינן. כלומר: ובדליכא אלא הני תרי קני לחוד
3 זימן בעליונה ולא זימן בתחתונה ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה. כלומר: שדף יוצא לפני הקן שבעליונה. ומצא בתוך הקן העליונה ממש לכולי עלמא מותרים דהא לא אשתנו הני כלל אלא בשיוצא בשמצא לפני הקן ולא בתוך קאמר וכדתני מתניתין ומצא לפני הקן, והילכך כיון דלא מצא במקום שהניחם ולא מצא בשל תחתונה כלום לא בתוכה ולא לפניה חיישינן דלמא הני אחריני נינהו דמשל תחתונה סרוך והנך לעלמא אזלו אפילו לרבנן. ותמיה לי דמכל מקום כיון דליכא אלא הני תרי קיני וחד מינייהו אזיל ואידך אשתאר ומדדין נינהו דליכא למיזל בתר רובא דעלמא ואפילו לר' חנינא, מאי טעמא לא אמרינן לכולי עלמא בכי הא דאזלינן בתר קורבא וכל שכן בקורבא דמוכח ואי משום חד מן קיני דאזל לימא דהנך דתחתונה אזיל, וצל"ע.
4 גמרא: בית שמאי אומרים אין מוליכין תבלין ומדוך אצל קדרה ולא קדרה מדוכה ולא מדוכה אצל תבלין ומדוך וכו'. מסתברא לי דדוקא מרשות הרבים לרשות היחיד הא ברשות היחיד מוליכין דאי לא אלא כשרחוקים זה מזה קאמר וברשות היחיד היה להם לפרש כמה יהיו רחוקים, ובלא ריחוק כלל אי אפשר דאם כן היאך שוחטין לבית שמאי וכי אין שוחטין אלא בסכין תלוי בצואר בהמה או תחוב בצמרה וכן תבלין בתוך מדוכה, ורש"י ז"ל לא פירש כן.
5 תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי. פירוש: דמעבד כלאחר יד הוא ואין בו אלא איסור מדבריהם, ומשום תחלתן התירו סופן. ודוקא לצלי אבל לקדרה לא, דאף על גב דאף הוא כלאחר יד הוא כיון דאפשר ליה בפורתא דהיינו לצלי לא ממנע ושחיט הילכך לא שרי ליה טפי דכל דאפשר לאוקמה גזירות הללו ביום טוב כבשבת מוקמינן, כן נראה לי.
6 משום ר' יהושע אמרו שוטחן על גבי יתידות. פירוש: אבל במליחה ליכא מאן דפליג אלא לכולי עלמא אסור. ואני מסתפק אם התירו לו למלוח על גביו לצלי כדרך שהתירו בעור, שיש לי לדון בדבר דכיון שאמרו בעור ולא אמרו בחלבים שמע מינה שאין היתר מליחה בחלבים כלל, וכדאמרינן נמי בסמוך מאי טעמא שרו לי רבנן למשטחינהו כי היכי דלא ליסרח מה לי למשטחינהו מה לי לממלחינהו דאלמא מליחה בחלבים אסורה, ואפשר דטעמא דמלתא דבפורתא סגי ליה ואפילו לצלי הוה ליה כמעבד גמור. ויש לדון להקל דאדרבה מדאקשינן לקמן גבי אין מהפכין ומאי שנא מעור לפני הדורסן ופרקינן התם לא מוכחא מלתא כלומר משום דחזו למזגא עלייהו הכא אתי למימר מאי טעמא שרו לי רבנן, אלמא כל היכא דלא מוכחא שרינן בחלבים כדשרינן בעור, ובמליחת בשר לצלי על העור ועל החלבים לא מוכחא מלתא דמימר אמרינן לא משום חלבים הוא דמלח אלא אתרמויי איתרמי ליה דמלח לה לבשרא הכא, וצ"ע.
7 אמר לך התם לא מוכחא מילתא. כלומר משום דחזי למזגא עלייהו. קשיא לי בא לישאל מאי איכא למימר. ויש לומר דכי שרינן ליה אמרינן ליה זיל והב ותיב עלייהו ואי דרסי דרסי, הא למימר ליה דשרי למשטחיה לפני הדורסן לא אמרינן ליה.
8 רב אדא בר אהבה אמר מערים ומלח גרמא גרמא. ואין אומרים בהערמות זו דומה לזו דלגבי עור התירו למלוח עליו לצלי ואמרינן בירושלמי הלכה ו מלח הכא ומלח הכא עד דמלח ליה כוליה, ואלו בפרקין דלקמן ביצה יז, ב גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין אמרינן אסרינן ליה טפי ממזיד, ויש לי לומר דהערמות דהכא היינו דוקא בדברים שההפסד בא להן מחמת שמחת יום טוב ושלא מחמת פשיעתו, כמליחת העור ומליחת גרמא גרמא דאי אפשר לו לחתיכות שהוא צריך ליום טוב בלא שחיטה ויפסדו עליו כל שאר החתיכות הילכך שרי ליה הערמה, אבל גבי עירוב דפשיעתו גרמה לו שלא הניח עירובי תבשילין או שנאבד ונאכל בפשיעתו שלא שמרו כראוי לפיכך אסרו עליו הערמה וכן כל כיוצא בזה.
9 גמרא: מהו דתימא טעמייהו דבית הלל משום דחזי למזגא עלייהו ואפילו מערב יום טוב נמי קא משמע לן התירו סופן משום תחלתן. כלומר: קא משמע לן שאין הכל תלוי במאי דחזי למזגא עלייהו, דאי לאו משום דהתירו סופן משום טעמא דחזי למזגא עלייהו לבד לא שרינן וכל חד מהני תרי טעמי צריך לחבריה, וההיא דתריסין נמי הכי מפרשינן ליה דלתרי טעמי היא צריכה כלומר משום דאין בנין וסתירה בכלים ואי לא התירו לו בסופו אתי לאמנועי בתחלתו שרינן ליה הא בחד מהני טעמי לא שרינן, והיינו תריסין דבתים ואף על גב דליכא משום בנין וסתירה, ובשיש להם ציר מן הצד אף על גב דאתי לאמנועי משום שמחה אפילו הכי כיון דאיכא למיחש לשמא יתקע דחייב לא שרינן ליה משום תחלתן. ואיכא למידק דהכא אמרינן דעור לפני הדורסן דוקא משום דהתירו סופן משום תחלתן אין בעור של עי"ט לא, דאלמא אסור לטלטליה ואפילו לומר לבית הלל דהא משמע דאפילו בלא יטלטלנו מידו מודו לבית שמאי אי לאו משום תחלתן, ואלו בשבת מט, א בפרק במה טומנין תנן טומנין בשלחין ומטלטלין אותן ולא מפליג התם בין עבודין לשאינן עבודין אלא לענין טומאה הא לענין טלטול לא שנא עבודין ולא שנא שאינן עבודין מטלטלין אותן, ותנן נמי בפרק כל כתבי הקדש קכ, א פורסין עור על גבי תיבה כדי שלא יאחוז בה האור. ויש לומר דהכא בלחין וגו' והתם ביבשין ממש דחזו שפיר למזגא עלייהו בהדיא. והא דאמרינן בפרק כל כתבי הקודש קטז, ב אם נטלטל תיק אגב ספר לא נטלטל עור אגב בשר דמשמע דבלא בשר אסור, התם נמי מהאי טעמא הוא דלא חזי למזגא עלייהו דלא דלח הוא בשעת הפשטו וכן תירץ ר"ת ז"ל.
10 מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות במקדש. ואיכא למידק דאין הכי נמי דאיכא טובא דשרי משום דאין שבות במקדש וכדתנן התם בפרק בתרא דעירובין קג, ב כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש ובמדינה אבל לא במדינה, וכן שם עמוד א חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה וטובא נמי כדתנינן התם דכלהו שרינן להו משום דאין שבות במקדש, ויש לומר דאין השבותין שוין דאיכא דהתירו ואיכא דגזרו ולפי מה שיש לחוש ולגזור אי או שלא לחוש ולהתיר.
11 קא משמע לן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא. דלא התירו סופן אלא משום תחלתן. קשיא לי ולמה התירו סופן דהא אפשר בלאו הכי וכגון שהפרישה ע"ג כלי עירובין ק"ג, ב, עי"ש, ויש לומר דמפלוגתא הוא. ועוד יש לומר דאי לא שרית ליה אלא בשפירשה על גבי כלי זמנין דלא מיתרמי ליה ואתי לאימנועי מעבודה לפיכך התירו לו בכל ענין כך נראה לי.
12 בפלוגתא לא קא מיירי. ואם תאמר ואמאי לא קא חשיב הא דתנן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו עירובין מד, ב כל היוצאין להציל חוזרין למקומן וכן חכמה הבאה לילד ר"ה כד, ב והוי טעמא דהנך נמי משום דהתירו סופן משום תחלתן. ויש לומר דהתם פשיטא דהא תנינן להו וליכא למיתלינהו אלא בהתירו סופן משום תחלתן ומאי קא משמע לן וכדפרכינן עליה הכא בהני תלת.
13 אמר אביי בשיש להן ציר מן הצד דברי הכל אסור. פירוש: לבית שמאי משום דסבירא להו דיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ובשיש להן ציר מן הצד, ולבית הלל אף על גב דסבירא להו דאין בנין וסתירה בכלים ואפילו בשיש להם ציר מן הצד מכל מקום אסור גזירה שמא יתקע, ובשאין להם ציר כל עיקר דברי הכל מותר דבהכי ליכא משום בנין ולבית הלל נמי ליכא משום שמא יתקע כי פליגי באמצע גו'.