ר"ן על פסחים א׳

אור לי"ד. ליל י"ג שמחרתו י"ד. ולא שני לן פירושא דלישנא אי תנינן אור לי"ד אי נמי לאור י"ד אי נמי אור י"ד דמוכח בגמ' דבכל חד מהני תלת לישנא איכא לפרושי ליל י"ג שמחרתו י"ד ואע"ג דאיכא לפרושינהו נמי ליל שלאחר י"ד שמחרתו ט"ו דהני לישני משמען הכי ומשמען הכי אפ"ה כל חד וחד מוכח משמעותיה לפום דוכתיה והכא על כרחין אית לן לפרושי ליל י"ג שמחרתו י"ד כדפרשינן דליכא לפרושי ליל י"ד שמחרתו ט"ו שהרי כבר חל זמן איסורו כדמוכח בגמרא דף ה. ונמצא עובר עליו:

בודקין את החמץ. פרש"י ז"ל כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא והקשו בתוספות דהא קיימא לן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כדאיתא בגמרא וסוף סוף לא סגי בלא ביטול כדאמרי' בגמרא דף ו: הבודק צריך שיבטל וכיון שכן הוא היכי אתיא בדיקה כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא הא לא פטר נפשיה בלא ביטול ובביטול לחודיה סגי וי"ל דמדאורייתא בחד מינייהו סגי כלומר או בבדיקה או בביטול דבדיקה לחודה נמי מהניא כדאמרינן עלה בגמרא ז: לאור הנר מנא לן ופשטינא ליה מקראי אלמא דבדיקה נמי מדאורייתא היא וכל שבדק מן התורה אינו צריך לבטל הלכך שפיר איכא למימר דבדיקה אתי כדי שלא יעבור עליו בבל יראה שמה שהצריכו חכמים בטול אחר הבדיקה אינו אלא מדבריהם שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עלויה כדאיתא בגמרא ו::

ומפני שראיתי בעניני בדיקה וביטול דברים מעורבין ראיתי לפרשן יפה יפה:

הרי שאמרה תורה שמות י״ב:ט״ו ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ואמר בגמרא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ונפקא לן מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו או תשרפו כענין שפי' בעבודת כוכבים השחת שרוף וכלה כדברי רש"י ז"ל ולפי תרגום אונקלוס תשביתו תבטלון א"נ נפקא לן מדכתיב לא יראה לך כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל והכי תניא בספרי לא יראה לך שאור בטל בלבך:

ומהו ענין בטול זה מוכח בגמ' שם גבי הא דאמרי' הבודק צריך שיבטל דביטול מדין הפקר הוא והיינו דמייתינן עלה שם ההיא דסופי תאנים דההיא מתורת הפקר נגעו בה ואע"ג דהפקר כי האי גוונא לא מהני דודאי מאן דאמר בנכסי דידיה דלבטלו ולהוו כעפרא לא משמע דהוי הפקר ותו דבגמ' אמרי' מבטלו בלבו ובודאי דלענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני דדברים שבלב אינם דברים ותו למאן דאמר התם בנדרים דף מג. אליבא דר' יוסי דהפקר כמתנה מה מתנה עד דאיתיה ברשות זוכה לא נפקא מרשות נותן ה"נ בהפקר וכיון שכן בטול חמץ לר' יוסי היכי מהני מדין הפקר והא לא אתי לרשות זוכה אלא היינו טעמא משום דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאיניש לא מצי מפקר ליה כי האי גוונא חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומש"ה בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל סגי ומהני אפילו לחמץ ידוע כדאמרי' במוצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עלויה ובתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו כדאיתא בגמ' ד' ז. ותנן נמי לקמן בפ' אלו עוברין ד' מט. ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו:

שמא תאמר א"כ אין לנו מן התורה אלא בטול זה ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל אי אפשר לך לומר כן דהא בעי בגמ' ד' ז: בדיקה לאור הנר מנא לן ומוכחינן לה מקראי וכ"ת דאסמכתא בעלמא נינהו ליתא דהא חזינן תנאי דאיפלגו דף כא. חמץ זה במה מבערו ואיכא מ"ד דאין ביעור חמץ אלא שריפה ור' יהודה דסבירא ליה הכי דף כז: ודנו מנותר ואם אתה אומר שאין לנו מן התורה אלא בטול מהו ביעור זה שנחלקו עליו ומוכח בהדיא בגמרא דבשל תורה נחלקו כדאמר רבי עקיבא דף ה. מצינו להבערה שהיא אב מלאכה והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם:

אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו יכול להתקיים בא' מב' דברים או שיבטל בלבו כל חמץ שיש ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מדאורייתא אפי' בחמץ הידוע לו או אם לא בטלו בלבו כלל צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם ובביעור זה הוא שנחלקו במה יבערנו ולפיכך כל שאינו מבטל חייב לבדוק כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ולפיכך כתב רש"י ז"ל שבודקין את החמץ כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא והיינו למי שאינו מבטל אבל למי שמבטל סגי בהכי אלא מפני שבטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאוהו מלבן לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק בטול והצריכוהו בדיקה וביעור שהוא מספיק ג"כ מן התורה או מפני שחששו שאם ישהנו בתוך ביתו יבא לאכלו ומשמע דתנא דמתני' לא בעי ביטול כלל אלא בדיקה ובהכי סגי ליה לפי שמכיון שבדק יצא ידי חובתו ואם שמא ימצא אחר כך גלוסקא יפיפיה יבערנה לאלתר שמא תאמר למפרע עבר עליה ליתא שהרי סמכה תורה על החזקות וכל שבדק אותן מקומות שרגיל להמצא בהן חמץ יצא י"ח ואין לו לחוש לככר בשמי הקורה ולפיכך תנא דמתני' לא הזכיר בטול אחר הבדיקה כלל אלא שבא רב יהודה אמר רב וחדש ואמר הבודק צריך שיבטל ומסקינן בגמ' י: דהיינו טעמא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עלויה ופרש"י ז"ל דשמא מתוך שדעתיה עלויה ישהה אותה מלבערה ונמצא עובר עליה כלומר משעת מציאתה ואילך אבל מקמי הכי לא שכבר יצא י"ח בבדיקה כדכתיבנא. ונמצאת אתה אומר לפי דעת זה שהתורה שאמרה תשביתו היינו או בבטול או בבדיקה וביעור והיינו בחמץ ידוע או מפני חשש מקומות שהוא רגיל להמצא בהן אבל כל שאין לו חמץ ידוע ולא מקומות שהוא רגיל להמצא בהן לא חלה עליו מצות השבתה שהרי אתה אומר שכל שבדק אע"פ שלא ביטל ונשתיירה בידו גלוסקא יפיפיה אינו עובר עליה אלא בשהייתה משעת מציאה ואילך אלמא אין מצות השבתה אלא על חמץ ידוע או מפני מקומות שרגיל להמצא בהן ואי אפשר לפרש שכל שבדק ולא בטל ואח"כ מצא גלוסקא יפיפיה עובר עליה למפרע שא"כ אפי' בדק הוא מחויב מן התורה לבטל מפני ספק חמץ שאינו מצוי וכיון דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי אי אתה מוצא בדיקה ובעור מן התורה אלא כדאמרן זהו דעתי והוא על דרך רש"י ז"ל ומה שהצריכו חכמים בדיקה בחמץ יותר מבשאר אסורין ולא סמכו על הבטול כבר כתבתי שעשו כן כדי לקיים מצות תשביתו שחששו לבני אדם שלא יבטלוהו במחשבתן לגמרי ואם אתה אומר שחששו שלא יבא לאכלו וכדברי הראשונים ז"ל היינו טעמא דחשו ביה טפי מבשאר איסורין משום דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא וחמיר איסוריה טפי דאית ביה כרת ואפשר עוד שמפני טעם זה החמירה התורה בו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא:

לאור הנר. מפני שאור הנר יפה לבדיקה כדאיתא בגמ':

ולמה אמרו לקמן במתניתין בסמוך דשתי שורות של חביות הסדורות במרתף של יין צריך לבדוק ביניהן כיון דאמרי' דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה דהוה ס"ל במקום שמכניסין בו חמץ אין מסתפק ממנו צריך בדיקה ומפרש מקום שמכניסין בו חמץ כלומר לא אמרו אלא במרתף שמכניסין בו חמץ כגון מרתף שמסתפק ממנו יין לשולחנו ופעמים שהשמש עומד למזוג ופתו בידו וכשהיין כלה נכנס למרתף להביא יין:

בש"א שתי שורות על פני כל המרתף וב"ה אומרים וכו'. בגמרא דף ח: איפליגו בפירוש דב' שורות והריא"ף ז"ל לא הזכיר זה בהלכותיו לפי שאין מסדרים עכשיו החביות באותו ענין כלל:

גמ' ותנא דידן מ"ט לא תני לילי. שהוא יותר לשון מבואר:

לישנא מעליא נקט. שמצוה ודרך נקיי הדעת לדבר בלשון נקיה:

דבר מגונה. לאו משום דלילי לשון מגונה אלא כיון דמדרבי יהושע ב"ל שמעי' שראוי לספר בלשון צח ונקי אמרי' משום הכי פתח תנא דמתני' לשון אור כדכתיב תהילים קי״ט:ק״ל פתח דברך יאיר וכתב הראב"ד ז"ל דמ"ה נקט אור לומר שבתחילת הלילה שיש בו אור עדיין ראוי לבדוק כדי שלא יתרשל או שלא ישכח וכיון דאותה שעה קושטא הוא שיש בה אור תנא אור משום לישנא מעליא ולא תנא בתחילת ליל י"ד בודקין את החמץ ואם לא מפני טעם זה משום לישנא מעליא לא היה שם התנא חשך לאור ומכאן אתה למד שהביעור צריך להקדימו עם אור היום כדי שלא יתרשל. אלו דבריו ז"ל:

שהרי עקם. שהרי הוסיף:

אשר איננה טהרה. ולא כתב מן הבהמה הטמאה כאורחיה הרי ח' אותיות עקם הטמאה ה' אותיות אשר איננה טהורה י"ג אותיות:

ובגמרא פרכינן אטו בדאורייתא מי לא כתיב טמא. כלומר למה לא עיקם לכתוב אשר איננו טהור ופרקינן דכל היכא דכי הדדי נינהו כלומר שאין צריך להאריך בזה יותר מזה משתעי בלשון כבוד אבל היכא דלא כי הדדי נינהו משתעי בלשון קצרה כלומר אע"פ שאינו לשון נקי ואפ"ה עקם בקרא דאשר איננה טהורה ללמדנו שראוי לו לאדם לחזר אחר לשון כבוד ונפקא מיניה להיכא דכי הדדי נינהו ואם לא עקם בשום מקום לא היינו למדים שיהיה ראוי לחזור אחר לשון נקייה כלל:

שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב. לאו למימרא דמרכב גופיה קראו מושב שהרי מרכב. ומושב אין דינם שוה שהנוגע במרכב אינו טעון כבוס בגדים כדאי' בתורת כהנים ובמס' כלים פ"א מ"ג משא"כ במושב שמגעו שוה למשאו וטעון:

כבוס בגדים ולפיכך אי אפשר לומר דמרכב גופיה קראו מושב דהא אתי למטעי ומשום לשון כבוד לא משני קרא ממשמעותיה והכי מוכח בגמ' אלא לומר שלא כתב מרכב בהדיא גבי אשה כי היכי דכתביה גבי איש אלא דסמכי' אמושב ומרבויא בלחוד אתי והכי איתא בתורת כהנים אשר היא יושבת עליו זה מושב כלי זה מרכב ופירוש מרכב היינו העץ שתופס בו האדם בשעה שרוכב הנקרא ארצו"ן אבל מושב שבמרכב שאדם עומד עליו בפסוק רגלים דינו כמושב:

מפני מה בוצרין בטהרה. בכלים טהורים ואין מוסקין בטהרה. בזיתים קרי מסיקה ואין צריך למוסקן בכלים טהורים כדאמרי' במס' שבת דף יז. דלא חשיב מוהל היוצא מהן משקה להכשיר שאינו שמן גמור אלא היוצא על ידי כובד הבד בלבד אבל יין הזב מן הענבים מכשיר דניחא ליה ביה:

מובטח אני בזה. שאמר אין מוסקין בטהרה ואע"ג דאידך נקט לשון קצרה אפ"ה לא מתרץ לישניה דאמר ומוסקין בטומאה ומשמע דלא סגי בלאו הכי הלכך לישנא דהאי דאמר ואין מוסקין בטהרה דייק טפי כלומר שאין מקפידין למסקו בטהרה ובתוספות כתבו דאפשר שעל אותו שאמר לשון קצרה קאמר הכי ואין נראה:

והשתא דקי"ל וכו' וכ"ת זריזין מקדימין למצית כדכתיב כו' וישכם אברהם בבקר. שהשכים בבקר ולא המתין עד שיהא היום גדול:

נבדוק מצפרא. דמשמע ליה מסברא דסגי ליה זריזות בהכי:

בשעה שבני אדם מצויין בבתיהן. דהיינו בלילה ואיכא אור הנר שדרך בני אדם להשתמש בו בלילה שהוא יפה לבדיקה בהם יותר מאור החמה:

ואיכא מ"ד שאם בא להקדים לבדוק בי"ג שרשאי והוא שיבדוק לאור הנר שאפי' ביום צריך אור הנר כדתני' אין בודקין לא לאור החמה ואמרי' עלה בירוש' הלכה א וכי יש חמה בלילה הדא אמרה אפי' ביום צריך בדיקה לאור הנר הלכך כי תנא אין בודקין לא לאור החמה כו' אלא לאור הנר מתוקמא או שעבר ולא בדק ליל י"ד או שבא להקדים בי"ג וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל וליתא דהתם בירושלמי משמע שאם בא להקדים ביום י"ג אינו רשאי דאמרי' התם ולמה בלילה א"ר יוסי שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה ואמרינן תו התם מבואות האפלים מהו לבודקן בתחלה ביום לאור הנר מילהון דרבנן אמרו שרגא לא כמה דמנהר בליליא מנהר ביממא הלכך רב נחמן בר יצחק ה"ק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהן שהם פנוים ובשעה שאור הנר יפה לבדיקה כדאמרינן שאורו מבהיק בלילה יותר מן היום ולפיכך אם בא להקדים לבדוק ביום י"ג לאור הנר אינו רשאי:

אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן וכו'. כלומר כיון שאמרת שאור הנר יפה לבדיקה בלילה יותר מביום ועכוב מצוה תלוי בדבר לא ליפתח בעידניה לא יתחיל להתעסק בשמעתא באורתא דתליסר נגהי ארביסר ליל יציאת י"ג שהוא כניסת י"ד והוא ליל בדיקת חמץ עד שיבדוק דילמא משכה ליה שמעתיה וישכח מלבדוק:

המשכיר בית לחבירו בי"ד. לצורך י"ד וממנו ואילך אם עד שלא מסר לו מפתח חל י"ד וכו' לאו למימרא דמסירת מפתח קונה דהא אמרי' בבבא קמא דף עט: דלא קניא אלא כשם שקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כן שכירות קרקע נקנית בא' מדברים הללו ואפ"ה אמרי' דנהי דהשוכר קנאו אפ"ה כיון שהבית של משכיר והחמץ שלו ועדיין הבית מעוכב אצלו שאין השוכר נכנס שם מפני שהמפתח בידו של משכיר על המשכיר לבדוק ואם מסר לו מפתח קודם י"ד כיון שקנאו כדינו ובידו להיות יוצא ונכנס על השוכר לבדוק:

גרסינן בגמ' ד' ד: בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק למאי נפקא מיניה דליתיה להאי דנשייליה כלומר דאי איתיה למשכיר קמן לא נפקא לן מיניה מידי דאפילו נימא דחזקתו בדוק כל היכא דאיתיה קמן שיילינן ליה דלא סמכינן אחזקה דכל היכא דאפשר לברורי מילתא מבררינן ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל בפרק קמא דחולין דלא סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן אלא היכא דאזיל ליה לעלמא וליתא קמן דנשייליה אבל איתיה קמן לא סמכינן אחזקה ובדקינן ליה וכמו שכתבתי שם בס"ד. ואמר להו רב נחמן תניתוה הכל נאמנין על ביעור חמץ אפי' נשים ועבדים ואפי' קטנים מ"ט לאו משום דחזקתו בדוק ודחי' לה בגמ' ואפ"ה כיון דפשטיה רב נחמן ומדרבנן הוא דאי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה נקיטינן כותיה דחזקתו בדוק ומיהו אי איתיה למשכיר קמן שיילינן ליה וכדכתיבנא וכן פסק הר"ם במז"ל בפ' שני מהלכות חמץ ומצה:

ואמרי' נמי בגמ' שם דהיכא דמוחזק לן דלא בדוק וקאמרי הני אנן בדקנוהו דמהימני כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי המנינהו רבנן בדרבנן ואיכא למידק דהכא משמע דנשים לא מהימני אלא בדרבנן ואילו בפרק המדיר דף עב אמרינן מאכילתו שאינו מעושר ופרכינן היכי דמי אי דידע נפרוש ואי דלא ידע נסמוך עילוה אלמא סמכינן עלייהו אפי' בדאורייתא ועוד שהרי מעשים בכל יום שאנו מאמינים אותן על השחיטה ועל הניקור יש לומר שמתוך שבדיקת חמץ צריכה דקדוק גדול ונשים עצלניות הן אי לאו מדרבנן בעלמא הוא לא סמכינן עלייהו אבל בשאר איסורין סמכינן והכי איתא בירושלמי דאיתא מאן דחמר התם דלית כאן נשים דהן עצמן נאמנות הן ואיכא מאן דאמר מתוך שהן עצלניות בודקות כל שהוא:

המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק כתבו בתוס' דבי"ג איירי דאי בי"ד הא אסיקנא לעיל דעל המשכיר לבדוק ואחרים אמרו דכי אמרינן דניחא ליה לאינש וכו' היינו לענין דלא הוי מקח טעות אבל שלומי בעי ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא בי"ד עסקינן ומש"ה מסתם לה ואמר בחזקת שהוא בדוק דלא בעי למיחש לספקא דבעיין דלעיל משכיר בית בי"ד אי חזקתו בדוק אי אין חזקתו בדוק וקאמר סתמא בחזקת בדוק כלומר דאי חזקתו בדוק מתוקמא בסתמא ואם אין חזקתו בדוק מתוקמא דקא"ל בהדיא ומסקינן דלא הוי מקח טעות ודקא קשיא להו דהא מסקינן לעיל דעל המשכיר לבדוק לא קשיא לי כלל דלעיל שקלינן וטרינן מצות ביעור אמאן רמיא ומסקינן דאמשכיר רמיא והכא בעי אי אמר משכיר לא בעינא למיעבד מצוה אי נמי דליתיה למשכיר במתא ושוכר לא סגי ליה בלא ביעור דהא אמרינן לקמן ד' י. וחמצו של נכרי עושה לו מחיצה גבוה י' וכיון שכן בעיין אי הוי מקח טעות דהכא לאו במצות ביעור עסיקינן אלא לענין דינא שקלינן וטרינן ומסקינן דלא הוי מקח טעות דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה אפילו בממוניה ולא מצי תבע ליה שוכר למשכיר מה דאפיק עליה שהרי לא ההנהו למשכיר כלל דמצוה בלחוד הוא דרמיא עליה דמשכיר ואע"ג דלא עבדה ליכא חיובא דממונא עליה כלל כלל: