ר"ן על שבת כ״ד א

1 סליקו להו במה טומנין במה

2 בהמה יוצאה וכו'. לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו ומידי דמינטרא ביה הוי תכשיט ושרי ומידי דלא מינטרא ביה הוי משוי ואסור:

3 אפסר. קבישטר"א בלע"ז:

4 בחוטם. זמם של ברזל ונוקבים חוטמו ומכניסים אותו בתוכו:

5 ולובדקים בפרומביא. מפרש בגמ' חמרא לובא בפגי דפרזלא:

6 בשיר. כמין אצעדה סביב צוארו וטבעת קבועה בו ומכניסים בה רצועה או חבל ומושכין את הבהמה:

7 וכל בעלי השיר. כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות:

8 יוצאין ונמשכין. בגמ' מפרש:

9 ומזין עליהן במקומן. כמות שהן בצואר הבהמה אם נטמאו:

10 וטובלין במקומן. מכניסין את הבהמה במים להטביל את השיר ומוקמינן לה בגמרא דף נב: שעומדים בריוח וליכא חציצה ואף על גב דטבעת בהמה וכלים לא מקבלין טומאה הא פירשו בגמרא שם מפני שאדם מושך בהן כלומר שדרך בני אדם לשום ידיהם בין טבעת הבהמה וצוארה כדי למשכה במקום שירצה הלכך הוה ליה כטבעת אדם:

11 גמ' נאקה חוורתא בזממא דפרזלא. שהיא קשה להשתמר מפני שבורחת ולפיכך נוקב את חוטמה ומכניס הזמם לתוכו והוא כמין טבעת:

12 חמרא לובא. חמור הבא ממדינת לוב:

13 בפגי דפרזלא. פרין כעין שלנו:

14 פגי. כמו קנה חמור ובית פגיה קפסנ"א בלע"ז:

15 של זו בזו מהו. מה שמותר לבהמה זו מהו שיהיה מותר לבהמה האחרת:

16 לא למעוטי נאקה באפסר מפני שאינה משתמרת בו כלל והוי משוי שאם היתה שמורה אע"פ שדרכו בשמירה מעולה יותר מותר דהא לובדקים דהיינו חמרא לובא דרכו בפרומביא כדתנן במתניתין ואפילו הכי קתני במתני' בסמוך דלובדקים יוצא באפסר:

17 אלמא כל נטירותא יתירתא משוי הוא ואסור וכן הלכתא וכו'. כמו שכתב בהלכות. אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב תרי גווני איכא מנטירותא יתירתא כל נטירותא שאין דרך בני אדם בכך בחול כלל הוי משוי בשבת ואסור והיינו גמל בחטם ובהא אפילו שמואל מודה כדאסהיד הוא משמיה דר' ישמעאל בר' יוסי ונטירותא דמקצת בני אדם רגילין בהו לא הוי משוי והיינו חתול בסוגר דף נא: דשרי כחנניא ולובדקים בפרומביא לדברי הכל וכיון שכן אין לדחות מאי דפסק שמואל כחנניא מקמי דרב דמאי דאסר רב בגמרא דהיינו פרה במוסרה לדידיה כגמל בחטם דמי ליה הילכך תרוייהו איתנהו והקשו עליו ז"ל הרבה ואני כבר תירצתי הכל בחדושי אבל בכאן אין מקום להאריך:

18 מאי יוצאין ומאי נמשכין אמר רב הונא או יוצאין כרוכין. פרש"י ז"ל שהרצועה הקבועה בטבעת השיר כרוכה סביב צוארה לנוי בלבד:

19 או יוצאין נמשכין. שמושכן ברצועה הקבועה בטבעת השיר:

20 ושמואל אמר יוצאין נמשכין. דנטירותא אורחא הוא אבל אין יוצאין כרוכין :

21 דיוצאין כרוכים ויוצאים נמשכין. ואם תאמר היכי שרי הכא כרוכין לנוי והא תניא לקמן דף נג. דלא יצא הסוס בזהורית שבין עיניו כלומר שתולין בו לנוי אלמא לנוי בבהמה אסור ובגמרא נמי אמרינן דבין לרב בין לשמואל פרה ברצועה שבין קרניה לנוי אסור יש לומר דלנוי הרגיל בחול אפילו בשבת שרי אבל רצועה בקרני פרה וזהורית שבין עיני הסוס אינו רגיל בכל אלא מקצת אנשים עושין כן לעתים ומשום הכי אסור דהוה ליה כמשוי והכי נמי מוכח לקמן דף נד. דלנוי הרגיל בחול שרי דיהבינן טעמא למאי דתנן אין חמור יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא הא לאו הכי שרי אע"ג דלא מינטר ביה וליכא אלא נוי בעלמא אבל אחרים פי' דהאי כרוכין דשרי הכא דוקא רפויין שאדם יכול להכניס ידו בין הכריכה לצואר למשוך: