רש"ש על חולין ק״ו

מהדורה: דפוס וילנא ראם

מקור חולין ק״ו
1 חֲזָנְהוּ דְּקָא שָׁדוּ מַיָּא מִפּוּמָּא דְּחַצְבָּא, אָמַר: אִי הֲוָה יָדַעְנָא דִּרְגִילִיתוּ לְמִיעְבַּד הָכִי, לָא אִיעַכַּבִי.
2 כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: מַיִם הָרִאשׁוֹנִים הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר חֲזִיר,
3 אַחֲרוֹנִים הוֹצִיאוּ אֶת הָאִשָּׁה מִבַּעְלָהּ.
4 כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: רִאשׁוֹנִים הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר נְבֵלָה, אַחֲרוֹנִים הָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְסִימָנָיךְ – אֲתָא רַב דִּימִי אַפְּקַהּ, אֲתָא רָבִין קַטְלַהּ.
5 רַבִּי אַבָּא מַתְנֵי חֲדָא מֵהָנֵי, וַחֲדָא מֵהָנֵי, לְחוּמְרָא.
6 אִיתְּמַר, חַמֵּי הָאוּר: חִזְקִיָּה אָמַר אֵין נוֹטְלִים מֵהֶן לַיָּדַיִם, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי, וְאוֹכֵל טְהָרוֹת, וְאָמַר לִי כׇּל גְּדוֹלֵי גָּלִיל עוֹשִׂין כֵּן.
7 חַמֵּי טְבֶרְיָא, חִזְקִיָּה אָמַר: אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם, אֲבָל מַטְבִּילִין בָּהֶם הַיָּדַיִם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כׇּל גּוּפוֹ טוֹבֵל בָּהֶן, אֲבָל לֹא פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו.
8 הַשְׁתָּא כׇּל גּוּפוֹ טוֹבֵל בָּהֶם, פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אָמַר רַב פָּפָּא: בִּמְקוֹמָן – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי, מִשְׁקַל מִינַּיְיהוּ בְּמָנָא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר. כִּי פְּלִיגִי – דְּפַסְקִינְהוּ בְּבַת בִּירְתָּא: מָר סָבַר גָּזְרִינַן בַּת בִּירְתָּא אַטּוּ מָנָא, וּמָר סָבַר לָא גָּזְרִינַן.
9 כְּתַנָּאֵי: מַיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּית בְּהֵמָה, בְּכֵלִים – פְּסוּלִים, בַּקַּרְקַע – כְּשֵׁרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בַּקַּרְקַע, טוֹבֵל בָּהֶן כׇּל גּוּפוֹ, אֲבָל לֹא פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו.
10 הַשְׁתָּא, כׇּל גּוּפוֹ טוֹבֵל בָּהֶן, יָדָיו וְרַגְלָיו לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לָאו דְּפַסְקִינְהוּ בְּבַת בִּירְתָּא, וּבְהָא פְּלִיגִי: דְּמָר סָבַר גָּזְרִינַן בַּת בִּירְתָּא אַטּוּ מָנָא, וּמָר סָבַר לָא גָּזְרִינַן.
11 אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: נְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין, מִפְּנֵי סֶרֶךְ תְּרוּמָה.
12 וְעוֹד מִשּׁוּם מִצְוָה. מַאי מִצְוָה? אֲמַר אַבָּיֵי: מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים. רָבָא אָמַר: מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ: מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לִנְטִילַת יָדַיִם מִן הַתּוֹרָה.
13 אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי מַשְׁמַע? דִּכְתִיב ״וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בְּמַיִם״, הָא שָׁטַף – טָהוֹר? הָא טְבִילָה בָּעֵי! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: וְאַחֵר שֶׁלֹּא שָׁטַף – טָמֵא.
14 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לֹא אָמְרוּ נְטִילַת יָדַיִם לְפֵירוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם נְקִיּוּת. סְבוּר מִינָּה: חוֹבָה הוּא דְּלֵיכָּא, הָא מִצְוָה אִיכָּא. אֲמַר לְהוּ רָבָא: לֹא חוֹבָה וְלֹא מִצְוָה, אֶלָּא רְשׁוּת. וּפְלִיגָא דְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵירוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִגַּסֵּי הָרוּחַ.
15 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ כַּלְכַּלָּה דְּפֵירֵי, וַאֲכַלוּ וְלָא מָשׁוּ יְדַיְיהוּ, וְלָא יְהַבוּ לִי מִידֵּי, וּבָרֵיךְ חַד חַד לְחוֹדֵיהּ. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת: שְׁמַע מִינַּהּ אֵין נְטִילַת יָדַיִם לְפֵירוֹת, וּשְׁמַע מִינַּהּ אֵין מְזַמְּנִין עַל הַפֵּירוֹת, וּשְׁמַע מִינַּהּ שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ – מִצְוָה לֵיחָלֵק.
16 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ – מִצְוָה לֵיחָלֵק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם סוֹפְרִים, אֲבָל אֶחָד סוֹפֵר וְאֶחָד בּוּר – סוֹפֵר מְבָרֵךְ וּבוּר יוֹצֵא.
17 תָּנוּ רַבָּנַן: נְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין – עַד הַפֶּרֶק, לִתְרוּמָה –
18 עַד הַפֶּרֶק. קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ – עַד הַפֶּרֶק, וְכׇל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בִּטְבִילָה בַּגּוּף – חוֹצֵץ בִּנְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין, וּבְקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ.
19 אָמַר רַב: עַד כָּאן לְחוּלִּין, עַד כָּאן לִתְרוּמָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עַד כָּאן בֵּין לְחוּלִּין בֵּין לִתְרוּמָה, לְחוּמְרָא. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: עַד כָּאן בֵּין לְחוּלִּין בֵּין לִתְרוּמָה, לְקוּלָּא.
20 אָמַר בַּר הֶדְיָא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, וְאָמַר: עַד כָּאן בֵּין לְחוּלִּין בֵּין לִתְרוּמָה לְחוּמְרָא, וְלָא תֵּימָא רַבִּי אַמֵּי מִשּׁוּם דְּכֹהֵן הוּא, דְּהָא רַבִּי מְיָישָׁא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא לֵיוַאי, וְאָמַר: עַד כָּאן בֵּין לְחוּלִּין בֵּין לִתְרוּמָה לְחוּמְרָא.
21 אָמַר רַב: נוֹטֵל אָדָם אֶת שְׁתֵּי יָדָיו שַׁחֲרִית, וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶן כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי אֲבִינָא לִבְנֵי
פירוש רש"ש על חולין ק״ו
1 גמרא כתנאי מים שנפסלו כו' בקרקע כשרין רשב"א כו'. והנה סתם מתניתין בפ"א דידים מ"ג כת"ק ועי' ר"ש שם ובביאורי הגראז"ל לאו"ח סי' ק"ס סקי"ב ובמש"כ שם:
2 רש"י ד"ה האכילו בשר חזיר. וכשעובד כוכבים בא בחנותו מאכילו נבלות. עמש"כ המהרש"א בכוונתו. ועמש"כ במ"ר פ' בלק אות מ"ה במ"ק בס"ד. ומש"כ המהרש"א עוד אין להקשות כו' די"ל כו' ע"ש. לא מפיו אנו חיים כי כן מבואר לעיל בגמרא צד ב אינהו הוא דקמטעו נפשייהו ע"ש בפרש"י:
3 רש"י ד"ה השתא כל גופו. לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילין. כצ"ל:
4 תד"ה דפסקינהו. והא כו' דרביעית דמקוה בטלו כו'. ועי' בתר"י בפ' אלו דברים שהאריכו בזה. ואנכי תמה ל"ל לדחוקי כולי האי הלא איתא בזבחים כב אר"פ אם קדח בו רביעית מטבילין בו מחטין כו' הואיל ומהכשירא דמקוה אתיא. ופרש"י אע"פ שאינן מעורבין. ומשמע דאיירי אלאחר שבטלוה. וכ"נ שהבין הצ"ק שם לעיל בתד"ה לרביעית דאי קודם ל"ל טעמא דהואיל כו'. אבל קשה דא"כ מדוע לא חשיב לה בנזיר. לכן נראה דר"פ מיירי קודם שבטלוה וקאי אדלעיל שם כל המשלים למי מקוה כו' לרביעית אינו משלים. וקמ"ל ר"פ דאם אחר שנתבטלו במקוה שלמה קדח כו' מטבילין כו' אף דאם לא היה מתחלה אלא רביעית לא היה מתבטלים בה הואיל כו'. וכ"נ שפי' התוס' הנ"ל ודלא כצ"ק:
5 תד"ה וכל. הקשה כו' דבתוספתא כו' ובחולין אין חוצצין כו'. לכאורה י"ל דבנטילה דוקא החמירו. והתוספתא מיירי בטבילה ואפי' בטבילת כל הגוף. ולא נצטרך לאוקמה בחולין שנעשו ע"ט תרומה:
6 תד"ה אמר. ושמואל כו' שוין לחומרא ולא פליג אברייתא כו'. כצ"ל:
7 שם אלא משום דכהן הוא כו'. במגילה כב:
8 בא"ד אלא אדרב ושמואל דאמרי כו'. כצ"ל:
9 בא"ד וכן פי' בקונטרס בפ' הזרוע. ל"מ שם. ובמנחות לז הביאו שפי' כן גבי אוב וידעוני. גם שם ל"מ רק שפי' כן במתניתין ר"ד סה על הא דאיתא שם המדבר משחיו. אלא שעל מרפק שהוא העציל פרש"י בשבת צב במשנה שהוא אישיל"א וכן בערכין ר"פ האומר:
10 תד"ה נוטל. תימה כו'. לכאורה י"ל דהכא ר"ל שחרית קודם אכילה כמו שמצינו ב"ק צב ב פת שחרית. והוה כמו ברכת המוציא שאין להפסיק בינה לאכילה. ובאמצע הסעודה מותר להפסיק. וכן בברכת המצות: