ר"ן על מגילה ח׳ ב

1 מריש הוה אמינא האי כורסיא תשמיש דתשמיש הוא. ולא בעי גניזה כסא שהיו מניחין עליו מטפחות ועליו מניחין ספר תורה ותשמיש דתשמיש לא בעי גניזה:

2 כיון דחזינא דזמנין דמותבין ספרא עליה. כלומר בלא מטפחתא:

3 מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא. פרש"י ז"ל יריעה שפורסין בתוך התיבה דהיינו הארון מבפנים ולא נהירא דאדרבה כי האי גוונא תשמיש ממש הוא אלא יריעה היא שפורסים על התיבה כענין שכתוב ופרשו עליו בגד תכלת מלמעלה דאמרינן בסוטה דף לט: אסור להפשיט את התיבה בצבור וגרסינן בירושלמי כילא דעל ארונא כארונא:

4 האי תיבותא דאירפט. שנשבר:

5 מעבדי כורסיא אסור. דקדושת תיבה חמירא טפי שמצניעין בתוכה ספרים ולפיכך אסור לפחות קדושתיה ולעשותה כסא שמניחין עליו ס"ת לשעה:

6 הני זבולי דחומשי וקומטרי דספרי תשמישי קדושה נינהו ונגנזי'. פרש"י ז"ל כעין ארגזים:

7 וכאנדרונא דמיין. כענין בנין קרקע זוית קטן עשוי ליתן בו ספרים ומשתמרין שם דלית בהו משום קדושה:

8 ואפילו שונה הלכות. שלא שמש תלמידי חכמים:

9 ובכלי חרס. שאין נותנין אותו בעפר אלא בכלי חרס נותנין אותו ושמין אותו אצל ת"ח דאע"פ שגונזין אותו עושין לו תקנה כמה שאפשר לקיימו:

10 מבי כנישתא לבי רבנן שרי. לעשות מבית הכנסת בית המדרש מותר דעלויי מעלי ליה:

11 והלכתא כרב פפי. איכא מרבוותא דדייק מהכא דריב"ל ור' יוחנן הלכה כריב"ל דהכא מייתי סייעתא מדריב"ל אע"ג דפליג עליה דרבי יוחנן כדמוכח בגמרא:

12 מניחין תורה ע"ג תורה ותורה על גבי חומשין. כל חומש בפני עצמו עשוי כתקון ס"ת אבל לא נביאים וכתובים ע"ג חומשין משמע דנביאים וכתובים לענין הנחה כי הדדי נינהו מדלא קתני בהו מניחין ואין מניחין וא"ת והיכי אמרי' דאין מניחין נביאים וכתובים ע"ג תורה והא קי"ל בפ"ק דב"ב דף יג: דמדביק אדם תורה נביאים וכתובים וכיון שכן לא סגיא דלא הוו נביאים וכתובים ע"ג תורה בכריכה וי"ל דהא קיימא לן התם דנביאים וכתובים נגללין כלפי תחלתן כלומר שמתחיל מסופן וגולל עד שמגיע לתחלתן וס"ת נגלל לאמצעיתו ונמצא דלעולם הוי ס"ת על גביהן דכולהו:

13 אין מוכרין ס"ת אפי' ישן ליקח בו חדש. בגמ' מספקא לן אהא דר"ג אי דוקא בדליתי אכתי לחדש אלא דבעי למעבדי מהני דמי ומשום פשיעותא אבל היכא דאיכא חדש בידו ללוקחו מעכשיו מדמיו של ישן אפשר דשרי כיון דס"ת אי אפשר לעלויי והרב אלפסי ז"ל מסתם לן סתומי דכל כי האי גוונא מנקט לחומרא עדיף:

14 ומיהו במידי דמצי לעילויי כגון ספרים ואינך אחריני עלויי בעי ואינו מוכר להחליפן בדוכתייהו ומוכח בגמ' דאי בעינן עילויא בספר תורה אסור לגלול ספר תורה זה במטפחות של ס"ת אחר:

15 וכתב הרשב"א ז"ל שאלו שמתנדבין ספר תורה ומניחים מטפחת בבהכ"נ מותר להשתמש בהן כל ספר וספר שעל דעת כולן הוקדשו אבל אלו שמניחין בביתם ואח"כ מקדישין כיון שעל דעת אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר אסור להניחו בס"ת אחר דהא בעינן עלויא וגרסי' בירושלמי ר' ירמיה אזל לגולכא חמתין יהבון מקושא גו ארונא אתא שאיל לר' אימי אמר ליה אני אומר לכך התנו עליו בתחלה ומכאן ראיה לאלה שמשימין עטרות ס"ת בראש הקורא בסיום התורה שהוא מותר שאני אומר לכך התנו עליו בתחלה ורבינו האי גאון ז"ל כתב ומה שאסר לשום עטרות בראשי חתנים התם הוא לפי שהחתנים באים לעטר עצמן בעטרות ספרים ואין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישתמש בהן הדיוט לכבוד עצמו אבל התם לכבוד קריאת התורה משתמשין ואני אומר דלכך התנו עליו מתחלה ע"כ:

16 אין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה. ות"ת מפני שהוא מביא לידי מעשה אשה נמי דלא תהו בראה לשבת יצרה:

17 ואע"פ שאינו צריך לו. שיש לו אחרים:

18 או בתו. לשפחות:

19 ל"ש אלא שמכרו והותירו מהן. שחייבין לקנות ג"כ בדבר במותר דבר זה מידי דבר עלוי:

20 אבל גבו. מן הקהל לצורך אחד מן הדברים השנויים במשנתנו וקנו ולא הוצרכו כל הדמים שגבו:

21 מותר. להוציא המותר בכל מה שירצו ובלבד שיוציאו אותן בצרכי צבור:

22 מאי דכסוסיא פרשא דמתא. בני העיר ששוכרין רוכב סוס שהוא מזומן להם לשלחו אל מושל העיר כשיצטרכו לו וה"ה שעושין בדמיו כל מה שרוצין:

23 בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו להם צדקה נותנין. להוציא עצמן מחשד נותנין אותה לגבאי של אותה העיר:

24 וכשהן באים מביאין אותה עמהם. נוטלין אותה מידי אותו גבאי ומביאין אותה לעירם:

25 ומפרנסין בה עניי עירם. ע"י גבאי שלהם:

26 חבר עיר. חכם המתעסק בצרכי צבור האי הוא פירושא דחבר עיר הכא אע"ג דבפ"ב דר"ה דף לד: חבר עיר היינו צבור:

27 מתני' אין מוכרין בהכ"נ של רבים ליחיד וכו' אין מוכרין בהכ"נ אלא על תנאי וכו'. וא"ת וכיון דסבירא ליה לר"מ שאין מוכרין אפילו מרבים ליחיד וכל שכן להוציאה לחולין א"כ למה צריך תנאי והא בקדושתה קיימא כבר נשמר מזה רש"י שפי' דהיינו טעמא כדי שלא יראו המוכרין כמזלזלין בקדושתה וכאלו אינם חפצים בה א"נ מתני' מילי מילי קתני כשמוכרין אותה ממכר עולם צריך שלא יורידוהו מקדושתו לר"מ ואם מורידין אותו אין מוכרין אותו אלא על תנאי ובגמ' דייקינן ור"מ דאמר על תנאי מוכרין אותו לוקח היכי דייר ביה שהרי אם רצו להחזיר נמצא לוקח משתמש בו בינתים בשכר מעותיו והוי רבית: