ר"ן על פסחים ח׳

1 ופרכינן בגמ' ונשהינהו לאחר זמנן ונעביד בהו שלא במינן פי' משום דס"ל לרב דחמץ שלא בזמנו במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ואם תאמר ונהי דשלא במינו בנותן טעם מאן לימא לן שלא יהא בפליטתו כדי ליתן טעם והא קי"ל דבכוליה משערינן ואמאי נשרי טפי קדרות בפסח מקדרות שנתבשלו בהן שאר איסורין והא אמרינן חולין דף צז: קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשלה בנותן טעם תירצו בתוספות דטעם חמץ בקדרות אי אפשר שיבא לידי נתינת טעם שסתם קדרות אין משתמשין בהן חמץ הרבה והרמב"ן ז"ל האריך בתירוץ קושיא זו בלקוטיו ואין צריך אלא כמו שכתבתי וא"ת ונהוי נמי איסור משהו היכי נעביד בהו שלא במינן והא אין מבטלין איסור לכתחלה ואע"ג דאמרינן בריש ביצה דף ד: דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט שמרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן משום דבדרבנן מבטלין משמע ודאי דה"מ באיסור מוקצה דלית ליה עיקר מן התורה אבל מידי דאית ליה עיקר מן התורה אין לנו שנוכל לבטלו דאי לא תימא הכי מה הועילו חכמים בתקנתם שהחמירו באיסור עד ששים או מאתים או מאה הרי יכול להוסיף עליו היתר לבטלו י"ל דאפשר דבחמץ וכיוצא בו דכי אשתמש בהיתרא אשתמש והשתא ליתיה לאסוריה בעיניה הקילו לבטל לכתחלה:

2 ושמואל אמר אל ישברו משהו להו עד לאחר זמנן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן. דס"ל כר"ש ולא קניס ר"ש אלא בעיניה אבל ע"י תערובות לא קניס:

3 מפני הרגל עבירה. שמא יבא לאכלן עם הבשר:

4 ואסם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור כדי להעביר את הטיחה שעל פניו דאילו למה שבלע בתוכו לא צריך היסק דהא קי"ל דנותן טעם בר נותן טעם בבשר בחלב חולין קיא: מותר והכי נמי נותן טעם בר נותן טעם הוא האליה בתנור והתנור בפת ואכתי היתרא הוא אלא משום טיחה שעל פניו בעינן שיסיק את התנור וכי תימא א"כ למה ליה היסק בקנוח סגי ליה איכא למימר שאין התנור מתקנח יפה אלא ע"י היסק אי נמי מפני שדרכו להסיקו ואין דרכו לקנחו נקט היסק ולא נקט קינוח:

5 והאי בוכיא. כלי שעושין מרעפין ואופין ומטגנין בו:

6 ואי מליא גומרי והסיקו מבפנים שפיר דמי. מיהו אמרינן בגמרא דלקדרה ליכא תקנתא במליא גומרי דחייס עלה דילמא פקעה ולפיכך אי אפשר להשתמש בה בפסח:

7 והני סכיני דפסחא וכו'. הכי איתא בגמ' א"ל אמימר לרב אשי הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו א"ל לדידי חדתא עבדינן לי א"ל תינח מר דאפשר ליה דלא אפשר ליה מאי א"ל כעין חדתתא קאמינא מעייל קתיהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל להו לקתייהו ברותחין ובכלי ראשון והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון פירוש משום הכי אמר להו קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא משום דס"ל ששני תשמישין משתמש בסכין אחד ע"י האור כעין שפוד ובשני ברותחין ואותו תשמיש שע"י האור אינו מגיע לקתו של סכין אבל אותו תשמיש שברותחין מגיע בו ולפיכך אמרו שמפני אותו תשמיש שע"י האור מעייל להו לפרזלייהו בנורא ומפני אותו תשמיש של רותחין מעייל לקתייהו ברותחין ובכלי ראשון ומיהא שמעינן שכלי של מתכת שמשתמשין במקצתו כל שמכשירין מקצתו דיו כי היכי דאמרינן פרזלייהו בנורא וכך אמרו בזבחים דף צו: כלי ואפי' מקצת כלי ולא אמרו כלי ולא מקצת כלי אלא בקדשים בלבד:

