ר"ן על פסחים ב׳

« ר"ן על פסחים א׳ ע״ב ר"ן על פסחים ג׳ ע״א »

1 מַתְנִי׳ אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כׇּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ, אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. וּבַמָּה אָמְרוּ ״שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף״ — מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כׇּל הַמַּרְתֵּף, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת.

2 גְּמָ׳ מַאי ״אוֹר״? רַב הוּנָא אָמַר: נַגְהֵי, וְרַב יְהוּדָה אָמַר: לֵילֵי. קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּמַאן דְּאָמַר נַגְהֵי — נַגְהֵי מַמָּשׁ, וּמַאן דְּאָמַר לֵילֵי — לֵילֵי מַמָּשׁ.

3 מֵיתִיבִי: ״הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ״ — אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! מִי כְּתִיב ״הָאוֹר בֹּקֶר״? ״הַבֹּקֶר אוֹר״ כְּתִיב, כְּמַאן דְּאָמַר: צַפְרָא נְהַר, וְכִדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם בְּכִי טוֹב, וְיֵצֵא בְּכִי טוֹב.

4 מֵיתִיבִי: ״וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ״ — אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! מִי כְּתִיב ״אוֹר בֹּקֶר״? ״וּכְאוֹר בֹּקֶר״ כְּתִיב, וְהָכִי קָאָמַר: וּכְאוֹר בֹּקֶר בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּעֵין זְרִיחַת שֶׁמֶשׁ לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא.

5 מֵיתִיבִי: ״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם״ — אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! הָכִי קָאָמַר: לַמֵּאִיר וּבָא קְרָאוֹ יוֹם. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה״ — לַמַּחְשִׁיךְ וּבָא קָרָא לַיְלָה?! וְהָא קַיְימָא לַן דְּעַד צֵאת הַכּוֹכָבִים יְמָמָא הוּא!

6 אֶלָּא, הָכִי קָאָמַר: קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא לִנְהוֹרָא וּפַקְּדֵיהּ אַמִּצְוְתָא דִימָמָא, וְקַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא לַחֲשׁוֹכָא וּפַקְּדֵיהּ אַמִּצְוְתָא דְלֵילָה.

7 מֵיתִיבִי: ״הַלְלוּהוּ כׇּל כּוֹכְבֵי אוֹר״ — אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא. הָכִי קָאָמַר: הַלְלוּהוּ כׇּל כּוֹכָבִים הַמְּאִירִים. אֶלָּא מֵעַתָּה, כּוֹכָבִים הַמְּאִירִים הוּא דְּבָעוּ שַׁבּוֹחֵי, שֶׁאֵינָן מְאִירִין לָא בָּעוּ שַׁבּוֹחֵי?! וְהָא כְּתִיב: ״הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו״!

8 אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן — דְּאוֹר דְּכוֹכָבִים נָמֵי אוֹר הוּא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְנוֹדֵר מִן הָאוֹר. דִּתְנַן: הַנּוֹדֵר מִן הָאוֹר — אָסוּר בְּאוֹרָן שֶׁל כּוֹכָבִים.

9 מֵיתִיבִי: ״לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ יִקְטׇל עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב״,

10 הָא מִדְּקָאָמַר ״וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב״ — אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! הָתָם הָכִי קָאָמַר: אִי פְּשִׁיטָא לָךְ מִילְּתָא כִּנְהוֹרָא דְּאַנְּפָשׁוֹת קָאָתֵי — רוֹצֵחַ הוּא, וְנִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ. וְאִי מְסַפְּקָא לָךְ מִילְּתָא כְּלֵילְיָא — יְהִי בְּעֵינֶיךָ כְּגַנָּב, וְלֹא נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ.

11 מֵיתִיבִי: ״יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ יְקַו לְאוֹר וָאַיִן וְאַל יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר״, מִדְּקָאָמַר ״יְקַו לְאוֹר וָאַיִן״ אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! הָתָם מֵילָט הוּא דְּקָא לָיֵיט לֵיהּ אִיּוֹב לְמַזָּלֵיהּ, אָמַר: יְהֵא רַעֲוָא דְּלִיצְפֵּיהּ הָךְ גַּבְרָא לִנְהוֹרָא, וְלָא לַישְׁכְּחֵיהּ.

12 מֵיתִיבִי: ״וָאוֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי״, אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! הָתָם, הָכִי קָאָמַר דָּוִד: אֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְיוֹם, עַכְשָׁיו, הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְלַיְלָה — אוֹר בַּעֲדֵנִי.

13 מֵיתִיבִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּיעוּר. מִדְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית, אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא. שְׁמַע מִינַּהּ.

14 מֵיתִיבִי: מֵאֵימָתַי אַרְבָּעָה עָשָׂר אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִשְּׁעַת הָאוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשְּׁעַת הָנֵץ הַחַמָּה.

15 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לְרַבִּי יְהוּדָה: וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ יוֹם שֶׁמִּקְצָתוֹ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה וּמִקְצָתוֹ מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? אֲמַר לֵיהּ: הוּא עַצְמוֹ יוֹכִיחַ, שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ וּמִקְצָתוֹ אָסוּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ.

16 מִדְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשְּׁעַת הָנֵץ הַחַמָּה, אַלְמָא ״אוֹר״ דְּקָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב — אוּרְתָּא הוּא! לָא, מַאי ״אוֹר״ — עַמּוּד הַשַּׁחַר.

17 אִי הָכִי, דְּקָאָמַר לֵיהּ: הֵיכָן מָצִינוּ יוֹם שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה וּמִקְצָתוֹ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, נֵימָא אִיהוּ לְנַפְשֵׁיהּ: הָא אִיכָּא לַיְלָה, דְּקָא שָׁרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב!

18 הָכִי קָאָמַר: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, אַשְׁכַּחְנָא דְּקָא פָּלְגִי רַבָּנַן בֵּין יְמָמָא לְלֵילְיָא. דִּתְנַן גַּבֵּי תַּעֲנִית צִבּוּר: עַד מָתַי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה — עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד קְרוֹת הַגֶּבֶר. אֶלָּא לְדִידָךְ, הֵיכָא אַשְׁכַּחְנָא יְמָמָא גּוּפֵיהּ דְּפָלְגִי בֵּיהּ רַבָּנַן!

19 אֲמַר לֵיהּ: הוּא עַצְמוֹ יוֹכִיחַ, שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ וּמִקְצָתוֹ אָסוּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ. שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא מְלָאכָה דְּרַבָּנַן וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי חָמֵץ דְּאוֹרָיְיתָא?! דְּעַד הָכָא אֲסַר רַחֲמָנָא, וְעַד הָכָא שְׁרָא רַחֲמָנָא.

20 וְאִידַּךְ? שָׁעוֹת דְּרַבָּנַן.

21 וְאִידַּךְ? הַרְחָקָה הוּא דַּעֲבוּד רַבָּנַן לִדְאוֹרָיְיתָא.

22 מֵיתִיבִי: אֵין מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת אֶלָּא עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁנִּרְאָה בִּזְמַנּוֹ, לְקַדְּשׁוֹ. וְאֵימָתַי מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת — לְאוֹר עִבּוּרוֹ. אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ.

23 מֵיתִיבִי: הָיָה עוֹמֵד כׇּל הַלַּיְלָה וּמַקְרִיב עַל הַמִּזְבֵּחַ, לָאוֹרָה טָעוּן קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי. ״אוֹרָה״ שָׁאנֵי.

24 מֵיתִיבִי מָר זוּטְרָא:

פירוש ר"ן על פסחים ב׳

1 תנן התם ר"מ אומר אוכלין כל חמש. ה"ג ואע"ג דבפירקין הוא ד' יא: קאמר תנן התם:

2 ושורפין בתחלת שש. ולא ימתין עד תחלת שבע שהוא אסור מן התורה לפי שאדם טועה בשעות:

3 רבי יהודה אומר טועה אדם יותר מכן וצריך להתרחק מן העבירה יותר ולא יאכל מסוף ד' ולמעלה:

4 תולין לא אוכלין ולא שורפין. כלומר אין צריך לשרוף ומאכיל לבהמה כל חמש והוא לא יאכל:

5 דכ"ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור מן התורה. דהא אי לא מיתסר עד לאורתא לא הוו גזרי ביה רבנן דבין יממא לליליא לא טעו אינשי:

6 כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. דמשמע אפילו שעה אחת בתוך השבעה:

7 וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור. ואי האי הראשון מכלל המנויין הוא הרי שהה בו שעה אחת:

8 הא כיצד לרבות וכו'. דע"כ האי הראשון ראשון לכל הז' קאמר דהוא י"ד:

9 ואימא לרבות ליל י"ד. דכיון דסתם לך הכתוב נימא דמתחלת היום קאמר ומשנינן דביום כתיב:

10 אך חלק. אכין ורקין מיעוטין הן אלמא מקצת היום מותר ומקצת היום אסור ומעתה יש לנו לחלק חציו מותר וחציו אסור וי"א אך הוא חץ באלפא ביתא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ ח' תחת א' וצ' תחת כ':

11 תנו רבנן שבעת ימים וגו' והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך. הרי בתים במשמע לפי שנאמר לא יראה לך משמע מיניה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים דהיינו נכרים ושל גבוה כגון שהקדישו לבדק הבית:

12 יכול יטמין חמץ שלו דהא לא יראה כתיב וזה אינו נראה ויקבל פקדונות מן הנכרים דהא לך כתיב וזה אינו שלך תלמוד לומר לא ימצא אסר הטמנה שאף היא בכלל מציאה ואסר של אחרים דהא לא כתיב לך ולקמן פריך והא אמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ומשני ליה:

13 אין לי אלא בנכרי שלא כבשתו. מפרש לה בגמרא דהכי קאמר אין לי שריותא דשל אחרים אלא בנכרי שלא כבשתו תחת ידך דלא מיקרי לך נכרי שכבשתו מנא לן דשרי דאיכא למימר דלך מיקרי תלמוד לומר לא ימצא מפרש לה בגמרא משום דכתיב לך לך תרי זמני מפקינן לה דשדי חד לך אלא ימצא ודרוש ביה הכי אפילו במצוי אצלך דהיינו נכרי שכבשתו לא מיתסר אלא לך כלומר בדקביל עליה אחריות ויש כאן דקדוקי דברים וכתבתים בחידושי:

14 אין לי אלא בבתים וכו'. כלומר אי לא כתב אלא לא ימצא בבתיכם אין לי שאסור לשהות חמץ אלא בבתים מפני שמצוי אצלו תמיד:

15 בבורות שיחין ומערות שבגבולין מנין תלמוד לומר בכל גבולך:

16 ועדיין אני אומר אע"פ שנאמרו שניהם בבתים עובר בבל יראה דבכלל גבולין נינהו ובל ימצא דכתיב בהו ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים דמתסרא בהו הטמנה דהא לא כתיב בהו ראיה אלא מציאה ולקבל פקדונות נמי מיתסר דלא כתיב לך אבל בגבולין דכתיב לך עדיין אני אומר בהן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה מנין ליתן קולא של זה בזה וחומרא של זה בזה נאמר שאור בבתים וכו' ומפרשינן לקמן דחומרי דבתים שדינן אגבולין כשקבל עליו אחריות וקולא דגבולין שדינן אבתים בשלא קבל:

17 ותמיהא לי כי היכי דילפינן קולא של אחרים מגבולין אמאי לא ילפינן מינייהו קולא דהטמנה כדאמרי' ברישא דברייתא יכול יטמין והיכי לא מקיימין היתרא דהטמנא דמשתמעא מגבולין ואיסורא דידיה דמשתמעא מבתים כי היכי דמקיימין היתרא ואיסורא דשל אחרים ונראה לי דאין ודאי מעיקרא אמרינן דאי לא כתב אלא לא יראה הוה אמרי' יכול יטמין אבל כיון דכתב לא ימצא גלי אלא יראה דראיה לאו דוקא אלא לישנא בעלמא ולהא לא איצטריך ג"ש דשאור שאור והינו דתני תנא ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין וכו' בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ולא תני בגבולין אי אתה רואה אבל אתה מטמין דלאיסורא דהטמנה לא צריך ג"ש אלא בגלויא דלא ימצא סגי דהא היתרא דהטמנה דהוה סבירא לן מעיקרא לאו מקרא יתירא אלא ממשמעותא בעלמא ובגלויא דלא ימצא סגי אבל היתרא דאחרים מיתורא דלך נפיק ואית לן לקיומא על כרחך אי נמי דלאסור הטמנה נמי איצטריך ג"ש ואפילו הכי אתי שפיר דנהי דבגבולין נא משתמע הטמנה לאסור אפ"ה לית בהו קרא יתירא למישרייה הלכך כי דיינינן ג"ש ליתן את האמור של זה בזה היינו למיתן אסורא דהטמנה דכתי' בבתים למשדייה נמי אגבולין אבל ליכא למימר דהיתרא דהטמנה דכתיבה בגבולין דנשדייה נמי אבתים דנהי דהטמנה נא משתמע לאסורא בגבולין מ"מ לית בהו ייתורא למישרייה משא"כ בשל אחרים דהא כתיב לך יתירא בגבולין למשרייה וכי דיינינן ג"ש על כרחך אית לן לקיומא נמי היתרא בשל אחרים כנ"ל ולפי זה כי קתני לעיל בברייתא ועדיין אני אומר וכו' בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים לישנא קלילא הוא דאין הכי נמי דהוה ליה למימר בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה ומטמין אלא לישנא קלילא הוא ולאו דוקא:

18 וכללא דשמעתא דכל היכא דקביל עליה אחריות אסור בין בנכרי שכבשתו בין בנכרי שלא כבשתו בין בבתים בין בגבולין וכל שלא קבל עליו אחריות שרי בכלהו:

19 דבני חילא. החיל של בית המלך ומטילין טורח תיקון מזונותם על בני העיירות:

20 ארנונא. לשון מס המלך שנוטל עישור מן הבהמות ומן התבואות ואע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי דכל כמה דלא סלקו ידו שייכא בבהמות וקי"ל כל שיד הנכרי באמצע פטורה מן הבכורה דכתיב במדבר יג כל בכור בבהמת בני ישראל ולא באחרי':

21 עיסת ארנונא חייב' בחלה. ואע"ג דעיסת נכרי פטורה מן החלה דכתיב עריסותיכם זו חייבת דלית לה קלא והרואה אומר שלו הוא ואוכלה בלא חלה אבל בהמה אית לה קלא והקשה הרשב"ם ז"ל היכי אמריי דבהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי והא בהדיא תניא בתוספת' דבהמת ארנונא חייבת בבכורה ואיכא נוסחי דגרסי בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה והוא דלא מצי מסלק ליה עיסת ארנונא חייבת בחלה אע"ג דלא מצי מסלק ולפי זה אתי שפיר ודוקא בעיסת ארנונא שאין לנכרי חלק בה אלא למלך יש חק עליה הוא דאמרינן דחייבת אבל עיסה שיש לו לנכרי שותפות בה פטור' מן החלה דתנן במס' חלה פ"ג מ"ה העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה וגרסינן עליה בירושלמי ומה בינה לעיסת ארנונא שאמרנו אינה חייבת בחלה תמן ברשות ישראל היא נתונה שמא ימלך הנכרי שלא ליטלה:

22 גרסי' בגמי ת"ר נכרי הנכנס לחצרו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער ייחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא ופרש"י ז"ל נכרי שנכנס לחצרו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער שלא הזקיקוהו להוציא את הנכרי מן הבית כדאמר אבל אתה רואה של אחרי' הפקידו אצלו בסתם זקוק לבער דכיון שקבלו ברשותו כמאן דקביל עליה אחריות דמי כדאמרינן בב"ק דף מח: כנוס שורך ברשותי חייב אבל ייחד לו בית הוה ליה כמאן דאמר כנוס שורך ברשותך דאמרי' התם דפטור זהו דרך פרש"י ז"ל אבל ר"ת ז"ל פירש דבשקבל עליו אחריות עסקינן ואפ"ה כיון דייחד לו בית שרי דהוה ליה כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי דשרי שהרי אפילו חמצו של ישראל כל שהוא ברשות הנכרי אינו עובר עליו והכי איתא במכילתא בפר' י"ז דתניא התם בכל גבולך למה נאמר לפי שנאמר בבתיכם שומע אני כמשמעו ת"ל בכל גבולך א"כ למה נאמר בבתיכם לומר לך מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות הנכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו ויצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמצו שנפלה עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אינו יכול לבערו:

23 ומיהו ה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי צריך ביעור דהא תנן לקמן דף לא. אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחרהפסח עובר ואוקימנא בשהרהינו אצלו והרהין בביתו של נכרי משמע ואפ"ה אמרי' דעובר כלומר שהוא אסור אחר הפסח הואיל ועבר עליו שלא ביערו ועוד דהא תניא לקמן בריש פרק כל שעה דף כא. בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע שיכלה קודם הפסח רבי יהודה אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם הפסח והא הני בביתו של נכרי הם ואפ"ה אסירי ואע"ג דב"ה פליגי ואמרי דכל שעה שמותר לאכול מותר למכור מדידהו במכירה נשמע לב"ה במפקיד אלא ודאי חמצו של ישראל ברשות נכרי מדרבנן צריך לבער ואפ"ה גבי ייחד לו בית כיון דלאו דישראל הוא אלא דפקדון אע"ג שקבל עליו אחריות לא החמירו עליו שיהא חייב לבער הרמב"ן ז"ל אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"ד מהלכות חמץ ומצה שישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא ולא ידעתי מנין לו ואולי סמך על פשט השמועה שאמרו בפרק כל שעה אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר ולא נהירא דא"כ לא הוה ליה למיתני אחר הפסח:

24 המוצא חמץ בי"ט כופה עליו את הכלי. דהא לא חזי לטלטולי ולאפוקי ומיהו בבל יראה לא עבר דהא בטליה בלביה מאתמול דאמרי' לקמן הבודק צריך שיבטל בלבו אלא משום שלא ישכח ויאכלנו כופה עליו את הכלי ולמוצאי י"ט שורפו ובי"ט לא מצי למשרפיה אע"ג דקי"ל ביצה יב. מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הני מילי היכא דאיכא צורך היום קצת אבל הכא ליכא דהא נפק ידי חובתיה בבטול:

25 חמצו של נכרי המופקד אצלו ולא קבל עליו אחריות שאמרו דמותר לשהותו ועושה לו מחיצה בי"ד משום היכרא שלא ישכח ויאכלנו ולא סגי ליה בכפיית כלי כל ז' כדלעיל דהתם חד יומא בלחוד הוא שהרי בלילה יבערנו ועוד דמחיצה בי"ט לא אפשר. ואחרים פירשו דעושה לו מחיצה עשרה וסגי בהכי אע"ג דקביל עליה אחריות שכיון שייחד ליה מקום תו לא מיקרי גבולך ועל הדרך שפירשתי למעלה:

26 המפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירא מן הישוב למדברות קודם ל' יום ולקמן מפרש משום דשואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם פסח ל' יום הלכך מההיא שעתא חלה עליו חובת ביעור פירש"י ז"ל שאין דעתו לחזור בתוך הפסח אבל דעתו לחזור בתוך הפסח אפילו קודם ל' יום זקוק לבער כדי שכשיחזור בימי הפסח לא ימצא חמץ בתוך ביתו ולפי זה איכא למימר דלא פליג אירושלמי דאמר לא אמרן אלא בשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער וה"ק לא שנו שאין זקוק לבער אלא בשדעתו לחזור קודם הפסח אבל אין דעתו לחזור עד תוך הפסח אפי' קודם שלשים יום זקוק לבער ואחרים פירשו דשאין דעתו לחזור היינו שאין דעתו לחזור כלל עד אחר הפסח אבל דעתו לחזור בין בתוך הפסח בין קודם הפסח צריך לבער שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער וכן כתב הר"ם במז"ל בפ"ב מהלכות חמץ ומצה ובירושלמי לא משמע הכי:

27 וגרסינן בירושלמי ובספק אבל ודאי אפי' מר"ה. כלומר דכי אמרי' קודם לפסח ל' יום אין זקוק לבער הני מילי בספק כלומר שאין שם חמץ ידוע אבל יש שם חמץ ידוע בודאי אפילו מראש השנה זקוק לבער ואינו נראה כן לפי גמרתנו דמדאמר לישנא דאין זקוק לבער ולא אמר אין זקוק לבדוק משמע דקודם ל' יום אפי' יש שם חמץ ידוע אין זקוק לבערו לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת דסגי ליה בביטול בעלמא:

28 העושה את ביתו אוצר. שהכניס שם תבואה ותחתיה חמץ ואמרינן לקמן דף לא: חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער קודם ל' יום לא חלה עליו חובת ביעור וכי מטי ההוא שעתא לא מיחייב כדאמרן דהא נפלה עליו מפולת. תוך ל' יום זקוק לבער דלכתחילה לא זהו ביעורו:

29 אבל דעתו לפנותו. בתוך הפסח:

30 הני שלשים יום מאי עבידתייהו. למה קבעו חכמים זמן זה:

31 דתניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. כלומר דחשבינן ליה שואל כענין וקי"ל בעלמא בשני תלמידים ששואלים אחד שואל כענין ואחד שואל שלא כענין שנזקקין לשואל כענין:

« ר"ן על פסחים א׳ ע״ב ר"ן על פסחים ג׳ ע״א »