8 ודאמרינן בריש כיצד צולין דכלי של מתכת חם מקצתו חם כולו היינו לענין צלייתו של פסח שלא יהא צלי מחמת דבר אחר אבל לענין הכשר במכשיר אותו מקצת שנשתמש בו סגי ואחרים אמרו כיון דחם מקצתו חם כולו צריך שיכשיר את כולו והכא אהגעלה דלבסוף דעביד להו ולקתייהו סמכינן וגרסי' בוי"ו ולא נהירא דאי הכי פרזלייהו בנורא לא מהני ולא מידי:

9 ומסקי' והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא סכיני דפסחא הוא דסגי ברותחין משום דמעיקרא היתרא בלע וכי פלטי ליתיה אסוריה בעיניה וכל היכא דהיתרא בלע אפילו דברים שתשמישן ע"י האור סגי להו בהגעלה דהכי אסיק רב אשי בסוף ע"ז ודקאמר הכא לדידי כעין חדתתא עבדן לקתיהו בטינא ופרזלייהו בנורא מחמיר על עצמו היה לחוש לדברי חביריו שלא היו מחלקין בין היכא דבלע איסורא להיכא דבלע היתירא היינו דקאמר לדידי חדתתא עבדין לי וכו' והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון ורב אשי גופיה הוא דפסיק הכי ואי נמי תלמודא פסיק הכי לומר שאע"פ שרב אשי היה מחמיר על עצמו קי"ל כפירוקי' דפריק בסוף ע"ז דף עו. דכל היכא דהיתירא בלע אפילו תשמישו ע"י האור בהגעלה סגי ליה אבל בשאר איסורין הסכינים צריכין לבון שפעמים שצולין בהן הוו להו כשפוד וראיה לדבר מדתני בתוספתא דבר שתשמישו ע"י האור כגון הסכינין והשפודן והאסכלאות מלבנן באור ובירושל' נמי אמרינן דסכין גדולה צריכה לבון ובפ"ק דחולין דף ח. אמרינן נמי גבי סכין של ע"ז כגון שלבנה באור אלמא לבון בעיא:

10 אבל רש"י ז"ל כתב בפסקי הלכותיו שבכל האסורין כולן אין הסכין צריך אלא הגעלה אף ע"פ דאיסורא בלע ולפי דבריו זו ששנינו בתוספתא שהזכרנו הסכינין וכו' משבשתא היא דהא מייתי לה בגמ' דילן ולא תנו בה הסכינין וכן זו שאמרו פ"ק דחולין גבי סכין של נכרים שלבנה באור לא מעייל נפשיה בדינהו דסכינין אלא דרך קצרה תפש לו לומר שטהר אותו טהרה גמורה וכן זו שאמרו בירושלמי בסכין גדולה צריכה לבון פליגא אגמרא דילן דהא פסקינן הכא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון ולא מפלגינן בין גדולה לקטנה וכי תימא אי מהא לא איריא דהא היתירא בלע הכא ואפי' כלים שצריכין בשאר איסורים לבון בחמץ בפסח דהיתרא בלעי בהגעלה סגי להו וכדאסיק רב אשי בסוף ע"ז. כתב הרמב"ן ז"ל דליתא שכל הכלים הבלועים מחמץ אע"פ שבלעוהו קודם הפסח איסורא בלעי וכל שתשמישן ע"י האור צריכין לבון דלא אמרו היתירא בלע אלא בקדשים שבשעת בליעתם של כלים לא היה שם איסור עליו שעדין לא נקרא נותר לפי' לא חל שמו על אותה בליעה מועטת שנשארה לאחר הגעלה ומשום הכי סגי להו בשפוד ואסכלא של קדשים בהגעלה אבל חמץ כיון שהיה שמו עליו קודם שנבלע בכלים הללו בשעת בליעותן איסורא בלעי וכן נראה שהוא דעה הרב אלפסי ז"ל שהביא כאן בהלכותיו דברים שנשתמש בהן ע"י האור כגון השפודין ואסכלאות מלבנן ולא חלק כלל בדין זה לענין חמץ משמע דס"ל שאף לענין חמץ דינן כן וכי בעו מיניה מרב אשי הכא סכיני דפסחא היכי עבדי להו לאו לענין חמץ בפסח בלחוד בעו מיניה אלא לפי שהיו עסוקין בהלכות הפסח שאלו מיניה סכיני דפסחא ומסקנא דברותחין ובכלי ראשון בין לענין חמץ בין לשאר איסורין שבתורה שהסכין אע"פ שנשתמש בו ע"י האור וכמו שכתבנו למעלה אנן בכל כלי בתר רוב תשמיש אזלי' שהרי צלוחיות וכוסות וקיתוניות ששנינו בהן מדיחן. אי אפשר שלעתים רחוקות לא ישתמש בהן בחמין ואפי' הכי סגי להו בהדחה אף הסכין גם כן אע"פ שלפעמים ישתמשו בו ע"י האור אין רוב תשמישו בכך ומשום הכי סגי להו בהגעלה ברותחין ובכלי ראשון ומיהו כלי ראשון בעי דזימנין דמעייל להו בדודא דבשרא והוה ליה כעין כפא וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל ואע"פ שבענין זה אינו עקר תשמישו כיון שפעמים משתמש בו ע"י האור ממש ולפי אותו תשמיש צריך לבון ופעמים שהוא משתמש בו בכלי ראשון וכמו שכתבתי ומפני אותו תשמיש צריך הגעלה בכלי ראשון אע"פ שהרבה פעמים הוא משתמש בו בכלי שני הטילו חכמים הכשר בינוני שהוא צריך לתשמיש אמצעי שלו דהיינו ברותחין ובכלי ראשון א"נ משום דאגב דוחקא דסכינא בלע טפי החמירו עליו שלא להתירו בכלי שני והצריכו כלי ראשון:

11 עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון. פי' הרמב"ן ז"ל דלאו היינו כף שמנערין בו את הקדרה בעודה על גבי האור אלא הוא עץ שתוקעין בו עצים ובולטין ממנו אילך ואילך וממחין ומפררין בו כל מאכל עב ועל שם כך נקרא עץ פרור ועיקר תשמישו לאחר שמסלקין את הקדרה מן האור ומניחין אותה על גבי הקרקע ואתא לאשמועינן שאע"פ שמשתמשין בו לפעמים בעוד שהקדרה על גבי האור ברותחין בכלי ראשון סגי דהיינו לאחר שהעבירוהו מעל האור דבכי האי גונא מיקרי כלי ראשון והכי מוכח בפרק כירה דף מב: דאמרי' התם דמלח אפילו בכלי ראשון לא בשלה דמילחא צריכא בשולא כבשרא דתורא ואי כלי ראשון מיקרי בעוד שהוא על גבי האור היכי אפשר למימר דלא בשלה ביה והא ודאי אפי' בשרא דתורא נמי בשלה ביה אלא ודאי כלי ראשון היינו לאחר שהעבירוהו מעל האור כדפרישית:

12 נקוט האי כללא בידך וכו' ובורמי דגללא. כלים של אבני גלל דכלי אבן דינן ככלי מתכת ולא הוו ככלי חרס וראיה לדבר מפ' בתרא דע"ז דף עד: גת של אבן שזפתה נכרי מנגבה והיא טהורה וקתני סיפא דבשל חרס אע"פ שקלף את הזפת אסורה אלמא כלי אבנים לא הוו ככלי חרס ולענין טומאות נמי תנן במסכת כלים פ"ה מי"א תנור של אבן ושל מתכת טהור משום כלי חרס וטמא משום כלי מתכות אלמא כלים של אבנים ככלי מתכות דמיין ולא ככלי חרס ומ"ה סגי להו בהגעלה ובשם ר' יצחק אמרו שכלי אבנים אינם צריכין הכשר ומצא בתוספתא סמך לדבריו:

13 דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין. כל מטבילן דאמרינן בהך ברייתא דוקא בכלי מתכות דמפרשת מדין ילפינן להו דכלי מתכת אמורין בפרשה אבל שאר כלים כל שלא נשתמש בהן כל עיקר אינן צריכין כלום ואם נשתמש בהן מגעילן כעין תשמישן אבל אין צריכין טבילה ובכלי מתכות נמי דוקא כלי סעודה הוא שצריכין טבילה אבל שאר כלים אין צריכין טבילה כגון זוזא דסרבלא והכי איתא בסוף גמרא דע"ז:

14 מדיחן ומטבילן והן טהורין פירשו בירושלמי שצריך להטביל מפני שיצאו מטומאתו של נכרי ונככסו לקדושתו של ישראל לפיכך נראה שצריך להכשיר את הכלי לפי מה שהוא בהדחה או בהגעלה או בלבון ואח"כ יטבילנו אבל אם הטבילו תחלה הרי הוא עדיין בשעת טבילתו בטומאה כטובל ושרץ בידו והכי דייקא לישנא דברייתא דקתני מדחן ומטבילן מגעילן ומטבילן מלבנן ומטבילן ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל דלכתחלה הוא שצריך לעשות כן דקרא ה"נ משמע תעבירו באש דהיינו לבון ובתר כן וטהר דהיינו טבילה אבל בדיעבד אי אפיך לית לן בה דעכובא לא כתיב ומכ"מ צריך שיזהר מדבר החוצץ בו שהרי הקיש הכתוב טבילה זו לטבילת נדה כדאיתא בסוף ע"א עוד דקדק הראב"ד ז"ל מדקתני מדיחן ומטבילן שצריך לשפשפו היטב במים בידו בשעת הדחה ולא שיעבור המים עליו בנחת דא"כ למה הוצרכו להדחה ולטבילה תסגי ליה בטבילה לחודה וגם נראה לשטפו במים אחר השפשוף והיינו דתנן בזבחים בפרק דם חטאת דף צו: מריקה כמריקת הכוס שטיפה כשטיפת הכוס ובכוס אסור קאמר דומיא דכלי אסור דאיירי בגווה ואלו דברי הר"ז ז"ל ואיני רואה בהם הכרע אלא שראוי לחוש לדבריהם ז"ל וכ"ש להחמיר:

15 דברים שנשתמש בהן ע"י האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן ומטבילן והן טהורין. כיון שהביאה הרי"ף ז"ל בהלכות חמץ ומצה נראה שדעתו שדברים שנשתמש בהן חמץ ע"י האור צריכין לבון ואע"ג דאסיקנא בסוף ע"א דף עו. דכל היכא דהיתרא בלע בהגעלה סגי ליה כבר כתבתי למעלה דאיכא למימר דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע מקרי:

16 קסבר כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות. כלומר דאי לאו הכי לא הוה סגי ליה בגדנפא דטינא כיון שאין המים עומדין בה בקבע כל כך ומיהו בלא גדנפא לא סגי דלא דמי ניצוצות דחדא שעתא לניצוצות דכולא שתא:

17 עביד לה גדנפא דטינא ומרתח לה. ויש שנוהגין ללבן רעפים ואבנים באש ובעוד שהכלי מלא ורותח משליכין אותן לתוכו:

18 ומיהא שמעינן שאסור להגעיל בכלי אסור דהא הך דודא כלי אסור הוות ואפ"ה הגעילו אותה בעצמה תחלה וא"ת היכי סמכינן אהגעלה דילמא בתר דפליט הדר בלע תירץ הר"ז ז"ל שאין מגעילין לעולם אלא באחד משני ענינים או שהוא מגעיל בכלי כשר ושיהא במים ששים כנגד כל הכלי שהוא מגעיל דהא קיימא לן דבדידיה משערינן דבמאי דנפק מיניה חולין צז. מנא ידעינן וכיון שיהא במים ששים כנגד כל הכלי הוי כל פליטת הכלי בטל ובענין זו הוכשרו כל כלי מדין שהיו בני יומן וכן אפשר נמי להגעיל כלי שאינו בן יומו ואפי' בכלי אסור והוא שלא יהא בן יומא ואין משגיחין בשעור המים כלל שהרי כל מה שפולט בין הוא בין הכלי שמגעילים אותו לפגם הוא ואע"פ שחוזר ובולע אין בכך כלום ואם תאמר אם כן מה הועלנו בתקנה זו והלא אף קודם הגעלה מה שבתוך הכלי פגום הוא ואפילו הכי צריך הגעלה לא היא דהתם תחלת בליעתו מן המשובח הוא ורואין אנו כאילו הוא בשבחו עד שיפלוט שחשו חכמים שאם אתה מתיר לו להשתמש בו לאחר יומו שיבא להשתמש בו אף ביומו אבל כל מה שבולע מן הפגום מותר:

19 ומיהו אומר רבינו יצחק ז"ל דכלים שמגעילין מחמץ אם מגעילין אותן קודם זמן איסור של חמץ מותר להגעיל אותן אפילו בני יומן משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם של היתר קודם שבא האיסור כדגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח ואפשר לחלק קצת משום דהתם אין שם האיסור חל עליו דהיינו בשר בחלב אבל הכא מעיקרא חמץ והשתא חמץ:

20 וכך הוא סדר הגעלה בתחלה מעביר החלודה מן הכלים כדתניא בספרי אך את הזהב מכאן שצריך להעביר את החלודה ואח"כ מגעיל ומשהה הכלי בתוך המים עד כדי שיראה באומד יפה שפלט מה שבלע ואח"כ שוטפו בצונן כדאמר בזבחים מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס כלומר כוס אסור וכמו שכתבנו למעלה וכן נהגו:

21 ולבון אמרינן בפרק בתרא דע"א דף עו. ועד כמה מלבנן אמר רבי מני עד שתסיר קליפתן וגרסינן בירושלמי בשילהי ע"א הלבון צריך שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו:

22 הני מאני דקוניא. כלים של חרס הן ושועין אותם באבר:

23 ירוקים. עשויים מקרקע שחופרים ממנה צריף שקורין אלו"ם ובולע לעולם:

24 קרטופני. בקעים:

25 כי תבעי לך דשיעי מאי. כלומר מבעיא לי אי ככלי מתכות דמו וסגי להו בהגעלה או ככלי חרס דמו שאינו יוצא מידי דפיו לעולם ולענין יין נסך נמי נהי דאפילו לכלי חרס יש לו הכשר אפילו הכא איכא פלוגתא בין שאר כלים לכלי חרס ששאר כלים כל שאין מכניסן לקיום אפילו תחלת תשמישן ביד נכרי בהדחה בעלמא סגי להו אבל כלי חרס כל שתשמישו ביד נכרי אפילו אין מכניסו לקיום בעי מילוי ועירוי כמ"ש שם בפרק אין מעמידין בס"ד ומ"ה דרש מרימר דלענין יין נסך קוניא בין אוכמי בין ירוקי שרי כלומר שרינן ככלי מתכת אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות מאכלות אסורות דאוכמתא וחיורתא דמסקי' בפ' אין מעמידין דף לג: דשרו אפילו במכניסן לקיום נמי שרו לפי שכלים הללו אין בולעים כלל וכיון שלמדנו הרב ז"ל שיש כלים שאפילו מכניסן לקיום מותרין בהדחה מפני מיעוט בליעתן נראה לי להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום דשיע וקשים ובליעתם מעוטה מכל הכלים ומצאתי כתוב דהכי איתא באבות דר' נתן כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין: